השוואה בין בעלים

הפרש ביכולת ההשתכרות

יששכר חכמי נהרג בתאונת דרכים. לימים נישאה אלמנתו של המנוח, פנינה חכמי, בשנית, לסמי שמעיה.

במסגרת משפט תאונת הדרכים שניהלה חכמי נגד מבטחת הרכב בביטוח חובה, רותם, טענה חכמי כי מגיע לה פיצוי בגובה ההפרש בין התמיכה לה זכתה בחיי בעלה המנוח לבין התמיכה לה היא זוכה משמעיה.

לטענת חכמי, קיים הפרש משמעותי בין יכולת ההשתכרות של השניים. חכמי הבהירה כי בחייה עם שמעיה היא נהנית מתמיכה קטנה בהרבה מזו לה זכתה בחיי בעלה המנוח.

השופט גבריאל קלינג מבית משפט המחוזי בתל-אביב, בפניו נתבררה התובענה, דחה טענה זו מכל וכל. השופט נימק את החלטתו כך:

"איני סבור שראוי כי בית המשפט יערוך השוואה כזו. עריכת השוואה כזו עלולה להביך את בן הזוג החי עם האלמנה ולפגוע במערכת יחסיהם, כאשר בית המשפט יטביע בבן הזוג את החותם של 'לא יוצלח' שאינו מכבד את אשתו כפי שעשה בעלה הראשון".

יכולת התמיכה של הבעל השני משפיעה על חישוב הנזק

השופט תאודור אור מבית המשפט העליון כתב את פסק-הדין בערעור. אליו הצטרפו בהסכמה נשיא בית המשפט העליון השופט אהרון ברק והמשנה לנשיא בית משפט העליון השופט שלמה לוין.

הכלל הרחב הוא, ציין השופט אור, כי אלמנה שנישאה מחדש אינה זכאית לפיצויים בגין אובדן מקור התמיכה הכספית. הטעם לכך הוא כי בנישואיה החדשים היא זוכה למקור תמיכה כספית חדש. עיקרון "השבת המצב לקדמותו" מחייב התחשבות בעובדת הנישואין השניים, אשר שינתה את מצב הניזוק והקטינה את נזקו.

מה קורה במקרה בו הכנסת הבעל החדש נמוכה מזו של המנוח. האם במצב דברים זה, לפי עיקרון "השבת המצב לקדמותו" יש לפצות את האלמנה בהתחשב בהפרש בין תמיכתו הכספית של הבעל החדש לתמיכתו הכספית של המנוח.

השופט אור ציין כי לדעתו אין לראות את נישואיה של האלמנה בשנית כאירוע המנתק את זכאותה לפיצוי עבור אובדן התמיכה עקב פטירת בעלה המנוח. תוצאה אחרת תעמוד בניגוד לתפיסה הנזיקית החותרת להשבת המצב לקדמותו.

יתרה מכך, הוסיף השופט אור, מדיניות משפטית ראויה היא כזו שלא תרתיע אלמנה פלונית להינשא לאלמוני רק משום שכושר השתכרותו פחות מזה של בעלה המנוח והנישואין יגרמו לה הפסד כלכלי.

השופט איזכר פסקי-דין שניתנו בעבר בבית המשפט העליון אשר ציינו את הרלבנטיות בהיקף התמיכה הכספית של הבעל החדש בהשוואה לזה של הנפטר.

השופט הזכיר גם את הדין האנגלי. גם שם הדין הכיר בצורך להיזקק לכושרו היחסי של הבעל החדש כמפרנס וכתומך. (מאז נערכה רפורמה בדין האנגלי ונחקקו סעיפי חוק הקובעים כי בעת פסיקת פיצוייה של אלמנה, אין להידרש לנישואיה או לסיכויי נישואיה מחדש).

כל עוד המשפט הישראלי נוקט בגישה כי יש להתחשב בנישואין מחדש, הרי כרוכה בכך גם ההתחשבות בהפרש בין כושר ההשתכרות והתמיכה הכספית בין הבעל החדש לבעל המנוח. להפרש זה יש חשיבות בקביעת נזק הממון שנגרם למעשה לאלמנה כתוצאה מפטירת בעלה המנוח.

השופט קלינג סבר שהשוואה בין כושר ההשתכרות של הבעל החדש והבעל המנוח אינה ראויה כי היא עלולה להטביע חותם של "לא יוצלח" על הבעל החדש.

דעתי, ציין השופט אור, שונה.

ההכרעות הקשורות בקביעת גובה הפיצויים בגין נזקי גוף כרוכות לא פעם בהכרעות שיש עמן אי נוחות. לדוגמא: קביעת קיצור תוחלת חיים, קביעת מגבלותיו של הנפגע ועוד.

ראוי להדגיש, ציין השופט, כי אין משווים בעל ראשון לאחרון מבחינת סגולותיהם ויחסיהם עם האלמנה. אין נותנים ציונים לא לזה ולא לזה. מתחשבים אך בכושר השתכרותו של האחרון ביחס לראשון. נתון זה בלאו הכי מלווה את בני הזוג וידוע להם.

השופט הוסיף:

"ההליך של תביעת הפיצויים על ידי האלמנה מתנהל, ככלל, על דעת ובסיוע הבעל האחרון. הגדלת הפיצוי לאלמנה בשל כך שכושר השתכרותו נופל מזה של קודמו, היא בדך כלל גם אינטרס שלו עצמו. אם יקרה המקרה, ובשל רגישות ביחסים בין בני הזוג יהיו אלה מוכנים שהאלמנה תוותר על חלק מהפיצוי-אותו חלק אשר מבוסס על כושר השתכרות נמוך של הבעל האחרון-יוכלו בני הזוג לוותר עליו ולא להביא ראיות לעניין כושר השתכרותו. הניסיון מלמד, שהסיכוי שיבחרו באפשרות זו הוא אפסי".

התוצאה

השופט קבע כי אלמנה זכאית לפיצוי ממון בגין הפער בין יכולת התמיכה של בעלה המנוח ליכולת התמיכה של הבעל החדש.

התיק הוחזר, איפוא, לבית משפט המחוזי לצורך שמיעת ראיות בשאלת הפער בין כושר השתכרותו של שמעיה לעומת כושר השתכרותו של חכמי ז"ל.