קשר עין עם ביטוח חמקמק (הכרעת המפקח בתניית "איוש רכב")

20 באוגוסט 2000 (י"ט באב התש"ס)

לכבוד,

ממונים על פניות הציבור

א.ג.נ.,

שלום רב,

הנדון: הכרעה עקרונית בנושא של תניית "איוש רכב"

1. הגיעה ליחידתנו תלונה שעוררה שאלות עקרוניות ומהותיות בדבר היקף הכיסוי הביטוחי הניתן על ידי מבטחת לפי הפוליסה התיקנית בכל הנוגע לחובות המוטלות על המבוטח ולהיקף הפטור לו זכאית המבטחת והחבות המוטלת על שכמי המבטחת.

2. לאור טענת המבטחת כי המבוטח שינה גירסאותיו, החלטנו שלא להכריע בתיק הספציפי שבנדון בעובדות המקרה. אולם היות וכאמור מדובר בשאלות עקרוניות החלטנו להידרש לסוגיה העקרונית. לצורך זה הנחנו כי עובדות המקרה הן כי בשעה שאשת המבוטח עסקה בהעמסת עציצים מהמדרכה אל תוך הרכב, מאחור, שעה שמפתחות הרכב היו בתוך מתג ההנעה וכאשר הפנתה המבוטחת את גבה לרכב - נכנס מאן דהוא למושב הנהג וגנב את הרכב.

המבטחת סירבה לשלם את תגמולי הביטוח ושלחה בטענה שהמבוטח לא מילא את התנאים הנדרשים בפוליסה בנוגע להפעלת אמצעי המיגון.

3. ב"כ המבוטח פנה אלינו וביקש שנקבע כי הרכב מאוייש על פי הוראות הפוליסה בשעה שאשת המבוטח עסקה בהעמסת הצמחים מהמדרכה לתוך הרכב שחנה לצד המדרכה, ונורה למבטחת לשלם למרשתו את תגמולי הביטוח המגיעים לה כדין.

קיימנו פגישה במשרדנו בה נכחו נציגי הצדדים, שבסיומה הודענו כי נכריע רק בסוגייה העקרונית העולה מתיק זה.

4. הסוגייה העקרונית בה עסקינן נוגעת לחובה המוטלת על המבוטח להפעיל את אמצעי המיגון בשעה שהוא עוזב את הרכב. אין מחלוקת כי על המבוטח מוטלת החובה לנהוג בזהירות בנכס המבוטח ולהפעיל את אמצעי המיגון כפי שנדרש על ידי המבטחת בהיעדרו (להלן: "רכב שאינו מאוייש").

אך חובה זו לא חלה כאשר הרכב מאוייש. במקרים בהם נהג הרכב מצוי בסמוך לרכב עולה השאלה האם הרכב מאוייש. אם הרכב מאוייש - ממילא לא חלה חובה של הפעלת אמצעי המיגון והמבטחת, בקרות מקרה הביטוח, חייבת לשלם את תגמולי הביטוח. ואולם, אם הרכב אינו מאוייש - עשויה לכאורה המבטחת להיות פטורה, באופן מלא או חלקי בהתאם לנסיבות המקרה, מתשלום תגמולי הביטוח למבוטח בשל הפרת חובותיו על פי החוזה, אם וכאשר לא הפעיל את אמצעי המיגון.

עמדת המבטחת

5. עמדת המבטחת היתה כי במקרה זה מדובר ברשלנות רבתי של אשת המבוטח. חובת המבוטח היא מעבר לכתוב בפוליסה התקנית, ואין צורך לציין תניה המחריגה כיסוי ביטוחי בעניין זה. זאת הואיל וחוק חוזה הביטוח ועקרונותיו, כפי שפורשו בפסיקה, חלים על חוזה ביטוח באשר הוא. אף אם לא נקבע תנאי מפורש בפוליסה התקנית לעניין אי השארת מפתחות ברכב הרי שחובה זו חלה מכוח התנאי הקיים מחוץ לפוליסה התקנית באשר להפעלת אמצעי המיגון. אף מגירסתה של אשת המבוטח עולה כי היא סובבה את גבה לרכב ועל כן איבדה קשר עין עם הרכב. בנסיבות אלה אין לראות את הרכב כרכב "מאוייש". העובדה שאשת המבוטח סובבה את גבה היא שמאבחנת את המקרה הנדון מפסק הדין של כב' השופטת צ' ברון בעניין ת"א 13493/94 (ת"א) יצחק גנון נגד "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ. שם נקבע כי על המבטחת לשלם תגמולי ביטוח וזאת למרות שהנהג השאיר מפתחות ברכב החונה. נקבע, כי בפועל היה התובע בזמנים הרלוונטיים ליד הרכב, וכי התנהגותו זו היא לכל היותר רשלנית, אך אינה מגיעה כדי רשלנות רבתי. באשר אדם סביר לא צריך היה לחשוש שמא יחדור גנב לרכב באור יום כאשר נהגו מצוי לידו ממש. כאן, טוענת המבטחת, "קשר עין" ו"בסמוך לרכב" אינם חד הם. השארת המפתחות במתג ההנעה היתה בבחינת‏‏ ‎‎"פירצה שקוראת לגנב". המבטחת חולקת על מבחן השליטה וקשר העין כפי שיושמו בפסיקה. כמו כן טענה היא כי הואיל והמדובר בבתי משפט של ערכאות נמוכות - פסיקתם אינה מחייבת אותה.

המבטחת, לא מוכנה לקבל את הקביעה בפסק הדין הנ"ל, כי סוג כזה של גניבה אינו צפוי וזאת לאור היקף ושיטות גניבת הרכבים בארץ לאחרונה. במצב עניינים זה, השארת מפתחות ברכב לעולם תהווה סטייה ניכרת מהתנהגותו של "אדם סביר" ויש לצפות מהמבוטחים לקיים סטנדרטים של זהירות סבירה. המבטחת מסכימה שאין מחלוקת שאדם קונה רכב על מנת ליהנות ממנו ועל כן מותר לו להעמיס עליו ולפרוק ממנו דברים, אך אין לאדם זכות מוקנית להשאיר מפתחות בתוך הרכב ולצפות כי המבטחת תשלם לו תגמולי ביטוח באם ייגנב. המבטחת סבורה כי הוראות סעיף 61 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") מטילות על המבוטח חובה להקטין את האפשרות לקרות מקרה הביטוח.

אילולא השאירה אשת המבוטח את המפתחות ברכב, מקרה הביטוח לא היה מתרחש. לפיכך, היתה מוכנה לנהל משא ומתן על גובה הרשלנות בו צריך לשאת המבוטח, ובהתאם לכך לקבוע את סכום הפיצוי המגיע למבוטח.

עמדת המבוטח מפי ב"כ

6. הפוליסה נשוא התלונה אינה מטילה על המבוטח כל חובה הנוגעת לאי השארת המפתחות ברכב כאשר הוא אינו מאוייש ואינה כוללת תניית פטור או סייג לחבות המבטחת במקרה כזה. בהיעדר הוראה כזו ולנוכח התפיסה העומדת בבסיס החוק, שהוא חוק צרכני, ולנוכח הפסיקה שחזרה והדגישה את חובת המבטח לציין במפורש, להבליט, להביא לידיעת המבוטח ולוודא ידיעתו והבנתו של כל תנאי או סייג של חבות המבוטח, אסור למבטחת שלא לשלם את תגמולי הביטוח במקרה הנוכחי.

זאת ועוד, לא ניתן למצוא בסעיף 61 לחוק בסיס לדחיית התביעה שכן נטל הקטנת הנזק בחוק הינו מוגדר ומצומצם למועד קרות מקרה הביטוח או לאחריו ואין בו הוראות לגבי התנהגות המבוטח לפני קרות מקרה הביטוח.

סעיף 26 לחוק שכותרתו "מקרה שנגרם בכוונה" הוא הסעיף היחידי עליו ניתן לבסס את דחיית תביעת מבוטח. לפיכך, רק כאשר השארת המפתחות ברכב נועדה לגרום לקרות מקרה הביטוח במתכוון (כשהכוונה היא למצב נפשי הכולל בתוכו זדון, אי איכפתיות, בכוונה ובכוונה תחילה) - יוכל המבטח להיפטר מחבותו בגדר הוראותיו של סעיף 26 לחוק. להערכת ב"כ המבוטח, אין כל סיכוי שבתי המשפט ייקבעו כי בגדר המונח "במתכוון" יכללו רשלנות, רשלנות רבתי ופזיזות.

גם בפוליסות הכוללות תניה מפורשת שעל המבוטח לנקוט באמצעי זהירות למניעת קרות מקרה הביטוח, קבעה הפסיקה מפורשות, כי המבטח אינו זכאי להסתמך על תניה זו אלא בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי התנהגות המבוטח הינה בסטייה ניכרת מסטנדרט ההתנהגות הסביר, ואין די ברשלנות גרידא. השני, כי הסטייה הניכרת מסטנדרט ההתנהגות הסביר נעשתה בפזיזות, דהיינו מתוך מודעות בפועל כי התנהגותו תגרום כאפשרות קרובה להתרחשות התוצאה המזיקה.

תכליתה הסבירה של הפוליסה והצפייה הסבירה של המבוטח הם, שבכל המקרים היומיומיים בהם יוצא המבוטח מרכב ונמצא בסמוך אליו, שלא יידרש לנעול את רכבו ולהפעיל את אמצעי המיגון וכי מקרים כאלה יכוסו בפוליסה .

לדעת ב"כ המבוטח, השארת מפתחות ברכב, בנסיבות שהמבוטח נמצא על ידו, אינה מגבירה את סיכון המבטח, משום שעצם נוכחות המבוטח ליד רכבו משמשת גורם מרתיע. ראשית, משום שהגנב יכול לחשוש שהמבוטח יגלה התנגדות. שנית, מכיוון שהגנב עשוי לחשוש שהמבוטח יזהה אותו.

עמדת המפקח על הביטוח

7. בברור תלונות על ידי המפקח על הביטוח מודרך המפקח על הביטוח על ידי השיקול שלא לרוקן פוליסה שנרכשה על ידי מבוטח מתוכנה. בכך הוא מאמץ את הפרשנות שניתנה לפוליסת ביטוח, לרבות בפוליסה תיקנית כפי שבאה לביטוי בדברי השופט ויתקון ע"א 608/70 החברה הלאומית לביטוח ולאחריות בערבון מוגבל נגד חנניה לבן ואח' פד"י כה(1) 784 ,788:

"כלל ראשון הוא בפרשנות מסמך בגין פוליסה לביטוח, שיש לתת לו פרוש מתקבל על הלב ושווה לכל נפש ומתיישב בצרכי החיים היום יומיומיים. על כן, עלינו לתת להגבלה האמורה פרוש שאינו עלול להכשיל מבוטחים תמימים ועימו את הציבור הרחב, ולעשות את הביטוח פלסתר".

מאידך, מודרך המפקח על הביטוח על ידי השיקול כי אין להעביר מסר למבוטחים לפיו הם יכולים לזלזל בחובתם לנהוג בזהירות סבירה בכל הנוגע לשמירה על הרכוש המבוטח רק בשל העובדה כי טרחו לבטח אותו מבעוד מועד. לכן איננו מסכימים לפרשנות לפיה סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח יפורש כחל רק במקרה בו גרם המבוטח נזק במתכוון או בזדון ואנו ניטה לראות על פי דיני הביטוח הכלליים גם התנהגות המגיעה כדי רשלנות רבתי כהתנהגות הפוטרת את המבטחת מחובה לשלם תגמולי ביטוח.

8. השאלה המתעוררת היא מה תחולת ההגבלה עליה מבקשת המבטחת להסתמך. כמו כן נדרש לשאלה, מהן הפעולות אותן נדרשת מבטחת לנקוט על מנת להביא הגבלה זו לידיעת המבוטח ברוח ההלכה שנקבעה בע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח נגד מנשה ישר פ"ד מט (2),749.

9. בפוליסה לביטוח רכב פרטי - היא הפוליסה התיקנית - קובע סעיף 18 שכותרתו "חריגים כלליים לחבות המבטח" באופן מפורש מהם המקרים בהם המבטח אינו חב על פי הפוליסה שהוציא.

בסעיף זה מצויין למשל, כי הפוליסה אינה מכסה אבדן או נזק שנגרמו בשל היות נהג הרכב נתון להשפעת סמים או אובדן או נזק שנגרמו מפעולות שובתים או מפעולות משביתים ומהומות.

דרך זו של קביעת חריג או סייג לחבות המבטחת עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 3 לחוק. המחוקק קבע תנאים נוספים לקביעת הגבלה או סייג לחבות המבטח בתקנה 3 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), התש"ם-1980, לפיה סייג לחבות המבטח או להיקף הכיסוי יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו או יובלטו במיוחד על ידי שימוש באותיות שונות או בצבע שונה. גם תקנה 6 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאים לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 קובעת כי אין באמור בתקנות כדי לגרוע מחובת מבטח לפרט תנאי או סייג לחבותו או להיקפה כאמור בחוק.

10. על כך יש להוסיף את ההוראות הקבועות בתקנות 4 ו-5 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאים לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 הקובעות שמבטח רשאי לשנות תנאי מתנאי הפוליסה התיקנית רק אם השינוי הוא לטובת המבוטח וכי מבטח רשאי לשנות את הנוסח וסדר הסעיפים שבפוליסה התיקנית ובלבד שלא ישתנו עקב כך התוכן והמהות של הוראות הפוליסה.

11. מקום בו בדפי הרשימה או המפרט המצורפים לפוליסה התיקנית נעשה שימוש בביטויים כגון "מותנה כי" או "מוסכם ומוצהר" אסור שיובלע פטור ממתן כיסוי ביטוחי אשר אינו עונה על התנאים הקבועים בחוק או בתקנות. כאשר קיים חשש לקביעת פטור בניגוד להוראות החוק והתקנות, מן הראוי כי הפיקוח יביע עמדתו, וכאשר מדובר בתופעה הרווחת בענף כולו - עולה הצורך להתערבותנו.

12. תלונה זו היא רק דוגמא מקרית בה נקבע במפרט לפוליסה תנאי לפטור כזה:

"מוצהר ומוסכם בזאת כי כיסוי גניבה ופריצה מותנה בקיומה ובהפעלה בכל עת שהרכב ללא נהג של מערכת מיגון תקינה מסוג: .......".

המבטחת אינה יכולה להרחיב את היקף הפטור אותו מוכן היה המחוקק להעניק למבטחות במסגרת חקיקה שנועדה להגן על מבוטחים.

לפיכך, אין לקבל טענה של מבטחת, כי דרך קל וחומר מתנאי המתייחס למיגון הרכב - כתנאי להתקשרות בחוזה הביטוח - עולה שאף אם אין להפעיל את אמצעי המיגון כאשר עושים שימוש ברכב למשל בדרך של העמסה או פריקה, מוטלת על המבוטח החובה שלא להשאיר את המפתחות במתג ההנעה אף כשהוא לצידו של הרכב או בסמוך לו, זאת בין אם סובב את גבו לרכב ובין אם לאו. לדידנו, מבוטח סביר לא יכול להבין מהוספת תנאי מיגון שכזה כי אם השאיר את המפתחות ברכב, למרות שלא נדרש במפורש שלא לעשות כן, לא מילא אחר דרישות המבטחת, אם על פי המפרט לפוליסה ואם על סמך חובות זהירות כלליות המוטלות עליו. לא כל שכן שלא יכול היה להניח כי אי מילוי דרישות שאין להן כל זכר בפוליסה או בדף פרטי הפוליסה יעניק פטור מוחלט מחבות למבטחת בעת קרות מקרה מקרה הביטוח.

13. עיון בפסיקה הרלוונטית מראה כי בתי המשפט פטרו מבטחות מתשלום תגמולי ביטוח במקרים בהם המבוטח הפר את תנאי הפוליסה בכך שלא הפעיל אמצעי מיגון שעה שהרכב לא היה מאוייש.

בחינת השאלה מתי ייחשב הרכב כרכב "מאוייש" הניבה במספר מקרים פסיקה לפיה, למרות שבעל הרכב או הנוהג בו היו מחוץ לרכב, נקבע כי הרכב ייחשב כמאוייש. במקרים אלו לא התיר בית המשפט למבטחות להמנע מתשלום תגמולי ביטוח. יחד עם זאת, במקרים אלה בחן בית המשפט האם היה בהתנהגות המבוטח משום התרשלות לאור הנסיבות משני היבטים:

האחד - האם היתה בהתנהגות המבוטח משום הפרה של חוזה הביטוח הספציפי

והשני - האם על פי דיני ביטוח הכלליים זכאית המבטחת לפטור.

מצאנו לנכון לפרט בקצירת האומר את הפסיקה הנוגעת, לדעתנו בנושא זה.

א. החיוב להפעלת אמצעי מיגון כשהרכב אינו מאוייש

חיוב זה מופיע בפוליסות רבות. לדידנו ספק אם שעה שפורקים ומעמיסים ציוד מרכב יש לראותו כרכב שאינו מאוייש. כאמור אין חובת הפעלה של אמצעי המיגון כאשר הרכב מאוייש. לפיכך, אי הפעלתם כשהרכב מאוייש, לא תחשב כהפרת תנאי בחוזה הביטוח הספציפי המקנה את הפטור לחברת הביטוח.

בע"א 156/96 אשר חנן ואח' נגד ג'אן השכרת רכב בע"מ וסהר חברה ישראלית לבטוח בע"מ נקבע כי:

"איוש המכונית אין משמעותו דווקא שאדם יימצא בתוך המכונית בכל עת שמערכת הביטכונית אינה מופעלת; די בכך, שהמאייש יהיה נוכח בסמוך למכונית באופן המבהיר כי מצויה היא תחת פיקוחו.

לדעתנו, זהו, אכן, המבחן הראוי. יש לבחון כל מצב לגופו ולראות האם מדובר בסיטואציה שבה בעל הרכב נמצא בסמוך לרכב, תוך קשר עין ואפשרות מעשית לשלוט בנעשה ברכב במקרה הצורך, שאז יחשב הרכב כ'מאוייש', גם אם אין הוא נמצא פיזית בתוך הרכב. לעומת זאת, מצבים אחרים שבהם אין לנהג אפשרות של שליטה ברכב - אם בשל חוסר קשר עין או כל גורם אחר המונע ממנו גישה מיידית לרכב - יש צורך ברור ומובן להפעיל את מערכת האזעקה ולנעול הדלתות, שכן לא נוכל לראות ברכב כ'מאוייש'....

פרשנות שכזו הכרחית, לדעתנו, לאור אופיה המיוחד של פוליסת הבטוח כחוזה שבין הצדדים...

גם במקרה שלפנינו ניתן לראות שתי תכליות לפוליסה המדוברת:

מצד אחד, התכלית שאותה מבקשת חב' הבטוח להדגיש היא שפוליסת בטוח מכסה רק את

אותם מצבים שבהם גם אדם זהיר סביר לא יכול למנוע מצב של גניבת הרכב. לכן, במצב בו הרכב אינו 'מאוייש' פיזית, דהיינו שהאדם נמצא ממש בתוך הרכב, יש להפעיל אמצעי מיגון כנדרש.

מצד שני, קיימת התכלית שאותה מבקשים ב"כ המערערים להדגיש והיא שפוליסת בטוח מכסה את כל אותם מקרים ומצבים שמנסיון היום יום, כל אדם ממוצע נקלע אליהם מבלי שידאג לאמצעי מיגון מיוחדים - שכן, אלו הן פעולות המתחייבות מהמציאות היומיומית וקשה לדרוש שכל פעולה שכזו תהיה מלווה בנעילת הדלת, הפעלת האזעקה ונעילת הרב בריח.

...

לדעתנו, מהדברים שהבאנו לעיל עולה בבירור, כי יש להעדיף את התכלית אותה מבקשים ב"כ המערערים להדגיש. ציפיה סבירה של אדם סביר אשר מבטח את רכבו בכל חברת בטוח שהיא, היא שמקרים כגון זה שלפנינו יכוסו. לכן, במידה ופרשנות הפוליסה יכולה להוביל הן למצב בו המקרה הנ"ל יכוסה והן למצב שלא - יש להעדיף את הפרשנות שמכסה את המקרה. ברע"א 3128/94 הנ"ל ניתנה סקירה מאלפת של כב' השופט בך, באשר לדוקטרינות הקיימות כיום בארה"ב, באשר לפרשנות פוליסות בטוח.

אחת הדוקטרינות שהתקבלה היא ה- '‏‏Reasonable Expectations Doctrine‎‎' לפיה תיתכן קביעה בדבר קיום כיסוי ביטוחי, גם מקום בו פרשנות התניה השנויה במחלוקת עפ"י כוונתה של חב' הבטוח בזמן כריתת החוזה תראה כי האחרונה נתכוונה לשלול כיסוי, וזה כאשר ישנה דו משמעות בפוליסה, כך שניתן לפרש את הנאמר בה לדעת שני הצדדים. יפה כוחם של דברים אלה גם לעניננו. ברור לכל שהמילה 'מאוייש' שבפוליסה אין כוונתה אך ורק לאיוש פיזי ממש - שכן, אם נאמר כך, נגיע למצבים אבסורדיים שכל יציאה מהרכב, ולו להרף עין, תחייב נעילת הרכב והפעלת האזעקה לשם יצירת הכיסוי הביטוחי.

קו הגבול הנדרש לשם הבנה מתי יציאה מהרכב תיחשב כדורשת הפעלת האזעקה ומתי לא, אינו ברור, איפוא, ואין לקבוע מסגרת נוקשה של מקרים. ראוי לפעול עפ"י דוקטרינת 'הציפיות הסבירה' כמתואר לעיל ועפ"י נסיון החיים."

בדרך דומה פורש המונח "איוש" בת"א 6543/93 עבדאללה עראף סלאמה נגד הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ, בו נקבע:

"למרות טענותיו היפות של ב"כ התובע איני מוצא כל אבסורד בכך שאדם העוזב את הרכב על מנת להביא ציוד מתוך בית ואף מתעכב בבית כדי לשוחח עם מאן דהוא יצטרך להפעיל קודם לכן את מערכת הבטכונית על מנת להקים את חבותה של חברת הבטוח למקרה של גניבה. אין המקרה דנן דומה למקרים שאוזכרו בפסקי הדין שהזכרתי לעיל ואף אין הוא דומה לדוגמאות שמביא ב"כ התובע שבהן ניצב הנהג במרחק של כשניים או שלושה מטר ליד המכונית.

....

איוש המכונית אין משמעותו דווקא שאדם ימצא בתוך המכונית בכל עת שמערכת הבטכונית אינה מופעלת; די בכך שהמאייש יהיה נוכח בסמוך למכונית באופן המבהיר כי מצויה היא תחת פיקוחו.

סבור אני כי המונח 'איוש' בהדבק הדברים שבפוליסה כמו גם תכלית ההוראה ברורים, ועל כן אין מקום להזקק לכללי פרשנות מיוחדים על פוליסות בטוח, אם בכלל יש מקום לכללים מיוחדים שכאלה."

בת"א 18822/96 יצחק גניס נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח', קיבלה כבוד השופטת שיצר את עמדת המבטחת שטענה לפטור מחבות בקבעה:

"אני מאבחנת את המקרה דנן מפס"ד בת"א 13943/94, שם היו הנסיבות שונות, הנהג עמד ממש ליד הרכב באור יום מלא ואילו כאן הנהג התרחק מהרכב לצורך חלוקת עיתונים, נכנס לתוך בנין, נותק קשר עין עם הרכב וזאת בשעת בוקר מוקדמת."

גירסה שונה לתניה בה עושות שימוש המבטחות הינה חובת הפעלת מערכת אזעקה ב"כל עת החניה". פרשנות למונח זה ניתן למצוא בפ"ד שניתן בבית משפט השלום בתל אביב יפו בפני כבוד השופטת צ. ברון בת"א 13493/94 גנון יצחק נגד "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ.

"יצויין, כי על פי הכתוב בפוליסה - חלה החובה להפעיל את מערכת האזעקה רק ב'כל עת החניה' ולא בכל עת שהרכב אינו בתנועה.

אכן קיימת סיטואציה שכלי רכב אינו מצוי בעת חנייה אף שאינו בתנועה. למשל, רכב מסחרי שמטעינים אותו או פורקים ממנו מטען, לא יהיה זה נכון לתאר סיטואציה כזו כאילו הרכב מצוי בעת חניה, על אף שאינו בתנועה. לפיכך לא חלה ההוראה שבפוליסה שחייבה את התובע להפעיל את מערכת האזעקה.

שאלה אחרת היא אם התנהגותו של התובע לא עלתה כדי 'רשלנות' רבתי, בשל העובדה שלא נעל את דלתות תא הנהג ובעיקר בשל העובדה שהשאיר מפתח ההתנעה בתוך מתג ההתנעה." ולעניין זה ראה דיוננו בסעיף ב' להלן.

גם בבית משפט השלום בירושלים נדונה השאלה האם השארת רכב לפרק זמן של דקה עד שתיים כאשר אינו נעול, מהווה הפרה של תנאי פוליסת הביטוח. להלן דברי כבוד השופט פרקש בת"א 6639/97 מלכה קוסוביץ נגד אררט חברה לביטוח בע"מ:

"המחלוקת בין הצדדים נסבה לענין פרשנות תנאי מתנאי הפוליסה כהאי לישנא:

'תנאי מוקדם לכיסוי גניבה ו/או פריצה הוא:

1. הגנת הרכב המבוטח באמצעות מערכת אלקטרונית תקינה וכשירה לפעולה המופעלת כל אימת שהרכב חונה'.

הנהג לקח בכיסו את צרור המפתחות ובכלל זה את שלט ההפעלה של מערכת האזעקה, סגר את דלתות המכונית מבלי לנעול אותן ומבלי להפעיל את האזעקה ונכנס לחנות. הנהג שהה בחנות זמן קצר ביותר ויצא ממנה עם חבילת העיתונים שלא נמכרו ואז נוכח כי המכונית נגנבה.

השאלה שבמחלוקת והנזקקת להחלטה זו הינה -

'האם השארת הרכב לפרק זמן של דקה עד שתיים, כאשר הוא אינו נעול ומערכת האזעקה לא הופעלה, וכאשר נהג הרכב מאבד קשר עין לפרק הזמן האמור, האם מדובר ב'חניה' או ב'החניית רכב' ואזי חלה חובה להפעיל את מערכת האזעקה על פי פוליסת הבטוח'.

6. לדעתי, לא ניתן לקבוע במדוייק מתי יוגדר 'רכב חונה' ככזה המחייב הפעלת מערכת האזעקה ומתי לא יוגדר ככזה. סבורני כי אין לקבוע מסגרת נוקשה של הגדרות ומקרים וראוי לבחון כל מקרה לגופו. יש מקום, לדעתי, להפעיל את 'דוקטרינת הצפיות הסבירה' (‏‏Reasonable Expectations Doctrine‎‎), לפיה תיתכן קביעה בדבר קיום כיסוי בטוחי, גם מקום בו פרשנות התנייה השנוייה במחלוקת על פי כוונתה של חברת הבטוח בזמן כריתת החוזה תראה כי זו התכוונה לשלול הכיסוי הביטוחי וזה כאשר ישנה דו משמעות בפוליסה, כך שניתן לפרש את הנאמר בה לדעת שני הצדדים. (ראה: רע"א 3128/94 אגודה שתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה ישראלית לבטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281,298 ).

7. במקרה דנן לא הוגדר בפוליסת הבטוח מהו 'רכב חונה' ומתי יחשב הרכב לכזה, ועל כן יש, לדעתי, לפרש האמור בפוליסה ואת התנייה שמכוחה טוענת הנתבעת כי אין עליה לפצות התובעת, לרעתה.

זאת ועוד. בבחינת נסיבות המקרה, כפי שהוסכם בין הצדדים, עולה כי נהג הרכב , על אף שלא שמר קשר עין רציף עם הרכב, שהיה בסמוך מאוד לחנות אליה נכנס, נעדר כדקה- שתיים מרכבו, ובשונה מכל המקרים האחרים לקח עימו את מפתחות הרכב ולא השאירם במתג ההתנעה. סבורני, כי במקרה שכזה , כל מבוטח סביר, וכל אדם סביר יאמר, כי לא היה על הנהג להפעיל את מערכת האזעקה, ומכל מקום לא ניתן היה לצפות ממנו להפעילה.

מסקנתי זו מתחזקת כאשר מדובר בנהג שעיסוקו הובלת מטענים, עיתונים במקרה זה, פריקתם, אסיפתם מהחנויות וטעינתם על רכבו וגביית כספים, וזאת כאשר הוא נזקק לעצור לעתים תכופות ביותר , אם במקום האסור לעצירה, או במקום שאינו מקום חניה מוסדר, או אף לעתים בחניה כפולה, וכל זאת כאשר הינו נעדר מרכבו לפרק זמן קצר ביותר שאינו עולה על דקות בודדות.

לפיכך, אני סבור, כי במקרה דנן העובדה שנהג המכונית לא הפעיל את המערכת האזעקה בטרם נכנס, לא תפטור כליל את חברת הבטוח - הנתבעת - מלשלם תגמולים על פי פוליסת הבטוח."

המפקח על הביטוח מפעיל את שיקוליו בברור התלונות על פי הפרשנות שניתנה לעיל.

מכאן, שבאותם מקרים בם המבוטח לא נמצא בתוך הרכב ממש, אלא הוא מצוי לצידו ומתקיים "קשר עין" הוא אינו נדרש להפעיל את אמצעי המיגון ולא כל שכן כאשר הוא מעמיס או פורק מטען מרכבו או אז הוא אינו יכול להפעיל את אמצעי המיגון. על כן לא ניתן לטעון כנגד מבוטח שלא מפעיל את אמצעי המיגון במקרים כגון אלו כי הפר תניה ספציפית בפוליסה ספציפית.

בשאלת השארת המפתחות במתג ההנעה נדון בהמשך בפרק ג'.

ב. מתן פטור למבטח בשל התנהגות רשלנית של מבוטח

בת"א 18822/96 יצחק גניס נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' התייחס בית המשפט לשני תנאים אשר חייבים להתקיים במצטבר על מנת לפטור את המבטחת מחבותה וזאת על פי דיני הביטוח הכלליים:

"נתקיימו כאן שני תנאים אשר דורשת הפסיקה כדי לשחרר מבטחת מחבותה:

אובייקטיבי - סטייה מרמת הזהירות של האדם הסביר.

סובייקטיבי - התנהגות המבוטח במצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות.

(ראה ע.א לה נסיונל נ. פלסט בע"מ ל"ג (1) 337, וכן 342). אשר לפן האובייקטיבי - אדם סביר לא מתרחק מרכב ומשאיר אותו דולק עם המפתח. לענין זה ראה גם תקנות התעבורה, תקנה 74(ב) האוסרות העמדת רכב ללא השגחה אלא: 'לאחר שהופסקה פעולת המנוע ומנגנון ההדלקה וכן הוצא מפתח ההצתה.'

אשר לפן הסובייקטיבי - הנהג עצמו אישר כי יש לנעול את המכונית ולהפעיל את האזעקה בזמן חלוקת עיתונים (עמ' 5 לפרוטוקול)."

בת"א 13493/94 גנון יצחק נגד "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, בחנה השופטת ברון את התנהגותו של תובע שהודה כי בעת שהרכב נגנב, דלתותיו לא היו נעולות, מערכת האזעקה לא

היתה מופעלת ומפתח ההתנעה היה נעוץ בתוך מתג ההתנעה:

"שאלה אחרת היא אם התנהגותו של התובע לא עלתה כדי 'רשלנות' רבתי, בשל העובדה שלא נעל את דלתות תא הנהג ובעיקר בשל העובדה שהשאיר מפתח ההתנעה בתוך מתג ההתנעה.

החלטתי לבחון שאלה זו, למרות שהנתבעת טענה שאין היא נזקקת להוראת חוק חוזי הביטוח בעניין 'רשלנות רבתי' של המבוטח.

לכאורה השארת מפתח ברכב חונה מצביעה על רשלנות מצד נהג הרכב. כדי להשיב על השאלה אם התנהגות מסויימת עולה כדי רשלנות - צריך להעריך את כלל נסיבות המקרה.

קבעתי כי בפועל היה התובע בכל הזמנים הרלוונטים ליד הרכב. לפי הנסיבות, סביר שגונב הרכב הצליח לחדור לתא הנהג בעוד התובע עומד עם בעלת החנות, ממש ליד הדלת האחורית של הרכב כאשר היא בדקה דוגמאות של מוצרים. בנסיבות אלו אינני מוצאת 'רשלנות רבתי' מצד בעל הרכב באשר אדם סביר לא צריך היה לחשוש שמא יחדור גנב לרכב באור יום כאשר נהגו מצוי לידו ממש."

מקרה נוסף בו נבחנה התנהגות של מבוטח, וזאת על מנת לקבוע האם יש עילה לפטור את המבטחת מתשלום תגמולי ביטוח, נדונה בבית משפט השלום באשדוד בפני כבוד השופטת ורדה מרוז בת"א 2065/95 מטיילי אשדוד בע"מ נגד אברהם בן גוזי:

"2. האם יש באובדן המפתחות משום רשלנות רבתי של הנתבע - לפי סע' 35, 36 לפק' הנזיקין? מקור רשלנות הנתבע, לפי פק' הנזיקין, במבחן הצפיות. ברור ומובן כי על פי מבחן זה, חלה על הנתבע החובה לצפות כי אובדן מפתחות המכונית, עלול להביא לגנבתה ושומא היה עליו לנקוט באמצעי זהירות למנוע את אובדנם של המפתחות. לפיכך, אובדן המפתחות כשלעצמו - מהווה רשלנות מצד הנתבע. יחד עם זאת, נוכח הקביעה דלעיל, לפיה החוזה שנכרת בין הצדדים, על פי טיבו ומהותו הינו 'חוזה בטוח' - אין להטיל על הנתבע את האחריות בגין הנזק שנגרם כתוצאה מרשלנותו, מן הטעמים הבאים:

א. חוזה בטוח מכסה נזקים, לרבות נזקים שנגרמו עקב רשלנותו של המבוטח/השוכר ובלבד שהאחרון קיים את תנאי החוזה כפי שנקבעו ע"י המבטחת/תובעת. לפיכך, נוכח הקביעה לפיה הנתבע לא הפר תנאי מתנאי החוזה - אין ברשלנותו כשלעצמה - כדי לפטור את התובעת מאחריותה כמבטחת.

ב. אינני מקבלת את הטענה כי הנתבע התרשל רשלנות רבתי באובדנם של מפתחות המכונית, שיש בה כדי לחייבו לשאת בנזקה של התובעת. אף אם הנתבע לא נקט באמצעי הזהירות הדרושים, אין רשלנותו מגעת בנסיבות העניין לכלל רשלנות רבתי. כפי שנקבע, מפתחות דרכם להישמט מפעם לפעם או להישכח ואין לראות בכך משום רשלנות רבתי.

זאת ועוד; לא הוכח כי גנבת המכונית נגרמה כתוצאה מאיבוד מפתחות המכונית. זוהי אפשרות שהועלתה ע"י התובעת, אשר מטבע הדברים, אין לשלול אותה. יחד עם זאת, מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה - כי מכוניות נגנבות אף מבלי שהגיעו לידי גונביהן מפתחות המכונית."

גם בבית משפט השלום בתל אביב יפו נדחתה הטענה שמבוטח שפעל מתוך התרשלות מהווה עילה המוכרת בדין להצדקת דחיית תביעתו לתשלום תגמולי ביטוח. וכך נקבע על ידי כבוד השופט מאיר יפרח בת"א 44694/96 רחל שבת נגד סהר חברה לביטוח בע"מ:

"התרשלות המבוטח כעילה לפטור המבטח?

עצם העובדה שמבוטח פעל תוך התרשלות, אינה עילה המוכרת בדין להצדקת דחיית תביעתו לתשלום תגמולי ביטוח. ויודגש: איני עוסק כלל בשאלה מה היה גורלה של טענת פטור כזו לו היתה לה אחיזה טקסטואלית בחוזה הביטוח.

הפוליסה דנן אינה כוללת הוראה חוזית המטילה על המבוטח חובת זהירות כלשהי. אין לקרוא לתוך חוזה הביטוח תנאי מכללא בדבר חובת המבוטח לנקוט כל אמצעי הזהירות הסבירים למניעת אובדן או נזק המכוסים לפי פוליסת הביטוח.

אין המבטח זכאי לחסות בצילו של תנאי פטור זה שלא מצא ביטוי בפוליסה ושהמבוטח לא יכול היה להיערך לפעולה בהתאם להוראותיו. לפנים מן הנדרש ייאמר שהובעה דעה בפסיקה כי תנאי מעין זה (המטיל חובת זהירות על המבוטח) אף אם נזכר הוא מפורשות בפוליסה - בטל, נוכח הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973: "ע"א 56/77 לה נסיונל חב' לביטוח בע"מ נ' סטארפלסט תעשיות (1967) בע"מ ואח', פ"ד לג(1) 337, 345 וכן 341 מול האותיות ה-ז.

(ב) יתר על כן: סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח פוטר את המבטח מחבותו אך ורק שעה שהמבוטח גרם במתכוון להתרחשות מקרה הביטוח. סעיף זה, שלא ניתן להתנות עליו מכוח סעיף 39 (א) לחוק, מדבר על גרימה במתכוון, לא על גרימה ברשלנות. מכאן, שפוליסת ביטוח יכולה בהחלט לזכות בפיצוי מבוטח שגרם ברשלנותו למקרה הביטוח; המתרשל זכאי גם זכאי לפיצוי מעם מבטחו אף אם גרם ברשלנותו להתרחשות. כל עמדה אחרת דומני שעלולה היא לגרום עוול למבוטח ולעמוד בסתירה חזיתית להוראותיו הקוגנטיות של חוק חוזה הביטוח.

ניתן אולי להעלות על הדעת כי מבטח יוכל להפטר מאחריות כלפי מבוטחו על יסוד טענה כי המבוטח פעל תוך דרגה גבוהה של אי איכפתיות או רשלנות רבתי מעין זו שנדונה (עקרונית) בע"א 465/84 טרביה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תקדין עליון כרך 86 (3) עמ' 528. ולא נעלם הימני שבפרשת טרביה הותנה בפוליסת הביטוח כי המבטח יופטר מחבותו לנזק שנגרם ברשלנות רבתי של המבטח, מה שאין כן בפנינו. הטעם שבבסיס הפטור מאחריות הוא שכמדומה יהא זה מנוגד לתקנת הציבור לשלם תגמולי ביטוח למבוטח שפעולתו תוך רשלנות רבתית."

ג. הוספת הגבלה לכיסוי ביטוחי בפוליסה תקנית - הפוטר את המבטח

בנסיבות העניין התעוררה השאלה העקרונית האם רשאי מבטח לקרוא לפוליסת הביטוח, שבמקרה זה הינה פוליסה תיקנית, תנאי שמהווה לכאורה הוספת הגבלה על הכיסוי או על היקף הביטוח וזאת בדרך שתוארה בסעיף 12 לעיל, וכתוצאה מכך להנות מפטור מחבותו על פי הפוליסה. כבר עמדנו בסעיף 9 לעיל על ייחודה של הפוליסה התיקנית לרכב פרטי ועל כך נוסיף את האמור בפסק-דין שניתן בבית משפט השלום בחיפה מפי כבוד הנשיא א. קיטאי בת"א 20406/95 משה בכר נגד גזית מוסך ושירותי רכב ואח'. בפסק דין זה נדון מקרה של פוליסת ביטוח שבה נקבעו שני תנאים:

1. רכבים בעלי כושר נסיעה (לפני או אחרי טיפול/תיקון וכדומה) יחנו בשטח המוסך כשהם סגורים ונעולים.

2. מפתחות הרכבים יימצאו בארון סגור ונעול במשרדי המוסך.

אף שבפוליסה זו היו תנאים מפורשים בנוגע לחובותיו של המבוטח לגבי מתן כיסוי לביטוח פריצה, הסתמך בית המשפט על ע"א 1845/90 רוני סיני נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ בעמ' 682, וקבע כי:

"(ט) תחושת הצדק הבסיסית היא, כי כל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח, ולא להיפך. תחושה זו מעוגנת לא רק בשיקולים האמורים לעיל, אלא גם בעובדה שנזק המוטל על הפרט נושא בו הפרט, והפרט בלבד. תגמולי ביטוח שהמבוטח לא זכה בהם על אף זכאותו להם הם נזק לענייננו, להבדיל, חברת הביטוח מפזרת את נזקיה, ובכלל זה תגמולי ביטוח ששולמו כביכול שלא כדין ושלא הושבו, על כלל לקוחותיה, באופן שהנזק לכל פרט ופרט איננו גדול.

...

6. 'מהו הקשר הדברים הראוי' בענייננו? התשובה הינה, כי ההקשר הראוי הוא המטרה אשר הפוליסה מבקשת להגשים, זוהי 'תכלית חוזה הביטוח המסוים', על פי המאטריה הביטוחית שהוא בא לשקף' (כבוד השופט ד' לוין בע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן ואח' (10), בעמ' 379), ענין לנו איפוא בתכלית העסקית אשר הפוליסה נועדה להגשים.

...כאשר עניין לנו בפוליסה סטנדרטית שאינה משמשת בסיס למשא ומתן אישי - יש לקבוע את תכליתו העסקית של החוזה על-פי תכליתו האובייקטיבית, תכלית אובייקטיבית זו עניינה התכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים ליחס החוזי."

מכאן, על דרך קל וחומר, אם המבטח לא קבע חובה מפורשת של העל המבוטח להוציא את המפתח ממתג ההתנעה אף כאשר הרכב ייחשב כ"מאוייש" ואף לא ציין בגוף הפוליסה כי הפרת תנאי כזה תזכה אותו בפטור מחבותו - איננו רואים הצדקה לכך שהמבטח ייחסה בצילו של תנאי פטור זה שלא מצא ביטוי בפוליסה ושהמבוטח לא יכול היה לכלכל את פעולותיו בהתאם. וראה לעניין זה הדברים שהבאנו לעיל בסעיף ב' בדברי כבוד השופט מאירי יפרח בת"א 44694/96 רחל שבת נגד סהר חברה לביטוח בע"מ.

במאמר מוסגר נאמר כי לדעתנו מבטחת אינה רשאית בכלל להוסיף הגבלה על חבותה בפוליסה התיקנית שהרי אין ספק שפטור כזה אינו לטובת המבוטח וראה לעניין זה הערתינו בסעיף 10 לעיל .

משהגענו למסקנה: שאין להכליל הגבלה מפורשת כזו בפוליסה התיקנית - היא החוזה הספציפי שבין המבוטח למבטח - האפשרות האחרונה עליה יכולה לכאורה המבטחת לסמוך היא זכאות לפטור על פי דיני החוזים הכלליים. לשאלה זו התייחסנו כבר בסעיף ב', שם הבענו דעתנו כי בשעה בה המבוטח עושה פעולות המתחייבות משימוש סביר ברכב בחיי היומיום לא ניתן לקבוע כי השארת המפתחות במתג ההנעה (וזאת כפוף להכרעה כי הרכב ייחשב מאוייש) אין בה משום רשלנות רבתי אשר מזכה את המבטחת בפטור.

למרות זאת החלטנו להביא גם את האמור בפסק דינו של בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ברע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נגד ‏‏Lloyds underwtiters through Willis‎‎ ‏‏Faber Ltd‎‎ ואח' מפי כבוד השופט קדמי. בפסק דין זה נדונה חבותה של חברת ביטוח בעניין כיסוי לגניבת תכשיטים מרכב. החלטנו להביא את הדברים האמורים בו על מנת להראות כי גם כאשר הפוליסה מטילה על המבוטח חובת פיקוח על הנכס המבוטח, חובה זו אינה מתפרשת על ידי ביצ המשפט כפיקוח צמוד ומוחלט ועל כן אין היא מטילה אחריות מוחלטת על הנושא בחובת הפיקוח.

"ה. המערערת תבעה מהמשיבה מס' 1 - חברת הביטוח אצלה ביטחה את התכשיטים - לשפותה על הגניבה, מכוח חוזה הביטוח שהיה ביניהן. ברם, המשיבה מס' 1 (להלן: 'המבטחת'), סירבה, בטענה כי אין היא חייבת בתשלום דמי הביטוח, משום שגניבת התכשיטים נופלת, בנסיבות הענין, במסגרת תנאי פוטר' שבפוליסת הביטוח. לפי התנאי הפוטר: הביטוח אינו מכסה גניבה, אם התכשיטים נגנבו ממכונית המבוטח - או של מי מטעמו - כשהיא ; '‏‏unattended‎‎' ולטענת חברת הביטוח, התכשיטים נגנבו ממכוניתו של שניר כאשר היתה ‏‏unattended‎.

‎

א. התביעה נגד המשיבה מס' 1 ('המבטחת')

(1) את טענתה בדבר העדר חובה מצידה לשפות את המערערת, ביססה המבטחת על הוראותיו של סעיף 4 לפוליסה, שזו לשונו:

‏‏This insurance does not cover:‎‎ '

‏‏Theft and disappearance of or from road vehicles of every decription‎‎

‏‏owned by or under the control of the assured and/or his or their servants‎‎

.'‏‏or agents or representatives when such vehicles are left unattended‎‎

כאמור, טענתה של המבטחת היתה, כי הגניבה ארעה כאשר מכוניתו של המשיב מס' 2 היתה '‏‏unattended‎‎'; ועל כן, פטורה היא מתשלום דמי הביטוח.

(2) בית משפט השלום קיבל טענה זו וקבע: כי אכן, בעת הגניבה היתה המכונית ‏‏unattended‎‎; וכי על כן, חל סעיף הפטור הנ"ל והמבטחת (המשיבה מס' 1) פטורה מתשלום דמי הביטוח.

עמדה זו סמך בית משפט השלום, בין היתר, על הפירוש שניתן על ידי הלורד דנינג למושג ‏‏unattended‎‎ בפסק דינו בפרשת ‏‏Starfire Diamond Rings ltd., v. Angel (1962) Lloyds List‎‎ ‏‏Law Rep. 217‎‎

"‏‏I think best found by considering the converse. If a car is "attended‎‎

‏‏what does it mean? It means that there must be someone able to keep " it‎‎

‏‏under observation. That is, in a position to observe any attempt by‎‎

‏‏anyone to interfere with it, and who is no so placed as to have a‎‎

."‏‏reasonable prospect of preventing any unauthorized interference with it‎‎

....

5. בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, העלתה המערערת שתי טענות: האחת - כנגד הקביעה כי המכונית הושארה על ידי המשיב מס' 2 attended והשנייה - כנגד הפעלת סעיף הפטור על אף שהמשיב מס' 2 אינו נמנה על קבוצת ה'מחזיקים' ברכב, שפסקת הפטור מדברת בהם.

לשיטתי, דין שתי הטענות להידחות, ולהלן עיקרי הטעמים לכך:

א. פסקת הפטור: משמעות המושג ‏‏unattended‎‎

טענת המערערת היא, כי שגו בתי משפט השלום והמחוזי בקביעתם כי המכונית הושארה על

ידי המערערת מס' ‏‏unattended , 2‎‎ במשמעות שיש למושג זה בפסקת הפטור שבפוליסה; וזאת- לנוכח שני פסקי דין מאוחרים לזה של הלורד דנינג והם ‏‏O'Donoghue Ltd. V. B.M‎‎. ‏‏Harding (1988) Lioyd's Rep. 281‎‎ (להלן: 'פרשת אודונוגיו') ו ‏‏Langford v. Legal and‎‎ ‏‏General (1986) 2 Lioyd's Rep. 103‎‎ (להלן: 'פרשת לנגפורד')

שני פסקי דין אלה מסמנים, לשיטת המערערת, תפנית בפרשנות המושג '‏‏unattended‎‎' לעניינן של פוליסות ביטוח. לדעת המערערת, התפנית נעוצה בצרכיה של שיגרת הפעילות של סוחרי התכשיטים, אשר אינם מסוגלים לעמוד בדרישות המחמירות של הפרשנות שניתנה למושג זה בעבר.

טענה זו אינה מקובלת עלי. שני המקרים שעליהם סומכת המערערת את טענתה הינם מקרים מיוחדים, שאינם מסמנים 'תפנית' בפרשנותו המסורתית של המושג , ‏‏unattended‎‎ אלא, אדרבא, מיישמים אותה.

בפרשת לנגפורד דובר במבוטחת, שהחנתה את רכבה סמוך לחלון מטבחה והשאירה אותו שם ללא השגחה צמודה למשך מספר שניות, שבהן הכניסה סלי מצרכים לביתה. במהלך השניות האמורות, הבחינה המבוטחת מבעד לחלון המטבח בדמות אדם ומיהרה אל המכונית שבה נותרו שתי מזוודות. בחוץ נתקלה בגנבים שהפילוה ארצה, פצעו אותה וגנבו את המזוודות. בנסיבות אלו, לא נמצא שהמכונית נותרה ;‏‏unattended‎‎ וזאת - בהתחשב בכך, שהיתה כל העת תחת עינה הפקוחה של המבוטחת, אשר נמצאה כל העת בסמוך לה ולא התרחקה ממנה אלא למספר שניות.

הוא הדין בפרשת אודונוגיו עניינה של פרשה זו בגניבת מזוודת תכשיטים ממכונית בתחנת

דלק, כאשר נהגה שילם עבור הדלק. הנהג - המבוטח - שמר כל העת על קשר עין עם המכונית; והמזוודה נגנבה באותן שניות בודדות שבהן מסר את הכסף לעובד התחנה. המכונית היתה נעולה; והגנב התקרב אל המכונית במסלול ובאופן שלא ניתן היה להבחין בו מן המקום שבו עמד הנהג, הוציא את המזוודה מתוכה בעזרת מפתח מותאם ונעלם.

גם כאן לא חלה כל תפנית במשמעותו של המושג ‏‏ ‎‎:‏‏unatteded‎‎ המכונית היתה תחת בקרה צמודה של המבוטח, פרט לשניות ספורות של מסירת הכסף לעובד התחנה; והמזוודה נגנבה בדרך מתוחכמת, שמנעה מן הנהג שניצב בסמוך למכונית להבחין בגנב.

דרישת הפיקוח ‏‏attendance‎‎ בהקשר זה, אינה מדברת בקיומו של 'פיקוח צמוד מוחלט' ואינה מטילה אחריות 'מוחלטת' על הנושא בחובת הפיקוח. המדובר בחובת 'פיקוח סביר', כפי שהבהיר בית משפט השלום בצטטו את דבריו של הלורד דנינג בפרשת ‏‏Starfire‎‎ הנ"ל:

‏‏It would be sufficient if he were so close as to have a reasonable prospect‎‎"

‏‏of preventing an interference or raising an alarm in the event of an‎‎

‏‏interference or taking some other steps to lead to the apprehension of the‎‎

‏‏theives. I do not think that Lord Denning was the guarantor of the safety of‎‎

."‏‏the car or its contents or that the driver assumed the mantle of an insurer‎‎

במצב דברים זה, אין מקום לשינוי במשמעותו המסורתית של המושג , ‏‏unattended‎‎ כפי שקבע בית משפט השלום; וטענת המערערת כנגד הנאת המשיבה מס' 1 - המבטחת - מפסקת הפטור שבפוליסה, נדחית.

6. הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי: אחריותו של המשיב מס' 2 א. 'רשלנות' בשמירת התכשיטים כאמור, לשיטת הרוב בבית המשפט המחוזי, המשיב מס' 2 לא התרשל בשמירת התכשיטים עובר לגניבתם. אין אני מסכים עם עמדה זו ומקובלת עלי עמדת בית משפט השלום ועמדת המיעוט בבית המשפט המחוזי, לפיה המשיב מס' 2 התרשל בשמירת התכשיטים.

בנסיבות הענין, אמת המידה להתרשלות היא זו הקבועה בסעיפים 35 ו36 לפקודת הנזיקין;

ולשיטתי - לא יכול להיות ספק בכך, שמפיץ תכשיטים סביר, בנעליו של המשיב מס' 2, לא היה משאיר את התכשיטים במכונית חונה ברחוב ללא פיקוח צמוד, למשך דקות ארוכות יחסית, בתא מטען שאינו מוגן באזעקה. כל בר בי רב - ועל אחת כמה וכמה, מי שעיסוקו בהפצת תכשיטים בעלי ערך - מודע לכך שתכשיטים מהווים נושא למעקב לגנבים ולשודדים, הממתינים לשעת כושר לשלוח בהם יד; ועל כן - מוטלת עליו חובה להבטיח, כי בעת שהוא 'מטלטל' תכשיטים לצורך הפצתם, יהיו אלה נתונים כל העת תחת פיקוחו, באופן שזר לא יוכל להגיע אליהם מבלי ל'היתקל' בו תחילה, או, למצער, מבלי להזעיקו על ידי מנגנון אזעקה, כאשר הוא נמצא בסמוך להם.

המשיב מס' 2 הפר את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו, כמי שהחזיק בפועל את התכשיטים; והותיר את התכשיטים בנסיבות שאיפשרו את גניבתם באין מפריע ממכוניתו.

הפרשנות ה'מילולית' שבה נוקטת המערערת, מביאה לכלל תוצאה אבסורדית, שהצדדים לפוליסה בודאי שלא התכוונו אליה; בעוד שהפרשנות המוצעת לעיל, עולה בקנה אחד עם הכוונה המתחייבת מאופיה של ההוראה שבפסקת הפטור ותכליתה. בהקשר זה, עמדו לנגד עיני הדברים הבאים מתוך ספרה של פרופ' ג. שלו, דיני חוזים:

'בעימות בין לשון החוזה ובין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה. המגמה הפרשנית הנאותה היא 'להתיר מוסרותיהם של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית'. לפיכך יתכנו מקרים שבהם תגבר הפרשנות התכליתית של החוזה על פני פרשנותו המילולית, והוא כאשר הקשר הדברים מצביע על כוונה שונה מזו העולה מן המלים כפשוטן'. (מהדורת תשנ"ה, עמ' 303). (וראו גם ע"א 5597/90, מז (3) (מזל כהן) וע"א 4628/93, מט (2) 313 (אפרופים)."

ד. אשם תורם של המבוטח

לאחרונה, דוקטרינת האשם התורם מדיני הנזיקין הוחלה גם על דיני חוזים. בהקשר זה, הועלו טענות בדבר תחולתו של סעיף 61 לחוק חוזה הביטוח שעניינו הקטנת הנזק. בת"א 44694/96 רחל שבת נגד סהר חברה לביטוח בע"מ לא התקבלה הטענה כי יש תחולה לסעיף זה טרם קרות מקרה הביטוח:

"7. הנתבעת סברה כי חובת זהירותו של מבוטח נסמכת גם על הוראת סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, שלשונו:

'אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח בעד נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן בנקיטת אמצעים סבירים, או אמצעים שהמבטח הורה לו לנקוט'.

השתת עמדת הנתבעת על הוראת דין זו, מיוסדת על אדני שווא. שרשרת האירועים או סדר הדברים שבסעיף 61(א) מחייב כי תחילה יתרחש מקרה הביטוח ולאחר מכן יגרם נזק שהמבוטח יכול היה להקטינו ולא עשה כן.

עמדתי היא שבין אם קיימת תנייה כאמור ובין אם לאו, יופטר המבטח מחבותו אם (לכל הפחות) פעל המבוטח ברשלנות רבתי היינו:

פעולה (מעשה או מחדל) שבוצעה תוך סטייה ניכרת מרמת הזהירות הראויה ופעולה זו נעשתה במצב נפשי של פזיזות או חוסר אכפתיות מצד המבוטח. במצב בו קיימת תנייה המטילה על המבוטח חובת זהירות - משמעות התנייה תהא שנדרשת רשלנות רבתי במובנה הנ"ל על מנת לקבוע שחובת הזהירות הופרה תורת האשם החוזי התורם מנוגדת, למיטב הבנתי, לגישה המקובלת בדיני הביטוח לפיה מגינה פוליסת הביטוח על המבוטח גם מפני רשלנותו - הוא. עצם התרשלותו של המבוטח אינה עילה לפטור את מבטחו מאחריות על פי חוזה הביטוח, גם אם כוללת הפוליסה תנאי המחייב נקיטת אמצעי זהירות מצד המבוטח.

החלתה של תורת האשם החוזי התורם על דיני הביטוח תכניס בדלת האחורית את אשר כניסתו נאסרה בדלת הראשית. כך נמצאנו עוקפים את ההכרה בכך שמבוטח שהתרשל עדיין זכאי לפיצוי מעם מבטחו ונמצאנו מפחיתים תגמולי הביטוח בשל התנהגותו של המבוטח שאינה מגיעה לדרגת רשלנות רבתי."

כבוד השופט יפרח קובע אם כן כי תורת האשם התורם מנוגדת לגישה המקובלת בדיני הביטוח לפיה מגינה פוליסת הביטוח על המבוטח גם מפני רשלנותו. גישה זו נראית לנו ראויה במיוחד כאשר עסקינן בפוליסה תיקנית בה החליט המחוקק להתערב ולקבוע סף מינימלי של הגנה על המבוטח היות והיא מיועדת לציבור רחב ובלתי מסויים.

14. למען הסדר הטוב מצאנו לנכון לתמצת בקצרה את הכרעתנו העקרונית.

בעת סילוק תביעתו של מבוטח יש לבדוק האם הופר התנאי הנוגע לחובות המיגון אותם החילה עליו המבטחת. לעניין זה ייבחנו השאלות האם הותקנו אמצעי המיגון כפי שנדרשו על ידי המבטחת והאם היה צורך להפעילם בנסיבות המקרה הספציפי בכפוף לבחינת השאלות האם הרכב היה מאוייש או בעת חניה וזאת כקבוע בחוזה הביטוח שבין המבטחת למבוטח.

אסור למבטחת לדחות באופן מלא או חלקי תביעה לקבלת תגמולי ביטוח של מבוטח בטענה כי לא שמר על הנכס המבוטח כאדם סביר וזאת בהתבסס על תנייה בחוזה הספציפי שעניינה מיגון הנכס, בין אם זו מופיעה בדף פרטי הפוליסה או בפוליסה עצמה בחוזה שהוא פוליסה תיקנית.

המבטחת תוכל לדחות תביעתו של המבוטח אם לא שמר על הנכס רק בהתבסס על דיני הביטוח הכלליים הכל כמפורט לעיל.

15. זוהי עמדתנו העקרונית בנושא, לפיכך תלונות דומות שיגיעו ליחידתנו יטופלו ויוכרעו בהתאם לאמור לעיל. נודה על הפצת האמור לעיל בקרב עובדי החברה הנוגעים בדבר.

בכבוד רב,

רחל רטוביץ, עו"ד

סגנית בכירה לממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון

העתק: גב' ציפי סמט - הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון

מר גבי לסט - מנכ"ל איגוד חברות הביטוח

‏

מסמך 107‏