המנעות מביצוע בדיקה חיונית

העובדות

בתחילת שנות השבעים החלה תרצה גיל לסבול מכאבי ראש, טשטוש ראיה והקאות.

רופאה נוירולוגית מטעם קופת חולים הכללית, אליה הופנתה גיל, קבעה כי מדובר במיגרנות. ההבחנה התבססה על בדיקת EEG והסטוריה משפחתית.

גיל המשיכה לסבול מכאבי ראש הולכים וגוברים. בשנת 1980 ערכה הרופאה הנוירולוגית בדיקה קלינית חוזרת ולאחריה שלחה את גיל לבדיקת EEG. ממצאי בדיקת ה-EEG היו תקינים.

לאור זאת קבעה הרופאה הנוירולוגית כי גיל סובלת ממיגרנה ונתנה לה טיפול תרופתי.

בשנת 1983 איבחן רופא עיניים כי גיל סובלת מעיוורון בעין שמאל בשל פגיעה בעצב הראיה. בדיקה נוספת בבית החולים איכילוב גילתה כי גיל סובלת מגידול בלתי ממאיר בראשה.

גיל נותחה לשם הסרת הגידול. לאחר מכן עברה סידרת ניתוחים לתיקון פזילה בעין שמאל, לתיקון צניחת עפעף בעין שמאל ולעקירת עין שמאל.

כיום גיל אינה עובדת. היא איבדה את יכולת עבודתה כאדריכלית פנים.

העדר משמעות לאיחור באיבחון

בית משפט המחוזי בתל-אביב שדן בתחילה בתביעותיה של גיל נגד קופת החולים, קבע כי רופאת הקופה לא התרשלה בטיפול בגיל. בית המשפט הסתמך בקביעתו זו בעיקר על חוות דעתו של המומחה שהעיד מטעם קופת החולים, הד"ר גולדהמר.

בית המשפט המחוזי קבע גם כי לא הייתה משמעות לאיחור בגילוי הגידול מבחינת גודל הנזק שנגרם לגיל, פרט לנזק שנגרם בעינה.

על קביעות אלה של בית המשפט המחוזי, הגישה גיל ערעור לבית המשפט העליון.

סימפטומים מעוררי חשד

השופט תאודור אור כתב את פסק הדין בערעור, אליו הצטרפו בהסכמה השופטים יצחק אנגלרד ואליעזר ריבלין.

השאלה הראשונה שיש לבחון במקרה זה היא האם הסימפטומים שהובאו בפני הרופאה היו צריכים לעורר חשד כי גיל סובלת מגידול במוחה.

הסימפטום העיקרי שהיה צריך לעורר נורה אדומה אצל הרופאה הוא הופעתן של הפרעות בדיבור ובהבעה בעל-פה זמן קצר לפני התקף של כאב ראש.

הבדיקה הרפואית המקובלת

ניתן לקבוע, פסק השופט, כי בשנת 1980, בעת שגיל הגיעה אל הרופאה, ועל פי הסימפטומים עליהם התלוננה, לא היה די בבדיקה קלינית והיה צריך להמשיך לחקור ולברר אם אין מדובר בגידול.

ואכן, הרופאה עצמה לא הסתפקה בבדיקה הקלינית וסברה שיש צורך לבצע בירור נוסף. לכן שלחה הרופאה את גיל לבצע בדיקת EEG.

השאלה היא האם ביצוע בדיקת EEG כדי לברר אם קיים גידול במוח הייתה מספקת ואם לא היה צריך לבצע בדיקת CT.

מתוך חומר הראיות אשר הוגש לבית המשפט המחוזי עולה כי בשנת 1980 היה ידוע שבדיקת CT היא בדיקה מתאימה יותר לגילוי גידולים במוח מבדיקת EEG. זו גם היתה דעתו המפורשת של המומחה שהעיד מטעם קופת החולים. מומחה זה העיד כי אם קיים חשד לגידול אין מחלוקת כי מומלצת בדיקת CT ולא בדיקת EEG.

לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי בשנת 80' היה לגיל גידול במוח והיה ניתן לגלותו בבדיקת CT.

יוצא אם כך, ציין השופט אור, כי לו היתה נערכת לגיל בדיקת CT בסמוך לבדיקת הרופאה בשנת 1980, הגידול היה מתגלה וניתן היה לבצע ניתוח ולהוציאו כבר אז ולא להמתין עד שנת 1983.

מגבלות הקופה על הפניות לבדיקת CT

הרופאה העידה כי היו מגבלות כלשהן על רופאי מרפאות לשלוח אנשים לבדיקת CT. הרופאה לא טענה כי בגלל מגבלות אלה, שאת טיבן ופרטיהן לא פירטה, היא לא הפנתה את גיל לבדיקת CT.

יש לבחון האם בנסיבות אלה ניתן להצדיק את התנהגות הרופאה, ציין השופט.

בחינת סבירות התנהגות הרופאה תעשה לפי אמות המידה המקובלות באותה התקופה לפי הידע הרפואי שהיה ידוע בשעת המעשה. לא הפרקטיקה הנוהגת היום היא שתכריע, אלא מידת הידע ומידת זמינות הבדיקה כפי שהייתה באותה תקופה.

בשנת 1980 השימוש בבדיקת CT היה מוכר בארץ. היה ידוע היתרון של בדיקה זו לצורך גילוי גידולים על זה של בדיקת EEG. נוכח הסיכון הרב בהימצאות גידול במוח ונוכח האפשרות, הנוחה יחסית, לגלותו באמצעות בדיקת CT, ראוי לעשות ככל האפשר לביצוע בדיקה זו.

בנסיבות אלה, ציין השופט, לא די בכך שהרופאה העידה על מגבלות שהיו בקיום בדיקת CT. לא הוכח כי הרופאה עשתה מאמץ לבצע בדיקה זו, והדבר נמנע ממנה עקב אותן מגבלות. גם לא הוכח כי אם היו קיימות מגבלות כלשהן, אלה חלו על מקרה כמו זה של גיל וכי טיפול אדמניסטרטיבי לא היה יכול לפתור אותן ולאפשר ביצוע הבדיקה.

לא די באמירה שהיו מגבלות כלשהן בקיום הבדיקה כדי להצדיק את אי קיומה, קבע השופט אור.

השופט אור הגיע למסקנה כי אי קיום בדיקת CT אשר גרמה לאי גילוי הגידול בשנת 1980 אלא רק בשנת 1983 מהווה מעשה רשלנות של הרופאה. לכן חבה קופת החולים הכללית, מכוח אחריות שילוחית, לנזקי גיל.

החמרת הנזק כתוצאה מאי גילוי במועד

גיל התעוורה בעינה השמאלית זמן קצר לפני הניתוח בשנת 1983. בית המשפט המחוזי קבע כי יש להניח שלו היה מבוצע הניתוח בשנת 1980 הנזק לעין היה נמנע. בית המשפט המחוזי הוסיף כי בכל מובן אחר לא נגרם נזק לגיל עקב האיחור באבחון הגידול.

מסקנה זו של בית המשפט המחוזי התבססה על עדות של המומחה מטעמה של גיל.

אולם, הבהיר השופט אור, בית המשפט המחוזי, ציטט עקב טעות באופן חלקי בלבד את דברי המומחה. דבר זה הביא להבנה מוטעית של דברי המומחה.

למעשה, הוסיף השופט אור, גרסת המומחה לגבי האיחור באבחון הייתה עקבית. לפי דברי המומחה האיחור באבחון ובהוצאת הגידול החמיר את הנזק. גם המומחה מטעם קופת החולים הסכים שהאיחור באבחון ובהוצאת הגידול גרם לנזק נוסף. אולם לדעת המומחה מטעם קופת החולים ההבדל בתוצאות לא היה משמעותי.

השופט אור ציין כי ברור שלגיל היה צפוי נזק מעצם הימצאות גידול במוחה והצורך בניתוח להוצאתו. לנזק זה אין קופת החולים אחראית.

הנזק לעין שמאל נבע מהאיחור באבחון ובניתוח. סביר גם, הוסיף השופט אור, שהתפתחות הגידול משך שנתיים וחצי תרמה לנזקים נוספים. סביר כי התפתחות הגידול הקטינה את סיכויי ההחלמה ממנו. אובדן סיכויי החלמה מהווה נזק בר פיצוי.

הערכת תרומת הרשלנות על דרך האומדנה

חלק מן הנזק נגרם עקב הפגיעה הראשונית, קיום הגידול. חלק אחר מן הנזק נגרם על ידי הרשלנות הרפואית. קיים קושי לקבוע מהו חלקה של הרשלנות בגרימת הנזק.

בנסיבות אלה העריך השופט אור את תרומת הרשלנות הרפואית לגובה הנזק על דרך האומדנה.

השופט אור העריך כי תרומת הרשלנות הרפואית לגובה הנזק היא בשיעור של 1/3.

התיישנות תביעת נזיקין

השופט אור דחה את טענת קופת חולים כי תביעתה של גיל ככל שהיא מתייחסת למעשי או מחדלי הרופאה משנת 1980, התיישנה.

סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כי מקום שעילת התובענה הוא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, תחילת ההתיישנות היא ביום בו ארע הנזק. תקופת ההתיישנות בתביעת נזיקין המתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה היא שבע שנים. אולם מקום שלא נתגלה הנזק ביום שאירע, תחילת ההתיישנות היא ביום בו נתגלה הנזק. בכל מקרה התובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

במקרה זה, ציין השופט אור, הנזק התגלה בשנת1983 . ממועד זה ועד מועד הגשת התביעה לא חלפו 7 שנים. יום אירוע הנזק התרחש בשנת 1980. ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה לא חלפו 10 שנים. מכאן, תביעתה של גיל לא התיישנה.

התוצאה

בית המשפט העליון קבע כי הרופאה התרשלה בכך שלא שלחה את גיל לבדיקת CT לבירור קיומו של גידול בראשה. תרומת הרשלנות הרפואית לנזקה של גיל הוערך על ידי בית המשפט העליון על דרך האומדנה בשיעור של 1/3.

התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת גובה הנזק, כאשר רק 1/3 ממנו ייפסק לטובת גיל.


קטגוריות: רשלנות רפואית