ניהול תביעות נגד מבטח

ההרצאה שתובא להלן, ניתנה במכון להשתלמות עורכי דין של לשכת עורכי הדין באוניברסיטת תל אביב ביום 1.2.04ולאחר מכן לפחות פעמיים בשנה.

הסוגיות שיובאו בהרצאה מפורטות בתוכן העניינים. החומר המשפטי מבוסס על סקירות פסקי דין חקיקה והנחיות המפקח, המופיעות במלואן באתר.

תוכן העניינים

1. הבסיס לטיפול בתביעה נגד מבטח

א. שולחן העבודה של המטפל בתביעת ביטוח

ב. בלי תנאים מוחלטים

ג. בלי תנאים מוקדמים

ד. מבוטח שסרח מבוטח הוא

ה. כיסוי ביטוחי- גם בשעות דמדומים

ו. הנחיות המפקח על הביטוח- דין מחייב

2. המועדים להגשת תביעות ביטוח

א. התיישנות מקוצרת – שלוש שנים להגשת התביעה לבית המשפט.

ב. המועד בו מתחיל מרוץ ההתיישנות – האם בקרות האירוע או בהתקיים כל האלמנטים המקנים למבוטח זכות לתגמולי ביטוח.

ג. תחולת הוראות מחוק ההתיישנות המאריכות את תקופת ההתיישנות

ד. התיישנות שלא מדעת

1. אין להמתין להשלמת התמונה בדבר מקרה הביטוח

2. עניין של מה בכך

3. גילוי מאוחר של קשר סיבתי

4. אי ידיעה על קיום הפוליסה

5. הטעיית המבוטח בדבר זהות המבטחת

6. מכתב המציע להמתין להחלטת המוסד לביטוח לאומי

ה. מכתב המהווה הודאה בקיום הזכות

ו. השפעת תשלום עבור אחד הכיסויים על התיישנות בכיסוי אחר

ז. אמירות סוכן הביטוח

ח. משא ומתן במהלכו מציעה המבטחת פשרה

ט. סעיפים בפוליסה המגבילים הגשת תביעה

י. מועד ההתיישנות של תביעות נגד מבטח מכוח עילות אחרות

יא. התיישנות בביטוח אחריות

1. תקופת ההתיישנות לתביעות שיפוי

2. התיישנות מעשית בפוליסה על בסיס יום הגשת התביעה

3. מסירת הודעה לאחר תום תקופת הכיסוי

4. האם פוליסה על בסיס יום התביעה סותרת את חוק הביטוח?

יב. סוף ההתיישנות בפגרה

3. מיון הכיסוי הביטוחי

א. פוליסת סיכונים מול פוליסת כל הסיכונים

ב. מיון הפוליסה על פי לשונה ופרשנותה

ג. מיון חריג כחלק מהגדרת מקרה הביטוח

ד. יסוד התאונתיות

ה. חשיבות הגדרת מקרה הביטוח

4. עדויות מומחים

5. חזקה כי סכום הביטוח משקף את שווי הנכס

6. הוכחת שווי הרכב

7. חוות דעת חיתומיות

8. חסיון חוות דעת רופאים, שמאים ודו"חות חקירה

9. הגשת תביעות ביטוח בסדר דין מקוצר

א. הבחנה בין שני סוגי פוליסות

ב. תביעה הנסמכת על דו"ח שמאי מטעם המבטחת

ג. הסכמה בפוליסה שהמחלוקת תתברר בסדר דין מקוצר

10. הסכמה להיבדק בפוליגרף

א. מבוטח המסרב להיבדק בניגוד להסכם

ב. "לא הבנתי על מה אני חותם"

ג. הסכמה לפוליגרף בנסיבות דוחקות

ד. השפעת בדיקת האשה על תביעת הבעל

ה. היקף ההסכמה – לבדיקת פוליגרף אחת

ו. סירוב לשלם לאחר שהמבוטח יצא דובר אמת

ז. מכשיר הבדיקה או מהלך הבדיקה לא היו תקינים

11. ריבית מיוחדת

12. כתבי ויתור, קבלה ושחרור

א. נזקים שנגרמו לאחר חתימת כתב ויתור

ב. מחלה המתגלה אצל קטין לאחר חתימת כתב ויתור

ג. התנאת תשלום המגיע למבוטח ממילא בחתימה על כתב ויתור גורף

ד. התנאת תשלום שאינו שנוי במחלוקת בחתימה על כתב ויתור

ה. פשרה שעשה המבוטח על דעת עצמו

ו. פגיעה בחיסכון בעת החתימה על כתב קבלה

13. חובות המבוטח לאחר קרות מקרה הביטוח

א. נטל לא קל של הוכחת נזק ממשי

ב. מבטחי המשנה פשטו את הרגל

ג. טיפול בתביעות צד שלישי למרות העדר הודעה מאת המבוטח

ד. החובה למסור מידע ומסמכים לא מטעים

14. חובת המבטחת להודיע למבוטח את מלוא עמדתה

15. זכויות הצד השלישי כלפי המבטחת

16. הכרה בכיסוי הביטוחי בביטוחי אחריות

17. ביטול עקרון השיפוי

18. משמעותה של פוליסת שכבה שניה

19. מסלולי הצמדת תגמולי הביטוח

20. גובה האגרה בתביעות ביטוח

21. גביית מס מתגמולי ביטוח

22. עיקול בתביעות ביטוח

23. ערובה להוצאות משפט

24. עיכוב ביצוע פסק דין

1. הבסיס לטיפול בתביעה נגד מבטח

א.שולחן העבודה של המטפל בתביעת ביטוח

אדם המטפל בתביעת ביטוח, מצד המבוטח או מצד חברת הביטוח, חייב להניח על שולחנו לפחות את המסמכים הבאים:-

1. מסמכי עשיית הביטוח (תכתובת בין הסוכן המבטח והמבוטח, הצעת ביטוח, הצהרת בריאות).

2. רשימה לביטוח, או דף פרטי הביטוח.

3. הפוליסה הסטנדרטית.

4. הפוליסות התקניות (בביטוחי דירה ורכב).

5. הוראות כופות שבדין (תנאים קוגנטיים בחוק הביטוח, בחוק הפיקוח, בתקנות הנוגעות לביטוחי חיים, כיסויים לנוסעים לחו"ל, ביטוח חיים קבוצתי ועוד).

6. חומר שבידי הצד שכנגד (חוות דעת שמאי, מומחה רפואי ועוד).

7. הנחיות המפקח על הביטוח.

את כל אלה יש לבחון על רקע:-

8. המועדים הקבועים בדין להגשת תביעות.

9. החוקים הרלוונטיים (במיוחד חוק חוזה הביטוח וחוק הפיקוח על עסקי ביטוח).

10. כללים בסיסיים בביטוח – כגון "יסוד המקריות".

11. הפסיקה הענפה העוסקת בפרשנות התחום בו עוסקת התביעה ובמיונם של הכיסויים הביטוחיים.

12. דיני הראיות – נטל השכנוע, חזקות שבדין ושבעובדה, עדויות מומחים, פוליגרף ועוד.

ב. בלי תנאים מוחלטים

נקודת המוצא של חברות הביטוח היא קדושתם של התנאים המופיעים בחוזה הביטוח. כך,כאשר מתגלה לחברת ביטוח מצויה, כי המבוטח לא הפעיל את אמצעי

המיגון שנדרשו ממנו בפוליסה, היא מסתפקת בגילוי זה ודוחה את תביעתו.

אולם הטענה שהמבוטח לא קיים אחר אמצעי המיגון אינה מספקת לשם דחיית תביעתו.

הן חוק חוזה הביטוח (סעיף 21) והן התקנות בדבר צורת הפוליסה ותנאיה, קובעות כי כדי לזכות בפטור, על חברת הביטוח לעבור מספר משוכות לא פשוטות.

המשוכה הראשונה, היא ניסוח דרישת אמצעי המיגון כהלכה, בבירור, בהבלטה, בפירוט, בסמוך לנושא הרלבנטי ותוך אזהרות מפורשות כי אי קיום אמצעיהמיגון עלול לשלול מהמבוטח את תגמולי הביטוח.

המשוכה השנייה, היא נטל השכנוע, המוטל על חברת הביטוח להוכיח, שאמצעי המיגון אכן היו מונעים בפועלאת מקרה הביטוח.

כך לדוגמא, על חברת הביטוח להוכיח, כי אם מערכת האזעקה בבית העסק הייתה פועלת, הפריצה הייתה נמנעת.

המשוכה השלישית: חברת הביטוח חייבת להוכיח, כי אפילו תמורת פרמיה גבוהה יותר, שום חברת ביטוח סבירה לא הייתה מסכימה לוותר עלאמצעי ההגנה הקבועים בפוליסה.

חברת הביטוח, לא מסיימת אם כן את מלאכתה, בהוכחת העובדה שהמבוטח הפר את דרישת אמצעי המיגון.

לקח זה למדה חברת הביטוח הדר, בתביעה שהוגשה נגדה על ידי מבוטחיה, האחים חמו.

אלי אסאו נהג לתומו במשאית בכביש אשדוד תל אביב. אסאו הוביל ציוד מחשבים במשאית השייכת לאחים חמו.

לפתע נתקף אסאו בצורך עז לעשות את צרכיו.

הצורך היה כה עז, עד כי אסאו עזב הכול באחת. המשאית נותרה בשולי הדרך. המפתחות במתג ההתנעה.

בעוד אסאו עסוק בצרכיו, נכנס אלמוני לתוך המשאית, הניע אותה באמצעות המפתחות שנותרו במתג ההתנעה, ונסע לדרכו.

חלף זמן. המשאית נמצאה ללא הציוד.

האחים חמו פיצו את לקוחותיהם תמורת הציוד שנגנב.

חברת הביטוח הדר, לעומת זאת, גילתה בחקירותיה, כי נהג המשאית שכח להפעיל את האיתוראן כאשר מיהר לעשות את צרכיו.

והרי בפוליסה קיים תנאי מפורש הקובע כי "תנאי לכיסוי הביטוחי הינו קיומהוהפעלתה של מערכת איתוראן, כל אימת שהמשאית בלתי מאויישת".

השופט שמואל ברוך, מבית משפט השלום ברמלה[1], מצא כי תיאורו של הנהג אסאו, את הלחץ בו היה נתון לעשיית הצרכים, היה מוגזם.

אסאו, קבע השופט, לא מיהר כלל ועיקר. לאחר שחש בצרכיו, הוא חצה את כביש מספר 4 הסואן לצידו השני, נכנס לפרדס והרחיק נדוד מאד לתוך הפרדס. אסאו הצליח להתאפק עד השורה העשרים בפרדס, מרחק כמאה מטר מהכביש.

אם חש בכזה לחץ, תמה השופט, מדוע נכנס כה עמוק לפרדס. לכך אסאו לא נתן כל הסבר.

השופט ברוך מגלה הבנה לעמדתה של הדר "דומני שיש טעם של ממש בטענות הדר כי אין זה ראוי לחייבה בתשלום פיצוייםלאחים חמו שעה שהנהג מטעמם התרשל באופן שבו התרשל הנהג במקרההנוכחי".

אף על פי כן, חייב השופט את הדר בתשלום מלוא תגמולי הביטוח.

במשפט הסתמכו האחים חמו על התקנות בדבר צורת הפוליסה ותנאיה והתמקדו בכך, שאין די באי קיום הדרישה להפעיל איתוראן, אפילו המשאית אינה מאוישת, על מנת שהדר תזכה לפטור.

אין ספק, קובע השופט, כי הנטל להוכחת התקיימות התנאים שנקבעו בתקנות בדבר צורת הפוליסה ותנאיה, רובץ לפתחה של חברת הביטוח.

"חברת הביטוח בהליך שלפני, לא עשתהולו ניסיון קלוש להוכיח את טענותיה. לא הובאה כל עדות, לא הובאה כל ראיה, שהיה בהןכדי לבסס את...התקיימות התנאי לפיו לא היה מבטח סביר מתקשר בחוזה הביטוח אף כנגדדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהרכוש לא יהיה מוגן באמצעיהגנה...".

על בסיס נימוק זה, חייב השופט את הדר לשלם לאחים חמו, את מלוא תגמולי הביטוח, עבור גניבת הציוד שהיה על המשאית.

ג. בלי תנאים מוקדמים

צדדים לחוזה רגיל, נוהגים לעיתים לקבוע, כי תוקפו של החוזה תלוי בתנאים מוקדמים. כך לדוגמא, שוכר הדורש כי התחייבויותיו בחוזה השכירות, תהיינה כפופות לקבלת היתר מהרשות המקומית להפעלת המסעדה.

לפי חוק החוזים הכללי, "היה חוזה מותנה בתנאי והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך...מתבטל החוזה". לכן במקרה של השוכר, בהעדר ההיתר מהרשות המקומית, החוזה מתבטל והשוכר מופטר מהתחייבויותיו.

האם אפשרות זו, לדרוש תנאים מוקדמים, קיימת גם בתחום הביטוח? האם רשאית חברת ביטוח, להפוך תנאים בפוליסה, לתנאים מוקדמים?

חוק חוזה הביטוח אינו מאפשר לחברת הביטוח להיתפס כך סתם, להפרת תנאי מצד המבוטח. עליה להראות, למשל, שאי קיום התנאי אכן השפיע על חבותה.

כך לדוגמא, חברת הביטוח אינה פטורה מתשלום רק משום שהמבוטח לא התקין אמצעי מיגון. היא נדרשת, בין השאר, להוכיח כי העדרו של אמצעי המיגון השפיע על מקרה הביטוח. זהו נטל קשה, אך הוא נועד לתת משמעות לכיסוי הביטוחי.

מתן אפשרות לחברות הביטוח לקבוע תנאים מוקדמים, תעקוף למעשה את הוראות החוק.

איסור עקיפה כזה עולה גם מחוק הביטוח.

מכונית הסובארו של נתן מרצבך נגנבה.

אליהו סירבה לשלם לו את תגמולי הביטוח, בטענה שלא מילא אחר תנאי מוקדם שבפוליסה, הנוגע לאמצעי מיגון: אי המצאת אישור על התקנת אמצעי מיגון בטרם קרות מקרה הביטוח.

במכוניתו של מרצבך היו גם היו אמצעי מיגון כנדרש בפוליסה, אלא שמרצבך לא המציא לאליהו, טרם הגניבה, טופס אישור התקנת אמצעי המיגון.

השופט נעם סולברג, מבית משפט השלום בירושלים[2], קבע, כי אין להלום מצב שבו המבוטח משלם את דמי הביטוח להנחת דעתה של חברת הביטוח, מקבל פוליסת ביטוח חתומה, דואג להתקנת אמצעי מיגון, אך למעשה, רטרואקטיבית, יתברר כי אין לו כיסוי ביטוחי, באשר לא המציא לחברת הביטוח אישורמיגון.

אליהו הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.

השופטים משה גל, צבי זילברטל ובעז אוקון, אישרו את קביעותיו, נימוקיו ומסקנותיו של השופט נעם סולברג.

במרכזו של פסק דינם, הם מוסיפים קביעה ברורה, חדה ונחרצת, לפיה פוליסת ביטוח אינה יכולה לכלול תנאים מוקדמים לכיסוי הביטוחי.

"משנכרת חוזה הביטוח בין הצדדים, התנאים על-פי הפוליסה אינם יכולים להוות תנאי מתלה לעצם כריתתו, אלא חיובים שהפרתם מהווה עילה לביטול החוזה או להפחתת התגמולים בנסיבות המתאימות, בהתאם להוראות חוק חוזה ביטוח".

כך לדוגמא, אי תשלום פרמיה, אינו יכול להיות תנאי מוקדם לחבות המבטח. הוא מאפשר לחברת הביטוח לבטל את הפוליסה, אך עליה לעשות זאת בהודעות בכתב מתאימות ובטרם קרות מקרה הביטוח.

אמור מעתה, אין יותר פטור אוטומטי כאשר המבוטח מפר תנאי כלשהו בפוליסה, גם אם הוא מכונה תנאי מוקדם. כל הפרת תנאי כזה צריכה להבחן על פי הוראות חוק חוזה הביטוח, באיזון הראוי ותוך הוכחה שהתנאי המוקדם הופר בכוונת מרמה, שההפרה גרמה נזק לחברת הביטוח וכיוצא כאלה דרישות שהחוק מציב בטרם תזכה חברת הביטוח לפטור המיוחל מתשלום תגמולי ביטוח.

ד. מבוטח שסרח מבוטח הוא

מהנדס הקונסטרוקציה אנטולי רוזנצוויג, רצה להיות תחרותי. החישובים הסטטיים שהוא מסר ללקוחותיו הוזילו את מחירי הבניה באופן משמעותי. אלא שרוזנצוויג לא גילה ללקוחותיו, כי הוא מצליח להוזיל את עלות הבנייה, משום שחישוביו הסטטיים נמוכים מאלה הקבועים בתקן הישראלי.

באחד המקרים, לקוחותיו של רוזנצוויג, הבחינו מבעוד מועד כי המבנים החלו להיסדק. הם ביצעו מייד עבודות תיקון וחזקו את זיון הבטון במקומות הדרושים. לאחר מכן הגישו בעלי המבנים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד רוזנצוייג על ההוצאות שנגרמו להם, עגמת הנפש וירידת ערך המבנים.

לרוזנצוויג הייתה פוליסת ביטוח אחריות מקצועית בחברת הביטוח הדר. בפוליסה הסכימה הדר "לשפות את המבוטחבקשר עם...הפרת חובה מקצועית אשר מקורה במעשה רשלנות, טעות, או השמטה אשר נעשו... ע"י המבוטח".

הדר טענה כי התנהגותו של רוזנצוויג אינה בגדר רשלנות, או טעות, או השמטה בלבד. מדובר בהתנהגות מכוונת. הדר הסתמכה על שיחה שקיים רוזנצוויג עם חוקר מטעמה בה הודה כי חרג ביודעין מהתקן:"...כידוע לכל חומר יש מקדמי ביטחון מבחינת החוזק שלו...אלא...אניצריך להיות גם איש שווק טוב ולהראות שאני מוזיל את הבניה כדי שיהיו מרוצים ממני שכןהתחרות בשוק חזקה ואם לא מוזילים את המחירים על חשבון חסכון בחומר אי אפשרלהשרד".

על בסיס דברים אלה, הסיק השופט ד"ר גבריאל קלינג, כי רוזנצוויג היה מודע מלכתחילה שתכנונו אינו תואם את התקן ודחה את תביעתו מהדר לכיסוי ביטוחי: "כיסוי ביטוחי למעשים מכוונים נוגד את תקנת הציבור. לא יעלה עלהדעת שמהנדס... יאמר בלבו שאין לו לחשוש מסטיה מהנאמר בתקן, כדי למשוך ולרצותלקוחות, באשר כל אירוע שיגרום לנזק יהיה מכוסה על ידי המבטח".

השופט קלינג הסתמך בעניין זה גם על סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח הקובע:

"נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטחמחבותו".

על פסק דין זה הגיש רוזנצוויג ערעור לבית המשפט העליון.

לדעת השופטת מרים נאור "מעשה מכוון" קיים רק כאשר מטרת המבוטח היא לזכות בתגמולי ביטוח.

סעיף 26 לחוק הביטוח נועד, לגרסת השופטת, למקרים כמו גרימת הצתה מכוונת, או ביום פריצה על מנת לזכות בתגמולי ביטוח.

רוזנצוויג, לעומת זאת, לא התכוון לגרום למקרה הביטוח תוך כוונה לגלגל את התוצאה לפתחה של חברת הביטוח. הוא רק סבר שיעלה בידו להקים בית בטוח תוך הוזלת העלויות.

השופטת נאור ערה לכך ש"בגישתו זו נותן בית המשפט העליון תוקףלכיסוי ביטוחי למעשים של מבוטחים הרחוקים מלהיות נקיים מרבב", אולם גישת "יהיה בסדר" ראויה לגנאיהיא, אולם לא בהכרח שוללת היא כיסוי ביטוחי".

בקשה לקיים דיון נוסף בבית המשפט העליון, נדחתה על ידי השופט אליהו מצא.

ה. כיסוי ביטוחי גם בשעות דמדומים

בתקופה שבין כריתת חוזה הביטוח (היכולה להיעשות גם בעל פה), לבין מסירת הפוליסה לידי המבוטח, קיימת מין שעת דמדומים.

כאשר מתרחש מקרה ביטוח בתקופה זו, מתחילה התרוצצות. כך היה במקרה שיובא מיד.

אלי דזורייאב פתח חנות תכשיטים בחולון. את תכולת החנות, ביטח דזורייאב בחברת הביטוח אריה.

באחד הימים, נכנסו שני קונים לחנות, הצליחו לעשות לדזורייאב "עוקץ" ולחמוק מהחנות עם "רולדה" של שרשראות.

דזורייאב פנה אל אריה וביקש לממש את זכויותיו על פי חוזה הביטוח. אריה דחתה את תביעתו בהסתמכה על סעיף בפוליסה, הקובע כי "גניבה שלא על ידי פריצה" אינה מכוסה. כאן הייתה גניבה בלבד, טענה אריה ודחתה את התביעה.

דזורייאב מצידו טען כי עד לגניבה לא קיבל לידיו את נוסח הפוליסה סוכן הביטוח לא מסר לו על הסייג ולכן הוא לא ידע על התנאי כי רק גניבה תוך כדי פריצה מכוסה.

המחלוקת היגיעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב[3].

אריה ביקשה להיתלות בסעיף 2 (ב) לחוק חוזה הביטוח. סעיף זה קובע כי "כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח, יראו כמוסכמים בין הצדדים אתהתנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח...".

לאור סעיף זה, טענה אריה, אפילו לא נמסרה הפוליסה לידיו של דזורייאב, נחשבים תנאי פוליסת "מבצר לבתי עסק" הנהוגה אצלה כמוסכמים על המבוטח.

השופטים יוסף גולדברג, רות שטרנברג אליעז, ועוזי פוגלמן לא ראו עין בעין עם אריה את משמעותו של סעיף 2 (ב) לחוק.

לפני סעיף 2 (ב) לחוק, הזכירו השופטים, בא סעיף 2 (א). זה האחרון קובע, כי עם כריתת חוזה הביטוח חייב "המבטח למסור למבוטח מסמך חתום בידי המבטח המפרט אתזכויות הצדדים וחיוביהם".

מסמך זה מכונה בחוק "הפוליסה".

סעיף 2 (ב) אינו מייתר את סעיף 2(א).

לכן, כאשר הפוליסה לא נמסרת למבוטח, מוטל עלהמבטח הנטל להוכיח כי המבוטח היהמודעלתנאי הפוליסה. בנטל זה לא הצליחה אריה לעמוד.

בסופו של דיון, חייבו אם כן שלושת השופטים פה אחד, את אריה לשלם למבוטחה דזורייאב, את מלוא תגמולי הביטוח עבור נזקי הגניבה.

ו. הנחיות המפקח על הביטוח- דין מחייב

רכבו של לאורנס גולדברגר נגנב בעת שאשתו העמיסה עציצים לתוכו.

מטבע הדברים, אדם המעמיס עציצים על רכב מסב את ראשו, מדי פעם, הצידה.

הגנב ניצל, כך שיערה מבטחת הרכב, ביטוח ישיר, הרף עין זה, נכנס לרכב, התניע אותו באמצעות המפתח במתג ההצתה ונסע.

במקום לשלם את תגמולי הביטוח, גערה ביטוח ישיר במבוטחה על כי לא עמד בתנאי המיגון: השארת את המפתחות ברכב בעת שלא היה מאויש. משכך אינך זכאי לתגמולי ביטוח.

גולדברגר פנה בתלונה על ביטוח ישיר למפקח על הביטוח.

אנשי היחידה לפניות הציבור במשרד המפקח, בראשותה של עו"ד רחל רטוביץ, קבעו בהנחיה עקרונית, כי במקרים כגון אלה, הרכב דווקא נחשב כמאויש. ממילא אין חובה להפעיל את אמצעי המיגון.

ביטוח ישיר לא כיבדה את ההנחיה העקרונית של המפקח. ביטוח ישיר תירצה זאת בכך, שהמפקח אינו מוסמך להכריע בשאלות משפטיות.

השופטת שרה דותן, מבית המשפט המחוזי בתל אביב[4], הבחינה בכך, שביטוח ישיר מנסה להגביל את סמכויותיו של הרגולטור. צמצום כזה יאפשר לחברות הביטוח לפעול ביתר חופשיות. אולם הגבלה כזו, תאיין את הביקורת על ענף הביטוח, ותעקר את הפיקוח מתוכן.

מערכת היחסים שבין חברות הביטוח לבין המבוטחים, מאופיינת בהיעדר שוויון מובנה, יחסי כוחות בלתי שקולים ופערי מידע.

המבוטחים ניצבים לא אחת מול שוקת שבורה, כאשר פוקדים אותם מקרי ביטוח. חברות הביטוח, להן שולמו פרמיות נכבדות, משיבות את פניהם ריקם.

מטעם זה, מסבירה השופטת, הקים המחוקק בחוק הפיקוח מנגנון לבירור תלונות מהיר ויעיל. מנגנון זה הופקד בידי המפקח.

מנגנון בירור התלונות, סבורה השופטת, לא ייתכן שיהיה מוגבל בסמכויותיו. לא יכול להיות ספק בכך, שהמפקח רשאי להכריע בתלונות על סמך נורמות משפטיות, ואף ליצור בכך נורמות משפטיות חדשות. בירור תלונות בנושאי ביטוח, לא יכול להתבצע, אלא תוך הסתמכות על חוקי הביטוח השונים, תוך פירוש הפוליסות ותוך הפעלת שיקול דעת ביחס לעובדות הרלוונטיות.

המפקח הגיע למסקנה, שאין זה סביר שמבוטח, העומד בצד רכבו ומעמיס עליו חפצים, ייחשב כמי שאינו מאייש את הרכב.

הוא הדין בשאלת השארתם של המפתחות במתג ההתנעה של הרכב. בפוליסה לא היה תנאי הקובע מפורשות, שעל המבוטח להוציא את המפתח ממתג ההתנעה, גם כאשר הרכב מאוייש. המפקח הגיע לכלל מסקנה, כי החברה אינה יכולה לחסות בצילו של פטור זה בדיעבד.

עוד קבע המפקח, כי אין לאפשר לחברות הביטוח לטעון כי הן פטורות מתשלום בשל רשלנות של המבוטח או אשם תורם מצידו. שהרי מטרת התקנתה של הפוליסה התקנית לביטוח רכב, היא מתן הגנה למבוטח, גם כנגד התרשלותו שלו.

כל אלה הינן הכרעות בדבר המדיניות שבה, לשיטת המפקח, שומה על חברות הביטוח לנהוג במקרים בהם נגנב רכב בעוד המבוטח עומד לידו. והרי התוויית מדיניות הנוגעת ליישום הפוליסה התקנית לרכב היא מתפקידיו העיקריים של המפקח.

למעשה, מבהירה השופטת דותן, למפקח סמכות העולה אף על סמכותו של בית-המשפט. בית המשפט פועל רק על פי פניית בעל דין אליו. לעומת זאת, המפקח מוסמך לתקן ליקויים גם מיוזמתו, אפילו לא בעקבות תלונה.

במסגרת סמכותו הרחבה, המפקח מוסמך להתערב ביחסים החוזיים שבין חברות הביטוח לבין המבוטחים באמצעות הסדר כללי, לפרש תניות בחוזה הביטוח, ובאמצעות פרשנות זו גם לקבוע את הנורמות הראויות ביחסי מבטח-מבוטח.

סמכותו של המפקח אינה מוגבלת רק לבירור עובדתי או להוראה על תיקון ליקויים. עליו לממש את תכלית החוק המסמיך אותו, ולהביא ליישוב הסכסוך תוך פיקוח וביקורת על התנהלותן של חברות הביטוח. לצורך מילוי תפקידו המפקח רשאי בוודאי להפעיל שיקול דעת משפטי.

בסופו של יום, פסקה השופטת, הנחיית המפקח מחייבת את ביטוח ישיר.

2. המועדים להגשת תביעות ביטוח

א. התיישנות מקוצרת

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן-"חוק הביטוח") קובע:-

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

משך שתים עשרה שנה מיום כניסתו של חוק הביטוח לתוקף, היו השופטים חלוקים בפרשנותו של סעיף זה.

היו שופטים שפסקו כי סעיף 31 לחוק הביטוח קובע אך ורק מועד אחרון להגשת דרישות לחברת הביטוח. מבוטח אשר הגיש תוך שלוש שנים דרישה לחברת הביטוח, רשאי עדיין להגיש את תביעתו לבית המשפט תוך שבע שנים מיום קרות מקרה הביטוח.

שופטים אחרים קבעו, כי תביעתו של מבוטח שלא הוגשה לבית המשפט תוך שלוש שנים, מתיישנת. הגשת דרישה למבטח אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות.

בסופו של דבר העדיף בית המשפט העליון[5] את הגישה השנייה.

ב. המועד בו מתחיל מרוץ ההתיישנות

1. ההבדל בין מקרה הביטוח לבין הולדת עילת התובענה

לפי סעיף 31 לחוק הביטוח, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ עם קרות "מקרה הביטוח".

סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע לכאורה מבחן אחר:-

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

המבחן של הולדת עילת התובענה הוא ברור יותר: רק עם השלמת קיומם של כל האלמנטים העובדתיים המאפשרים לתובע להגיש תביעה בבית המשפט ולקבל בו סעד מתחיל מרוץ ההתיישנות.

המבחן של מקרה הביטוח יוצר קושי. האם קובעת הגדרת מקרה הביטוח שבפוליסה, או שמא מקרה הביטוח הוא הצטברות כל האלמנטים המקנים למבוטח זכות לקבל תגמולי ביטוח?

לעיתים הפוליסה מכנה אירוע כמו תאונה כמקרה ביטוח, אבל תגמולי הביטוח מגיעים למבוטח רק אם וכאשר כתוצאה מאירוע זה נוצר אצל המבוטח נזק גוף כמו נכות, או אובדן כושר עבודה, או נזק רכוש.

לא תמיד האירוע והנזק מתרחשים באותה נקודת זמן.

2. תחילת מרוץ ההתיישנות בכיסוי לנכות מתאונה

הדיון בפסיקה התעורר בעיקר במקרי כיסוי לנכות מתאונה.

"נכות מתאונה" מוגדרת ברוב הפוליסות כ"נכות תמידית מלאה או חלקית כתוצאה מתאונה".

שלושה תאריכים יכולים להיות רלבנטיים לתחילת דרכה של ההתיישנות בכיסויים אלה:-

א. תאריך אירוע התאונה.

ב. המועד בו התגבשה הנכות הזמנית והפכה לצמיתה.

ג. התאריך בו המומחה הרפואי ישב וקבע מהו שיעור הנכות הצמיתה.

שופט בית המשפט העליון, שלמה לוין הוריד את האפשרות השלישית מעל הפרק. מועד קביעת שיעור הנכות על ידי הרופאים הוא לרוב שרירותי. לעיתים הרופאים עצמם, ובמיוחד רופאי המוסד לביטוח לאומי, קובעים בחוות דעתם מועד רטרואקטיבי אשר בו הפכה הנכות הזמנית לצמיתה. כלשונו של השופט לוין:

"מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה"[6].

אלא שבפסק דינו של השופט לוין, אין בחירה חד משמעית בין האפשרויות שנותרו: תאריך אירוע התאונה והמועד בו התגבשה הנכות לצמיתה. במקרים רבים קיים פער זמנים בין היום בו אירעה התאונה לבין היום בו התגבשה הנכות.

לדעתנו, בדיקת תחילת מרוץ ההתיישנות על פי מועד גיבוש הנכות הוא הוגן ונכון יותר.

דוגמא לפסק דין בו נקבע כי יום התאונה מתחיל את מירוץ ההתיישנות

ואולם, מפסק הדין שניתן בפרשת צפריר, הסיקו השופטים באופן גורף כי המועד הקובע הוא מועד אירוע התאונה.

כך היה בפרשת בציר[7]. המבוטח נפגע בתאונה. הטיפול הרפואי והשיקומי נמשך זמן רב.

רק כעבור כשנה, המבוטח נבדק על ידי מומחה רפואי. המומחה מצא, כי עד למועד הבדיקה על ידו, הייתה הנכות זמנית ועמדה על 100%. מיום זה ואילך הפכה הנכות לצמיתה בשיעור 40%.

תביעתו של המבוטח נגד מבטחת הנכות מתאונה, הוגשה לבית המשפט כארבע שנים לאחר קרות התאונה.

השופטת השופטת זהבה אגי, בבית משפט השלום בתל אביב, דחתה את טענת המבוטח כי קביעת שיעור הנכות מהווה תנאי הכרחי ומוקדם להגשת התביעה וכי לכן מרוץ ההתיישנות מתחיל רק מרגע שנקבע שיעור הנכות.

לדידה של השופטת, היקפה של הנכות נקבע אמנם במועד מאוחר יותר, לאחר שהסתיים הטיפול הרפואי והשיקומי. אך הנכות נוצרה ברגע התאונה. לכן גם תקופת ההתיישנות מתחילה מרגע התאונה.

יום מקרה הביטוח, מדגישה השופטת, הוא לפיכך יום התאונה ולא היום בו נקבעה, או התגבשה הנכות הצמיתה.

דוגמא לפסק דין בו נקבע כי מועד גיבוש הנכות מתחיל את מרוץ ההתיישנות

דוד אמיתי לקה באוטם שריר הלב.

אמיתי סבר כי האוטם נבע מאירוע שנחשב כתאונה לפי הגדרת הפוליסה.

סהר מבטחת הפוליסה בביטוח תאונות אישיות דחתה את דרישתו לתגמולי ביטוח.

למעלה מחמש שנים לאחר אירוע התאונה, אולם פחות משלוש שנים מהמועד בו התייצב מצבו הרפואי (לפי חוות הדעת מטעמו), הגיש אמיתי את תביעתו לבית משפט השלום בתל אביב.

השופטת זהבה אגי דחתה את תביעתו לתגמולים עבור נכות מתאונה. להשקפתה כאמור, מרוץ ההתיישנות מתחיל כבר במועד אירוע התאונה.

המחלוקת בין הצדדים הגיעה בערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני הרכב השופטים יהושע גרוס, אסתר קובו ומיכל רובינשטיין[8].

לדעתו של השופט יהושע גרוס, מרוץ ההתיישנות מתחיל עם גילויו של הנזק ולא עם הגיבוש המלא של הנכות. לכן להשקפתו תביעתו של אמיתי התיישנה.

השופטות אסתר קובו ומיכל רובינשטיין, סברו לעומתו, כי מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד התגבשות הנכות הקבועה. כל עוד לא התייצבה הנכות, כל רופא שאליו יפנה המבוטח, כדי לקבל חוות דעת לשם הוכחת טענתו כי נכותו תהיה צמיתה, לא יוכל לתת אלא חוות דעת ספקולטיבית.

נכות צמיתה, להבדיל מ"נזק", היא מצב סופי ולא מצב מתפתח. על כן, כל עוד לא נתגבשה הנכות הצמיתה, אין לדבר על "מקרה ביטוח".

ג. תחולת הוראות מחוק ההתיישנות המאריכות את תקופת ההתיישנות

על פי הלכת בית המשפט העליון בפרשת ג'רייס[9], כל הוראות חוק ההתיישנות חלות גם על תביעות לתגמולי ביטוח, בכפוף לקיצור תקופת ההתיישנות לשלוש שנים.

לפיכך, מבוטח שנפגע בהיותו קטין, יוכל בהתאם לסעיף 10 לחוק ההתיישנות, להגיש את תביעתו כנגד המבטחת עד שימלאו לו 21 שנה.

גם מחלת נפש בה לקה מבוטח מאז קרות מקרה הביטוח לא תבוא במניין הימים לצורכי ההתיישנות. זאת מכוח סעיף 11 לחוק ההתיישנות[10].

הוא הדין בסעיף 8 לחוק ההתיישנות המאריך את תקופת ההתיישנות כאשר עובדות התובענה נעלמו מהמבוטח או מהמוטב.

כך גם סעיף 9 לחוק ההתיישנות המאריך את התקופה כאשר קיימת הודאה מצד המבטחת.

וכך קיימים שם סעיפים נוספים.

ד. התיישנות שלא מדעת

סעיף 8 לחוק ההתיישנות, קובע כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

1. אין להמתין להשלמת התמונה בדבר מקרה הביטוח

בפרשת אביטן[11]. המבוטח חלה במחלת כליות. חמש שנים קודם להגשת התביעה לבית משפט השלום בחיפה, כבר הכיר בו המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 100 אחוז.

המבוטח טען כי מחלת הכליות טרם התגבשה והושלמה ולא ניתן היה לתבוע בגינה תגמולי ביטוח עבור נכות מתאונה, עד אשר נודע היקפו המלא של מקרה הביטוח.

השופט רפאל חרסונסקי דחה טענה זו וקבע כי עילת התביעה התגבשה לפחות כאשר המוסד לביטוח לאומי קבע לו 100 אחוז נכות. לכן, את התביעה היה המבוטח חייב להגיש לבית המשפט תוך שלוש שנים מאותו מועד.

יתרה מכך, קבע השופט, המבחן הקובע לעניין ההתיישנות אינו מתי התובע גילה את העובדות נשוא תביעתו, אלא מתי יכול היה בזהירות סבירה לגלותן.

במקרה זה יכול היה המבוטח לדעת על מחלתו אפילו עוד קודם שהחל להסדיר את ענייניו במוסד לביטוח לאומי, שהרי החל כבר אז לקבל טיפולים.

כך גם קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב[12] כי העובדה שבידי המבוטח לא היו הראיות או המסמכים כדי להוכיח את תביעתו, אלא בשלב מאוחר יותר, כאשר המוסד לביטוח לאומי הכריע בשאלת דרגת הנכות, אינה יכולה להפסיק את מרוץ ההתיישנות. מרוץ ההתיישנות, לדעת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, החל, לכל המאוחר, כאשר העובד הפסיק לעבוד לחלוטין. אז הנכות התגבשה.

2. עניין של מה בכך

כזכור בפרשת בציר[13], בדיקת הנכות על ידי מומחה רפואי נעשתה רק כעבור שנה מיום התאונה. המומחה מצא, כי עד למועד הבדיקה על ידו, הייתה הנכות זמנית ועמדה על 100%. מיום זה ואילך הפכה הנכות לצמיתה בשיעור 40%.

תביעתו של המבוטח נגד מבטחת הנכות מתאונה, הוגשה לבית המשפט כארבע שנים לאחר קרות התאונה.

השופטת זהבה אגי, פנתה לבדוק אם אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות, מכוח הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לאור העובדה שדבר היותה של נכותו צמיתה נודעה למבוטח רק כשנה לאחר התאונה.

לדעת השופטת, דחיית מרוץ ההתיישנות שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, היא רק במקרה בו לא נתגלה הנזק כלל. סעיף 8 אינו חל במקרה בו נתגלה נזק פיזי כלשהו, אשר רק היקפו התגבש מאוחר יותר.

הנזק שנגרם כבר במועד התאונה לא היה נזק של "מה בכך". המבוטח עצמו מודה בכתב התביעה כי נחבל קשות כתוצאה מהתאונה, היה מאושפז בבית החולים ועבר ניתוחים. מאז התאונה הוא גם היה בתקופת אי כושר ממושכת לעבודה.

מאלה, מסיקה השופטת כי המבוטח היה מודע למצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה.

בית משפט השלום בחיפה[14] דחה את טענתו של שלום דנינו כי תביעתו הוגשה חמש שנים לאחר התרחשותה משום שבתחילה סבר כי פגיעתו בתאונה היא עניין של מה בכך. רק כעבור זמן הסתבר לו כי מדובר בנזק של ממש.

בעקבות התאונה היה דנינו במצב של אי כושר לעבודה במשך יותר מתשעה חודשים. כל אדם סביר היה רואה בתאונה כזו תאונה שהיא יותר מ"מה בכך". אפילו סבר דנינו כי מדובר בכאבי גב רגילים הגורמים לאי כושר עבודה ממושך, אין זו פגיעה של מה בכך, ובטלה דעתו מפני דעת כל אדם.

3. גילוי מאוחר של קשר סיבתי

מבוטח, רופא במקצועו, קיבל שלוש זריקות חיסון. לאחר הזריקה הראשונה הופיעו אצל המבוטח הפרעות מוטוריות קשות וחריגות בעוצמתן. ההפרעות החמירו עם קבלת הזריקה השנייה. לאחר קבלת הזריקה השלישית, אובחן המבוטח כמי שסובל ממחלה תורשתית.

שמונה שנים לאחר קבלת זריקות החיסון, התפרסמו מחקרים רפואיים שהצביעו על קשר סיבתי בין הזריקות לבין התפרצות המחלה. על בסיס מחקרים אלה, דרש המבוטח לקבל מהמבטח תגמולי ביטוח במסגרת פוליסה לביטוח תאונות אישיות.

השופט צבי גורפינקל, מבית משפט השלום בתל-אביב[15] קובע כי מאחר וזריקות החיסון גרמו, או לפחות האיצו את התפרצות המחלה, הן מהוות את "מקרה הביטוח".

לכן הגילוי המאוחר של הקשר הסיבתי בין זריקות החיסון לבין התפרצות המחלה אינו מאריך את תקופת ההתיישנות. על אחת כמה וכמה מציין השופט, במקרה בו מדובר ברופא, שהיה מסוגל לצפות את הקשר הסיבתי שבין הזריקות לבין המחלה.

על פי הפסיקה, די בכך שקיים קצה חוט מבחינה רפואית בין ההתנהגות המזיקה לבין הנזק שנגרם, כדי להתחיל את מרוץ תקופת ההתיישנות.

במקרה זה, קובע השופט, יש יותר מקצה חוט. התופעות המוטוריות הופיעו אצל המבוטח מיד לאחר קבלת הזריקה הראשונה, החריפו לאחר קבלת הזריקה השנייה, ולאחר קבלת הזריקה השלישית, אובחנה המחלה.

4. אי ידיעה על קיומה של פוליסה

תלמיד נפגע בתאונה במהלך שיעור ספורט בבית הספר. רק לאחר שחרורו מהצבא, פנה הנפגע לעורך דין ונועץ בו בנוגע לנזקיו עקב התאונה. אז נודע לו לראשונה, כי אצל חברת הביטוח כלל, קיימת פוליסה, שביטחה מטעם הרשויות המקומיות את תלמידי בתי הספר, בביטוח מפני תאונות אישיות. בין לבין מלאו לנפגע 21 שנה.

השופטת אסתר קובו, מבית המשפט המחוזי בתל-אביב[16], קובעת כי אכן התלמיד- הנפגע לא ידע על קיומה של הפוליסה אלא כאשר נועץ בעורך דין. אולם, את הפנייה אל עורך הדין, היה על הנפגע לעשות קודם לכן, קובעת השופטת. זו פעולה מתבקשת שעל נפגע בתאונה לנקוט כדי לברר את זכויותיו.

אמנם שירות צבאי מכביד על המתגייס ומצר את חופש פעולותיו. אך שירות צבאי אינו דוחה את תקופת ההתיישנות. זו מתחילה להימנות מהרגע שמלאו לנפגע 18 שנה.

5. הטעיית המבוטח בדבר זהות המבטחת

תלמיד בית ספר נפגע במהלך משחק כדורסל במגרש הספורט של בית הספר. כאשר פנה הנפגע לרשת שניהלה את בית הספר, הציגה הרשת בפניו מצג לפיו מי שביטחה את התלמידים בביטוח תאונות אישיות היתה חברת ענבל. לימים, התברר כי המבטחת היא חברת כלל. בינתיים התביעה התיישנה.

השופטת ד"ר דרורה פלפל מבית המשפט המחוזי בתל אביב[17], מזכירה כי על פי הלכת בית המשפט העליון, זהות הנתבע נכללת בהגדרת "העובדות המהוות את עילת התובענה" על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. זהות הנתבע מהווה חלק אינטגרלי של עילת התביעה, שבלעדיו לא תוכל התביעה להיות שלמה.

לאור זאת, קובעת השופטת, אכן העובדות נעלמו מהמבוטח מסיבות שאינן תלויות בו ובהתנהגות סבירה, כלשון החוק, הוא לא יכול היה למנוע את אי גילוי זהותה של כלל כמבטחת.

6. מכתב המציע להמתין לקביעת המל"ל

הדרך הבטוחה ביותר להאריך את תקופת ההתיישנות היא כמובן לקבל הסכמה ברורה וחד משמעית בכתב מחברת הביטוח להאריך את תקופת ההתיישנות. לעתים, גם מכתב שאינו מאריך באופן ברור וחד משמעי את תקופת ההתיישנות, ייחשב להסכמה כזו.

המבוטח פנה לחברת הביטוח בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח תאונות אישיות, עבור הנכות הצמיתה שנותרה אצלו כתוצאה מתאונה. המבטחת הודיעה למבוטח במכתב כי היא תמתין לקבלת דו"ח המוסד לביטוח לאומי.

ארבע שנים לאחר התאונה, קבעה הועדה הרפואית לעררים של המוסד כי כתוצאה מהתאונה נותרה למבוטח נכות צמיתה בשיעור של 28 אחוז. מיד לאחר קבלת החלטת המוסד, פנה המבוטח למבטחת והציג בפניה אישור על גובה אחוזי הנכות שהעניקו לו רופאי המוסד לביטוח לאומי.

המבטחת דחתה את התביעה בטענה כי זו התיישנה.

השופטת דליה גנות מבית משפט השלום ברחובות[18] קבעה, כי מהמכתב ששלחה המבטחת, עולה כי בלעדי קביעה רפואית של הנכות הצמיתה שנגרמה, אין אפשרות להעריך את גובה תגמולי הביטוח להם זכאי המבוטח.

לכן ניתן להסיק מהמכתב כי המבטחת הסכימה להאריך את תקופת ההתיישנות תוך המתנה לקביעת רופאי המוסד לביטוח לאומי. טענתה של המבטחת כי התביעה התיישנה יש בה משום חוסר תום לב. גם הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות" שרשמה המבטחת על גבי מכתבה, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו.

המתנה לקביעת המוסד לביטוח לאומי, קבעה השופטת, משמעה המתנה עד למתן החלטה סופית, דהיינו, החלטת ועדת הערר.

ה. מכתב המהווה הודאה בקיום הזכות

סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:-

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

על פי השופט דוד גלדשטיין מבית משפט השלום בתל-אביב[19], רק מכתב ובו הודאה ברורה וחד משמעית המבטאת רצון חופשי של המבטחת נחשב להודאה שמתחילה מחדש את תקופת ההתיישנות. מכתב שהוציאה מבטחת, ואשר אינו מקיים דרישות אלה, לא יאריך את תקופת ההתיישנות.

המבוטח הגיש לשתי מבטחות דרישה לתגמולי ביטוח עבור נכות מתאונה. אלה דרשו לקבל מסמכים רפואיים רלוונטיים, לרבות קביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לאחוזי הנכות שנקבעו לו.

השופט רואה בדרישות אלה רצון לגיטימי להתעדכן בהתפתחות תביעתו של המבוטח על מנת לשקול פיצוי בגין נכות צמיתה.

במכתבי הדרישה ששלחו המבטחות למבוטח אין התייחסות לתקופת ההתיישנות. לכן, לא ניתן להסיק מהם על הסכמה כלשהי להארכת מועד ההתיישנות.

ו. השפעת תשלום עבור אחד הכיסויים על ההתיישנות בכיסוי אחר

בפרשת בציר[20] היו למבוטח שני כיסויים רלבנטיים, האחד כיסוי לנכות מתאונה המשתלם בתשלום אחד. השני כיסוי לאובדן כושר עבודה מוחלט המשתלם מדי חודש.

המבוטח נפגע בתאונה והטיפול הרפואי והשיקומי נמשך זמן רב. בתקופת השיקום שילם המבטח למבוטח תגמולי ביטוח עבור אובדן כושר עבודה מוחלט.

תביעתו של המבוטח נגד המבטח עבור הנכות מתאונה, הוגשה לבית המשפט כארבע שנים לאחר קרות התאונה.

האם העובדה כי המבטח שילם למבוטח תגמולי ביטוח עבור אובדן כושר מוחלט מהווה הודאה בקיום זכותו של המבוטח תחת כיסוי נכות מתאונה, אשר רק ממנה יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות?

לדעת השופטת זהבה אגי התשובה שלילית. הכיסוי כנגד נכות, מבהירה השופטת, שונה מכיסוי כנגד אובדן כושר לעבודה. התנאים הנם שונים. כן שונה אופי הכיסוי עצמו. לכן, אין לראות בתשלום ששילם המבטח עבור אובדן הכושר לעבודה כהכרה בזכותו של המבוטח לקבלת תגמולי ביטוח עקב נכות.

ניסים ביליה נפגע בתאונת דרכים. לביליה הייתה פוליסה לביטוח חיים בחברת הביטוח מגדל. הפוליסה כללה כיסוי למקרה של אובדן כושר עבודה וכיסוי למקרה של נכות מתאונה. ביליה הגיש למגדל תביעה לתגמולים, עבור התקופה בה היה מצוי באובדן כושר עבודה מוחלט.

לאחר דין ודברים, הגיעו ביליה ומגדל להסכמה על תקופת אובדן הכושר. בין הצדדים נחתם כתב קבלה ושחרור. לפי כתב זה שילמה מגדל לביליה סכום חד פעמי.

בסמוך לתום שבע שנים ממועד התאונה, הגיש ביליה נגד מגדל, תביעה לתגמולי ביטוח, בגין הנכות מתאונה. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בהרצליה.

מגדל טענה להתיישנות התביעה.

ביליה טען לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. ביליה טען, כי מגדל הודתה בזכותו לקבל תגמולי ביטוח בכך ששילמה לו תגמולי ביטוח עבור אי כושר עבודה. ממועד החתימה על כתב הקבלה והשחרור והתשלום שבוצע על פיו, לא חלפו שלוש שנים.

השופטת מיכל שריר[21], דחתה טענה זו. ביטוח אובדן כושר עבודה וביטוח נכות מתאונה, הינם שני סוגי ביטוח נפרדים ונבדלים זה מזה. אין לראות בתשלום ששילמה מגדל עבור אובדן הכושר לעבודה כהכרה בזכות לקבל תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה.

ז. אמירת הסוכן: נמתין לביטוח הלאומי

למעלה משלוש שנים ניהל המבוטח מאבק במוסד לביטוח לאומי, כדי שזה יכיר באירוע אוטם שריר הלב שעבר כ"תאונת עבודה". בסופו של מאבק זה זיכה בית הדין לעבודה את המבוטח בהכרה של נפגע כתוצאה מתאונת עבודה.

על בסיס הכרה פורמלית זו, ביקש המבוטח להפעיל גם פוליסה לביטוח תאונות אישיות ומחלות שהייתה לו בחברת ביטוח. המבטחת דחתה את התביעה בטענת התיישנות.

השופט רון שפירא מבית משפט השלום בטבריה[22], קובע כי פסיקת בית הדין לעבודה שקבעה כי האירוע הנו תאונת עבודה אינה רלוונטית. לא היא שיצרה את עילת התביעה. ממילא, פסק הדין אינו חלק מ"מקרה הביטוח".

כל פירוש אחר יקנה למעשה לבית הדין לעבודה מעמד של גורם היכול להפסיק את מרוץ ההתיישנות המקוצר שנקבע בחוק הביטוח.

השופט גם דחה את טענתו של טלקר לפיה, הגשת התביעה באיחור לבית המשפט נעשתה בעקבות הבטחה של סוכן הביטוח כי יוכל להגיש תביעה למבטחת לאחר שבית הדין לעבודה יאמר את דברו.

אמירה בעל-פה כזו של סוכן ביטוח, הסותרת את הוראות הפוליסה הכתובה והחוק - מדגיש השופט - אינה יכולה להיחשב כהסכמה להאריך את תקופת ההתיישנות.

ח. משא ומתן במהלכו המבטחת מציעה פשרה

משא ומתן המתנהל בין המבוטח לבין המבטחת, אינו מפסיק את מרוץ ההתיישנות, אפילו המבטחת מציעה במהלך משא ומתן זה הצעת פשרה.

בפרשת רג'א[23] מדובר היה בביטוח נכות תמידית ומוחלטת. בין המבוטחת למבטחת נוהל משא ומתן. במהלכו הציעה המבטחת תשלום של חלק מתגמולי הביטוח, בטענה שנכותה של המבוטחת היא תמידית אך לא מוחלטת כדרישת הפוליסה. במהלך המשא ומתן לא העלתה המבטחת כל טענת התיישנות. המבוטחת דחתה את הצעת המבטחת ופנתה לבית המשפט.

אלא שהפניה לבית המשפט נעשתה למעלה משלוש שנים ממועד אירוע התאונה.

השופטת אביטל בן נר קבעה כי המשא ומתן וההצעה הכספית שהציעה המבטחת בעת המשא ומתן, אינם מהווים הודאה בזכות לתגמולי ביטוח, המפסיקה את מרוץ ההתיישנות.

הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות היא רק הודאה בכתב, או הודאה בתוך כותלי בית המשפט. מהמסמכים שיצאו מהמבטחת לא עולה כי היא הודתה בכתב בזכותה של המבוטחת. נהפוך-הוא, במכתבים אלה דוחה המבטחת באופן כולל וגורף את דרישת המבוטחת להכרה בזכותה כנכה מוחלטת.

ט. סעיפים בפוליסה המגבילים את מועד הגשת התביעה

בפרשת אליאס[24] המבוטח נפגע בתאונת עבודה. נכותו נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי רק 15 חודש לאחר התאונה. בפוליסה הקובע: "קביעת נכות צמיתה, אם יש כזאת, תקבע לא יאוחר מעשרה חודשים מיום קרות מקרה הביטוח. תקופה זו ניתנת להארכה בהסכמתו המפורשת של המבטח".

המבטחת נאחזה בסעיף עשרת החודשים וטענה לפטור מכל אחריות כלפי מבוטחה.

השופטת כאמלה ג'דעון, הבחינה כי סעיף עשרת החודשים איננו הסעיף היחיד בפוליסת מנורה, המכניס את המבוטח לסד של זמן.

סעיף נוסף בפוליסת מנורה דורש כי הנכות של המבוטח תיגרם תוך שנים עשר חודשים מתאריך החבלה הגופנית.

שני סעיפי המועדים יוצרים למעשה, מחסום דיוני, ובאנלוגיה מסויימת, תקופת "התיישנות חדשה".

יש כאן, מבהירה השופטת, תקופת התיישנות סמויה, בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק

הביטוח, שהיא ממילא תקופת התיישנות מקוצרת של שלוש שנים. תקופת ההתיישנות הסמויה סותרת את הוראת סעיף 39 (ב) לחוק הביטוח שאוסר לקצר את תקופת ההתיישנות של שלוש שנים הקבועה בסעיף 31 לחוק הביטוח.

אשר על כן, פוסקת השופטת, שני סעיפי המועדים בפוליסת מנורה הם חסרי תוקף ובטלים.

י. מועד ההתיישנות של תביעות נגד מבטח מכוח עילות אחרות

באחד הימים נגנב רכבו של יחזקאל לוי. הרכב היה מבוטח בחברת הביטוח מנורה. מנורה חשדה במבוטחה לוי כי היה מעורב בגניבה. לוי לחץ ומנורה נאנסה, כך לגרסתה, לשלם את תגמולי הביטוח, לא לפני שדרשה וקיבלה ממבוטחה ערבות בנקאית אוטונומית ומסמך חתום על ידו, הקובע, כי מנורה תהא חופשית להשיב לעצמה את תגמולי הביטוח, באמצעות חילוט (מימוש) הערבות הבנקאית.

חלפו חמישה חודשים. אל מנורה, כך לטענתה, הגיע מידע חדש לפיו החליטה המשטרה לחקור את לוי. מנורה לא המתינה לגמר החקירה וחילטה את הערבות הבנקאית.

לוי התקומם. הבטחתם, אמנם בעל פה, התריס לוי כלפי מנורה, כי הערבות הבנקאית תמומש, רק אם יוגש נגדי כתב אישום. המחאה לא הועילה. לוי נאלץ לפנות לבית המשפט. אלא שפנייתו באה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום הגניבה.

כצפוי, העלתה מנורה את טענת ההתיישנות וביקשה לדחות את תביעת לוי על הסף.

השופט ניל הנדל, מבית המשפט המחוזי בבאר שבע[25], ניתח את תביעתו של לוי. תביעה זו מופנית כנגד חילוט הערבות הבנקאית. על פי התביעה, מנורה פעלה בניגוד לחוזה. זה חייב אותה לשלם תגמולי ביטוח כנגד הפקדת ערבות בנקאית וחייב אותה לא לממש את הערבות אלא לאחר הגשת כתב אישום.

אין מדובר בהפרת חוזה הביטוח המקורי, אלא בהפרה של חוזה חדש שלקח את מקומו של הסכם הביטוח המקורי. בהשאלה מדיני הנזיקין, ניתן לומר, שנותק הקשר הסיבתי החוזי בין התביעה לפי חוק חוזה הביטוח לבין התביעה הנוכחית.

חברת הביטוח, כצד החזק בין הצדדים, מוסיף השופט, אינה יכולה להתנער מהחוזה החדש בכדי להיצמד לתקופת ההתיישנות המקוצרת.

תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, חלה אך ורק על תובענה לתשלום תגמולי ביטוח. אין היא חלה על זכויות תביעה שיש למבוטח כלפי מבטחו מכוח הדין הכללי, כגון הפרת החובה לנהוג בתום-לב בעת ניהול המשא ומתן, הפרת חובת הזהירות, עילות חוזיות, או נזיקיות הנובעות מהפרת חוזה הביטוח, או מרשלנות מקצועית של המבטח (לדוגמא הוצאת פוליסה שאינה מתאימה לצורכי המבוטח), הפרת חובת הנאמנות וכו'. עילות תביעה אלה הן בנות תביעה תוך תקופת שבע השנים שבחוק ההתיישנות.

הוא הדין ביחס לתביעות המבטח כלפי מבוטחו (כגון: לתשלום דמי הביטוח או להשבת תגמולי ביטוח), כמו גם ביחס לתביעות בין מבטחים.

"אין להפוך את חוק חוזה הביטוח למטרייה שמכסה את כל סוגי התביעות האפשריות בין מבוטח למבטח", מסכם השופט את גישתו, ופוסק כי תביעתו של לוי נגד מנורה לא התיישנה.

יא. התיישנות בביטוח אחריות

1. תקופת ההתיישנות לתביעת שיפוי

תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא, כאמור, שלוש שנים מיום שקרה מקרה הביטוח. כך בביטוחי חיים, תאונות, מחלות ונכות ובביטוחי נכסים.

בביטוחי אחריות נקבע לכלל זה חריג בסעיף 70 לחוק הביטוח:-

"בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח".

בפרשת קסטיאל[26] החליקה אשה בבית החולים. בית החולים חוייב לפצות את הנפגעת וחברת הניקיון חויבה לשפות את בית החולים מכוח הסכם העבודה שבין בית החולים לחברת הניקיון.

חברת הניקיון צורפה לתביעה כצד שלישי סמוך לפני תום שבע שנות ההתיישנות. אולם חברת הניקיון שלחה הודעת צד רביעי נגד מבטחיה שמונה שנים מיום שהוגשה נגדה ההודעה לצד שלישי.

השופט אליהו מצא מתבסס על סעיף 65 לחוק הביטוח, הדן במהותו של ביטוח אחריות, לאמור:

"בביטוח אחריות חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי; מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה".

לשון הסעיף, מסביר השופט מצא, מלמדת כי "מקרה הביטוח", המקים למבוטח עילה לשיפוי נגד המבטח, חל ביום בו נוצרת העילה שמכוחה עשוי המבוטח להיות מחוייב כלפי הצד השלישי.

לפיכך מרוץ ההתיישנות בתביעת המבוטח נגד המבטח, מתחיל ביום בו מתחיל מירוץ ההתיישנות של הצד השלישי נגד המבוטח. זאת בכפוף לסעיפים רלבנטיים בחוק ההתיישנות, המאריכים את תקופת ההתיישנות.

לכן צריך להתחיל ולמנות את שבע שנות ההתיישנות ביום בו החליקה הנפגעת.

אולם אם נצא מנקודת הנחה, שעד ליום בו הוגשה נגד חברת הניקיון ההודעה לצד שלישי, לא ידעה חברת הניקיון ואף לא יכלה לדעת על קיום העילה נגדה, אזי יש למנות את תקופת ההתיישנות (מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות) שבע שנים מהמועד בו הגיש בית החולים נגד חברת הניקיון את ההודעה לצד שלישי.

לכן, פסק השופט, ההודעה לצד רביעי, שהגישה חברת הניקיון נגד מבטחיה התיישנה.

מקרה דומה התעורר בפרשת יצחקי[27]. המבוטח פגע ברכבו של צד שלישי, הודיע על האירוע לסוכן הביטוח וציין כי לדעתו צד שלישי אשם בתאונה. בהסתמכה על דעתו דחתה המבטחת את דרישתו של צד שלישי לפיצוי.

חלפו שנתיים, ואז נודע למבוטח כי הצד השלישי הגיש נגדו תביעה וכי ניתן לטובתו פסק דין בהיעדר הגנה. הצד השלישי פתח גם תיק בהוצאה לפועל. שוב, הודיע המבוטח לסוכן הביטוח, וזה האחרון הבטיחו כי המבטחת תטפל בביטול פסק הדין.

חלפה עוד שנה, ובמשרדו של המבוטח הופיעו נציגי ההוצאה לפועל וביצעו עיקול ברישום.

המבוטח כבר לא סמך יותר על המבטחת והגיש בקשה לביטול פסק הדין. אלא שהבקשה נדחתה מחמת שיהוי, והמבוטח נאלץ לשלם לצד השלישי מכיסו את סכום פסק הדין.

רק ארבע שנים לאחר מכן, הגיש המבוטח תביעה כנגד המבטחת להשבת הסכום אותו שילם לצד השלישי וכן פיצוי על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מביצוע העיקולים. תביעתו זו הוגשה יום לפני שחלפו שבע שנים מיום התאונה.

השופט שמואל ברלינר קובע כי היום בו "התיישנה תביעת הצד השלישי" במובן סעיף 70 לחוק הביטוח, הוא היום בו נדחתה הבקשה שהגיש המבוטח לביטול פסק הדין. אז מוצתה תביעתו של הצד השלישי. מיום זה ואילך אין עוד להחיל את הסייג שבסעיף 70 לחוק, ומתחיל מרוץ ההתיישנות.

ההגיון הוא בכך שסעיף 70 מגן על המבוטח כל עוד הוא חשוף לתביעת הצד השלישי נגדו. ביום בו נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין, כבר אין בנמצא תביעה כזאת. מיום זה, עמדו למבוטח שלוש שנים להגיש את תביעתו נגד עילית.

מאחר ותביעתו של המבוטח הוגשה רק כארבע שנים לאחר היום הקובע, פוסק השופט ברלינר כי התביעה לתגמולי ביטוח התיישנה.

יחד עם זאת, ער השופט לכך כי אין מדובר כאן רק בתביעה לתגמולי ביטוח. תביעתו של המבוטח מבוססת גם על רשלנותה של חברת הביטוח במילוי התחייבויותיה כלפיו. רשלנות שבאה לידי ביטוי באי הטיפול בביטול פסק הדין, כהבטחת סוכן הביטוח.

במצב דברים זה, מחייב השופט את המבטחת לפצות את המבוטח בשיעור של כ45- אחוז מסכום פסק הדין שניתן נגד המבוטח. השופט מודה כי הגיע לשיעור זה על דרך האומדן.

2. התיישנות מעשית בפוליסה על בסיס יום הגשת התביעה

קיימות בשוק פוליסות, רובן ככולן בתחום ביטוח האחריות המקצועית וביטוח אחריות המוצר, בהן הכיסוי הביטוחי מותנה בכך שתביעת הצד השלישי נגד המבוטח, תוגש לבית המשפט בתוך תקופת הביטוח.

לעיתים פוליסות אלה מכסות מקרי ביטוח שאירעו אפילו טרם תחילת הביטוח ("תאריך רטרואקטיבי"), אולם בתנאי שהתביעה תוגש לבית המשפט בתוך תקופת הביטוח. לעיתים הפוליסה מורחבת לכסות גם הודעות על מקרה ביטוח שנמסרו למבוטח בתוך תקופת הביטוח. במקרה אחרון זה נדרש המבוטח, בדרך כלל, להעביר את ההודעה למבטח בתוך תקופת הביטוח.

יש שופטים שראו בפוליסות אלה התנגשות עם סעיף 70 לחוק הביטוח.

הודעת המבוטח מוגשת לאחר תום תקופת הביטוח מסיבות שאינן תלויות במבוטח (עיתוי הגשת התביעה נבחר על ידי הצד השלישי) ואף על פי כן המבטח פטור מאחריות. הגשת תביעה נגד המבטח לאחר תום תקופת הביטוח, מביאה להתיישנותה בפועל, למרות שתביעת הצד השלישי לא התיישנה; והרי לפי סעיף 70 לחוק הביטוח, "כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח" לא מתיישנת גם תביעת הצד השלישי נגד המבטח.

3. מסירת הודעה לאחר תום תקופת הכיסוי

במכונית שרכשה צד שלישי מהיבואן נתגלו ליקויים בטיחותיים ואחרים. אחריות היבואן כלפי לקוחותיו הייתה מבוטחת בפוליסות ביטוח מפני אחריות המוצר. הפוליסות דרשו שהודעה על מקרה הביטוח תוגש למבטחת בתוך תקופת הביטוח הנקובה בפוליסה.

מקרה הביטוח ארע בתוך תקופת הביטוח, אולם היבואן מסר את ההודעה הנדרשת למבטחות לאחר תום תקופת הביטוח.

השופטים גולדברג, ארבל ודיאמנט[28] מזכירים, כי חוק הביטוח קובע, שאיחור בהודעה על מקרה הביטוח משפיע על זכויות המבוטח, רק אם שינה את מצבן של חברות הביטוח לרעה. במקרה זה המבטחות אפילו לא טענו כי נגרם להן נזק.

עיתוי הגשת התביעה כנגד המבוטח נתון בשליטתו הבלעדית של הצד השלישי. זה יכול להגיש את התביעה כנגד המבוטח גם לאחר תום תקופת הביטוח. היעלה על הדעת שבמקרה כזה יעמוד המבוטח בפני שוקת שבורה וייאלץ להתמודד כנגד תביעת הלקוח ללא כל כיסוי ביטוחי?

חברות הביטוח חויבו לכסות את נזקיו של היבואן כתוצאה מחיובו בדין כלפי הצד השלישי.

4. האם פוליסה על בסיס יום התביעה סותרת את חוק הביטוח?

השופט ד"ר גבריאל קלינג[29] (ולצידו בהרכב, השופטים אסתר קובו ומיכל רובינשטיין), קבע כי הפוליסה מכסה רק תביעות המוגשות בתוך תקופת הביטוח. זאת להבדיל מפוליסות המכסות מקרי ביטוח המתרחשים בתוך תקופת הביטוח.

מדובר בסוגייה הנוגעת לבסיס הכיסוי. לכן, כאשר מדובר בתביעה שמוגשת לבית המשפט לאחר תום תקופת הביטוח, אין לה כיסוי בפוליסה. הפוליסה אינה נוגדת את תקנת הציבור.

הפוליסה היא מוצר הביטוח ששווק ונמכר למבוטחים. עצם קיומו של מוצר ביטוח אחר, שנראה משופר ועדיף מבחינתו של הציבור, אינו יכול להביא לפסילתה של הפוליסה מסוג זה הנדון.

אולם בפרשת גלנצר[30], הודיעה השופטת צפורה ברון כי היא אינה שלמה עם דעה זו.

למבוטח הייתה פוליסת אחריות מקצועית. השירות נשוא התביעה ניתן בתוך תקופת הביטוח אולם התביעה נגד המבוטח הוגשה לבית המשפט זמן רב לאחר תום תקופת הביטוח.

השופטת ברון מזכירה כי חוק הביטוח נועד לשמור על זכותם של מבוטחים לקבל ממבטחיהם את השיפוי שרכשו בגין הסיכון המבוטח. מכיוון שתקופת הביטוח הנה מעקרי עסקת הביטוח, אין לפרשה לרעת המבוטח.

השופטת מוסיפה כי אם תתקבל פרשנות חברת הביטוח "הרי שהפוליסה בהכרח אינה מכסה מקרים שאירעו בסמוך לסיום תקופת הביטוח המוסכמת שהרי אין אפשרות פרקטית שהמבוטח יספיק להגיש למבטחת תביעה בשל מקרה ביטוח שאירע בסמוך לסיום תקופת הביטוח".

ככלל, מסביר השופט אליעזר ריבלין בבית המשפט העליון בפרשת אשד[31], ביטוחי האחריות בשוק הביטוח מתחלקים לשני סוגים:

פוליסה על בסיס אירועoccurrence basis - בה מוגדר מקרה הביטוח כאירוע מזיק, או מעשה רשלני

שאירע במהלך תקופת ביטוח.

פוליסה על בסיס תביעה -claim basis בה מוגדר מקרה הביטוח כדרישה או תביעה, שהוגשה על ידי צד שלישי כנגד המבוטח במהלך תקופת הביטוח.

הסוג הראשון מתיישב עם האופן שבו הוגדר מקרה הביטוח בביטוח אחריות בסעיף 65 לחוק חוזה הביטוח. אלא שסעיף 65 לחוק חוזה הביטוח אינו סעיף כופה (קוגנטי). לפיכך, כך לדעתו של השופט ריבלין, חופשיים הצדדים לחוזה הביטוח להגדיר את מקרה הביטוח באופן אחר. במילים אחרות, בפוליסות על בסיס יום הגשת התביעה, אין כל פגם.

בכך מכריע השופט ריבלין, במחלוקת עזה הניטשת מזה שנים בבתי המשפט השונים, בשאלה אם פוליסה לביטוח אחריות על בסיס תביעה הינה אפשרית, או שמא היא נוגדת את תקנת הציבור.

יב. סוף ההתיישנות בפגרה

משך שנים התחבטו שופטים רבים בשאלה, האם פגרת בית המשפט מאריכה את תקופת ההתיישנות.

בית המשפט העליון בפרשת פונדמינסקי[32] שם קץ למחלוקת, בקובעו כי הפגרה מאריכה את תקופת ההתיישנות, כאשר סוף תקופת ההתיישנות נופל בפגרה.

סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות קובע כי "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה".

אין ספק כי פגרת בית המשפט היא "פגרה על פי חיקוק". אלא שסעיף 10(ג) מדבר על "ימי תקופה". ובאחד המקרים שנידונו בבית המשפט העליון[33], העיר השופט מישאל חשין כי יתכן שסעיף 10(ג) לחוק אינו חל על תקופה שנקבעה בשבועות, בחודשים או בשנים.

אולם בית המשפט העליון בפרשת פונדמינסקי, כאמור, לא קיבל דעה זו. השופט אדמונד לוי אליו הצטרפו טובה שטרסברג כהן ויצחק אנגלרד, קבע כי תכליתו והגיונו של סעיף 10(ג) היא להסדיר את מנין ימי המנוחה, הפגרה והשבתון.

הסעיף מבחין בין מצב בו ימים אלה חלים באמצע התקופה, שאז הם יבואו במניין, לבין מצב בו ימים אלה הם הימים האחרונים בתקופה. במקרה אחרון זה הם לא יבואו במניין.

לדעת השופט, השימוש בביטוי "מנין ימי תקופה" אין בו כדי לשלול את תחולתה של ההוראה על תקופה הקצובה בשבועות, חודשים או שנים.

דמה בנפשך, מבהיר השופט, החלטה שיפוטית שקצבה תקופה בת 60 יום להגשת מסמכים, מול החלטה זהה, שההבדל היחיד בינה לקודמתה הוא, שהפעם כונו אותם 60 ימים במונח "חודשיים".

לדעת השופט, לא סביר כי לשתי החלטות זהות, אשר רק נוסחו באופן שונה, תיוחס משמעות שונה בדין.

מכאן הוא פוסק, ההוראה חלה לא רק על תקופה הקצובה בימים. היא חלה על כל תקופה, גם זו הקצובה בשנים, כמו תקופת ההתיישנות.

לסיכום כאשר ימיה האחרונים של תקופת ההתיישנות חלים בפגרה, נדחה סופה ליום החול הראשון שלאחר הפגרה.

3. מיון הכיסוי הביטוחי וחריגיו

מיון הכיסוי הביטוחי וחריגיו יקבע על מי מוטל נטל השכנוע, האם על המבוטח או על המבטח.

במאמר מוסגר יצוין כי יש להבחין בין נטל השכנוע, המבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין לשכנע במהימנות ראיותיו, לבין נטל הבאת הראיות, המבטא את החובה להביא ראיות לשם מילוי הפסיפס המרכיב את כל יסודות מקרה הביטוח.

זיהוי הכיסוי הביטוחי משליך גם על דרך הגשת התובענה, אם בסדר דין מקוצר או בסדר דין רגיל.

א. פוליסת סיכונים מול פוליסת כל הסיכונים

בניהול משפט יש משמעות, לעיתים מכרעת, לזהות אם הפוליסה המונחת בפנינו היא מסוג סיכונים או כל הסיכונים.

פוליסת סיכונים מכסה נזקים הנובעים אך ורק מסיכונים שמפורטים במפורש בפוליסה (כמו לדוגמא בפוליסת דירה בה קיימת רשימת סיכונים מפורטת: אש, סערה, גניבה ...). נזק הנובע מסיכון שאינו מופיע במפורש בפוליסה אינו מכוסה.

לעומת זאת, פוליסת כל הסיכונים, מכסה את כל הנזקים, חוץ מאותם נזקים הנובעים מסיכונים שהמבטחת רשמה במפורש בפוליסה כי הם אינם מכוסים (חריגים).

חשיבות האבחנה נעוצה בכך שבפוליסת סיכונים, נטל השכנוע מוטל על המבוטח להוכיח שהנזק אירע כתוצאה מסיכון המפורט בפוליסה. לעומת זאת בפוליסת כל הסיכונים, נטל השכנוע מוטל על חברת הביטוח להוכיח שנזקו של המבוטח נובע מסיכון שהוחרג במפורש בפוליסה.

ואכן בפרשת סולל בונה[34] קבע בית המשפט העליון כי בביטוח מסוג "כל הסיכונים" נטל השכנוע קל יותר. על המבוטח להוכיח את הנזק לרכושו, ותביעתו תתקבל גם אם לא הוכחה הסיבה שגרמה את הנזק; בו בזמן שבביטוח סיכונים, חל על המבוטח גם הנטל לשכנע שהנזק נגרם על ידי סיכון מן הסיכונים שבוטחו.

ב. מיון הפוליסה על פי לשונה ופרשנותה

מיון הפוליסה, אם מקנה כיסוי לסיכונים או לכל הסיכונים, נקבע על פי לשונה של הפוליסה.

לעיתים השופטים מתחבטים בשאלה לאיזו קטגוריה שייכת הפוליסה המונחת לפניהם.

המבוטח חלה במחלה נוירולוגית נדירה. בידיו הייתה פוליסה שנקראה פוליסת מחלות קשות. הפוליסה מונה רשימה של מחלות מכוסות. לצד כל מחלה מובאת הגדרה עם סימני המחלה. המחלה בה חלה מלר לא הייתה מנויה ברשימת המחלות שפורטו בפוליסת הביטוח.

אף על פי כן, קבע שופט בית משפט השלום בתל-אביב, עדי אזר, כי המחלה מכוסה. השופט למד זאת מהעובדה שהפוליסה טרחה להחריג מפורשות את מחלת האיידס. מכאן שהמחלות המפורטות בפוליסה באות לשם הדוגמא בלבד. גם שמה של הפוליסה מעיד עליה כי היא מכסה כל מחלה קשה, גם כזו שאינה רשומות בה במפורש.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב[35], ביטל בערעור את פסק דינו של השופט אזר.

השופט אבן ארי מסביר כי העקרונות המקובלים בפרשנותן של פוליסות ביטוח מחלקים את מכלול הפוליסות לשתי קטגוריות יסוד. פוליסת ביטוח מסוג כל הסיכונים מצד אחד, ופוליסת ביטוח המבטחת כנגד סיכונים ספציפיים מצד שני. השופט אזר פירש את הפוליסה הנדונה כפוליסת כל הסיכונים. בכך קרא לתוכה את מה שאיננו כתוב בה. בפועל מדובר בפוליסה המבטחת סיכונים ספציפיים המפורטים בה.

השופט דוד בר אופיר קבע כי רשימת מקרי הביטוח בפוליסה היא ברורה, נחרצת וחסרת כל ערפול ואינה נזקקת לכללי פרשנות כלשהם. אם נאמר אחרת, קובע השופט בר אופיר, יימצא המבטח תמיד במצב של ערפול ביטוחי ולא ידע אל נכון אם מחלה מסוימת, חמורה ככל שתהיה, באה בתחום אחריותו.

ג. מיון חריג כחלק מהגדרת מקרה הביטוח

מקובל לומר כי נטל השכנוע בדבר קיומם של יסודות הגדרת מקרה הביטוח מוטל על המבוטח כתובע, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. לעומת זאת כאשר מדובר בחריג או בפטור המופיע בחוק או בפוליסה, נטל השכנוע הוא על המבטח, מאחר וכאן המבטח הוא זה שמבקש לשלול מהתובע את זכותו.

אלא שהדברים אינם כה פשוטים. לעיתים מצאו השופטים כי חריג מסוים מהווה למעשה יסוד אינהרנטי בהגדרת מקרה הביטוח.

סעיף 26 לחוק הביטוח קובע:-

"נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".

השופטים בבית המשפט העליון, התחבטו קשות בשאלה, אם הגדרתו של כל מקרה ביטוח, אינה כוללת גם את הדרישה כי המבוטח יוכיח שלא הוא גרם במתכוון לקרות מקרה הביטוח.

לבסוף, כפי שנראה להלן, שופט אחד קבע כי בכל סוגי הביטוחים, המבוטח חייב לשכנע גם כי הוא לא גרם למקרה הביטוח במתכוון.

שופט שני קבע כי בכל סוגי הביטוחים המבטח חייב לשכנע (אם הוא טוען זאת) כי המבוטח גרם למקרה הביטוח במתכוון.

שאר השופטים קבעו כי כאשר מקרה הביטוח הוא פריצה, גניבה, שוד וסיכוני ים, המבוטח חייב לשכנע גם כי ידו לא הייתה במעל. לעומת זאת בביטוח כל הסיכונים ואש נטל זה מוטל על המבטח.

פרשת וייסנר[36]

במועדון המבוטחים פרצה שריפה. למבוטחים הייתה פוליסת ביטוח אש. המבטחת טענה כי השריפה נגרמה על ידי המבוטחים במתכוון. בבית המשפט העליון התעוררה השאלה על מי מוטל להוכיח זאת.

סיכוני גניבה, שוד, או פריצה, אינם מתיישבים עם מעשים מכוונים מצד המבוטח. לכן המבוטח חייב להוכיח לא רק את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה, דהיינו, שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו.

בדומה לכך גם סיכוני ים אינם מתיישבים עם מעשה מכוון בידי אדם. מטעם זה, לא די לו למבוטח, שיוכיח את טביעת האנייה כתוצאה מחדירת מי ים, אלא עליו לשלול שחדירת מי הים נגרמה כתוצאה ממעשה מכוון בידיו כדי להטביע את האנייה.

קל יותר, לגרסת השופטת שושנה נתניהו, מצבו של מבוטח על פי פוליסת ביטוח "כל הסיכונים". כאן, מקרה הביטוח הוא עצם האובדן או הנזק, מכל סיבה שהיא. המבוטח אינו חייב להוכיח כיצד הנכס אבד ומדוע. מבטח הטוען שהאובדן או הנזק נגרמו במתכוון על ידי המבוטח הוא החייב להוכיח זאת.

אף במקרה ביטוח על פי פוליסת אש, הגורם לסיכון הוא סתמי. כמו בביטוח כל הסיכונים, די לו למבוטח להוכיח שפרצה אש. הוא אינו חייב להוכיח איך ומדוע פרצה. לא עליו הנטל לשלול שהאש נגרמה במתכוון על ידו, או בקנוניה עמו, אלא על המבטח להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, שכך נגרמה.

לסיכום, לדעת השופטת נתניהו, כאשר מקרה הביטוח נוגע לסיכוני פריצה, גניבה, שוד וסיכוני ים, נטל השכנוע מוטל על המבוטח להוכיח כי הוא לא גרם למקרה הביטוח במתכוון.

לעומת זאת, במקרה ביטוח במסגרת פוליסת כל הסיכונים ואש - נטל השכנוע מוטל על חברת הביטוח להוכיח כי המבוטח גרם למקרה הביטוח במתכוון.

הלכה זו לא תפגע בחברות הביטוח, סבורה השופטת נתניהו. חברת ביטוח הגונה לא תנסה לטפול אשמת הצתה על מבוטח אלא אם יש לפחות קצה חוט שיתן לה יסוד לכך. מידת ההוכחה המוטלת עליה תהיה על פי מאזן ההסתברות, אך כמות ההוכחה, בהתחשב בכך שהעובדות הן בידיעת המבוטח, לא תהיה מחמירה. די יהיה לה לחברת הביטוח להצביע שהאש נגרמה בהצתה, מה שבדרך כלל ניתן להוכיח על ידי כבאי האש, ביחד עם מניע והזדמנות שהיו למבוטח, כדי לצאת ידי חובת הבאת הראיות והעברתה אל המבוטח.

מסקנת השופטת נתניהו הייתה אם כן כי נטל השכנוע להוכיח כי וייסנר יזמו את ההצתה הייתה מוטלת על חברת הביטוח. אלא שלפי דעתה מתוך עובדות המקרה, דו"ח מכבי האש שדיבר על הצתה, העובדה שהמצית לא יכול היה שלא להכיר את המועדון מבפנים ואליבי מפוקפק של המבוטחים המבטחת עמדה בנטל זה. תביעת וייסנר נדחתה.

פרשת סיני[37]

לחנותו של המבוטח ארעה פריצה. הפריצה לחנות נחשפה בחזית הפונה לרחוב ונמצאו מנעולים שבורים. המשטרה אפיינה את האירוע כפריצה ולא מצאה כל דופי בסיני.

אף על פי כן, הגיעה השופטת רות אור (מחוזי ירושלים) למסקנה כי יש לדחות את התביעה.

נטל השכנוע - סברה השופטת - מוטל על המבוטח לכל אורך הדרך. עליו להוכיח הן כי אירעה פריצה והן כי לא נטל בה חלק.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, והוא נדון בהרכב מורחב של חמישה שופטים.

השופט מאיר שמגר: המבוטח אינו יוצא ידי חובתו על ידי העלאת טענה סתמית כי אירעה פריצה. דרושים נתונים עובדתיים המבססים את טענתו. אולם, משהניח את היסוד על ידי מראה עיניים וחקירה משטרתית, אין הוא חייב ואין הוא יכול להתמודד עם הטענה הסתמית כי הוא עצמו ביצע את הפריצה. הרוב המכריע של התביעות עקב פריצות אינן מוגשות על ידי מי שפרץ אצל עצמו. אם מבקש המבטח לסתור הנחה זו, מחובתו להרים את נטל השכנוע. חשדות סתם בדבר ביום אפשרי, אינן מהוות תחליף לראיות ממשיות. במקרה זה, פוסק הנשיא, לא הביאה המבטחת ראיות כלשהן להוכחת טענותיה.

השופט אליעזר גולדברג: נטל הוכחת היעדר הזדון מוטל דווקא על המבוטח ובכל סוגי הביטוחים. הביטוח מציב פיתויים בפני אנשים בלתי ישרים. חברת הביטוח מצידה נתקלת בקשיים אובייקטיביים בהוכחת הקשר של המבוטח לאירוע. מבוטח תמים יכול לנקות עצמו מכל חשד בקלות יחסית.

השופטת שושנה נתניהו נותרה בעמדתה בפרשת וייסנר: בביטוחי סיכוני אש וכל הסיכונים נטל השכנוע מוטל על המבטח. בבביטוח סיכוני פריצה, גניבה, שוד וסיכוני ים, נטל השכנוע מוטל על המבוטח.

השופט יעקב מלץ: הצטרף לדעתה של השופטת נתניהו.

השופט תיאודור אור: הגדרת מקרה הביטוח בפוליסה היא הקובעת מה על המבוטח להוכיח. במקרה של ביטוח אש, למשל, על המבוטח להוכיח שרכושו נשרף, ותו-לא. אין מוטל עליו להוכיח שלא הוא או אחר מטעמו גרם לנזק או הסכים לו.

להבדיל מחילוקי הדעות בסוגיה העקרונית, לא נחלקו השופטים ביחס לתוצאה המעשית של פסק הדין. איש איש מטעמו, הגיעו כולם למסקנה כי אכן רוני סיני זכאי לתגמולי הביטוח, בין אם משום שעמד בנטל השכנוע המוטל עליו ובין אם משום שנטל זה לא היה מוטל עליו מלכתחילה.

ד. יסוד התאונתיות

בפרשת סולל בונה[38] קבע בית המשפט העליון כי למרות שפוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים" רחבה יותר, אפילו היא לא נועדה לכסות כל סיכון אפשרי.

בפרשת סולל בונה קבע בית המשפט העליון כי גם ביטוח מסוג "כל הסיכונים" מכסה רק נזק שהוא פרי אירוע תאונתי. זהו עקרון יסוד בדיני ביטוח. לפיכך, אפילו בביטוח "כל הסיכונים" אין כיסוי לנזק שנגרם כתוצאה מבלאי רגיל, או מפגם טבוע בנכס, או הנובע מטבע הבריה.

פרשת לסלו[39]

חברה הקבלנית נקלעה לקשיים כספיים, הוטל עליה כינוס נכסים ובניית הדירה הופסקה.

עבודות הבניה של החברה הקבלנית היו מכוסות בפוליסת "כל הסיכונים קבלנים". רוכשי דירה דרשו שהמבטחת תכסה את אובדן הכספים שנגרם להם כתוצאה מהתמוטטות החברה הקבלנית.

השופטת יהודית שיצר בית משפט השלום בתל-אביב, מבהירה כי אכן פוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים" רחבה יותר מפוליסות אחרות, אך גם היא לא נועדה לכסות כל סיכון אפשרי. בעולם הביטוח אין בנמצא פוליסה שהיא בלתי מוגבלת.

נוסח הפוליסה, מוסיפה השופטת, מצביע בבירור על כך שהפוליסה נועדה לכסות סיכונים הנגרמים במישרין על ידי ביצוע עבודות בניה. פשיטת רגל או התמוטטות כספית אינם סיכונים הנובעים במישרין מביצוע עבודות בניה. מה גם שקשיים כלכליים כגון פשיטת רגל של קבלן אינם בגדר אירוע תאונתי, אירוע שהוא הבסיס לכל ביטוח. חוזה ביטוח כל הסיכונים אינו בטוחה, אינו ערבות ואינו תחליף לערבויות.

ה. חשיבות הגדרת מקרה הביטוח

מחלת הסרטן כבר התפשטה בגופו של אורי שלזינגר, כאשר ביטל פוליסה בחברת הביטוח הפניקס, אשר ביטחה אותו מפני מחלת הסרטן. במעמד ביטול הפוליסה, שלזינגר עדיין לא ידע כי הוא חולה.

רק שלושה שבועות לאחר ביטול הפוליסה, נודע לשלזינגר כי הוא חולה. תשעה חודשים לאחר מכן נפטר שלזינגר מהמחלה הנוראה.

לאחר הפטירה, פנתה אלמנתו של שלזינגר לחברת הביטוח הפניקס וביקשה את סכום הביטוח. האלמנה לא כפרה בכך שהמנוח ביטל את הפוליסה. האלמנה התבססה על עובדה שלא הייתה כלל שנויה במחלוקת: מחלת הסרטן קיננה בגופו של המנוח עוד בטרם ביטול הביטוח..

אף על פי כן דחתה הפניקס את התביעה. החשוב הוא, כך לגישת הפניקס, כי בעת ביטול הפוליסה המחלה עדייןלאאובחנה.

המחלוקת בין הצדדים הגיעה עד שעריו של בית המשפט העליון[40].

השופט אדמונד לוי, התמקד בעובדה שימים ספורים לפני מותו, פנה שלזינגר להפניקס וביקש לחזור בו

מהודעת הביטול של הפוליסה. אין ספק, קובע השופט לוי, המנוח טעה טעות חמורה בביטול הפוליסה. אולם גם הפניקס לא ידעה כי המנוח כבר חולה.

על מצב זה, ניתן להחיל את סעיף 14(ב) לחוק החוזים הכללי. סעיף זה מקנה לבית המשפט שיקול דעת

לבטל פעולה בעלת השלכות משפטיות, כמו זו של ביטול חוזה ביטוח, "אם ראה [השופט] שמן הצדק לעשות זאת".

האם מן הצדק היה לאפשר לשלזינגר לחזור בו מביטול הפוליסה, מקשה השופט.

שלזינגר הפריש במשך שנים לא מעטות כספים, על מנת שהוא, או אשתו לאחר מותו, יוכלו להסתייע בהם בשעת מצוקה.

ביטול הפוליסה נעשה דווקא ברגע שהסיכון, שלשם כיסויו באה הפוליסה לעולם (מחלת הסרטן), התממש.

מאידך, אין להתעלם מהזמן הרב שחלף מאז נודע למנוח על מחלתו ועד אשר שיגר את הודעת החרטה (כתשעה חודשים).

מדובר בפרק זמן ארוך, שגרם להפניקס נזק. בין היתר, בוטלו ביטוחי-משנה.

לפיכך, פסק השופט לוי, מן הצדק היה לאפשר לשלזינגר להתחרט, "אולם לנוכח השיהוי הניכר בשיגור הודעת הביטול, והנזק שהיה כרוך בכך להפניקס, אני מציע לחייב את האלמנה בפיצויים לטובת הפניקסבשיעור 40 אחוז מסכום התביעה. את יתרת הסכום - 60 אחוז מסכום התביעה...תשלם הפניקסלאלמנה...".

מנגד, השופטת אילה פרוקצ'יה, משקיפה על כל הסוגייה מנקודת מבט שונה. לדעתה יש לבחון, ראשית לכל, מה מהווה לפי לשון הפוליסה את "מקרה הביטוח", המזכה בתגמולי ביטוח.

לצורך זה, מתלבטת השופטת בשאלה, למה התכוונה הפניקס בפוליסה שהוצאה על ידה. האם לכך שמקרה הביטוח הוא עצם קיומהשל המחלה בגוף המבוטח, או שמא לכך שמקרה הביטוח הוא אבחונהשל המחלה.

אם מקרה הביטוח הוא עצם קיומהשלהמחלה בגוף המבוטח, אזי זכאית האלמנה לתגמולי ביטוח אף שהחוזה בוטל. הרי אין מחלוקת כי המחלה קיננה במנוח עוד בטרם בוטל החוזה.

לעומת זאת, אם מקרה הביטוח הוא איבחונה של המחלה, אזי מקרה הביטוח אירע לאחר הביטול, שהרי מחלת הסרטן אובחנה רק לאחר ביטול החוזה. כאן ורק כאן, תעלה השאלה אם המנוח היה רשאי לחזור בו מהביטול.

השופטת קוראת כעת בדקדקנות את מילותיה של הפוליסה.

השופטת מגלה, כי הפניקס הכתירה את הכיסוי הביטוחי בשם "ביטוח נוסף למקרה גילוי מחלת הסרטן".

בהקדמה לפוליסה נאמר, כי הביטוח מכסה מקרה של "גילוי מחלת הסרטן אצל המבוטח במשך תקופת הביטוח".

בהגדרת "התחייבות החברה" בפוליסה נקבע, כי "התחייבות החברה לתשלום תקום אם תתגלה מחלתהסרטן ובתנאי שהגילוי ארע במשך התקופה...".

ממקבץ הוראות אלה ואחרות, מסיקה השופטת, כי "מקרה הביטוח" המגבש את זכותם של מבוטחי הפניקס, הוא איבחוןמחלת הסרטן בתוך תקופת הביטוח ולא עצם קינונה של המחלה בגוף המבוטח.

אל השופטת פרוקצ'יה הצטרף השופט שלמה לוין ויחד יצרו דעת רוב ודחו את תביעת האלמנה.

דעתנו:

המחשבה כי אדם שהקדיש משך שנים ארוכות, חלק ניכר מהכנסתו לביטוח מפני סיכון מחלת הסרטן, איבד את זכותו למרות שחלה במחלה הקטלנית, רק משום שמחלתו לא אובחנה במועד, מעוררת צמרמורת.

קצרה היריעה מלהביא את מלוא השגותינו לנימוקי פסק הדין. נביא את חלקן בקליפת אגוז.

המצב המשפטי שקדם לחוק הביטוח הישראלי, שחוקק בשנת 1981, איפשר לחברות הביטוח להגדיר את מקרה הביטוח בצורה מתוחכמת, באופן שמימוש זכויות המבוטחים, הותנה בתנאים, שמילויים לא היה בשליטת המבוטחים. כך המבוטחים היו מאבדים את זכויותיהם, על לא עוול בכפם, למרות שהסיכון שעבורו שילמו בפרמיות, משך שנים ובמיטב כספם, התממש.

זו בדיוק הסיבה, שבחוק הביטוח החדש, חוקקו חמישה סעיפי מהות (סעיפים 1, 41, 53, 55 ו-65 לחוק), שגם הוכתרו בשם "מהות הביטוח. כל אחד מסעיפים אלה ניצב בשער הכניסה הרלבנטי של כל פרק ופרק בחוק וקובע את מהות הביטוח בו עוסק אותו פרק.

כך בסעיף 53 לחוק הביטוח, הפותח את פרק ביטוח המחלות, נאמר מפורשות כי מהותהביטוח היא "מחלהשחלה בה [המבוטח]".

סעיף זה לא נעלם מעיניה של השופטת פרוקצ'יה. אולם לדעתה, מבלי שתנמק מדוע, ניתן להתנות עליו והיא מגיעה למסקנה שהפניקס אכן התנתה עליו. חבל שהשופטת חוסכת מאתנו את נימוקיה בסוגייה זו, שהרי זהו לב לבו של העניין. לא נותר לנו אלא לנחש, כי השופטת סבורה שניתן להתנות על סעיף המהות, אולי, משום שהוא לא נזכר ברשימת הסעיפים הקוגנטיים (הכופים).

ונבהיר: בכל פרק של החוק ישנו סעיף הקובע מהם הסעיפים שלא ניתן להתנות עליהם. סעיפי המהות לא נזכרים בסעיפים אלה. מכאן, שוב אולי, מסיקה השופטת כי ניתן להתנות על סעיפי המהות.

אנו מבקשים לעורר ספקות במסקנה זו.

גם סעיף 75 לחוק הביטוח, הקובע כי החוק חל על כל חוזה ביטוח שנעשה לאחר 1 בינואר 1982, אינו מוזכר ברשימת הסעיפים הכופים. האם יעלה על הדעת לטעון כי חברת ביטוח רשאית להתנות על סעיף 75 לחוק ולרשום בפוליסה שחוק הביטוח לא יחול ביחסים שבינה לבין המבוטח, למרות שנכרת לאחר 1 בינואר 1982?

הוא הדין בסעיף 1 לחוק הביטוח, המהווה את שער הכניסה לחוק. גם הוא כאמור אינו ברשימת הסעיפים הכופים. אף על פי כן, השופטת עצמה מצטטת סעיף זה כהוראת הבסיס והיסוד של כל ביטוח.

ואכן גם נסח חוק הביטוח, פרופסור אורי ידין, אומר מפורשות כי רשימת הסעיפים הכופים אינה סגורה.

נניח שחברת ביטוח תגדיר בפוליסה מקרה ביטוח מפני מוות כ"מוות שתעודת הפטירה לגביו הוצאה בתוך תקופת הביטוח". לפי גישתה של השופטת הדבר מותר. אגב, ישנן פוליסות כאלה בשוק.

המבוטח נפטר בתוך תקופת הביטוח, אך משרד הפנים הישראלי מתמהמה ומוציא את תעודת הפטירה לאחר שתוקף הפוליסה פג.

לפי גישתה של השופטת פרוקצ'יה אין כיסוי ביטוחי למקרה כזה, למרות שהמוות אירע בתוך תקופת הביטוח. שהרי לגישתה סעיף "מהות הביטוח" בביטוח חיים הקובע כי "בביטוח חיים מקרה הביטוח הוא מותו של המבוטח", אינו ברשימת הסעיפים הכופים.

זוהי כמובן תוצאה אבסורדית וסותרת כאמור את מגמת דיני הביטוח הישראליים, שלא להתלות את זכותו של מבוטח במילוי תנאים שזמנם מאוחר להתממשות הסיכון ואשר למבוטח אין שליטה עליהם.

נניח שהמבוטח סובל מכאבים, הולך לרופא ומתלונן. הרופא פוטר אותו בלא כלום. כעבור זמן המבוטח נפטר ובינתיים מסתיימת תקופת הביטוח.

בניתוח לאחר המוות, מסתבר שהרופא טעה באבחנתו. נקבע כי המבוטח נפטר ממחלת סרטן, שלא אובחנה במועד.

לפי גישתו של בית המשפט העליון, המבוטח אינו זכאי לתגמולי ביטוח, למרות שחלה בתוך תקופת הביטוח, רק משום שלא הצליח להצטייד באבחנה המתאימה במועד.

מה יעשה אותו מבוטח, יתבע את הרופא על אובדן תגמולי הביטוח?

לסיכום, אנו סבורים כי חברת ביטוח המוכרת ביטוח מפני מוות חייבת לכסות את המוות שארע בתוך תקופת הביטוח, גם אם הגדרת "מקרה הביטוח" שבפוליסה דורשת תנאים נוספים.

הוא הדין בביטוח מחלה. מהותו של הביטוח היא המחלה. לא איבחונה של המחלה. האיבחון תלוי בגורם שאינו חלק מהסיכון הביטוחי ואינו בשליטת המבוטח.

אין שום הגיון לבוא ולקבוע כי זכות המבוטח שחלה ירדה לטימיון, אפילו שהסיכון התממש, רק משום שהמחלה לא אובחנה במועד.

4. עדויות מומחים

עדות מומחה נחשבת כחריג לעדות שמיעה המותרת בבית המשפט בהיותה עדות סברה הבאה לעזור לשופט לפסוק בשאלות המקצועיות: שיעור הנכות הרפואית, גובה נזקי הרכוש, התנהלותו של מבטח סביר, חיתום רפואי ועוד.

חשוב לבדוק קודם כל אם בכלל בעל הדין חייב להביא חוות דעת מומחה. שמא קיימת חזקה לטובת צד אחד המייתרת את הבאת חוות הדעת, כפי שנראה מיד. או שמא חוות הדעת מיותרת כי מדובר בפוליסה, שעל פי פרשנותה, שיעור הפיצוי בה מוסכם מראש.

ייתכן גם שנטל השכנוע מוטל על הצד השני ואם הוא לא הביא חוות דעת, הבאת חוות דעת על ידי הצד הראשון רק תעזור ליריב.

חשוב לדאוג כי חוות הדעת של המומחים השונים ייערכו בהתאם להגדרותיה של הפוליסה, ולהוראות החוק המהותיות, מעבר לדרישות הפרוצדורליות.

חשוב שהמומחה הרפואי יתייחס, מבחינה רפואית, לכל רכיבי ההגדרה שבפוליסה. כאשר מדובר במחלה, חשוב יהיה להדגיש כי היא מקיימת אחר הסימנים שהפוליסה נותנת ומפרטת לגבי המחלה המסוימת. כאשר מדובר בנכות מתאונה, חשוב שהמומחה יציין בחוות דעתו כי הנכות נגרמה כתוצאה בלעדית וישירה מאותה תאונה.

כאשר מדובר בפוליסה המכסה אובדן כושר עבודה מוחלט, חשוב להביא רופא מומחה מקצועי למחלה בה לוקה המבוטח וגם מומחה ברפואה תעסוקתית שיתייחס לשני חלקי ההגדרה, הן להעדר הכושר לעסוק במקצוע הקודם והן להעדר הכושר לעסוק בכל מקצוע אחר המתאים להכשרתו, השכלתו וניסיונו של המבוטח.

גם בחוות הדעת החיתומיות חשוב לעקוב אחר הוראות ותנאי הפוליסה ובמיוחד לשאלות המועלות בהצעת הביטוח.

במיוחד חשוב לזכור כי חוות דעת מומחה היא עדות סברה. היא אינה מייתרת את הבאת התשתית הראייתית לחוות דעת המומחה. לדוגמא, כבסיס לחוות דעת שמאי בתחום הרכב, יש להביא את עדות בעל הרכב על הנזקים, התיקונים ועלותם.

5. חזקה כי סכום הביטוח משקף את שווי הנכס

מקובל היה תמיד לחשוב כי סכום הביטוח מהווה את תקרת האחריות של המבטח וכי המבוטח כתובע חייב להביא חוות דעת שמאי להוכחת נזקו.

פרשת רז

מבית עסקם של המבוטחים נגנבה מערכת שכללה מחשב, מדפסת ותוכנה. בפוליסה נרשם כי סכום הבטוח לגבי המערכת הוא 7,300 דולר.

נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, קובע כי קיימת חזקה לפיה סכום הביטוח בפוליסה משקף את ערכו הממשי של הנכס המבוטח בעת כריתת חוזה הבטוח. הרי על פיו גובה חברת הבטוח את פרמיית הביטוח.

אכן, העיקרון הכללי בדיני ביטוח, מוסיף השופט שמגר, הוא כי שיעורם של תגמולי הביטוח במקרה אובדן מוחלט הנו שווי הנכס כפי שהוא בעת קרות מקרה הביטוח. יחד עם זאת אין עקרון זה קובע על מי מוטל הנטל להראות מה היה שווי הנכס בעת מקרה הביטוח.

נטל זה מוטל על חברת הביטוח. עליה להראות, אם היא אכן סבורה כך, כי ערכו של הנכס המבוטח פחת במהלך התקופה שבין חתימת הפוליסה לבין קרות מקרה הביטוח ולהוכיח את השיעור המדויק של ירידת הערך. אם אין בידי חברת הביטוח להרים את הנטל האמור, אמת המידה היחידה לשווי הנכס המבוטח הנה סכום הביטוח הרשום בפוליסה.

חברת הביטוח, קובע הנשיא שמגר, לא עמדה בנטל להראות כי ערך המערכת פחת במהלך תקופת הביטוח אל מתחת לסך של 7,300 דולר. אכן מטעם החברה הובאו עדויות, אך אלה התייחסו לערכה של המערכת המבוטחת בעת הדיון, דהיינו מעל שנה אחרי קרות אירוע הביטוח. אין בעדויות אלה כדי לשקף את שווי המערכת בעת מקרה ביטוח שהוא בלבד הקריטריון הרלבנטי.

השופט שמגר מדגיש כי פסק דינו אינו הופך את הפוליסות בהן נקוב סכום ביטוח לפוליסות עם שעור שיפוי מוסכם מראש בהן לא ניתן כלל לפתוח דיון על גובה הנזק. עדיין רשאית חברת הביטוח להביא ראיות לפיהן ירד ערך הנכס מאז נחתמה הפוליסה.

מבטחת שתעמוד בנטל זה, תקטין את חבותה אל מתחת לסכום הביטוח עד למידת הנזק הממשי.

6. הוכחת שווי הרכב

על תחום ביטוח הרכב חולשות הוראות הפוליסה התקנית (הנספחת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו- 1986).

הפוליסה התקנית קובעת, בסעיף 6(א) שבה, כי אם "נגרם לרכב אבדן גמור ישלם המבטח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח או יחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים...".

בכך מביאה אותנו הפוליסה התקנית לגדרו של העיקרון הבסיסי בדיני ביטוח, הוא עקרון השיפוי, הקבוע בסעיף 56 לחוק הביטוח.

אף על פי כן חזרה ועלתה פעמים רבות השאלה, מהו הבסיס על פיו יחושב ערך הרכב במקרה של אובדן מוחלט - האם על פי נתוניו הספציפיים של הרכב, או לפי "מחיר המחירון".

חברות הביטוח נוהגות לחשב את הפרמיה בהתאם לקוד הרכב, כפי שהוא מופיע במחירון, מבלי להביא בחשבון משתנים מיוחדים המשפיעים על ערך הרכב הספציפי (למשל, בעלויות קודמות, עבר תאונתי, קילומטרז' ועוד). יחד עם זאת, שעה שהן נדרשות לשלם את תגמולי הביטוח, מתחשבות חברות הביטוח בנתוניו הספציפיים של הרכב ומפחיתות בהתאם את סכום הפיצוי.

היו שופטים שסברו כי חייבת להיות קורלציה בין תשלום פרמיות לבין תשלום תביעות. מאחר ותשלום הפרמיות מבוסס על מחיר המחירון, מבלי להתחשב בכל הפרמטרים המורידים את ערכו של הרכב, כך, לגישתם, חייב גם תשלום התביעות להתעלם מכל הפחתה שהיא.

בין שופטים אלה נמצאים השופטים שרית גולן מבית המשפט לתביעות קטנות באשדוד, יצחק עמית מבית משפט השלום בחיפה ושלמה לבנוני מבית משפט השלום בחיפה. השופט לבנוני קבע כי אם בפוליסה נרשם תחת הכותרת "הסכום" קוד דגם הרכב וקוד הדגם נלקח מהמחירון, הרי כאילו נאמר במפורש שהסכום המבוטח הוא שווי הרכב המופיע במחירון ביחס לאותו הדגם.

להבדיל, השופטים שמואל ברוך מבית משפט השלום ברמלה, ויובל שדמי מבית המשפט לתביעות קטנות בטבריה סבורים כי תשלום התביעה חייב להתבסס על חוות דעת שמאי שתצביע על שווי הרכב הממשי בהתחשב בכל הפרמטרים המפחיתים מערכו. שאם לא כן, עשוי המבוטח לקבל יותר משווי רכבו ולהפיק רווחים ממקרה הביטוח.

ביום 17.10.99 הוציאה המפקחת על הביטוח חוזר לפיו, על תגמולי הביטוח להיות מחושבים לפי מחיר המחירון בהתאם לו גבתה חברת הביטוח את הפרמיה, אלא אם הודיעה חברת הביטוח למבוטח, בשלב כריתת החוזה, על הפרמטרים המפחיתים מהפיצוי.

היו שופטים שאימצו חוזר זה.

כך, למשל, קבעה השופטת נועה גרוסמן מבית משפט השלום בתל-אביב, כי חוזר המפקחת על הביטוח מעניק גושפנקא של הממסד הביטוחי לחובת הגילוי המוטלת על חברות הביטוח.

לפיכך לדעתה, חברת ביטוח שלא תפנה את תשומת לב המבוטח לפער שבין הערכת הרכב לצורך הפרמיה לבין הערכתו לצורך הפיצוי תחוייב לפצות את המבוטח על פי מחיר המחירון.

השופטת יעל קלוגמן מבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה אימצה גם היא גישה זו.

לעומתם, היו שופטים שלא מצאו להסתמך על חוזר המפקחת על הביטוח, וקבעו כי השיפוי לו זכאי המבוטח הוא בהתאם לנזק האמיתי שנגרם לו בפועל. השופט יצחק ענבר מבית משפט השלום בירושלים קבע כי אחידות שיעור הפרמיה (בהתאם למחירון) אינה מחייבת גם אחידות בשיעור הפיצוי במקרה של אובדן מוחלט.

באותה הרוח קבע השופט יצחק יצחק מבית המשפט לתביעות קטנות באשקלון כי המבוטח אינו זכאי לפיצוי על בסיס מחיר המחירון, שעה שביום מקרה הביטוח הרכב לא היה כמחיר המחירון. גם השופט יצחק הדגיש כי אין מבוטח זכאי לפיצוי העולה על מידת הנזק בעת האירוע הביטוחי.

הגישה המעדיפה את הפיצוי על בסיס שווי הרכב ולא את מחיר המחירון באה לידי ביטוי ביתר שאת במקרה שנדון בבית המשפט המחוזי בנצרת[41].

רכבו החדש של המבוטח נגנב. מבטחת הרכב שילמה למבוטח תגמולי ביטוח המשקפים את שווי הרכב ביום הגניבה. התגמולים ששולמו היו פחותים ממחיר המחירון. הדבר נבע מקילומטראז' גבוה, החורג מהנורמה שנקבעה במחירון.

השופט נסים ממן קבע כי אין כל יסוד בפוליסה לגישה כי את הביטוי "מלוא ערך הרכב" יש לפרש כמתייחס למחיר הנקוב במחירון.

השופט הוסיף וקבע בעניין זה כי עקרונית לא צריך להיות פגם משפטי או מוסרי בכך שהצדדים יסכימו כי הפרמיה תחושב לפי מדד אחד ותגמולי הביטוח יערכו לפי מדד אחר.

לאחר דחיית ערעורו בבית המשפט המחוזי בנצרת, הגיש המבוטח בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

השופטת טובה שטרסברג-כהן[42] סברה כי אין מקום לאפשר למבוטח לערער בפעם השניה, וכך היא נימקה את החלטתה:-

"לפנינו הסכם ביטוח מסוים ובו תנייה הקובעת כי "בקרות מקרה הביטוח תשלם החברה למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח"... תנייה זו עולה בקנה אחד עם הוראת החוק לפיה יחושבו תגמולי ביטוח נכסים באופן שיביא את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אלמלא קרה מקרה הביטוח. אף שניתן להסכים אחרת, לא זו בלבד שבעניינו של המבקש לא הוסכם אחרת אלא הוסכם על פיצוי בהתאם לשווי הרכב בעת קרות מקרה הביטוח".

באי מתן רשות הערעור, למעשה הוחמצה ההזדמנות למתן הלכה מחייבת בסוגיה עקרונית זו, המתעוררת חדשות לבקרים.

החלטת השופטת שטרסברג-כהן ניתנה ביום 1.11.00.

ביום 13.11.00, ניתנה במחלוקת זו הכרעה מחייבת מאת המפקחת על הביטוח. הכרעה זו, שהינה גלגולה של ההכרעה מיום 17.10.99, קיבלה תוקף של פסק דין מוסכם על חברות הביטוח.

בהכרעה זו, שתוקפה ביחס לחוזי ביטוח מיום 1.1.01, מנחה המפקחת על הביטוח את חברות הביטוח כיצד לנהוג במקרה של אובדן מוחלט.

נביא את ההכרעה כלשונה:-

"מטרת ההסדר היא, ליצור, בעת קשירת העסקה כמו גם בשלב יישוב התביעה, הבנה ברורה של היקף ומהות הכיסוי למקרה ביטוח של אובדן גמור לרכב מבוטח, וזאת באמצעות הוראה לפיה כבר בשלב הצעת הביטוח (לפני קשירת עסקת הביטוח להלן - שלב הצעת הביטוח), יפרט המבטח את הכללים שיחולו לעניין קביעת תגמולי הביטוח במקרה ביטוח כאמור, וכמפורט להלן:-

1. המבטח יודיע למבוטח, בשלב הצעת הביטוח, מהו המחירון ביום כריתת החוזה המשמש לקביעת ערך הרכב לחישוב תגמולי הביטוח בקרות מקרה הביטוח (להלן - המחירון). המחירון יצוין גם בדף פרטי הביטוח.

לענין חוזר זה –

"מחירון" - קובץ מחירים וכללים שיטתי, מקצועי ובלתי תלוי המשמש לקביעת ערך שוק של כלי רכב מכל הדגמים בין קונה מרצון ומוכר מרצון ואשר מתפרסם ומתעדכן באופן סדיר, ושניתן לעיין בו בכל עת.

"ערך רכב בסיסי" - ערך הרכב המבוטח על פי המחירון ללא התחשבות במשתנים מיוחדים המשפיעים על ערך הרכב האמור, כגון: בעלויות קודמות, עבר תאונתי, קילומטראז', בלאי חריג ומיוחד (להלן - משתנים מיוחדים).

2. מבטח יפרט בכתב בפני המבוטח בשלב הצעת הביטוח, פירוט מלא של המשתנים המיוחדים שבמחירון העשויים להשפיע על ערך הרכב המבוטח לצורך חישוב תגמולי הביטוח במקרים של אובדן גמור, או לחילופין יפנה את המבוטח למשתנים כאמור במחירון.

מבלי לגרוע מהאמור, יכלול המבטח בשלב הצעת הביטוח ובהבלטה מיוחדת הסבר מפורט בכתב למשמעות המשתנים המיוחדים והשפעתם על חישוב תגמולי הביטוח במקרה ביטוח, תוך פירוט 2 דוגמאות שכיחות לפחות. הסבר כאמור יכלל גם בדף פרטי הביטוח.

3. לא פעל המבטח כאמור לעיל, יחול במקרה ביטוח של אובדן גמור ערך הרכב הבסיסי המקובל אצל אותו מבטח או לפי מחירון אחר מקובל בשוק, ללא התחשבות במשתנים מפחיתים בלבד שלא צוינו. המבוטח יהיה רשאי להוכיח ערך שוק גבוה מערך הרכב הבסיסי בשל משתנים "חיוביים" דוגמת קילומטראז' נמוך או מספר מועט של בעלים קודמים או כל משתנה אחר המשפיע על הגדלת ערך הרכב.

4. בקרות מקרה הביטוח יעביר המבטח למבוטח, פירוט מלא של אופן חישוב תגמולי הביטוח בהתאם למחירון. המבטח ינמק כל הפחתה מעבר לשיעור ההפחתה המינימלי הקבוע במחירון וכל הוספה שלא על פי שיעור ההוספה המקסימלי הקבוע במחירון, המיוחסים לכל משתנה שצוין על ידו.

5. לעניין דמי הביטוח - מבטח יציין בכתב בשלב הצעת הביטוח ובדף פרטי הביטוח את השפעתם של המשתנים המיוחדים לעניין קביעת דמי הביטוח או יצהיר לחילופין, כי דמי הביטוח של הרכב המבוטח לא הושפעו בשל משתנים מיוחדים של הרכב המבוטח אשר יש בהם כדי להשפיע על ערכו במקרה של אובדן גמור כמפורט לעיל".

7. חוות דעת חיתומיות

בסוגיות של חובת הגילוי, שינויים בסיכון ואמצעי מיגון, דורש חוק הביטוח הוכחות בדבר נוהגו של "מבטח סביר".

הוכחה כזו מובאת באמצעות חוות דעת חיתומית.

בביטוחי חיים - מחלה, תאונה ונכות - מדובר בחוות דעת החייבות להינתן בידי רופאים, המשמשים חתמים בחברות ביטוח.

תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 מחייבת הגשת חוות דעת רפואית כאשר רוצים להוכיח "עניין שברפואה" וקובעת סדרי דין מיוחדים.

התעוררה השאלה - האם חוות דעת חיתומיות נחשבות לחוות דעת רפואיות שיש לצרפן לכתבי הטענות כפי שקובעת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, או האם הן חוות דעת של מומחה אחר, שאז ניתן להגישן 20 יום קודם למועד הקבוע לדיון שמיעת הראיות (לפי תקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי).

השופט אורי גורן[43] קבע כי חוות דעת חיתומיות אלה אינן באות להוכיח "עניין שברפואה" כדברי תקנה 127 כי אם באות להוכיח עניין שבביטוח.

לדעתו, מדובר בחוות דעת המבקשות להסביר לבית המשפט מהו הנוהל של בדיקת הצעות ביטוח עובר לאישור ההצעה על ידי החברה. גם אם עורך חוות הדעת הוא רופא במקצועו, הרי שהשכלתו הרפואית והשימוש במונחים רפואיים אינם מעלים ואינם מורידים. לפיכך תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה חלה וחלות תקנות סדרי הדין (עדות מומחים), הדורשות כי חוות הדעת יוגשו 20 יום קודם לדיון בלבד.

בפרשה נוספת דעבול,[44] חודשיים לאחר עריכת הביטוח, חש המבוטח בלבו ונאלץ לעבור ניתוח לתיקון מסתם מטריאלי. על פי הוראת רופאיו חדל המבוטח לעסוק במקצועו (עבודות שיפוצים) ובכל עבודה פיזית אחרת.

בעת ברור התביעה נודע למבטחת כי קודם לביטוח, סבל המבוטח, מאי ספיקת המסתם המטראלי והתלונן בפני רופאיו על כאבי חזה, יתר לחץ דם וקוצר נשימה והיה במעקב בבית חולים.

בהצהרת הבריאות הופיעה השאלה: "האם אי פעם היו לך מחלות לב וכלי דם מסוג כלשהו, התקף לב… כאבים או לחץ בחזה, קוצר נשימה…לחץ דם גבוה". המבוטח השיב בלאו מוחלט.

דעבול לא התכוון מלכתחילה לרמות את המבטחת, קבעה השופטת, אולם על פי סעיפים 7-6 לחוק הביטוח פטורה חברת הביטוח מחבות אם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, לו היה יודע את המצב לאמיתו.

השופטת יהודית שבח הסתמכה על תצהירו של רופא חתם החברה שציין כי לו היה יודע על מצבו הרפואי האמיתי של המבוטח במועד כניסתו לביטוח הוא היה דוחה את בקשתו להיות מבוטח בביטוח לאובדן כושר עבודה מוחלט.

התוצאה: תביעת דעבול לחייב את מנורה לשלם לו תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה, נדחתה.

8. חסיון חוות דעת רופאים, שמאים ודו"חות חוקרים

בית המשפט העליון קבע, באחד מפסקי הדין המרכזיים בסוגיית החיסיון[45], כי מסמך שבא לעולם לצורך הליכים משפטיים שהיו אותה שעה תלויים ועומדים, או אפילו רק צפויים, הוא מסמך חסוי. שאם לא תאמר כן, ותיחשף הכנתו לעינו הפקוחה של בעל דין יריב, תקופח זכותו של בעל דין לתבוע או להתגונן כראוי.

לפיכך דו"חות חוקרים, שמאים ומומחים שנערכו לשם חקירת תביעה על פי פוליסת ביטוח ולפני הגשת תביעה נהנים מחסיון.

אולם תנאי לתחולת החסיון הוא כי המסמך הוכן לצורך הליכים משפטיים. משמע, שהמטרה העיקרית או הדומיננטית, שעמדה ביסוד עריכתו של המסמך הייתה הכנה לקראת משפט צפוי.

בהלכה מרכזית זו חל כרסום בפרשת צג עליתה[46].

המבוטחת שיתפה פעולה עם שמאי חברת הביטוח, העמידה לבדיקתו את המחסן ממנו נגנב ציוד שלה והציגה בפניו מסמכים רלוונטיים, שנתבקשו על ידו.

בבית המשפט ביקשה המבוטחת כי הכשרת הישוב תגלה ותמסור לה את דו"ח השמאי.

השופט אמנון סטרשנוב שדן בבקשה לגילוי דו"ח השמאי, הבחין כי בפוליסה ניתנו להכשרת הישוב זכויות רבות, בין היתר, כניסה לחצרי המבוטחת, לאחר שקרה מקרה הביטוח; תפיסת מיטלטלין; העמדת המיטלטלין לבדיקה ולהערכה על ידי מומחה מטעמה. למעשה, רשאית המבטחת לעשות במיטלטלין "כראות עיניה".

מנגד קמה למבוטחת החובה להעמיד את עסקה לרשות המומחה מטעם המבטחת, לגלות למומחה כל פרט שברצונו לדעת, לחשוף בפני המומחה את ספרי הנהלת החשבונות ודו"חות העסק וכיוצ"ב מסמכים שהוא מבקש לראות.

אי מילוי אחר דרישות המבטחת או כל התנגדות וסירוב מצד המבוטחת לשתף פעולה עם המומחה, כך רשום במפורש בפוליסה, גוררת באופן אוטומטי הקטנת חבותה של המבטחת בהתאם.

לדעת השופט סטרשנוב, כאשר מוטלת על המבוטח החובה המוחלטת לשתף פעולה עם המבטח ועם השמאי מטעמו, הרי אם לא תחול על המבטח חובה נגדית לגלות את הדו"ח שנערך על ידי השמאי, ייוצר חוסר שוויון בלתי מוצדק ובלתי הוגן. שהרי אם הדו"ח ישרת את מטרתו של המבטח, הוא יגלה אותו כראיה מטעמו; אם ממצאי הדו"ח לא יתאמו לציפיותיו, ימנע המבטח להגישו, והוא אף עשוי לשלוח שמאי אחר, נוסף, בתקווה שממצאיו יענו על מבוקשו.

הדבר דומה לנפגע נזקי גוף שמעמיד עצמו לבדיקה בפני מומחה רפואי של הצד שכנגד. כלום יעלה על הדעת שחוות הדעת הרפואית לא תגולה לנפגע-הנבדק?

אמור מעתה, כלשון השופט, "התייעצות חברת הביטוח עם עו"ד לצורך הגנה במשפט - תהנה מחסיון; דו"ח חוקר שהוכן ללא ידיעת המבוטח לצורך הליך משפטי - יהנה מחסיון; אך דו"ח שמאי שהוכן בשיתוף פעולה מלא עם המבוטח, על פי חובה המוטלת על המבוטח בפוליסת הביטוח הפוטרת את חברת הביטוח מחובת תשלום התגמולים באם המבוטח לא ישתף פעולה עם המומחה - לא יחסה תחת כנפי החסיון ויש לגלותו למבוטח".

ומה לגבי הלכת בית המשפט העליון בפרשת זינגר נ' ביינון לפיה ממצאי שמאי חברת הביטוח הם חסויים, במידה ונועדו, בין היתר, במטרה לשמש את האחרונה אם יובא העניין לערכאות?

הלכה זו, מסביר השופט ניתנה בשנת 1968, לפני התמורות שחלו בדיני החסיונות. גם לא ברור אם באותו מקרה שיתפו המבוטחים פעולה עם השמאי, מה הייתה הוראת הפוליסה בנושא זה והאם חברת הביטוח נטעה במבוטחים, בהתנהגותה, כפי שקרה כאן, את היסוד להאמין כי היא מוותרת על טענת החסיון בקשר לדו"ח השמאי מטעמה.

בסופו של יום, ועל בסיס נימוקים אלה, מחייב השופט את הכשרת הישוב לגלות את דו"ח השמאי.

9. הגשת תביעות ביטוח בסדר דין מקוצר

הליך של סדר דין מקוצר עוקף את התור הרגיל בבית המשפט. הוא מתאפשר רק כאשר מתמלאים תנאים הקבועים בתקנות, וביניהם, היות התביעה מבוססת על סכום כסף קצוב.

לפיכך רק תביעות ביטוח המבוססות על התחייבות לתשלום סכום קצוב, דהיינו, סכום שאינו זקוק לביסוס באמצעות חוות דעת של שמאי, ניתנות להגשה בסדר דין מקוצר.

בסדר דין מיוחד זה יש יתרון עצום למבוטח-התובע. המבטחת-הנתבעת אינה זכאית להתגונן כדבר מובן מאליו. עליה לבקש רשות להתגונן. גם פרוט ההגנה בתצהיר תחת אזהרה כבר בשלב הראשוני יש לו יתרונות דיוניים.

א. הבחנה בין שני סוגי פוליסות

כעקרון, בית המשפט מבחין בין שני סוגי פוליסות, כאשר רק לפי הסוג השני ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר.

בסוג אחד זכאי המבוטח לתבוע ממבטחו שיפוי רק לפי שיעור הנזק שנגרם לו בפועל. כאשר בסוג זה מדובר, לא ניתן לתבוע בהליך של סדר דין מקוצר. דרושה בהן חוות דעת של מומחה שיעריך את הנזק.

הסוג השני של הפוליסות הן אלה בהן סכום הביטוח מוסכם ומוגדר מראש. כאן המבוטח אינו חייב להביא חוות דעת שמאי. רק בסוג פוליסות אלה מדובר, ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר.

הבחנה זו מצויה גם בסעיף 56 לחוק הביטוח.

סעיף 56(א) דן בסוג הפוליסות הראשון. נקבע שם בהתייחס לפוליסות אלה כי "חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה".

על פי פוליסות אלה ישולמו תגמולי הביטוח לפי שיעור הנזק שנגרם.

סעיף 56(ד) דן בסוג הפוליסות השני וקובע כי אם "הסכימו הצדדים מראש על שיעור השיפוי, יהיו תגמולי הביטוח כמוסכם, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם".

כאן מדובר בתגמולים מוסכמים ששיעורם קבוע בפוליסה ואינו תלוי בשיעור הנזק שנגרם.

השופטת הילה גרסטל מבית המשפט המחוזי בתל-אביב עמדה על אבחנה זו במקרה של ליאון מילשטיין[47].

המבוטח הגיש בסדר דין מקוצר לתגמולי ביטוח עבור גניבת רכב. המבוטח טען כי בהצעת הביטוח נכלל מספר קוד רכב הלקוח מהמחירון של יצחק לוי. לפיכך הסכום הנתבע הוא קצוב- שווי הרכב במחירון יצחק לוי. אין צורך בכל חוות דעת שמאי להוכחת התביעה.

השופטת גרסטל קבעה כי קוד הדגם הנקוב במחירון יצחק לוי והמופיע גם בהצעת הביטוח מהווה שיטת מיון וזיהוי כלי רכב ללא כל קשר לשוויים.

מעבר לכך אין בפוליסה, או ברשימה, או בהצעת הביטוח כל הסתמכות או אזכור או הפניה למחירון יצחק לוי. אזכור קוד הדגם, בהיעדר ההסתמכות הישירה על המחירון, אינו ממלא את החלל החסר.

לפיכך, קבעה השופטת גרסטל, תביעתו של המבוטח לתשלום תגמולי הביטוח עבור רכבו שנגנב, חייבת לעבור לבירור בסדר דין רגיל ואין לבררה בסדר דין מקוצר.

ב. תביעה הנסמכת על דו"ח שמאי מטעם המבטחת

השופטת שרה ברוש מבית המשפט המחוזי בתל-אביב[48], קבעה כי תביעת מבוטח הנסמכת על הערכת שמאי מטעם חברת הביטוח, הנה בגדר תביעה ל"סכום קצוב", והיא כשירה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר. לאור קביעה זו, כל מבוטח שבידו דו"ח שמאי שנערך מטעם חברת הביטוח, יכול לתבוע בסדר דין מקוצר.

ואולם, בעניין זה, עלול לעתים להתעורר קושי. חברת הביטוח יכולה לסרב לגלות את דו"ח השמאי בטענה כי הוא חסוי. אלא שכאמור לעיל אליבא דהשופט אמנון סטרשנוב בפרשת צג עליתה[49], דו"ח שמאי אינו מסמך חסוי ועל המבטחת לגלותו למבוטח.

מבוטח שיצליח לקבל על פי הלכה זו את חוות דעת השמאי יוכל להגיש את תביעתו בסדר דין מקוצר.

ג. הסכמה בפוליסה שהמחלוקת תתברר בסדר דין מקוצר

בהתבסס על סעיף בפוליסה, הקובע כי אם יתעוררו חילוקי דעות בין המבטח למבוטח, אלה יתבררו בבית המשפט בהליך מיוחד ומהיר של סדר דין מקוצר, הוגשה תביעה לכיסוי נזקי פריצה בסדר דין מקוצר. התביעה הובאה בפני השופטת מרים סוקולוב בבית משפט השלום בתל-אביב[50].

בפתח הדיון קבעה השופטת כי תביעת המבוטחת אינה תביעה לסכום כסף קצוב ולכן מטבעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. סכום התביעה מורכב היה משני רכיבים: ערך הפריטים שנגנבו, ותשלום שעות נוספות לעובדים, בניסיון להתגבר על הפיגור בעבודה שנוצר בעקבות הגניבה.

ערך החפצים הגנובים - קבעה השופטת - דורש שומה והערכה של בעל מקצוע. זו אינה תביעת סכום כסף קצוב.

גם הרכיב השני של התביעה - תשלום שעות נוספות לעובדים איננו סכום קצוב, מאחר והחישובים לקביעתו נתונים להערכה מקצועית.

כעת נשאלת השאלה - מקשה השופטת - האם למרות שתביעת המבוטחת איננה מסוג התביעות הראויות להידון בסדר דין מקוצר, רשאים שני הצדדים בהסכם ביניהם להתנות על הוראות הפרוצדורה הנוהגות בבית המשפט ולקבוע כי התביעה לתגמולי ביטוח תהא ראויה להידון בסדר דין מקוצר?

על שאלה זו ענתה השופטת בשלילה.

צדדים לחוזה אינם רשאים להסכים מראש על כך שהמחלוקת ביניהם תתברר בסדר דין מקוצר, שהרי בכך הם פוגעים בתובעים פוטנציאלים הממתינים לתורם בבית המשפט.

10. הסכמה להיבדק בפוליגרף

מכשיר הפוליגרף עורר מאז הופעתו בעולם ויכוחים סוערים. צרפת הפכה את בדיקת הפוליגרף לעבירה פלילית. לעומת זאת, בתי המשפט ביפן עושים בה שימוש נרחב.

בישראל, קבע בית המשפט העליון[51] כי ממצאי בדיקת הפוליגרף, טרם הוכרו כאמצעי בטוח ואמין לגילוי האמת ועל כן הנם בגדר ראיה פסולה במשפט אזרחי.

למרות האמור, תוצאות בדיקת הפוליגרף הוכשרו כראיה, אם חברת הביטוח והמבוטח הגיעו ביניהם להסכמה ברורה ומפורשת בכתב שהבדיקה תשמש ראיה בדיון המשפטי[52].

על ההסכם לנקוב גם במשקל שהצדדים חפצים להקנות להסכם הפוליגרף.

הצדדים יכולים להסכים כי ממצאי הבדיקה יהוו ראיה מכרעת בהליך המשפטי. אם כך הסכימו, והדבר קיבל ביטוי מפורש בהסכם גופו, בית המשפט יכריע בתביעה על פי ממצאי הבדיקה לשבט או לחסד.

להבדיל, כאשר קובעים בהסכם כי תוצאתו תהווה רק ראיה ולא תכריע בדיון, אזי, פתוחה הדרך בפני הצד השני להביא ראיות אחרות לסתור. בית המשפט לא יהיה מוגבל בשיקול דעתו ויהיה רשאי או להעדיף את ממצאי הפוליגרף או להעדיף על פניהם ראיות אחרות[53].

א. מבוטח המסרב להיבדק בניגוד להסכם

בעניין זה קיימים פסקי דין סותרים.

בפרשת דרור סיני[54] חנותה של המבוטחת נשרפה. המבטחת טענה כי החנות הוצתה על ידי המבוטחת או מי מטעמה. המבוטחת ובעלה נתנו הסכמתם בכתב להיבדק בפוליגרף. למרות זאת, בפועל, סירבו לעבור את הבדיקה.

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הסכים כי לסירובה של המבוטחת להיבדק, בניגוד להתחייבותה לעשות כן, יש השלכה מסוימת לגבי אמינותה, אך יחד עם זאת אין מקום להפריז בחשיבות הסירוב ואין לנתקו מיתר הנסיבות. ממילא אין תוצאות הבדיקה מוכרות כאמצעי בטוח ואמין לגילוי האמת.

במסמך הפוליגרף גם לא נאמר דבר באשר לתוצאות של סירוב להיבדק.

לפיכך סירוב לעבור בדיקת פוליגרף יהווה ראיה נוספת במכלול הראיות שתביא חברת הביטוח בפני בית המשפט על מנת להוכיח את טענתה כי מקרה הביטוח נגרם על ידי המבוטח במתכוון (כגון הצתה עצמית), אך לא יהיה בו כדי להביא לדחיית התביעה.

לעומת זאת בפרשת עבד[55] בחר השופט יעקב צבן מבית משפט השלום בירושלים להתעלם מהסכם פוליגרף שנעשה בין מבוטח למבטח בקובעו כי התנאי שבהסכם זה, הקובע שאם המבוטח ימנע מלהיבדק בפוליגרף יהווה הדבר ויתור על תביעותיו, הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד שיש לבטלו. לדעתו של השופט צבן תנאי זה, למעשה, שולל את אפשרות הפניה לבית המשפט שהיא זכות מהותית ראשונה במעלה.

לעומת זאת, היו מקרים בהם עיכב בית המשפט את הדיון עד שהמבוטח יעבור את בדיקת הפוליגרף לה התחייב. כך היה בפרשת אלמקייס[56]. רכב המבוטח ניזוק בתאונת דרכים. המבוטח חתם עם המבטחת על הסכם להיבדק בפוליגרף.

תוצאות בדיקת הפוליגרף - כך הוסכם - יחייבו את הצדדים ויהוו ראיה בבית המשפט במידה ואחד הצדדים יפנה לערכאות. עוד הוסכם כי הימנעותו של המבוטח להיבדק, תהווה ויתור על התביעה.

לאחר שחתם, חזר בו המבוטח מהסכמתו, וסירב לעבור את הבדיקה. השופט דב מגד, ביטל את טענותיו של המבוטח להטעיה ולקיפוח.

ראשית, מבהיר השופט, מדובר כאן בהסכם דיוני לבירור מחלוקת אשר המבוטח לא היה חייב לחתום עליו. שנית, סבור היה השופט כי בהסכם קיים איזון. אמנם, אם תצביע בדיקת הפוליגרף לשקר, תהא המבטחת פטורה מתשלום. יחד עם זאת, ובד בבד, אומר ההסכם כי אם המבוטח יצא דובר אמת, כי אז תשלם לו המבטחת את תגמולי הביטוח במלואם. במצב זה, קובע השופט, הסיכון חל על שני הצדדים באופן זהה. לאור כל אלה, קיבל השופט מגד את בקשת המבטחת לאכיפת ההסכם וחייב את המבוטח לעבור בדיקת פוליגרף.

בפרשת חנוכה[57] נשרף תא הנהג ברכב המבוטח. בחברת הביטוח התעוררו חשדות. כדי להסירם חתמו הצדדים על הסכם פוליגרף. אולם, המבוטח חזר בו מהסכמתו.

השופט אברהם בייזר קבע כי הסכם הפוליגרף שנחתם בין הצדדים אינו מציין מפורשות כי תוצאות בדיקת הפוליגרף תהוונה ראיה מכרעת. אולם, מצד שני, נאמר שם כי תוצאות הבדיקה יחייבו את הצדדים. פיסקה זו הופכת את בדיקת הפוליגרף למעשה לראיה מכרעת.

השופט סבור כי מאחר והצדדים הסכימו מה שהסכימו בהסכם הפוליגרף, הפכה הבדיקה לחלק מהמערכת החוזית ביניהם. לפיכך, על המבטוח למלא קודם אחר מה שהתחייב לו. עליו לעבור בדיקת פוליגרף כדי שיוכל לקבל את הסעד שהוא טוען לו. אם לא יעשה כן, דין תביעתו להידחות.

לאור זאת, החליט השופט בייזר למחוק את תביעתו של המבוטח על הסף. אך לפני אחיזה בצעד קיצוני זה, השהה השופט את מחיקת התביעה למשך 60 יום, כדי לאפשר למבוטח הזדמנות נוספת לעמוד בהתחייבותו לעבור בדיקת פוליגרף.

בפרשת שבתאי[58] נגנבה מכונית המבוטח. הצדדים חתמו על הסכם פוליגרף בו הוסכם כי אם יתחרט המבוטח ויסרב לעבור את הבדיקה אזי יהיה בכך ויתור מצידו על כל תביעותיו בגין הגניבה.

לאחר החתימה, חזר בו המבוטח. על פי פרשנותו של השופט רפי שטראוס להלכת ביאזי, גם ממצאי פוליגרף שהתקבלו בהסכמת הצדדים ייבחנו כראיה במסגרת מכלול הראיות שעפ"י כולן יכריע בית המשפט בסופו של דבר.

המבקש להכשיר תוצאות בדיקת הפוליגרף מצווה להבהיר היטב את מגבלות הבדיקה ולהדגיש בפני בעל הדין הנבדק כי אין הוא חייב להיבדק וכי סירובו לא יוכל לפגוע בזכויותיו ולהזיק לעניינו.

בית המשפט מדגיש כי חובה על המחתים את המבוטח על הסכם הפוליגרף, להבהיר לו כי אם יימצא בבדיקת הפוליגרף כי גרסת הנבדק איננה מדויקת תפגע זכותו לתגמולי ביטוח. יש אף סבורים, מוסיף השופט, כי ראוי להסכמה כזו שתינתן במעמד עורך דין שהסביר לנבדק את משמעות הסכמתו.

לפיכך על פי פסיקה זו, אין ליתן משקל, לצורך הכרעה, לסירוב התובע להיבדק במכשיר הפוליגרף.

ב. "לא הבנתי על מה אני חותם"

בפרשת מועלם,[59] רכבו של המבוטח היה מעורב בתאונת דרכים ונגרמו לו נזקים קשים.

המבוטח הודה כי הגרסה הראשונה שמסר למבטחת באשר לזהות הנהג הפוגע הייתה כוזבת. המבוטח הבין כי הדרך לקבל כספי פיצויים מלאים היא להיבדק בפוליגרף.

בבדיקת הפוליגרף נמצא המבוטח דובר שקר. לאור זאת המבטחת סירבה לפצותו.

חתימתו של המבוטח על הסכם הפוליגרף, קבעה השופטת חדוה וינבאום-וולצקי מבית משפט השלום בתל-אביב, מקימה את החזקה כי הוא ידע על מה הוא חותם. המבוטח לא טען כי הוא הוטעה לחשוב כי תוכן המסמך שונה מהכתוב בו. לכן אם המבוטח לא טרח לקרוא על מה הוא חותם, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.

המבוטח נדרש לענין הפוליגרף שלוש פעמים לפחות. הראשונה בהודעתו לחוקר מטעם המבטחת. בשנית, בעת שחתם על הסכם הפוליגרף. ובשלישית, בטרם הבדיקה עצמה במכון הפוליגרף, כאשר חתם על הצהרה כי בדיקת הפוליגרף נערכת מרצונו החופשי והשאלות הן על דעתו.

לפיכך, פסקה השופטת, אין לקבל את טענתו של המבוטח כי לא הבין את משמעות המסמך עליו חתם.

השופטת הוסיפה גם כי אין בהסכם הפוליגרף כדי לקפח מי מהצדדים, שכן שני הצדדים נוטלים סיכון שווה כי ההכרעה תיפול לרעתם.

כך גם נקבע בפרשת עלי חליל[60].

המבטחת שלחה חוקר לחקור את נסיבות האירוע. החוקר גם החתים את המבוטח על הסכם לבדיקת פוליגרף. לימים, החליט המבוטח להתכחש להסכם עליו חתם וטען כי לא הבין על מה חתם.

קיימת חזקה - מזכיר השופט אריאל ואגו - כי אדם מודע למה שהוא חותם עליו. לכן, כאשר מדובר באדם היודע קרוא וכתוב, הנטל עליו להוכיח שחתימתו הייתה פגומה או נגועה בטעות, הטעיה וכיוצ"ב. כל עוד לא הונע החותם לחשוב שהמסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא באמת, לא יותר לו בנקל להתכחש לחתימתו.

במהלך המשפט הוכח גם כי המבוטח דובר עברית ולמד בבית הספר קרוא וכתוב בעברית.

המבוטח אינו טוען כי הוטעה לחשוב שהמסמך עליו חתם הוא שונה במהותו הבסיסית ממה שהוא בפועל. להיפך, מעדותו בבית המשפט עולה כי המבוטח ידע במה מדובר ואף סבר שחתימה על הסכם הפוליגרף תזרז את הטיפול בתביעתו. חזקה על המבוטח - קובע השופט - שאם לא היה לו מושג על מה מדובר, הוא היה שואל ובודק ולא משאיר את העניין תלוי בחלל האוויר.

באותה הרוח נקבע בפרשת ברק טכנולוגיה במקרה בו טען המבוטח כי חתם מבלי לקרוא[61].

רכבו של המבוטח נגנב. המבוטח חתם עם המבטחת על הסכם פוליגרף.

בהסכם נקבע כי תוצאות בדיקת הפוליגרף תהווינה ראיה, והצדדים יהיו מנועים מלטעון נגדה.

עוד נרשם בהסכם, כי אם המבוטח יסרב לעבור את הבדיקה, אזי עצם הסירוב, ייחשב לויתור על התביעה. המבוטח התחמק מביצוע הבדיקה.

השופט גדליה טהר לב, קבע כי אומנם בהסכם לא מולא תאריך עריכתו וכן לא צוין מספר הפוליסה או מועד קרות אירוע גניבת הרכב נשוא ההסכם. אולם היה ברור לשני הצדדים, קבע השופט, כי ההסכם מתייחס לאירוע גניבת הרכב.

המבוטח העיד שהוא לא קרא את ההסכם בעת שנדרש לחתום עליו. אולם הלכה פסוקה היא, מזכיר השופט, כי אין טענת NON EST FACTUM עומדת למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם. חזקה היא כי מי שחתם על מסמך מבין על מה הוא חתם ולכן נושא בתוצאות המשפטיות של חתימתו.

בעדותו בבית המשפט עשה המבוטח רושם של אדם מבין עניין, המנהל חברה המעסיקה 20 עובדים, הבהיר השופט טהר לב. לחברה מספר רכבים שבבעלותה ועוד מספר רכבים שכורים. אין זו הפעם הראשונה שהמבוטח נאלץ לטפל מול חברת ביטוח במקרה של גניבת רכב. המבוטח ידע שהוא אינו חייב להיעתר לדרישת מגדל לעמוד לבדיקת פוליגרף.

המסקנה היא, סיכם השופט טהר לב, כי הסכם בדיקת הפוליגרף הוא הסכם מחייב.

עד עתה סירובו של המבוטח להיבדק בבדיקת הפוליגרף נבע מאמונתו שהדין אינו מחייבו לעשות זאת. לכן עד כה לא היווה סירובו של המבוטח להיבדק ויתור ביודעין על תביעתו. אולם מעתה ואילך ברור למבוטח כי על פי הדין, מתוקף ההסכם עליו הוא חתום, עליו להיבדק בפוליגרף, שאם לא כן יראוהו כמוותר על תביעתו.

לאור זאת, פסק השופט טהר לב, יש מקום למחוק בשלב זה את תביעתו של המבוטח על מנת לאפשר לו לעבור את בדיקת הפוליגרף.

ג. הסכמה לפוליגרף בנסיבות דוחקות

בפרשת שריקי[62] רכבה של המבוטחת נגנב. בבדיקת הפוליגרף נמצאה המבוטחת דוברת אמת ביחס לתשובה כי היא לא ארגנה או סידרה מראש את העלמת הרכב וכן כי היא לא נתנה או מכרה למישהו את הרכב.

לגבי השאלה האם המבוטחת יודעת במאה אחוז מי העלים את הרכב, השיבה בשלילה, וממצאי הבדיקה אבחנו תגובות מחשידות לאמירת שקר.

ביחס לשאלה האם ברכב הייתה מותקנת מערכת אזעקה והאם זו הופעלה על ידי המבוטחת, ציין בודק הפוליגרף כי נמצאו תגובות מחשידות לאמירת שקר, אולם בשל עוצמתן הנמוכה, לא ניתן לקבוע ממצא ודאי.

לאור זאת קבעה השופטת ברכה בר-זיו כי לא הובאה כל תשתית עובדתית לגרסתה של המבוטחת כי המבוטחת לא נעלה את הרכב וכי גניבת הרכב אורגנה על ידה.

לכך יש להוסיף את נסיבות החתמת המבוטחת על הסכם הפוליגרף.

במהלך המשפט התברר כי החוקר החתים את המבוטחת על הסכם הפוליגרף בשדה התעופה בן גוריון זמן קצר ביותר לפני טיסתה לארצות הברית, כשהיא מלווה בילדים קטנים וטרודה בעליה למטוס.

בנסיבות כאלה לא ניתן לראות גמירות דעת מצד המבוטחת ואפילו לא ניתן לייחס לה ידיעה על האמור בהסכם עליו חתמה.

ד. השפעת בדיקת האישה על תביעתו של הבעל

רכבם של בני זוג נפרץ. השניים הגישו תביעה לחברת הביטוח בטענה שתיק יד ובו 16 תכשיטים נגנב בפריצה. כדי לשכנע את המבטחת באמיתות תביעתם, עברה האישה בדיקת פוליגרף.

הבדיקה הראתה כי האישה דוברת אמת בכל הנוגע לגניבת תיק היד, אך משקרת ביחס לכמות התכשיטים. במקום 16 תכשיטים נגנבו רק שניים. הבעל לא נבדק בפוליגרף.

בפני שופטת בית משפט השלום בתל-אביב מיכל רובינשטיין שדנה בתביעת בני הזוג, טען עורך דינם כי אין לראות בבעל ובאישה יחידה אחת. לכן, ממצאי הפוליגרף מחייבים אמנם את האישה אך לא את הבעל.

השופטת רובינשטיין דחתה טענה זו בהתבססה על הכלל המשפטי הידוע של "מעשה בית דין", וכלשונה, "התובעים הם בעל ואישה המבוטחים באותה פוליסה. הם הגישו תביעתם בצוותא חדא ויוצגו על ידי אותו עורך דין. קיימת ביניהם זהות אינטרסים מלאה. לבעל אין טענות עצמאיות משל עצמו. אותן הטענות שבפי הבעל ניתן לשים בפיה של אשתו. גם לבעל היה יומו בבית המשפט וניתנה לו הזדמנות להעלות טענותיו ולהיבדק בעצמו בפוליגרף. הוא לא התנגד שרק אשתו תיבדק ולא גרס מלכתחילה כי ממצאי מכונת האמת באשר לאשתו יחייבו רק אותה".

לא יעלה על הדעת - הוסיפה השופטת - כי לגבי האישה יקבע בית המשפט שפריטים מסוימים לא נגנבו ולגבי בעלה הוא יקבע שכן נגנבו.

התוצאה הסופית של פסק הדין היא שאת תוצאות בדיקת הפוליגרף של האישה ייחסו לבעל.

ה. היקף ההסכמה – לבדיקת פוליגרף אחת

רכבה של נוגה סבח נגנב.

סבח השתכנעה כי הסכמתה לבדיקת פוליגרף תזרז את תהליך תשלום תגמולי הביטוח. היא עברה את בדיקת הפוליגרף. או אז, דרשה המבטחת כי סבח תעבור בדיקת פוליגרף נוספת.

סבח סירבה והגישה תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב[63].

במהלך המשפט התברר כי בסדרת השאלות הראשונה, שהתייחסה למעורבותה בגניבה, סבח זזה, דיברה, פיהקה והתנשמה באופן שהפריע לקבלת תוצאות ברורות. בסדרת שאלות נוספת שהתייחסה למיגון הרכב בעת הגניבה, יצאה סבח דוברת אמת.

המבטחת לא הייתה מרוצה מתוצאות הבדיקה וסבח סירבה לעבור בדיקה משלימה.

השופטת נועה גרוסמן קבעה כי כתב ההסכמה עליו חתמה סבח אינו מחייב אותה להיבדק בדיקות חוזרות בפוליגרף, עד שתתרצה המבטחת.

על פי כתב ההסכמה, מתחייב המבוטח להתייצב לבדיקת פוליגרף. המסמך נוקט בלשון יחיד ולא בלשון רבים. המסמך אינו מחייב את המבוטח החתום עליו להתייצב לבדיקות נוספות ככל שתאבה המבטחת.

לפיכך, פסקה השופטת, סבח מילאה את חובתה בעוברה את הבדיקה הראשונה וחייבה את המבטחת בתשלום תגמולי הביטוח.

ו. סירוב לשלם לאחר שהמבוטח יצא דובר אמת

למרות העובדה כי מבוטחה יצא בבדיקת הפוליגרף דובר אמת, המשיכה חברת הביטוח אריה בסירובה ולא שילמה לו את תגמולי הביטוח.

לביתו של יוסף מוקה אירעה פריצה.

חברת הביטוח אריה טענה שהפריצה לא הייתה ולא נבראה. אריה הוסיפה כי מוקה גם לא התגורר בדירה מספר חודשים לפני האירוע. כידוע, דירה בלתי תפוסה - כך קובעת הפוליסה התקנית לביטוח דירה - אינה מבוטחת.

המחלוקת בין הצדדים הובאה להכרעה בפניה של השופטת דפנה אבניאלי מבית משפט השלום בתל-אביב[64].

השופטת המליצה כי מוקה ייבדק בפוליגרף, ובין הצדדים נחתם הסכם כי בדיקת הפוליגרף תחייב.

מוקה נבדק בפוליגרף. בגרסתו כי אירעה פריצה לדירתו לא נמצא פגם. גם דבריו כי למרות השיפוצים שנערכו בדירה, הוא המשיך להתגורר בה ולשמור עליה, אומתו על ידי מכונת הפוליגרף.

אלא שגם בדיקת הפוליגרף שנעשתה בהסכמת אריה לא שכנעה את מקבלי ההחלטות באריה להפסיק ולהטיל חשד במבוטחם. למרות ממצאי הבדיקה, המשיכה אריה לטעון כי מדובר בתביעה כוזבת.

השופטת אבניאלי הביעה תמיהה על עמדתה של אריה לאור ההסכם שתוצאות הבדיקה תחייבנה את שני הצדדים והעובדה שמוקה נמצא דובר אמת בבדיקתו.

התנהגותה של אריה וסירובה המתמשך לפצות את מוקה בגין נזקיו, גובלים לדעת השופטת בחוסר תום לב.

לפיכך, מחייבת השופטת את אריה לשלם למוקה את תגמולי הביטוח ואף בריבית מיוחדת.

ז. מכשיר הבדיקה או מהלך הבדיקה לא היו תקינים

מפסק דין שניתן על ידי השופטת חדוה וינבאום-וולצקי[65] בבית משפט השלום בתל אביב, עולה כי כדי להוכיח טענה לקיומם של פגמים בבדיקת פוליגרף, יש להצטייד בחוות דעת להוכחת פגמים כלשהם בביצוע הבדיקה.

השופטת התייחסה גם להעברת חומר חקירה לבודק פוליגרף טרם ביצוע הבדיקה. לדעתה אין בכך כל פסול. נהפוך הוא: בדין וחשבון הועדה לענייני פוליגרף שנערך בשנת 1981 בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט יצחק כהן, נאמר כי לשם ניהול בדיקת פוליגרף ראויה ולשם ניסוח שאלות, על הבודק לדעת פרטים על האירוע. פרטים אלה מובאים לידיעת הבודק מתוך עיון בחומר החקירה ומתוך שיחת הקדמה עם הנבדק.

במקרה של שרון מועלם[66], הוכח כי החוקר שערך את החקירה האמין כי מדובר בתביעה כוזבת. אמונה זו הוא ביקש להנחיל לבודק הפוליגרף.

השופטת וינבאום-וולצקי קבעה כי אין בכך פסול. לא הוכח במשפט כי לאמירתו של החוקר הייתה השפעה על תוצאות בדיקת הפוליגרף. ממצאי הבדיקה אינם נסמכים על התרשמות הבודק, אלא על תגובות פיזיולוגיות של הנבדק לשאלות עליהן נשאל.

11. ריבית מיוחדת

בשנת 1988, חששה ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, כי קיימת בעיה במוסר התשלומים של חברות הביטוח וכי הוראות חוק חוזה הביטוח כמות שהן "אינן מעמידות את המבוטחבמצב בו היה עומד אלמלא הופרה חובת המבטח".

הועדה פנתה לפיכך אל הכנסת והציעה להוסיף בחוק חוזה הביטוח סעיף, המקנה לבית המשפט סמכות, לפסוק פיצויים לטובת המבוטח. זאת כאשר חברת הביטוח מעכבת, מעבר למותר, את התגמולים המגיעים לו כדין.

התיקון הוכתר בכותרת "ריבית מיוחדת".

חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי, שהביא את ההצעה בפני הכנסת, הסביר כי "הסעיף נועדלהרתיעאת חברות הביטוח מלהשהות את חיוביהן שאינם שנויים במחלוקת על ידי אימוץמכשירעונשיהמקובל בארצות חוץ". כשם שהחוק שולל את זכאות המבוטח הנוהג במרמה, הוסיף וישובסקי, כן ראוי שיכלול הוראה בדבר ריבית מיוחדת למקרה של הפרת חובות תום הלב של המבטח.

תוך זמן קצר ביותר, עברה הצעת החוק את כל הליכי החקיקה והוספה לחוק חוזה הביטוח בתור סעיף 28א רבתי.

בתי המשפט לא מיהרו לאמץ את שוט הריבית העונשית. השופטים היו, רובם ככולם, חסידי האסכולה האנגלית. לפיה המשפט האזרחי אינו מעניש. מטרתו להביא לקיום התחייבויות. להשיב את המצב לקדמותו ותו לא. משפטנים בארץ התבוננו בזלזול ועורכי הדין בקנאה, על מוסד הפיצויים העונשיים האמריקאי שנועד להרתיע גופים גדולים מלכתוש את לקוחותיהם.

אולם לאחרונה, החל סעיף 28א לחוק להגיע יותר ויותר למודעותם של השופטים.

כזכור בפרשת מוקה[67] קבעה השופטת אבניאלי כי חברת הביטוח אריה התנהגה בחוסר תום לב.

בירורה של התביעה בבית המשפט נמשך שש שנים. אריה הערימה קשיים במהלך ניהול התביעה, וסירבה לאורך כל הדרך לשלם למוקה את הפיצוי המגיע לו. אריה התמידה בסירובה להגיע להסדר עם מוקה, גם כאשר נאספו בתיק עדויות רבות, שהצדיקו שקילה מחדש של עמדתה.

השופטת קובעת כי התנהגות אריה גובלת בהתעמרות במוקה ומחייבת אותה במלוא תגמולי הביטוח וגם ב"ריבית מיוחדת" - בשיעור פי שלושה מן הריבית הקבועה בחוק (תוספת של 12% ריבית שנתית מעבר להפרשי ההצמדה והריבית הרגילים).

כך גם במקרה של ספיר בן ציון.

בן ציון בוטח, במסגרת עבודתו ברפא"ל, בפוליסה קולקטיבית, לביטוח תאונות אישיות. הביטוח נעשה בחברת הביטוח אריה.

באחד הימים, חלה בן ציון והגיע למצב של אובדן כושר עבודה מוחלט. בן ציון פנה לאריה ודרש ממנה תגמולי ביטוח עבור תקופת אובדן הכושר.

אריה דחתה את התביעה. לטענתה, המחלה פרצה עוד לפני עשיית הביטוח. אריה אף באה בטרוניה על כי בן ציון העלים ממנה את דבר המחלה.

במשפט שהתנהל בפני השופט יונה אטדגי, בבית משפט השלום בתל אביב, התברר כי בן ציון שלח לאריה שני אישורים רפואיים המעידים על כך שאין כל בסיס לטענת אריה כי המחלה פרצה קודם להתקשרות בפוליסה.

למרות אישורים אלה, המשיכה אריה לדבוק בעמדתה כי המחלה פרצה קודם לביטוח.

לאור התנהגותה של אריה, נאלץ בן ציון לפנות לבית המשפט. רק חצי שנה לאחר הגשת התביעה לבית המשפט, חזרה בה אריה מטענותיה ושילמה לבן ציון את תגמולי הביטוח.

בן ציון לא ויתר לאריה. כעת דרש כי זו תשלם לו ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח.

במשפט נאחזה אריה בכך שבן ציון הודיע לה על דבר מחלתו באיחור של שנתיים.

השופט אטדגי קבע כי הוא מבין את טענת אריה, לפיה האיחור, חרף היותו מוצדק (לדברי בן ציון הוא לא ידע כי הוא מבוטח במסגרת הפוליסה הקבוצתית) הביא לכך שנדרש זמן לבדוק את התביעה, לאסוף נתונים, לקבל חוות דעת רפואית וכיו"ב.

אך טענה זאת, מדגיש השופט, יכולה להיות תקפה לחודשים ספורים. לא מעבר לכך.

השופט אף מוכן להוסיף ולהניח לטובת אריה, כי טעותה, שהיוותה עילה לדחיית התביעה, נבעה מתום לב. אולם זאת ניתן לטעון, לכל היותר, עד היום שבו המציא בן ציון לאריה אישורים רפואיים השוללים חד משמעית את הטענה בדבר התפרצות המחלה קודם לתחילת הפוליסה.

לא הובא כל הסבר לכך, מדוע אריה נשארה דבקה בדעתה גם לאחר המצאת אישורים אלה. לא הובהר מה עשתה אריה כדי לבדוק את נכונותם של האישורים. אין גם לדעת מה גרם לשינוי דעתה של אריה והכרתה בתביעה רק לאחר הגשת התביעה לבית המשפט.

סעיף 28א לחוק נועד להרתיע מבטחים, שלא יעכבו בידיהם תשלומים המגיעים למבוטח שלא בתום לב.

לדעתו של השופט, תנאי זה, של עיכוב תשלומים בחוסר תום לב, התקיים בהתנהגותה של אריה.

לאור האמור חייב השופט את אריה לשלם לבן ציון, בנוסף להפרשי הצמדה וריבית כדין, גם ריבית של 12 אחוז לשנה מיום בו שלח בן ציון לאריה את האישור רפואי של מרפאתו, השולל חד משמעית את טענת אריה בדבר התפרצות המחלה קודם למועד תחילת הפוליסה.

12. כתבי ויתור, קבלה ושחרור

הכלל שקבע בית המשפט העליון הוא, שיש לתת תוקף לכתבי ויתור משום תיקונו של עולם. רצוי לעודד בעלי דין להגיע להסדרי פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט.

להלן נראה איך בתי המשפט חיפשו דרך לאזן בין אינטרס זה של יישוב מחלוקות לבין הצורך להגן על אוכלוסיות חלשות, כמו קטינים.

א. נזקים שנתגלו לאחר חתימת כתב ויתור

ביתה של עדנה אפרתי, נפגע מפיצוץ עז, במחסן חומרי נפץ של התעשייה הצבאית.

התעשייה הצבאית מבוטחת בחברת הביטוח אריה. האחרונה פיצתה את אפרתי והחתימה אותה על כתב ויתור. בתמורה לקבלת הפיצוי שיחררה אפרתי באופן סופי ומוחלט את מדינת ישראל, תע"ש, משרד הביטחון וחברת אריה מכל אחריות לנזקים עתידיים כלשהם.

כעבור חודש נתגלו בביתה נזקים נוספים. גם כאן, לאחר שנזקים אלה נבדקו על ידי מהנדס מטעמה, שילמה אריה לאפרתי, והיא הוחתמה על כתב ויתור בנוסח זהה.

כעבור למעלה משנה שוב הופיעו בבית נזקים. על פי הערכת מהנדס מומחה שהוזמן מטעם אפרתי, מדובר בנזקים אשר אדם מן הישוב לא יכול היה לצפות כי יתגלו בעתיד.

הפעם, כבר סירבה חברת אריה לפצות את אפרתי. בסירובה, נסמכה אריה על כתב הויתור לפיו הסכימה אפרתי שלא לתבוע כל נזק נוסף אפילו יתגלה כזה בעתיד.

השופט צבי גורפינקל[68], שישב אז בבית משפט השלום בהרצליה, קבע כי על פי הלכתו של בית המשפט העליון כתבי ויתור שנחתמים על ידי ניזוקים לטובת חברות ביטוח מהווים למעשה הסכמי פשרה והנם חוזים לכל דבר ועניין. הם מקנים לחברת הביטוח חסינות כלפי תביעות עתידיות של המוותר.

כתב ויתור כמו כל הסכם אחר, ניתן לבטל רק אם נפל פגם בכריתתו.

אפרתי טענה כי טעתה כאשר חתמה על להסכמי הויתור שכן לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת כי נזקים נוספים יופיעו בביתה בעקבות הפיצוץ.

כן הוסיפה כי סברה במעמד החתימה שאם יתגלו נזקים נוספים בביתה היא תוכל לפנות לנציגי תע"ש וחברת הביטוח תפצה אותה כשם שעשתה בעת התשלום השני, על אף כתב הויתור שנחתם עם התשלום הראשון.

בכל הסכם פשרה, מטבעו ומטיבו נוטלים הצדדים סיכון, אומר השופט. גם כאן הסתכנה אפרתי בכך שבעתיד יתגלו נזקים נוספים, עליהם ויתרה כדי לקבל ללא דיחוי וללא כל צורך בהתדיינות ממושכת פיצויים בגין הנזקים שנתגלו באותה עת בביתה.

יתכן שכתב הויתור הראשון - מבהיר השופט - נחתם תחת הלם הפיצוץ שאירע. אולם, כתב הויתור השני נחתם כבר לאחר שנתברר לאפרתי האפשרות של נזקים המתגלים כעבור זמן. היא לא ערכה באותו מועד בדיקות לגבי אפשרות של נזקים עתידיים. לכן, היא נחשבת כמי שהסתכנה מדעת ומרצון. משהתממש הסיכון עליו ויתרה - חסומה בפניה הדרך לטעון לטעות.

לאור זאת, דחה השופט גורפינקל רק על בסיס כתבי הויתור.

ב. מחלה המתגלה אצל קטין לאחר חתימת כתב ויתור

ג'ורג' שאול, קטין בן שמונה, נפגע בתאונת דרכים. חברת הביטוח שלחה אל הוריו חוקר. זה החתים את ההורים על כתב ויתור, תוך קבלת פיצוי בסך של 150 ש"ח. לאחר זמן לקה שאול באפילפסיה. התעורר חשד שמקור המחלה בתאונה.

השופט ד"ר גבריאל קלינג[69], מבית המשפט המחוזי בתל אביב, מבהיר כי בחובותיהם כלפי בנם הקטין נמדדים ההורים לפי אמות המידה שנקבעו לנאמן על פי דיני הנאמנות.

אחד מדיני הנאמנות קובע כי צד שלישי (כמו המבטחת במקרה זה), אשר נופלת לידיו זכות כתוצאה מהפרת חובותיו של הנאמן, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט הרשאי לבטל את אותה זכות.

המבטחת במקרה זה ידעה שיישוב התביעה כנגד תשלום זעום מהווה הפרה של חובת הנאמנות מצד הוריו. והרי נזקיו עלולים להתגלות במועד מאוחר יותר. אין צורך אפילו בידיעה סובייקטיבית ממשית של המבטחת. מדובר בידיעה שאת שיעורה ועמקה קובע בית המשפט.

אמנם, מוסיף השופט, נכונים דבריו של בית המשפט העליון כי יש לתת תוקף לכתבי ויתור משום תיקונו של עולם. רצוי לעודד בעלי דין להגיע להסדרי פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. אלא שיש גם לאזן בין אינטרס זה של יישוב מחלוקות לבין הצורך להגן על קטינים ועל שכמותם.

השופט תקף את נוהגם של חברות הביטוח לשלוח לבתי הנפגעים חוקרים במטרה ליישב את התביעות. הוא אינו מוצא כי תפקידו של החוקר הוא לנהל משא ומתן בשם החברה. השופט קורא לחברות הביטוח לחדול מנוהג פסול זה.

בסופו של דבר, הורה השופט קלינג לבטל את כתב הויתור ופתח את הדרך בפני הקטין, שהתבגר בינתיים, לקבל את מלוא הפיצוי המגיע לו עבור מחלת האפילפסיה, אם יתברר כי מקורה אכן בתאונה.

ג. התנאת תשלום המגיע למבוטח ממילא בחתימה על כתב ויתור גורף

מרדכי תעסה הגיש תביעה נגד חברת הביטוח הדר עבור נזק שגרם מבוטחה של הדר למכוניתו של תעסה.

באחד הדיונים חייב בית המשפט את הדר בהוצאות משפט בסך של 200 ש"ח.

חברת הדר מסרה לתעסה המחאה על סך של 200 ש"ח. על גב ההמחאה הופיע נוסח מודפס מראש בו נאמר "קיבלתי מהמושך סך הנקוב בהמחאה לסילוק סופי של תביעתי כמפורט בנספח. אני מוותר על תביעה נוספת נגד המושך בשל נזק זה".

על התנהגותה זו של חברת הדר באה ביקורת נוקבת של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מפי השופטת הניה שטיין[70].

תעסה היה זכאי לתשלום ההוצאות, על פי צו בית המשפט, ללא כל ויתור מצדו. לכל היותר, הייתה הדר זכאית לאישור קבלת ההמחאה על ידי תעסה.

דרישת הדר מתעסה לחתום על כתב הויתור, פסקה השופטת, נעשתה בעורמה ובמצג שווא. במסווה תמים של נוסח קבלה של תשלום ההמחאה, התכוונה הדר להוציא מתעסה ויתור על תביעתו כולה. זאת, ללא כל קשר לתשלום ההוצאות, ומבלי שהופנתה תשומת הלב לויתור על כלל התביעה.

השופטת דחתה מכל וכל את הסבריה של הדר כי מדובר בנוהל רגיל שלה, הנובע מתוכנת מחשב "שאין אפשרות לשנותה".

ד. התנאת תשלום שאינו שנוי במחלוקת בחתימה על כתב ויתור

לפי סעיף 27 לחוק הביטוח, "תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה... והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים".

מכוניתו של אפרים כלי ניזוקה והועברה למוסך. שמאי מטעם המבטחת אמד את עלות התיקון בסך של 7,000 ש"ח.

שמאי מטעמו של כלי העריך את התיקון הנדרש בסך של 13,000 ש"ח.

המבטחת התעקשה על תיקון המכונית על פי הנחיות השמאי מטעמה בתקציב המצומצם.

המבטחת גם לא הסכימה לשלם את הסכום המצומצם, אלא אם יחתום כלי על כתב ויתור, שימנע ממנו להגיש כל תביעה נוספת.

השופט רפי שטראוס מבית משפט השלום בירושלים[71], קבע כי בהתבסס על סעיף 27, ותוך התייחסות לעיקרון השבת המצב לקדמותו השולט בדיני הביטוח, הרי התעקשותה של חברת הביטוח "לסגור" את המבוטח ב-ד' אמות הערכתו של השמאי מטעמה ולא לשלם לו אפילו את התשלום על פי אומדן זה, אלא בכפוף לויתור המבוטח על כל תביעה נוספת, לא אפשרה את תיקון הרכב והשבתו לקדמות.

השופט קבע כי חברת הביטוח במקרה זה פעלה שלא על פי חוק הביטוח.

ה. פשרה עם צד שלישי שעשה המבוטח על דעת עצמו

המקרה הבא נדון בפני השופטת חנה שרון מבית משפט השלום בתל-אביב[72].

עדיה מירום נפגעה מדלת זכוכית אוטומטית של סופרמרקט.

במסגרת הליכים משפטיים, הגיעה מירום עם הקו-אופ וחברת סמואל אשר התקינה ותחזקה את הדלת לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין.

בשלב זה ביקשה חברת סמואל לצרף לתביעה את המבטחת שלה, על מנת שזו תשפה אותה באותם סכומים ששולמו על ידה במסגרת הסכם הפשרה עם מירום. ואכן, בהסכמת כל השותפים להסכם הפשרה, צורפה המבטחת להמשך המשפט.

אולם, לאחר שהמבטחת צורפה להליכים, הסכימה השופטת שרון עם המבטחת כי הסכם הפשרה לא מחייב אותה. המבטחת לא הייתה שותפה להסכם זה ולא ניתן להטיל עליה אחריות שיפוי מקום שהתביעה לא הוכחה מעיקרא.

צירופה המאוחר לדיונים וחתימת הסכם פשרה בטרם צירופה, קיפח את המבטחת ושלל את זכותה הבסיסית להתגונן ולמצות כראוי את היום הניתן לכל בעל דין בבית המשפט.

ניתן לצרף צד למשפט רק כדי לחייבו בתשלום שנעשה על דרך של פסק דין ולא עבור תשלום שנעשה מרצונם של בעלי הדין האחרים.

גם מתן תוקף של פסק דין למעשה הפשרה אינו משנה את התמונה. עדיין מדובר בהסכם פשרה ולא בפסק דין אשר ניתן לאחר שהשופט שמע את הראיות במשפט.

השופטת פטרה לפיכך את חברת המבטחת מכל שיפוי או השתתפות בסכום ששולם למירום.

ו. פגיעה בחסכון בעת החתימה על כתב קבלה

מרדכי כהן נפגע בתאונת עבודה. לכהן הייתה פוליסת ביטוח מסוג "יותר עדיף" בחברת הביטוח מגדל.

כהן הגיש נגד מגדל תביעה לתשלום תגמולי ביטוח, עבור התקופה בה שהה באובדן כושר עבודה מוחלט.

במסגרת תביעה זו הגיעו כהן ומגדל להסדר פשרה.

הסדר הפשרה הועלה על גבי מסמך שכונה כתב קבלה ושחרור. במסמך אישר כהן, כי קבלת סכום הפשרה מהווה סילוק מלא וסופי של כל התביעות שיש, או שתהיינה לכהן בגין הפגיעה בתאונת העבודה.

עוד אישר כהן והצהיר, באותו מסמך, כי "הפוליסה בטלה ומבוטלת וכי מוצו מלוא זכויותי על פי פוליסה זו...וכי לאחר קבלתהסכום הנ"ל אין ולא תהיינה לי זכויות כלשהן מכוחה".

לאחר החתימה על כתב הקבלה והשחרור, הגיש כהן למגדל דרישה לקבל את הסכומים שנצברו בפוליסה במסגרת חסכון לגמל. מגדל סירבה להענות לדרישה זו. לטענתה, על פי כתב הקבלה והשחרור, מוצו כל הזכויות על פי הפוליסה. הרי הוא הצהיר ששוב אין לו זכויות לפיה.

בעקבות עמדה זו פנה כהן לבית משפט השלום בתל אביב.

בבית המשפט טען כהן, כי כתב הקבלה והשחרור לא יכול לעמוד לו לרועץ. הוא לא נועד להתיר למגדל לחלט את כספי החסכון שנצברו בפוליסה; מטרתו הייתה לסלק תביעה שלא היה לה דבר וחצי דבר עם כספים שנצברו כחסכון.

השופט מאיר יפרח, שבפניו הובאה המחלוקת[73], דחה את טענותיו של כהן.

באשר לכתב הקבלה והשחרור, השופט קבע כי הוא כולל ויתור מפורש על כל הזכויות לפי פוליסת הביטוח. החתימה נעשתה לאחר שעורך דינו של כהן אישר, בשולי המסמך, כי הקריא את המסמך לכהן והסביר לו היטב את תוכנו ואת התוצאות המשפטיות של חתימתו.

מעיון בסיכומים שהוגשו מטעם כהן לבית המשפט, מסיק השופט יפרח כי כהן עצמו לא זכר את דבר קיומם של כספי החיסכון שעה שחתם על כתב השחרור. את עוונו מבקש אפוא כהן לפקוד על מגדל. אין להסכים לכך, פוסק השופט.

אשר למטרת כתב הקבלה, אכן, מודה השופט, מטרתו העיקרית לא הייתה לפטור את מגדל מתשלום כספי החסכון. אלא שאין להתעלם מכך כי מגדל חפצה להסדיר את כל ענייניה עם כהן ולהביא לידי גמר את החובות והזכויות ההדדיות הנובעות מחוזה הביטוח.

חוסר תשומת לבו של כהן, על רקע מהות המסמך, אינו עילה המצדיקה קביעה, כי התנאי בדבר ביטול ומיצוי הפוליסה הוא מקפח.

13. חובות המבוטח לאחר קרות מקרה הביטוח

בדרכו לקבלת תגמולי הביטוח מוטלת על המבוטח החובה הקבועה בסעיף 22 לחוק הביטוח, לפיו:-

"קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו".

אי מילוי החובה האמורה, משמעה על פי סעיף 24 לחוק, "הכשלה של בירור החבות".

בירור החבות היא חובה המוטלת על חברת הביטוח (מכוח סעיף 23 לחוק). על מנת לאפשר את בירור החבות, על המבוטח מוטלת גם החובה למסור לחברת הביטוח תביעה בכתב ואת כל המידע והמסמכים הדרושים (סעיף 23(ב) לחוק).

סעיף 24(א) קובע:-

"לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קוימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה:

(1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות;

(2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור".

א. נטל לא קל של הוכחת נזק ממשי

מכאן עולה כי העדר הודעה מיידית אינו פוטר את חברת הביטוח באופן אוטומטי. כדי לזכות בפטור או בהפחתה משיעור תגמולי הביטוח, על חברת הביטוח להראות כי נגרם לה נזק.

יתירה מזו, אם המבוטח יוכיח כי העדר ההודעה המיידית לא מנע מהמבטחת את בירור חבותה ולא הכביד עליה, או שהוא נובע מסיבות מוצדקות, תהיה המבטחת חייבת במלוא תגמולי הביטוח גם אם נגרם לה נזק.

רכבו של אלי אסולין נפגע בתאונת דרכים. אסולין לא הצליח לאתר את הנהג הפוגע.

לעומת זאת הוא הצליח לאתר את מבטחת הרכב בביטוח מקיף.

הנהג המתחמק כלל לא הודיע לחברת הביטוח שלו על התאונה. הוא גם לא התגונן מפני התביעה שאסולין הגיש נגדו ולא התייצב לדיון בית המשפט.

המבטחת טענה כי אי קבלת ההודעה מאת מבוטחה פוטר אותה מלשלם כספים כלשהם לאסולין.

השופט יהושע בן שלמה, מבית המשפט המחוזי בתל-אביב[74], מסכים כי על המבוטח מוטלת החובה להודיע למבטחת מיד על קרות מקרה הביטוח ולמסור לה תוך זמן סביר מידע, מסמכים וכל עזרה מתבקשת אחרת.

מטרת חובה זו היא למנוע את החשש שמעבר הזמן ישלול אפשרות לברר את העובדות כהווייתן, דבר העלול להביא להגדלת חבות המבטחת מעבר להיקפה האמיתי.

גם כאשר ההכבדה אינה מכוונת ואינה מלווה בכוונת מרמה, רשאית המבטחת להפחית את תגמולי הביטוח המגיעים למבוטח.

כל זאת בתנאי שהמבטחת תוכיח - ונטל השכנוע מוטל עליה - כי מתן ההודעה במועד היה מאפשר לה להקטין את חבותה.

מידת ההוכחה המוטלת במקרה זה דורשת מהמבטחת להראות קיומו של נזק ממשי עקב אי מתן ההודעה על ידי המבוטח. אין להסתפק בהוכחת האפשרות התיאורטית שייגרם נזק.

נטל זה איננו נטל קל, מסביר השופט, אך הוא מתיישב עם מגמתו הכללית של חוק הביטוח, שהוא מעין חוק להגנת הצרכן, הבא לתקן, ולו במעט, את חוסר השוויון בין הצדדים לחוזה הביטוח.

בעניין זה, קובע השופט, המבטחת לא הוכיחה כי מתן ההודעה היה מאפשר לה להקטין את חבותה וכי נגרם לה נזק ספציפי כתוצאה ממחדלו של המבוטח.

למבטחת נמסרה הודעה על ידי הצד השלישי. הייתה לה אפשרות ללמוד על נסיבות התאונה מתוך עדותו של גורם אובייקטיבי - שוטר שגם רכבו נפגע באותה תאונה.

השופט חייב לפיכך את המבטחת לפצות את אסולין עבור מלוא הנזק שנגרם לו.

ב. מבטחי המשנה פשטו את הרגל

מתווך היהלומים חיים וינר, נשדד סמוך לבנין בורסת היהלומים. בתיקו היו חבילות יהלומים בשווי של כמיליון וחצי דולר.

בעלי היהלומים פוצו על ידי מבטחיהם ואלה האחרונים יחד עם היהלומנים שלא היו מבוטחים באו בתביעה אל מודיעין אזרחי אשר איבטחה בעת השוד את בניין הבורסה ומוצאותיו. חברת מודיעין אזרחי הפעילה את פוליסת ביטוח האחריות שברשותה וצירפה לתביעה את חברת הביטוח אררט.

התביעה נדונה בפני השופט אורי שטרוזמן מבית המשפט המחוזי בתל-אביב[75].

לאחר שקבע השופט שטרוזמן כי שומרי מודיעין אזרחי התרשלו בתפקידם. וכי הם צריכים לשלם 50% מהנזק, הוא נפנה לשאלה, האם חברת אררט חייבת לשפות אותם בסכומים בהם חויבה.

לפי הפוליסה התחייבה אררט לשפות את מודיעין אזרחי עבור תביעות שיוגשו נגדה בגין רשלנות מקצועית במשך תקופת הפוליסה. אולם, לטענת אררט, המבוטחת לא הודיעה לה במועד על התביעה, זאת בניגוד לדרישות הפוליסה בדבר דיווח מיידי.

השופט שטרוזמן לא קיבל את הסברם של אנשי מודיעין אזרחי כי הייתה להם טעות בהבנת פוליסת הביטוח וכי רק באיחור למדו לדעת שהפוליסה מכסה תביעות המוגשות בתקופת הפוליסה אף על פי שאירוע הרשלנות אירע לפני תקופת הביטוח.

השופט קיבל את טענת אררט כי האיחור הרב בהודעת מודיעין אזרחי על התביעה שהוגשה נגדה מנע מחברת אררט את האפשרות להיפרע ממבטחי המשנה אשר בינתיים לפי העדות של אררט, פשטו את הרגל.

ג. טיפול בתביעות צד שלישי למרות העדר הודעה מצד המבוטח

סעיף 68 לחוק הביטוח קובע כי, על פי דרישת הצד השלישי, חייב המבטח לשלם לצד השלישי תגמולי ביטוח ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד.

חלק מחברות הביטוח נהגו לדחות תביעות צדדים שלישיים, רק בשל העובדה שלא קיבלו ממבוטחן הודעה על קרות מקרה הביטוח או שהן נתקלות בחוסר שיתוף פעולה מצדו.

ביום 9.12.98 נתנה המפקחת על הביטוח הנחייה בה היא מפרשת את סעיף 68 כך שחברת הביטוח יכולה לטעון כלפי הצד השלישי את הטענות הכתובות בפוליסה שיש לה זכות לטעון כלפי בעל הפוליסה, אך היא אינה יכולה לדחות את דרישתו של הצד השלישי רק בשל העובדה שלא קיבלה הודעה מהמבוטח שלה או שהמבוטח שלה אינו משתף עמה פעולה.

המפקחת ממשיכה ומנחה את חברות הביטוח באשר לנוהל התקין לטיפול בתביעות צדדים שלישיים, כפי שהוא מתחייב לדעתה מחוק הביטוח, כדלקמן:-

"במקרה בו מגיעה לחברת ביטוח, דרישת צד ג' לתשלום תגמולי ביטוח, והמבוטח לא נתן כל הודעה לחברת הביטוח אודות מקרה הביטוח, על המבטח להודיע למבוטח על דרישת צד ג' בדואר רשום, ובמידה ולא התקבלה התנגדות המבוטח תוך 30 ימים, על המבטח לשלם את תגמולי הביטוח לצד ג'"

ד. החובה למסור מידע ומסמכים לא מטעים

באחד הימים, נפרץ ביתו של זיו בודל. חלק מתכולת ביתו נגנבה. בודל היה מבוטח בחברת הביטוח אררט. זו האחרונה סירבה לשלם לבודל תגמולי ביטוח בטענה שאירוע הפריצה בוים.

שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, ד"ר דפנה אבניאלי, דחתה את טענת אררט כי הפריצה בוימה, אולם התעורר אצלה ספק אם שני פריטים, תנור וטלוויזיה, אמנם נגנבו.

לפיכך פטרה השופטת אבניאלי את חברת אררט מכל תשלום, גם עבור אותם פריטים שנגנבו.

בודל פנה בערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב[76].

חוק חוזה הביטוח, מטיל חובות של התנהגות ביושר מוחלט לא רק על חברת הביטוח, אלא גם על המבוטח. חובת יושר זו המופנית כלפי המבוטח חוקקה בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

על פי סעיף 25 לחוק, מבוטח המגיש תביעה לחברת הביטוח, חייב למסור לה דברים כהווייתם. אחרת הוא עלול להפסיד את תביעתו כולה.

אלא שכאן יש לדייק, מסבירה השופטת אסתר קובו בבית המשפט המחוזי. כדי שחברת הביטוח תוכל ליהנות מסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח עליה להוכיח כי המבוטח פעל מתוך כוונה להוציא כספים שלא כדין.

בעניין זה, מודה השופטת, אין מבחן המאפשר להבחין באופן חד בין הפרזה לגיטימית של המבוטח באשר לשיעור ההפסד שנגרם לו לבין הפרזות אחרות.

בכל מקרה, נטל השכנוע להוכיח כוונת מרמה מצד המבוטח מוטל על המבטח. נטל זה מדגישה השופטת, איננו דומה לנטל השכנוע בהליך אזרחי רגיל. טענת תרמית מחייבת רמת הוכחה גבוהה יותר. את סעיף 25 יש לפרש על דרך הצמצום וכל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח.

אררט הצליחה לעורר ספק אם שני פריטים, תנור וטלויזיה, אמנם נגנבו, במידה המצדיקה את הקביעה כי בודל לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את גניבתם של שני הפריטים. אך לא מעבר לכך.

ביחס ליתר הפריטים שנגנבו, כל שטענה אררט הוא, כי לא יעלה על הדעת שציוד כה רב הוצא מחלון ביתו של בודל שגודלו 80 ס"מ בלבד. נימוקים של "לא יעלה על הדעת" ו"ספק אם בכלל" אינם נימוקים משכנעים שיש בהם כדי לבסס תרמית מצד מבוטח.

הנימוקים שהביאה אררט מעוררים ספק בגירסת בודל, אולי אף ספק סביר.

אך במשפט אזרחי, מדגישה השופטת, אין די בספק סביר, אלא בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גרסת אררט. בזאת לא הצליחה אררט לעמוד.

התוצאה, קובעת השופטת, כי יש להחזיר לבית משפט השלום את התיק על מנת שיקבע את גובה תגמולי הביטוח שתשלם אררט לבודל ביחס לכל הפריטים שנתבעו על ידו, למעט התנור והטלוויזיה.

14. חובת המבטחת להודיע למבוטח את מלוא עמדתה

ביום 9.12.98 הוציאה המפקחת על הביטוח הנחייה הקובעת כי מבוטח או צד ג' המגיש תביעה לחברת הביטוח זכאי וצריך לקבל לידיו, בכתב, את מלוא עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לכל עילות תביעתו.

הסברים ארוכים ושונים שנמסרו לתובע, בשיחות טלפון רבות ארוכות ומנומקות ככל שיהיו, אינן מקיימות אחר חובה זו.

מבטחת הדוחה תביעת מבוטח, חייבת בהזדמנות הראשונה לפרט בכתב את כל נימוקי הדחייה שיש לה. אם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה.

בפרשת שדה נטופה[77] עלתה בפני השופט יצחק כהן במלוא חריפותה השאלה, אם הנחיית מפקחת זו, אכן מחייבת את חברות הביטוח, עד כדי שלא תוכלנה לטעון בבית המשפט טענות שלא הועלו על ידן בהזדמנות הראשונה, בטרם משפט.

אכן, מבהיר השופט, ברור כי אין לחוזרי המפקח תוקף של "חיקוק" במשמעות סעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981. אין מדובר במעשה חקיקה של הכנסת ואין מדובר בתקנות, שדרכן להתפרסם בקובץ התקנות הרשמי.

מאידך, אם יותר לחברות הביטוח להתעלם מהדברים המפורשים שנכתבו בחוזרי המפקח, כי אז תתרוקן מתוכן סמכות המפקח. חברות הביטוח עלולות להסיק שלחוזרי המפקח אין משקל, וממילא אין צורך להתעמק בהם ולהקפיד על יישומם.

"כפועל יוצא מכך, מדיניות משפטית ראויה, צריכה לכאורה ליתן להנחייה את מלוא התוקף, כדי להבטיח את פעולות המפקחת הנעשות לשם הגנת הצרכן".

יחד עם זאת, קובע השופט, לא תמיד הוגן להחיל את הנחיית המפקחת. כך לדוגמא, כאשר מדובר בעובדות חדשות, שהמבטח לא ידע עליהן בעת שדחה את תביעת המבוטח ואף לא יכול היה לדעת עליהן במאמץ סביר כאשר עשה לבירור חבותו. כאן חסימת המבטח מלהעלות טענות המבוססות על עובדות שנודעו לו באיחור, אינה סבירה.

הוא הדין במקרה בו מדובר בחריג ברור של הכיסוי הביטוחי הגלוי גם למבוטח. הפעלת הסנקציה עלולה להעניק למבוטח כיסוי ביטוחי, שאינו זכאי לקבל על פי חוזה הביטוח.

בדרך דומה הלך גם השופט אליעזר שחורי מבית משפט השלום בנהריה[78].

השופט קובע כי אין מקום לטענת המניעות, שעה שהמבוטח לא הראה כי בהסתמכותו על מכתב הדחייה, כפי שנוסח, שונה מצבו לרעה. טענת המניעות מקומה רק כאשר קיימת לצידה טענת ויתור על זכות כלשהי, אלא שבמקרה זה, שמרה המבטחת במכתב הדחייה על מלוא זכויותיה, ואין לומר כי ויתרה על זכות מזכויותיה. אין לקבל טענה של ויתור כאשר הויתור איננו עולה באופן מפורש מתוך הנסיבות בפרט כאשר טענות ההשתק / הויתור מועלות כנגד זכות מהותית ויסודית של המבטחת.

15. זכויות הצד השלישי כלפי המבטחת

סעיף 68 לחוק הביטוח מסדיר את מעמדו של הצד השלישי:-

"בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי".

סעיף 68, כך על פי הפסיקה, כונן יריבות ישירה בין המבטח לבין הצד השלישי. יריבות ישירה זו, מאפשרת לצד השלישי לתבוע את נזקו ישירות מהמבטח. אשר לתגמולי הביטוח - הללו חייבים להשתלם ישירות לידי הצד השלישי, במידה והאחרון פנה בדרישה ישירה למבטח.

סעיף 71 לחוק הביטוח מונע אפשרות של התניה על הוראת סעיף 68 לחוק, ואף מוסיף וקובע כי אין לגרוע מזכויות הצד השלישי על ידי פעולה של המבטח או של המבוטח.

המסקנה המתבקשת מן ההוראות האמורות היא כי לכאורה, מבוטח ומבטח אינם רשאים להסכים ביניהם כי תגמולי הביטוח ישולמו למבוטח תוך גריעה מזכויות הצד השלישי.

מאחר ועל פי סעיף 68 לחוק כל "טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי", הרי שאיסור הגריעה מזכויות הצד השלישי הוא רק בשל טענות שהן מתוך החוזה - טענות "פנימיות" לחוזה הביטוח ולא טענות שהן "חיצוניות" לו[79]. כך, למשל, נקבע בפסיקה כי במקרה שהמבוטח הפר תנאי מתנאי הפוליסה, עומדת למבטח הטענה בדבר אי חבותו על פי הפוליסה, ואין זה משנה שבמקום המבוטח תובע הצד השלישי.

בית המשפט העליון קבע כי סעיף 69(א) לחוק הביטוח - שמכוחו זכאי צד שלישי לתגמולי ביטוח במקרים של פשיטת רגל או פירוק המבוטח - איננו מתיר קיזוז של חובות המבוטח כנגד תגמולי הביטוח, בין בגין הפוליסה הרלוונטית ובין בגין פוליסות אחרות. שאלה היא אם שלילת זכות זו לקיזוז חלה גם במסגרת סעיף 68 כאשר המבוטח אינו בפשיטת רגל או בפירוק.

בפסיקה נקבע גם כי נושיו של מבוטח לא יוכלו לנגוס מתגמולי הביטוח המגיעים לצד השלישי מכוח הפוליסה שהוצאה למבוטח.

חלק מהפוסקים קבעו גם כי מהתשלום לצד השלישי לא תנוכה השתתפות עצמית. זו תיגבה בנפרד מהמבוטח.

יחד עם זאת, מאפשר סעיף 68 למבוטח להתנגד לתשלום תגמולי הביטוח ישירות לצד השלישי. הסעיף מאפשר, לכאורה, למבוטח לדרוש כי תגמולי הביטוח ישולמו לידו, כאשר יש לו זכות קיזוז כלפי הנפגע. יש כאן סתירה לאמור בסעיף 71 לחוק הביטוח.

ד"ר מוניקה הולמברג נפגעה מאש שפרצה במלונה של חברת קזינו אילת. חברת הביטוח מגדל, ביטחה את אחריות המלון כלפי צדדים שלישיים העלולים להיפגע מרשלנותו.

בתביעתה בבית המשפט טענה הולמברג כי בעצם הגשת תביעתה נגד מגדל יש לראות דרישה על פי החוק המופנית למגדל לתשלום תגמולי הביטוח עבור נזקיה, ישירות לידיה, ולא דרך חברת קזינו אילת.

מגדל, לעומתה, טענה כי היא הודיעה למבוטחת שלה (המלון), על דרישתה של הולמברג אולם המבוטחת מתנגדת לביצוע תשלום כלשהו על ידי מגדל להולמברג. מכאן, המשיכה מגדל וטענה כי אין יריבות בין הולמברג למגדל ויש למחוק אותה מכתב התביעה.

לכך השיבה הולמברג כי ההודעה בדבר התנגדות קזינו אילת ניתנה שלא בתום לב. אין למלון כל אינטרס לגיטימי למנוע ממגדל לשלם להולמברג ישירות את הנזקים.

השופטת דליה קובל שדנה בעניין, הבהירה כי ביטוח אחריות הנו קשר משולש בין המבטחת, המבוטח והצד השלישי.

בקשר משולש זה אין קיום לצלע שתחבר בין הצד השלישי לבין המבטחת. אין מקום למשוך קו המקנה לניזוק זכות תביעה עצמאית כלפי המבטחת במקביל לתביעתו נגד המבוטח. הזכות היחידה הקיימת לצד השלישי היא נגד המבוטח.

מהי אם כן משמעותו של סעיף 68 המטיל על חברת הביטוח את החובה לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח?

המשמעות - כך משיבה השופטת - היא שהמבוטח והצד השלישי נמצאים באותה נקודת עמידה, משותפת ואחידה כלפי המבטחת. התנגדות מצד המבוטח לצד השלישי.

בעצם הדרישה למבטחת לשלם תגמולי ביטוח לצד השלישי - מפעיל האחרון את זכותו של המבוטח המוקנית גם לו.

התנגדותו של המבוטח לתשלום הישיר של תגמולי הביטוח לצד השלישי אינה מעמידה לצד השלישי זכות תביעה כנגד חברת הביטוח בצד זכות התביעה נגד המבוטח-המזיק.

לפיכך, הורתה השופטת למחוק את מגדל מכתב התביעה.

16. הכרה בכיסוי הביטוחי בביטוחי אחריות

חברת המהנדסים אשד, חתמה על חוזה להתקנה ויישום של מערכת ממוחשבת במפעלה של ישראליפט.

מספר חודשים לאחר תחילת העבודה, הסתכסכה אשד עם ישראליפט. החוזה בוטל.

ישראליפט פתחה בהליכי בוררות נגד אשד. אשד פנתה למבטחת שלה, חברת הביטוח המגן, ודרשה כי המגן תייצג אותה בבוררות ותכסה כל חבות שתוטל על ידי הבורר.

המגן ראתה בכל העניין סכסוך עסקי, שבינו לבין ביטוח אין ולא כלום וסירבה להצטרף לבוררות.

המחלוקת בין אשד להמגן הגיעה לבית המשפט העליון ונדונה על ידי השופט אליעזר ריבלין[80].

הביטוח נשוא הדיון, מזהה השופט ריבלין, הוא ביטוח אחריות.

כדי לקבוע אם מבטחת בביטוח אחריות חייבת לשפות את מבוטחה, יש צורך להכריע בשלוש שאלות: האם מוטלת על המבוטח חבות כלפי הצד השלישי, האם מדובר בחבות מן הסוג המכוסה בפוליסה והאם חברת הביטוח אינה נהנית מפטור שנקבע בפוליסה, או בחקיקה.

אינטרס יעילות הדיון מחייב כי הדיון בשאלות אלה ייערך במשותף, או לפי הסדר.

ואכן, בדרך כלל, בפרקטיקה, תביעתו של המבוטח נדונה יחד עם תביעתו של הצד השלישי.

במקרה הנדון אין המצב כך. בין אשד לישראליפט מתנהלת בוררות אשר המגן אינה צד לה וגם לא ניתן לחייבה להיות צד בה. בוררות זו טרם הוכרעה.

במקרה שכזה, עלולות להיווצר כפילות בהתדיינויות, פסיקות סותרות וקיים חשש כי ההליכים נגד חברת הביטוח יתבררו כהליכי סרק אם וכאשר תדחה התביעה נגד המבוטח, וכי הממצאים שיקבעו בהליכים שבין המבוטח לחברת הביטוח יכבלו את המבוטח בתביעה שבינו לבין הנפגע.

לאור סיכונים אלה, קובע השופט ריבלין, אין מקום להעניק לאשד סעד הצהרתי לפיו פוליסת הביטוח מכסה אותה. מן הראוי כי היא תמתין עד תום בירור הסכסוך בינה ובין ישראליפט בטרם תגיש תביעתה נגד המגן.

הכרעה נוספת נעשית בשאלה, אם מסלק התביעות בחברת הביטוח, רשאי להסתפק בכתב התביעה המוגש נגד המבוטח, כדי לאשר או לדחות את דרישת המבוטח לתת לו כיסוי ביטוחי.

השופט ריבלין קובע, כי לא די בכתב התביעה, אלא במקרים מתאימים.

מבחן כתב התביעה הוכר אומנם בפסיקה האמריקאית, אך זאת לצורך בדיקת השאלה, אם חברת הביטוח חייבת להגן על המבוטח מפני תביעה שהוגשה נגדו.

בארצות הברית, מסביר השופט, מבחינים בין חובתה של חברת ביטוח לספק למבוטח הגנה, לבין חובתה לשפות את המבוטח.

היקפה של החובה הראשונה, חובת הגנתו וייצוגו של המבוטח, רחבה בהרבה מהיקפה של החובה השנייה, חובת שיפוי המבוטח.

לכן המבחנים בארצות הברית, המשמשים להכרעה בשאלת מתן ההגנה קלים יותר מאלה המשמשים לבחינת הכיסוי הביטוחי.

סוף דבר, קובע השופט ריבלין, אליו הצטרפו השופטות דליה דורנר ואילה פרוקצ'יה, אינטרס יעילות הדיון והחשש מפני פסיקות סותרות מחייבים את המסקנה כי אין מקום לכפות, בשלב זה, על המגן לאשר לאשד את הכיסוי הביטוחי. מן הראוי שאשד תמתין עד להכרעת התביעה שבינה לבין ישראליפט בטרם תגיש תביעתה כנגד המגן.

17. ביטול עקרון השיפוי

ביטוח כפל מוגדר בסעיף 59(א) לחוק הביטוח.

סעיף זה קובע כי אם "בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות, על המבוטח להודיע על כך למבטחים בכתב מיד לאחר שנעשה ביטוח הכפל או לאחר שנודע לו עליו".

לשון הסעיף דורשת קיומם של ארבעה רכיבים מצטברים:-

א. יותר ממבטח אחד.

ב. אותו נכס (או אותה חבות – ראה סעיף 67 לחוק המחיל את הוראת סעיף 59 על ביטוחי אחריות).

ג. אותו סיכון.

ד. לתקופות חופפות.

לשון הסעיף אינה דורשת כי ביטוחי הכפל ייערכו על ידי אותו מבוטח.

פעמים רבות, מבוטחים שונים, כמו שוכר ומשכיר, מבטחים את אותו הנכס מפני אותו הסיכון בשתי פוליסות נפרדות. האם גם במצב דברים זה מתקיים ביטוח כפל?

על שאלה זו נחלקו הפוסקים.

היו כאלה שסברו כי ביטוח כפל חל רק כאשר אותו מבוטח הוא שמבטח את אותו נכס מפני אותו סיכון אצל מבטחים שונים לתקופות חופפות. על פי גישה זו, זכות ההשתתפות בין המבטחים הוכרה רק כאשר מדובר היה באותו מבוטח.

מנגד, היו שופטים אחרים שסברו כי ביטוח כפל חל גם כאשר מדובר במבוטחים שונים. שופטים אלה ביססו את גישתם הן על ההגדרה בחוק שאינה דורשת קיומו של מבוטח אחד דווקא והן על תכליתו של סעיף 59 לחוק, אשר לדעתם בא למנוע מצב בו כאשר שני מבטחים ביטחו אותו סיכון, ישא בו רק אחד מהם. למעשה, בדעה זו החזיק גם המלומד, פרופ' אורי ידין. לדבריו "אחת היא אם הביטוחים נעשו בידי מבוטח אחד או בידי יותר ממבוטח אחד".

בית המשפט העליון[81] הכריע בסוגיה זו לטובת אלה שסברו כי ביטוח כפל מתקיים גם כאשר מדובר בשני מבוטחים שונים.

אלא שבהכרעתו זו, גם הביא בית המשפט העליון לביטולו של עקרון השיפוי, הקבוע בסעיף 55(א) לחוק הביטוח, ואשר לפיו "בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב...". עקרון זה, למותר לציין, מהווה אחד מעקרונות היסוד של דיני הביטוח.

שני מעשים שהיו כך היו:-

מכונת טוויה נפלה מעל גבי משאית. בעל מכונת הטוויה היה מבוטח בחברת הביטוח סיגנא. בעל המשאית היה מבוטח בחברת הביטוח מגדל.

במקרה השני פרצה שריפה במפעל לעיבוד חוטים. בעלי החוטים היו מבוטחים במגדל. בעל המפעל היה מבוטח בחברת הביטוח מנורה.

בשני המקרים התעוררה בין המבטחים השאלה אם מבטח ששילם למבוטח שלו את מלוא תגמולי הביטוח זכאי לקבל השתתפות בתגמולי הביטוח מהמבטח האחר, אף על פי שבכל אחת מהפוליסות המבוטח הוא אדם אחר.

מחלוקת זו הגיעה, כאמור, בסופו של דבר לבית המשפט העליון ונדונה בפני הרכב השופטים תיאודור אור, מישאל חשין ואהרן ברק.

בכל הנוגע למחלוקת הנוגעת לביטוח הכפל, קובע השופט אור, כי שיקולים שמקורם בדיני היושר מצדיקים לחייב את המבטחים, האחד כלפי רעהו, להשתתף בתשלום תגמולי הביטוח, הן כאשר קיימת זהות בין המבוטחים (בעלי הפוליסות) או בין המוטבים, והן כאשר לא קיימת זהות בין המבוטחים או בין המוטבים.

השופט מונה את שלושת השיקולים המחייבים את החלת דין ההשתתפות בכל המקרים:-

(1) שיפוי על ידי מבטח אחד משחרר את המבטח האחר מאחריות. לכן ראוי שהמבטח האחר ישא בחלק יחסי צודק של החיוב.

(2) אם לא תוכר זכות ההשתתפות, קיים חשש, כי חלוקת הנטל בין המבטחים תיעשה על פי שרירות לבו של המבוטח שיבחר אל מי מהם לפנות. כאן טמון פוטנציאל לקנוניה אפשרית בין אחד המבטחים למבוטחו כדי שהחיוב יוטל רק על המבטח האחר.

(3) כל אחד מן המבטחים קיבל פרמיה עבור פוליסת הביטוח בה נקשר. שחרורו מכל חבות, אף שאירע מקרה המכוסה על ידי הפוליסה, כבלתי צודק.

אלא שבשלב זה מבחין השופט כי החלת דין ההשתתפות בכל המקרים סותרת למעשה את עקרון השיפוי שאומץ בחוק הביטוח והמהווה, כאמור, את אחד מעקרונות היסוד שלו.

על פי הוראות חוק הביטוח, מסביר השופט, כאשר מחזיק בנכס עושה ביטוח רכוש, ואינו מוסיף במפורש בפוליסה את הבעלים כמבוטח או כמוטב, חברת הביטוח של המחזיק חייבת לשלם רק בגין פגיעה באינטרס של המחזיק. היא אינה חייבת לשלם בגין הפגיעה באינטרס של הבעלים, שכן זה אינו המבוטח או המוטב. במצב כזה, אף אם הבעלים ביטח גם הוא את הרכוש, לא נוצר לכאורה מצב של ביטוח כפל, שכן לא נוצרת חפיפה כלשהי בין הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה של הבעלים, לבין הפוליסה של המחזיק. כל אחת מחברות הביטוח מפצה עבור אינטרס אחר.

אף על פי כן, וחרף הוראות החוק, פוסק השופט אור כי מחזיק בנכס רשאי לבטח גם את אינטרס הבעלים בו. בקרות מקרה הביטוח יהיה המחזיק בנכס זכאי לקבל (כנאמן של הבעלים) תגמולי ביטוח גם עבור הפגיעה באינטרס של הבעלים, ואפילו תגמולי ביטוח אלה עולים על נזקו הממשי.

לדעת השופט אור, הוראות חוק הביטוח בסוגיית עקרון השיפוי אינן הוראות כופות (קוגנטיות). הצדדים להסכם הביטוח רשאים להתנות עליהן. במצב כזה, מודה השופט, היקף חבותה של חברת הביטוח, בניגוד למה שעולה מפשוטן של הוראות החוק, לא יהיה מוגבל לנזק שנגרם למחזיק. על חברת הביטוח יהיה מוטל לשלם בנוסף גם שיפוי בגובה הפגיעה באינטרס הבעלים בנכס. גישה זו נועדה גם להגשים את הציפיות הסבירות של מי שהתקשר בהסכם ביטוח עם חברת הביטוח. ציפייתו הסבירה של המחזיק, כמו גם זו של חברת הביטוח, היא כי ישולמו תגמולים בגובה מלוא הנזק שנגרם לאינטרס הבעלים.

זאת ועוד, גובה הפרמיה המשולמת נקבע על פי שוויו של אינטרס הבעלים בנכס. חברת הביטוח גם מודעת לכך שמי שכרת עמה את הפוליסה אינו הבעלים אלא המחזיק בנכס. לפיכך אם רצונה של חברת הביטוח לא לשלם את הנזק שנגרם לבעל הנכס, עליה להתנות בפוליסה בבירור, באופן שלא ישתמע לשני פנים, כי אין בכוונתה לכסות אינטרס זה. אם לא עשתה כן, היא תישא בשיפוי גם בגין הנזק שנגרם לאינטרס זה.

יש להזכיר כי עקרון השיפוי לא אומץ בנקל בחוק הביטוח, אלא לאחר מאמצי שכנוע ממושכים מטעם חברות הביטוח. בנוסח המקורי של הצעת החוק, אדם היה רשאי לבטח נכס אשר אינו שייך לו, ולזכות בשיפוי על אף שלא נגרם לו כל נזק, או לזכות בשיפוי בשיעור החורג מן הנזק שנגרם לו. ואולם, פיצוי כזה היה בו כדי להעשיר את המבוטח. זאת בניגוד למטרת הביטוח, היא השבת המצב לקדמותו. רק לאחר מאבק עיקש מצד חברות הביטוח, הוספו לנוסח החוק מלים אשר שינו את ההסדר שהוצע במקור. שינוי זה הכניס לחוק באופן מפורש את עקרון השיפוי, לפיו המבוטח לא יוכל לקבל ממבטחו, תגמולי ביטוח העולים על נזקיו. על רקע כל אלה מפליא היה לראות את חברות הביטוח מתקוטטות ביניהן בבית המשפט העליון ובלהט הוויכוח, מאמצות טיעונים, היוצרים לטובת ציבור המבוטחים, את אחד התקדימים החשובים בתחום הביטוח, תקדים המבטל למעשה את עקרון השיפוי עליו נאבקו חברות הביטוח כה רבות בעת לידתו של חוק הביטוח.

עברו ימים, ושוב הונח על שולחנו של בית המשפט העליון מקרה הנוגע לביטוח כפל. הפעם, היתה השאלה:-

18. משמעותה של פוליסת שכבה שנייה

על מנת להימנע ממצב של ביטוח כפל, נוהגות חברות הביטוח לסייג את חבותן, על ידי הכללת סעיף בפוליסה המתנה כי אם קיים ביטוח אחר בחברה אחרת, כי אז הביטוח אצלן אינו חל. ואולם, ביום 19.8.2001, שם בית המשפט העליון קץ להתניה כזאת בקובעו כי היא נוגדת את החוק.

ומקרה שהיה כך היה:-

דיאב מזאווי הועסק על ידי החברה הקבלנית א. דורי, בעבודות בניין, בפרוייקט בניית מלון הנסיכה באילת. במהלך העבודה אירעה תאונה קטלנית, שהביאה למותו של מזאווי. א. דורי הייתה מבוטחת בפוליסת חבות מעבידים בחברת הביטוח הפניקס.

לא הייתה מחלוקת כי א. דורי אחראית לתאונת העבודה בתור מעבידתו של המנוח. לא הייתה גם מחלוקת כי חבות זו מכוסה בפוליסה לביטוח אחריות מעבידים בהפניקס. אלא שאז התברר כי קבוצת היזמים של הפרוייקט, במסגרתו העסיקה את א. דורי, רכשה ביטוח חבות מעבידים בחברת הביטוח מגדל. בפוליסה זו, תחת "שם המבוטח", צוינו היזמים בשמם המפורש וגם, כנהוג במקומותינו, הוספו לאחר פירוט שמות היזמים, המילים: "ו/או קבלנים ו/או קבלני משנה".

א. דורי שהועסקה כאמור על ידי היזמים בביצוע הפרויקט, נחשבת ללא ספק "קבלן" של היזמים.

אשר על כן, טענה הפניקס, גם מגדל חייבת לכסות, יד ביד עם הפניקס, את הפיצויים המשולמים לעובד של א. דורי שנפגע. מגדל לא הסכינה עם טענתה של הפניקס. היא הפנתה לסעיף מפורש בפוליסה השולל קיומו של ביטוח כפל, וכלשונו:- "פוליסה זו מורחבת לכסות את חבותו של המבוטח כלפי ו/או בגין קבלנים, קבלני משנה ועובדיהם, בתנאי שלא קיים כל ביטוח אחר שנעשה על ידי המבוטח או לטובתו המכסה אותה חבות".

השופט גדעון גינת, מבית המשפט המחוזי בנצרת, שבפניו נדונה לראשונה המחלוקת בין הפניקס לבין מגדל, צידד בעמדתה של מגדל. השופט המחוזי קבע כי "פוליסת המעבידים מעניקה כיסוי ביטוחי למבוטח ולאותם קבלנים וקבלני משנה הקשורים עימו, ובלבד שהאחרונים לא דאגו לביטוח מעבידים לעצמם. הסעיף שבמחלוקת בא, כפשוטו של מקרא, למנוע ביטוח כפל".

המחלוקת בין הניצים הגיעה לבית המשפט העליון[82].

למעשה, קובע השופט יצחק אנגלרד, מגדל מבקשת כי ברשימת הביטוח נקרא את "שם המבוטח" כך:-

[שמות היזמים]… ו/או קבלנים ו/או קבלני משנה ובתנאי שלא קיים כל ביטוח אחר שנערך על ידי המבוטח או לטובתו המכסה את אותה חבות.

דא עקא, לא כך נכתב במקום ההוא ברשימה, קובע השופט.

השופט אנגלרד מטיל ספק גם בפרשנותו של השופט גינת לסעיף השולל ביטוח כפל. המנוח היה עובדו של א. דורי, דהיינו, עובדו של המבוטח בפוליסת מגדל. והנה, הסעיף השולל ביטוח כפל, לא מתייחס לחבותו של המבוטח כלפי עובדו, אלא לחבותו של המבוטח "כלפי קבלנים, קבלני משנה ועובדיהם". הסעיף השולל כפל ביטוח, על פי לשונו, אינו מתייחס אם כן לחבותה של א. דורי כלפי עובדיה שלה.

אלא השופט אנגלרד, אינו מסתפק בדחיית עמדתה של מגדל מהטעם הפרשני. הוא ממשיך בצעד נוסף ומגיע למסקנה מהפכנית בסוגיית ביטוח כפל.

לדעת השופט אנגלרד, גם אם מגדל הייתה מנסחת את הסעיף השולל ביטוח כפל באופן ברור ומפורש, גם אז לא היה באפשרותה ליהנות ממנו. לדעת השופט, לסעיף השולל קיומו של כפל ביטוח, אין כל תוקף.

סעיף כזה עומד בניגוד להוראת סעיף 59(ג) לחוק הביטוח לפיה, "בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף". על סעיף זה, ממשיך החוק וקובע בסעיפים 64 ו67- לחוק הביטוח, לא ניתן להתנות, אלא לטובת המבוטח.

השופט גינת בערכאה הראשונה פתר קושי זה. הוא קבע כי איסור ההתנאה הוא רק מקום בו קיים כבר ביטוח כפל. כאשר קיים בפוליסה סעיף הפוטר את חברת הביטוח מחבות במקרה וקיים ביטוח אחר, אין מקום לדבר על ביטוח כפל; וכשאין ביטוח כפל, אין מקום לאיסור ההתנאה.

אולם, דעתו של השופט אנגלרד שונה. לדעתו, "אין לאפשר למבטח לסכל את התכלית הברורה של החוק באמצעות ניסוח של תנאי מחריג. מטרת המחוקק, הייתה לאפשר למבוטח, המשלם פרמיה לשני מבטחים, ליהנות מחבותם של שניהם כלפיו, יחד ולחוד". המסקנה אם כן, שביחסים בין המבוטח למבטחיו, אין תוקף לסעיף השולל ביטוח כפל.

כעת, פונה השופט לבחון, האם יש לאסור סעיף השולל ביטוח כפל גם ביחסים שבין המבטחות לבין עצמן. סעיף 59(ד) לחוק הביטוח מסדיר את נטל ההשתתפות בין המבטחים במקרה של ביטוח כפל.

סעיף זה קובע כי "המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח".

אכן, מודה השופט, על סעיף 59(ד) לחוק, אין כל איסור להתנות. אולם, מוסיף השופט, את שלילת ההשתתפות בין המבטחות לא ניתן לעשות בפוליסת הביטוח. "פוליסת הביטוח היא בבחינת חוזה בין המבטח לבין המבוטח".

ההתניה על היחסים בין המבטחים לבין עצמם, אינם עניין לחוזה שבין המבטח למבוטח. מכאן כי התניה שמטרתה לשנות את ההסדר הקבוע בחוק באשר לזכות ההשתתפות בין מבטחים במקרה של ביטוח כפל, חייבת להיעשות בין הצדדים הישירים הנוגעים בדבר, דהיינו בין המבטחים, בינם לבין עצמם.

לפיכך, לדעתו, אין בכוחו של הסעיף השולל ביטוח כפל בפוליסה שנכרתה בין מגדל לבין היזמים, כדי לפגוע בזכות ההשתתפות של חברת הפניקס, המוקנית לה מכוח סעיף 59(ד) לחוק הביטוח. רק אם שתי המבטחות, מגדל והפניקס, היו מסכימות בהסכם ביניהן לשנות את ההסדר הקבוע בסעיף 59(ד) לחוק הביטוח, אז ורק אז, הסכמה כזו הייתה בת תוקף.

לאור כל האמור, פוסק השופט, על מגדל להשתתף עם הפניקס בפיצוי שאיריו של העובד המנוח. לתוצאה זו מצטרפים בהסכמה השופטים תיאודור אור ואליעזר ריבלין.

19. מסלולי הצמדת תגמולי הביטוח

בפני בית המשפט העליון[83] נדונה פוליסה דולרית, בה סכום תגמולי הביטוח נקוב במטבע הדולר.

המבוטחים טענו כי יש להפוך את הסכום הדולרי לשקלי ביום קרות מקרה הביטוח ומיום זה ועד לתשלום המלא בפועל יש להוסיף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן.

בית המשפט העליון קבע כי ברגע שנקבע בחוזה הביטוח מסלול הצמדה מסוים, הרי שמוטלת על הצדדים חובה לקיימה אפילו מסתבר בדיעבד כי כדאי היה יותר לנקוט במסלול הצמדה אחר.

לכן, התגמולים על פי פוליסה דולרית יחושבו לפי שער הדולר לכל אורך הדרך עד ליום התשלום בפועל. בנוסף מגיעה למבוטח ריבית דולרית.

ההנמקה של שופט בית המשפט העליון, שלמה לוין, הייתה כי אכן המגמה היא שחברת הביטוח תחויב בהצמדת הסכומים ולא תצא נשכרת בהשהיית תשלום הכספים. אך החוק יוצא גם מנקודת הנחה שכאשר תגמולי הביטוח מחושבים במטבע זר הם שומרים על ערכם הריאלי ואין צורך בתוספת הצמדה לגביהם. מה גם שזו הייתה בחירתו של המבוטח מלכתחילה.

20. גובה האגרה בתביעות ביטוח

אדם המבקש להביא את ריבו בפני שופט בישראל, נדרש לשלם אגרה בסכום נכבד עבור שרות זה.

קושי מיוחד מתעורר אצל מי שנפגע נזקי גוף, או אצל משפחה שמפרנסה נפטר.

חסרון הכיס אשר נגרם לנפגעים אלה באסונם, הוא זה המאלץ אותם לפנות לעזרת בתי המשפט. הוא זה

שגם מכביד עליהם את תשלום את האגרה.

תוך התחשבות באוכלוסייה זו, הותקן הסדר מיוחד בתקנה 6 לתקנות בית המשפט (אגרות (התשמ"ח-1987.

ההסדר המיוחד קובע כי בשלב הגשת התביעה לבית המשפט, משלם הנפגע-התובע רק 825 ש"ח בבית המשפט המחוזי ו- 412 ש"ח בבית משפט השלום.

האגרה המלאה, 35,254 ש"ח בבית המשפט המחוזי ו- 5,641 ש"ח בביתמשפט השלום, משולמת רק בסוף ההליך המשפטי. אם התובע יזכה בדין, הנתבע (שהואבדרך כלל, בתביעות מסוג זה, חברת ביטוח) יחויב באגרה.

למען השלמת התמונה נוסיף, כי בתביעות כספיות אחרות, חייב התובע, בדרך כלל, באגרה בשיעור של 2.5 אחוזים מסכום התביעה.

אגרה זו משולמת בשני שיעורים: המחצית הראשונה, בעת הגשת ההליך. המחצית השניה, עד שבעה ימים לפני מועד שמיעת הראיות בתיק.

הועלתה השאלה, האם בתביעה כנגד מבטח לתשלום תגמולי ביטוח בגין מוות, אובדן כושר עבודה, מחלה

או נכות, חל ההסדר המיוחד. שמא היא חייבת באגרה רגילה.

ההגדרה של "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" שבתקנה 1 לתקנות האגרות, קובעת כי "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף", שחל עליה ההסדר המיוחד, הנה "לרבות תביעה לשיפוי אולפיצוי על תשלום פנסיה, תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוףלרבות תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975".

ברוך הולנד נדקר במהלך שוד ומת מפצעיו.

משפחתו הגישה תביעה נגד חברת הביטוח הדר, על פי פוליסה לביטוח חיים. גזברות בית המשפט דרשה כי משפחת המנוח תשלם אגרה רגילה.

משפחת המנוח, לעומת זאת, ביקשה להחיל על תביעתה את ההסדר המיוחד. טענת המשפחה הייתה כי ההסדר המיוחד אינו מבדיל בין סוגי העילות. זו יכולה להיות עילה מכוח דיני הנזיקין או דיני החוזים. העיקר הוא שהאירוע עבורו מבוקשים הפיצויים הנו נזקי גוף, ובכלל זה, מוות.

לכן, גם תביעה לתשלום תגמולים מכוח פוליסת ביטוח צריכה להיחשב "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" כשהאירוע הביטוחי הוא מוות.

ההכרעה בשאלה זו הועברה לנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב דאז, השופט ד"ר אליהו וינוגרד, שהתחבט והתלבט בסוגיה. לכאורה - קבע הנשיא בהחלטה ראשונה - אין התביעה אלא תביעה כספית רגילה. לפיכך, יש לשלם אגרה בהתאם.

ואולם, מיד לאחר מכן, נתן הנשיא דאז החלטה שנייה, וזו לשונה:-

"לאחר הרהור נוסף נראה לי שמאחר שהמנוח נרצח ניתן לראות זאת בגדרתביעה על נזקי גוף".

גם נשיא בית משפט השלום בירושלים דאז, השופט ד"ר א"צ בן זמרה, קבע כי תביעה לתשלום על פי פוליסת ביטוח חיים, הנה תביעה שעניינה פיצוי בגין נזקי גוף ועל כן חל עליה ההסדר המיוחד.

מנגד, שופטי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הילה גרסטל, ורדה אלשייך ונסים ישעיה פסקו, כי תביעה לתשלום פיצויים בגין מחלה סופנית על פי פוליסת ביטוח חיים, הנה תביעה כספית וחייבת בתשלום אגרה מלאה.

על אף ההחלטות הסותרות בעניין זה, בחר בית המשפט העליון שלא לדון בבקשה לרשות ערעור שהוגשה

בעניין זה.

המצב המשפטי כיום בסוגייה אינו ברור. מדי פעם מנסים המבוטחים, התובעים על פי פוליסה לביטוח חיים, להגיש לבית המשפט בקשה להחיל על תביעתם את ההסדר המיוחד.

כך גם עשה משה שמיאן, שהיה מבוטח בחברת הביטוח הדר בפוליסה לביטוח חיים.

שמיאן לקה בלבו ופנה לחברת הביטוח הדר לקבל תגמולי ביטוח על פי כיסוי לאבדן כושר עבודה שנכלל בפוליסה. הדר דחתה את פנייתו של שמיאן.

שמיאן הגיש לפיכך תביעה נגד הדר לבית משפט השלום בכפר סבא וביקש להחיל עליה את ההסדר המיוחד.

הדר וכך גם הפרקליטות (שהוזמנה לדיון כנציגת המרכז לגביית אגרות בהנהלת בתי המשפט) התנגדו לבקשת שמיאן. המבחן הקובע, טענו חברת הדר והפרקליטות, הוא מבחן העילה. תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף הינה תביעה שעילתה בדיני הנזיקין ובחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בלבד.

לעומת זאת, תביעה לתגמולי ביטוח על פי פוליסת ביטוח, עילתה בדיניהחוזים. מדובר בתביעה כספית רגילה.

השופט רמי אמיר, בפניו הובאה המחלוקת, מסביר כי ביסודן של תקנות האגרות, מתחרות שתי קבוצות של ערכים ומטרות.

מצד אחד, האגרה מסייעת למערכת המשפטית, במימון השירות, שזו נותנת, לבירור תביעות אזרחיות.

מצד שני, האגרה עלולה להוות מחסום במימוש הזכות של חופש הגישה לערכאות משפטיות, זכות שהוכרזה כזכות חוקתית, על ידי בית המשפט העליון, ברוח חוקי היסוד.

ברור, קובע השופט אמיר, כי הזכות החוקתית היא הגוברת. אסור שתיווצר התחושה, כי בתי המשפט פועלים כמונית עם מונה, או כעסק מסחרי גרידא, הגובה אגרות ללא פרופורציה.

אדם הנפגע בגופו, הוא בדרך כלל אדם שמעותיו אינן מצויות בידו ופרנסתו ניטלה ממנו עקב נזקי הגוף. אין זה ראוי שאדם הנתון תחת לחץ כספי עקב פגיעתו, ייחסם מלהביא את עניינו בפני בית משפט בשל מחסום האגרה.

מבחינת השקול החברתי, אין כל חשיבות מנין באה עילתו של הנפגע בגופו וסובל נזקי גוף.

לכן, קובע השופט אמיר, המבחן איננו מבחן העילה המשפטית מכוחה תובע הנפגע, אלא מבחן של מהות הפגיעה והנזק שביסוד התביעה.

מבחן זה, מוסיף השופט אמיר, מעוגן גם במילים "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף". המילים "נזקי גוף" מתיישבות יותר עם מבחן הנזק מאשר עם מבחן העילה המשפטית. המילה "בשל" הינה נוסחת קשר סיבתי רחבה דיה כדי להכיל כל תביעה שקשורה או שיסודה בנזק גוף.

המילה "פיצויים" אינה מחייבת מבחן עילה. פיצויים הם סעד מוכר הן בדיני הנזיקין והן בדיני החוזים. אין סיבה לצמצמה לענף משפטי זה או אחר.

בכל מקרה, תביעה לפיצויים בשל נזק גוף הורחבה בהגדרת סעיף 1 לתקנות גם לתביעת שיפוי בגין תגמולים. אם תביעת שיפוי על תגמולים באה בגדר תביעה לפיצויים בשל נזק גוף, קל וחומר שגם התגמולים עצמם.

תביעתו של שמיאן לתגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה, הוכרה אם כן, כתביעה לפיצויים בשל נזק גוף.

שמיאן נדרש לשלם עבור תביעתו אגרה בשיעור מינימלי, בהתאם להסדר המיוחד הקבוע בתקנות האגרות בתביעות לפיצויים בשל נזקי גוף.

לסיכום: המצב המשפטי כיום לא ברור ולכן כדאי לנסות ולהגיש לבית המשפט בקשה לחישוב אגרות על פי תקנה 6 לתקנות האגרות כאשר מגישים תביעה על פי פוליסה לביטוח חיים.

21. גביית מס מתגמולי ביטוח

הדר לב נפגע בתאונת דרכים. לב נותר עם נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 62% ואיבד את כושר עבודתו.

לב קיבל פיצויים ממבטחת הרכב בביטוח חובה, מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בנוסף, שולמו ומשולמים לו תגמולי ביטוח חודשיים מכוח שתי פוליסות שכללו כיסוי מפני אובדן כושר עבודה מוחלט.

בין פקיד השומה לבין לב לא הייתה מחלוקת כי הפיצויים שקיבל לב מכוח חוק הפיצויים, פטורים ממס הכנסה. זאת בהתאם לסעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה הקובע כי "כל סכום הון שנתקבל כפיצויים כוללים על מוות או חבלה" פטורים ממס.

אולם מתגמולי הביטוח ששולמו על פי הפוליסה הורה פקיד השומה לחברת הביטוח לנכות מס במקור ותבע מלב לשלם עבורם מקדמות מס.

העיקרון המרכזי העומד בבסיסם של הפיצויים הנזיקיים, מזכירה השופטת דליה דורנר[84], הנו עיקרון השבת המצב לקדמותו.

אלא שהפטור ממס הקבוע בסעיף 9(7) לפקודה, מביא בסופו של חשבון את הנפגע לרמת הכנסה נטו, גבוהה יותר מזו שהיה צפוי לה אלמלא נפגע.

בנסיבות אלה, שבהן מיטיבים עם הנפגע בתחום דיני הנזיקין, אין הצדקה אליבא דהשופטת דורנר, להעניק לנפגע הטבה נוספת ולפטור אותו ממס גם על תגמולי הביטוח המשולמים מכוח פוליסות הביטוח.

השופטים לוין ושטרסברג-כהן, לעומתה, היו בדעה כי לשון הוראת סעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה, אינה מבחינה בין תשלומים המשתלמים מכוח חוק הפיצויים ודיני הנזיקין לבין תשלומים המשתלמים על פי חוזה ביטוח. תכליתה של ההוראה היא סוציאלית. ההטבה מעדיפה במודע נפגע על פני כל אדם אחר המשלם מס על הכנסתו.

מכאן, שאין מקום ,לכאורה, להבחין בין המקורות מהם מקבל הנפגע פיצוי. גם פיצויים נזיקיים שמשלם מזיק וגם תגמולי ביטוח המשולמים מכוח פוליסה, מטרתם, לפצות את הנפגע על אובדן כושרו לעבודה כתוצאה מתאונה.

לכאורה, דעת שני השופטים, לוין ושטרסברג-כהן, מובילה לתוצאה של הענקת פטור גם על תגמולי ביטוח מכוח פוליסות. אלא שכאן ביצעו השופטים לוין ושטרסברג-כהן תפנית, כל אחד מנימוקיו הוא.

לגישת השופט לוין, המבוטח זכאי ליהנות מהפטור המוענק לו מכוח סעיף 9(7) לפקודה רק עד לבואו של עקרון השבת המצב לקדמותו לידי מיצוי. על הפיצוי העודף חייב המבוטח בתשלום מס.

השופטת שטרסברג-כהן מזכירה כי על פי חוק הביטוח, קיימים שני סוגים של תגמולי ביטוח: האחד, תגמולים מוסכמים ששיעורם קבוע בפוליסה ואינו תלוי בשיעור הנזק שנגרם (סעיף 56(ד) לחוק). השני, תגמולי ביטוח המשולמים לפי שיעור הנזק שנגרם (סעיף 56(א) לחוק).

לדעת השופטת, מה שוודאי הוא שתגמולי ביטוח ששיעורם הוסכם מראש, המסווגים לפי סעיף 56(ד) לחוק, אינם באים בגדר סעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה, ואינם פטורים ממס. השאלה אם תגמולי ביטוח פטורים ממס מתעוררת רק לגבי תגמולי ביטוח המשתלמים לפי שיעור הנזק שנגרם.

עניינו של לב אינו מחייב לפטור את כל הבעיות ולהשיב על כל השאלות, קובעת השופטת. מאחר ולדעתה לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לאורה ניתן לקבוע את מהות הפיצויים שקיבל לב, והאם מדובר בתגמולי ביטוח מהסוג הראשון או השני, מצטרפת השופטת שטרסברג-כהן לתוצאה לפיה אין לזכות אותו בהטבה של פטור ממס על תגמולי ביטוח אלה.

לדעתי, סעיף 9(7) ברור וגישתו היא לא לעסוק בגביית מס מסכומים המתקבלים עבור "מוות או חבלה". המטרה הנה להיטיב עם הנפגעים ולהותיר אותם מחוץ לרשת המס. למרות שניסיונו של פקיד השומה, צלח במקרה של לב, נראה לי כי אין להקיש ממנו ביחס למקרים אחרים.

22. עיקול בתביעות ביטוח

אדם המגיש תביעה בבית המשפט ויש בידיו "מסמך או ראיות מהימנות המקימות זכות לכאורה" להוכחת תביעתו, זכאי לקבל עיקול זמני על נכסי בעל הדין הנתבע (תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

עיקול זה נועד למנוע מהנתבע לעשות מעשה בנכסיו, במהלך השנים בהן מתנהל המשפט, ולרוקן מתוכן כל פסק דין שיינתן נגדו. כך למשל בתביעה המוגשת נגד חברה, יכולה זו להעביר את נכסיה לחברה אחרת בבעלות אותם בעלי מניות. התובע אשר יזכה בתביעתו, יימצא מול שוקת שבורה.

אלא שהמצב בחברת ביטוח שונה. זו נתונה תחת פיקוח מתמיד. הסכנה שהיא תרוקן את נכסיה בגלל התדיינות עם אחד המבוטחים אינה ממשית. גם אם חברת הביטוח תתמוטט, המעקל לא יימצא בעדיפות כלשהי, שהרי עיקול אינו מקנה כל עדיפות על פני נושים אחרים. לא זו אף זו: עיקול על חברת ביטוח המתפרסם בתקשורת עלול לגרום בהלה מיותרת ובסופו של דבר עלולים להינזק מבוטחים אחרים.

לאור הרגישות הגבוהה שבהטלת עיקול על חברות ביטוח וחשש הפגיעה לשווא, קבע בית המשפט העליון[85], כבר לפני שנים, כי לא ניתן להטיל עיקול על חברת ביטוח.

"מקום שבו מוגשת תובענה כנגד בנק או כנגד חברת ביטוח ודומיהם, שמושבם בישראל, קיימת חזקה שהם בעלי יכולת כספית שנזילותה גבוהה, ולכן בית המשפט מסתפק בחיובם הפרוספקטיבי בחוב פסק הדין, כפי שהיה מסתפק בערבות חתומה על ידיהם, שהיתה נמסרת כתחליף לעיקול על נכסי אדם אחר".

לפיכך, ובהיעדר ראיה לסתור, יימנע בית המשפט מלהטיל צו עיקול על חברת ביטוח.

על הלכה זו חזר השופט ד"ר גבריאל קלינג מבית המשפט המחוזי בתל-אביב[86].

משפחות לסרי וארזי נפגעו מאירוע שהוכר כתאונת דרכים. אבות שתי המשפחות נספו וכן נהרגו שני ילדים. בני משפחה נוספים נכוו ואחת הילדות לקתה בהלם כתוצאה מהמחזה המחריד.

התביעה הוגשה נגד חברת הביטוח ציון, שביטחה את מכוניות המשפחות בביטוח חובה.

המשפחות הנפגעות העריכו את הפיצויים המגיעים להן בכ- 15 מיליון ש"ח וביקשו להבטיח תשלום כספים אלה בעיקולים. לפיכך, לפני מתן פסק הדין, הגישו המשפחות בקשה להטיל עיקולים על כספים, פיקדונות, ניירות ערך ומיטלטלין השייכים לציון.

השופט קלינג דחה את הבקשה להטיל עיקולים על חברת ציון.

אכן, חשב חברת ציון, הודה בבית המשפט כי אם כל התובעים יבואו וידרשו ממנה לפרוע את הסכומים שאבנר (שהייתה אז בהפסדים) צריכה לשלמם - היא, כמו חברות ביטוח אחרות, לא תעמוד בכך. אולם, קובע השופט קלינג, דברים אלה משקפים את הבעייתיות בקביעת מידת היכולת של חברת ביטוח לעמוד בהתחייבויותיה.

יכולת זו צריכה לפיכך להיבחן ביחס למועדים סמוכים, על רקע התכלית הקרובה הניצבת בפני בית המשפט.

הדבר דומה למי שערך ביטוח חיים ועומד לקבל תגמולי ביטוח בעוד שלושה חודשים. מה לו כי יחשוש מחישובים אקטואריים לפיהם בעוד עשר שנים החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. דאגתו היחידה עשויה להיות כי אותה ידיעה על מה שיקרה בעתיד הרחוק תביא למפולת. מבוטחים יחדלו לעשות עסקים עם החברה וידרשו מיידית את פדיון הפוליסות שלהם. כמו לקוחות בנק שיסתערו עליו בדרישה להוציא כספם ביום אחד. אין דרך בטוחה יותר להביא לתוצאה כזו מאשר הטלת עיקולים על כספי החברה.

לכן כל עוד תזרים המזומנים של חברת הביטוח מאפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה השוטפות, אין זה מוצדק להטיל עליה עיקולים.

על עניין זה יש להתבונן גם מנקודת המבט של טובת הציבור.

חברות הביטוח - מבהיר השופט - הינן חלק בלתי נפרד מהמרקם הכלכלי של חברתנו. לפגיעה בתפקודן ובפעילותן השלכות מרחיקות לכת על אלפי לקוחות ועל פעילויות שונות במשק.

הבטחת זכויותיו של בעל דין יחיד עלולה לגרור אחריה עיקולים נוספים ובהכרח תשובש פעילותה של חברת הביטוח, תוך פגיעה בענייניהם של אלפים ממבוטחיה.

לכן, גם משיקולים של תקנת הציבור חייב בית המשפט להחמיר עם מי שמבקש הטלת עיקול על חברת ביטוח.

לאחרונה, שב ועלה הנושא, הפעם בבקשה לעיקול שהוגשה בפני שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, עודד גרשון[87]. אלא שגם הוא הלך אחרי הלכת בית המשפט העליון וסירב להטיל עיקולים על חברת הפניקס בעניינה של נפגעת אסון המכבייה סשה אלתרמן, וזאת אפילו בטרם ביקש את תגובת הפניקס לבקשת העיקולים שהובאה בפניו.

תביעותיהם של ספורטאי המשלחת האוסטרלית שנפגעו באסון קריסת גשר המכביה התנהלו בבית המשפט המחוזי בחיפה.

בעיצומם של הדיונים, החלו להתגבש הסדרי פשרה עם חלק מהתובעים. באלה, השתתפה גם חברת הביטוח הפניקס שביטחה את תנועת מכבי.

בשלב זה, פנו סשה אלטרמן והוריה לבית המשפט, בבקשה להטיל עיקולים על הכספים שאמורים להיות משולמים לנפגעים האחרים על ידי הפניקס. אלטרמן חששה כי התשלום לתובעים האחרים ימצה את גבול האחריות בפוליסת הפניקס ולאלתרמן לא ייוותר דבר כאשר היא תזכה בדינה, או כאשר היא תגיע לפשרה.

אין ספק, קובע השופט גרשון, כי הוכחה לכאורה זכותה של אלתרמן לפיצויים. פגיעתה החמורה של אלטרמן, שעד כה עברה כבר עשרות ניתוחי ראש, תזכה אותה בסוף ההליך בסכומי פיצויים נכבדים.

אולם על הנפגעת לשכנע את בית המשפט כי אי הטלת העיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין. עליה להוכיח כי חברת הביטוח לא תוכל לשלם את הסכום שבו היא עשויה להיות מחויבת אם תזכה הנפגעת בתביעתה.

במקרה זה, קובע השופט, לא יהיה באי הטלת העיקול על הפניקס כדי להכביד על ביצוע פסק הדין.

השופט חוזר ומזכיר את ההלכה הפסוקה המונעת הטלת עיקולים על חברות ביטוח. מתן הצו עלול לגרום נזק לשמה הטוב ולמוניטין של הפניקס, על לא עוול בכפה.

גם חששם של בני משפחת אלטרמן מכך שהסדרי הפשרה המתגבשים יכבידו וינגסו בזכותם ועד תום ההליכים כבר תתרוקן הפוליסה מכספיה, אינו מצדיק את הטלת העיקול.

קיומם של הסדרי פשרה אלה, לדעת הרשם, אינו עונה על דרישת ההכבדה שבתקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי.

ההכבדה אליה מתכוונת התקנה לא נועדה למנוע נכס מידיו של בעל דין אחר, הזוכה או עומד לזכות במגיע לו מן הנתבע בהליך אחר. ההכבדה שבה עוסקת התקנה מכוונת למצבו הסובייקטיבי של הנתבע הספציפי.

מתן צו העיקול לטובת אלטרמן יפגע דווקא ביתר הנפגעים, הספורטאים האחרים שנפגעו באסון ומשפחותיהם. והרי גם הם זכאים לנתח מפוליסת הפניקס.

איך בכל זאת יוכל נפגע לשמור על זכותו ולמנוע מצב בו הנפגעים האחרים ימהרו להתפשר ולרוקן את הפוליסה? לדעת השופט: "ההליך הנכון הוא הגשת בקשה לצו מניעה זמני שבמסגרתו יינתן פתחון פה גם לנפגעים האחרים". בכל הכבוד אנו מסכימים עמו.

23. ערובה להוצאות משפט

אדם המערער על החלטה, או פסק דין של שופט בפני ערכאה גבוהה יותר, חייב להפקיד בקופת בית המשפט סכום כסף מזומן, שגובהו נקבע על ידי המזכיר הראשי של בית המשפט (תקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

במקום להפקיד מזומנים, רשאי המערער להפקיד ערבות בנקאית. ההפקדה או הערבות הבנקאית נועדו לאפשר ליריב גבייה מהירה של הוצאות הערעור אם וכאשר הערעור יידחה.

בית המשפט העליון הקל עם חברות הביטוח כאשר הן מערערות. הרי ערבות של חברת ביטוח נחשבת בשוק כזהה בחוסנה לערבות בנקאית. לפיכך מאפשר בית המשפט העליון לחברות ביטוח כדבר שבשגרה, להפקיד במקום מזומנים או ערבות בנקאית, התחייבות עצמית שלהן עצמן.

בשולי הדברים ייאמר, כי גם טקס זה של הפקדת טופס התחייבות עצמית מטעם חברת הביטוח לתיק הערעור הוא מיותר; ממה נפשך, אם ערעור חברת הביטוח יידחה, ממילא החיוב בהוצאות יופיע בפסק הדין הדוחה את הערעור. בידי היריב שזכה בערעור יהיה כעת פסק דין ואם יקרה הבלתי צפוי וחברת הביטוח לא תכבד אותו, יהיה היריב זכאי לממשו ישירות ובקלות בעזרת ההוצאה לפועל. לעומת זאת אם היריב יחפוץ לגבות את הוצאותיו באמצעות ההתחייבות העצמית, יהיה חייב לפנות קודם כל בתביעה לבית המשפט למימוש ההתחייבות ורק לאחר מכן לפנות ללשכת ההוצאה לפועל כדי לאכוף את פסק הדין שנתן תוקף להתחייבות העצמית.

ומה כאשר הערעור מוגש על ידי מבוטח, או נפגע נגד חברת ביטוח?

עד כה היה מצבו של זה ככל מערער רגיל. הוא נדרש להפקיד סכום כסף מזומן, או ערבות בנקאית, דבר שהקשה כמובן על חסרי היכולת.

לאחרונה החלו להתגלות סדקים בדרישה זו.

רוזאן שופאני הגישה בקשת רשות ערעור נגד חברת הביטוח דולב. היא ביקשה מרשם בית המשפט העליון, השופט בעז אוקון להקל עלייה בעניין העירבון.

השופט אוקון[88], היה ער לכך שזמינותה וודאותה של התחייבות עצמית הניתנת על ידי אדם פרטי היא מוגבלת.

יחד עם זאת זכותה של דולב לעירבון אינה זכות מוחלטת, פסק השופט. זכות זו יכולה לסגת אל מול זכות היסוד לגישה לבתי המשפט. מגמת בתי המשפט היא שלא לסגור את שעריו בפני מערערים דלי אמצעים.

בידי חברות הביטוח, מזכיר השופט, די אמצעים לוודא כי חובות שונים, לרבות אלה שמקורם בהוצאות משפט, יפרעו. החברות עוסקות בדרך השגרה בהפעלת כוח התביעה לשם מימוש זכותן. ברשותן מערכת אכיפה משוכללת.

חברות הביטוח בהיותן מפזרות סיכונים מובהקות, אינן נמשלות לבעל דין אשר יש לעשות הכל על מנת לחסוך ממנו את הצורך להתייגע פעם נוספת בהליכים משפטיים.

הגיונם של הדברים מחייב במקרה זה, לדעת השופט, לאפשר לשופאני להמציא עירבון מוגבל בזמינותו. פתרון אחר עלול להביא לסיכול פנייתה לערכאת הערעור, ואילו "חולשתו" של העירבון אינה משנה לרעה באופן ממשי את מצבה של חברת דולב.

בסופו של דיון, הורה השופט, כי יש להסתפק בהתחייבות עצמית של שופאני ובכתב הסכמה של בעלה המנהל גם הוא תביעה (אחרת) בגין תאונת דרכים נגד דולב בחיפה. אם הבעל יזכה בתיק בחיפה, אזי דולב תהיה זכאית לגבות מאותו תיק את ההוצאות שייפסקו בערעור בבית המשפט העליון בירושלים.

24. עיכוב ביצוע פסק דין

מדלן אזולאי נפגעה בתאונת דרכים. את תביעתה לפיצויים, הגישה אזולאי לבית המשפט המחוזי בחיפה. התביעה הוגשה נגד חברת הביטוח דולב, מבטחת הרכב בביטוח חובה.

בסוף המשפט, קבעה שופטת בית המשפט המחוזי, בלהה גילאור, כי דולב חייבת לכסות את נזקי הגוף שנגרמו לאזולאי בתאונה. זאת למרות שאזולאי נהגה ברכב עם רשיון נהיגה שהוצא ע"י רשות הרישוי במדינת קליפורניה ולא עם רשיון נהיגה ישראלי.

דולב ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון. היא גם הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. דולב חששה כי אם ערעורה יתקבל, לא תוכל לגבות חזרה את סכום פסק הדין מאזולאי. זו האחרונה אינה משתכרת למחייתה מאז התאונה.

השופטת גילאור הבינה לחששה של דולב והורתה על עיכוב ביצוע פסק הדין.

החלטה זו המעכבת את ביצוע פסק הדין, הובאה תחת שבט ביקורתו של בית המשפט העליון[89].

ככלל, מזכירה השופטת דליה דורנר, אין מקום לעכב את ביצועו של פסק דין המטיל חיוב כספי, אף אם הוגש ערעור על ידי הצד שהפסיד. ההנחה היא כי כל פסק דין הוא נכון, עד שהוא מתהפך, אם בכלל.

אלא שלכלל זה יש חריג. חריג זה משקף את הצורך לאפשר למפסיד לממש את זכותו לערער על פסק הדין. לכן, במקרים מסוימים, יהיה מקום לעכב ביצוע של פסק הדין, כאשר ביצועו יביא לכך שהמפסיד לא יוכל להגשים את זכויותיו, אם יזכה בערעורו ולא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו.

האם מקרה זה נופל בגדר החריג? לדעת השופטת, התשובה שלילית. לטובת אזולאי עומד פסק דין המוחזק כנכון. פסק דין זה מורה לדולב לשלם לה פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.

אזולאי גם הביעה חשש לחוסנה הכלכלי של דולב, המצויה בהליכי מיזוג עם חברת ביטוח אחרת. דולב מצידה לא הסירה את החשש שהתעורר לאיתנותה הפיננסית וליכולתה לשלם את כספי הפיצויים שנפסקו לאזולאי. אמנם, השופטת אינה מתעלמת מחששה של דולב לגבות חזרה את סכום פסק הדין מאזולאי המובטלת מעבודה. אולם, באיזון בין האינטרס של אזולאי לגבות כספי זכייתה לבין האינטרס של דולב לגבות חזרה את כספי הפיצויים אם תזכה בערעור - אין מקום לעכב את ביצוע פסק הדין במלואו.

לדעתה, התוצאה הראויה במקרה זה היא לפצל את סכום פסק הדין, באופן שרק חלקו ישולם לאזולאי. חלקו האחר, פוסקת השופטת, יופקד בנאמנות, עד להכרעה בערעור.

מראי מקום של הערות השוליים:

[1] אחים חמו נגד הדר השופט ברוך- ת.א 003840/00 המרום האחים חמו בע"מ נגד הדר חברה לביטוח בע"מ בית משפט שלום ברמלה מיום 14.8.2003

[2] ע"א 4388/03 נתן מרצבך נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ מחוזי ירושלים מיום 19.11.2003

[3] ע"א 001021/01 אלי דזורייאב נגד אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, מחוזי תל אביב מיום 23/03/2003

[4] בר"ע 2656/02 ע"א 2066/02 לאורנס גולדברגר נגד ביטוח ישיר מחוזי תל אביב מיום 25.9.03

[5] בע"א 3812/91 ברבארה ג'רייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441.

[6] ברע"א 1395/00 אהוד צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ.

[7] ת.א. (שלום, תל-אביב) 50707/00 יובל בציר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 15.5.01).

[8] עא 001105/01 דוד אמיתי נגד סהר חברה לביטוח בע"מ מחוזי תל אביב מיום 08/04/03

[9] בע"א 3812/91 ברבארה ג'רייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441.

[10] ראה גם ת.א. (שלום, תל-אביב) 33476/94, המ' 136774/94 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ליליאן כהן (ניתן ביום 28.2.95).

[11] ת.א. (שלום, חיפה) 19703/93, המ' 21582/93 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי אביטן (ניתן ביום 24.10.94).

[12] בר"ע (מחוזי, תל-אביב) 5114/95 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אליהו.

[13] ת.א. (שלום, תל-אביב) 50707/00 יובל בציר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 15.5.01).

[14] ת.א. (שלום, חיפה) 20486/98, בש"א 14727/00 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו שלום (ניתן ביום 30.10.00).

[15] ת.א. (שלום, תל-אביב) 98898/00 ד"ר זיו משה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 20.12.00).

[16] ע"א (מחוזי, תל-אביב) 2071/99 ראובן רובי שמיר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 15.5.00).

[17] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 2255/99 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שמעון פינטו ואח' (ניתן ביום 18.1.01).

[18] ת.א. (שלום, רחובות) 1182/00 מויאל צ'ארלס נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 16.11.00.

[19] ת.א. (שלום, תל-אביב) 109332/99 יחיאל אסולין נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 12.1.01).

[20] ת.א. (שלום, תל-אביב) 50707/00 יובל בציר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 15.5.01).

[21] ת.א. 3419/02 ניסים ביליה נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ וגלובן ברקוביץ סוכנות לביטוח ניתן ביום 5 למאי 2003.

[22] ת.א. (שלום, טבריה) 1078/97 טלקר משה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 24.5.98).

[23] ת.א. (שלום, נצרת) 9585/97 ג'ורג'ית רג'א נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 22.6.98).

[24] ת.א 1813/01 אליאס יוסף נ ג ד מנורה חברה לביטוח בע"מ ניתן ביום 29.8.2002

[25] בר"ע 543/03 יחזקאל לוי נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ מחוזי באר שבע מיום 22.7.03

[26] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 2481/86 קלר קסטיאל נ' ביה"ח קפלן ואח' (ניתן ביום 3.9.98) אושר בעליון בע"א 6945/98 משמר חברה לשמירה בטחון ושירותים בע"מ נ' קלר קסטיאל ואח' ביום ‎25.6.02..

[27] בר"ע (מחוזי, חיפה) 979/00 יצחקי ברוך נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 7.2.01).

[28] ע"א (מחוזי, תל-אביב) 1647/93, 1492/93 אסתר אברהמי נ' ליאו גולדברג.

[29] ע"א (מחוזי, תל-אביב) 2508/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מוסך יוסי את שלמה (1985) בע"מ ואח' (ניתן ביום 3.8.00).

[30] בש"א 9708/01 ת.א. (ת"א) 1818/99 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' גלנצר חיים (ניתן ביום 22.10.01)

[31] ע"א 3182/02 אשד נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ בית המשפט העליון מיום 25.12.2003

[32] ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד ש.ז פונדמינסקי (ניתן ביום 6.8.01).

[33] ע"א 5813/96 עומר דיאב נ' עיריית תמרה ואח', פ"ד נא(1) 241.

[34] ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח', פ"ד מז(1) 311.

[35] ע"א (מחוזי, תל-אביב) 1618/94 שמשון חברה לביטוח בע"מ נ' בנימין מלר (ניתן ביום 14.1.96).

[36] ע"א 391/89 אורית וייסנר ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מז(1) 837.

[37] ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661.

[38] ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח', פ"ד מז(1) 311.

[39] ת.א. (שלום, תל-אביב) 79594/95 ברכה לסלו ואח' נ' ט.ב.א. עבודות בנין בע"מ ואח'.

[40] ע"א 8972/00 ארזה שלזינגר נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ בית המשפט העליון מיום 19.5.03

[41] ע"א (מחוזי, נצרת) 1012/00 חי בן ציון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 27.7.00).

[42] רע"א 7042 חי בן ציון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 1.11.00).

[43] בר"ע (מחוזי, תל-אביב) 10395/96 סילביו במאיור נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ.

[44] ת.א. (שלום ת"א) 21439/98 פאדי אדוארד דעבול נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

[45] ע"א 327/68 זינגר נ' ביינון, פ"ד כב(2) 602.

[46] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 2739/99, בש"א 29237/00 צג עליתה מערכות מחשבים בע"מ נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 13.2.01).

[47] בר"ע (מחוזי, תל-אביב) 1046/96 ליאון מילשטיין נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 27.5.96).

[48] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 2426/98, בש"א 106635/98 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' הראל מחשבים ותקשורת בע"מ (ניתן ביום 22.7.99).

[49] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 2739/99, בש"א 29237/00 צג עליתה מערכות מחשבים בע"מ נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 13.2.01).

[50] ת.א. (שלום, תל-אביב) 30109/94, המ' 121105/94 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אלקן בע"מ (ניתן ביום 20.2.95).

[51] ע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יעקב סדובניק, פ"ד מו(3) 158.

[52] ע"א 61/84 ביאזי ואח' נ' לוי, פ"ד מב(1) 446.

[53] ת.א. (שלום, תל-אביב) 37379/90 לייב מנשה ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 24.11.94).

[54] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 463/88 שלומית (דרור) סיני נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פס"מ נב(3) 470.

[55] ת.א. (שלום ירושלים) עבד כרמלה נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ

[56] ת.א. (שלום, באר-שבע) 8088/99, בש"א 7764/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אורן אלמקייס (ניתן ביום 14.11.00).

[57] ת.א. 314/92 (שלום רמלה) חנוכה ראובן נגד המגן חברה לביטוח בע"מ ניתן ביום 28.2.1993

[58] ת.א. (שלום י-ם) 3211/99 יורם שבתאי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 18.10.01)

[59] ת.א. (שלום, תל-אביב) 23591/99 שרון מועלם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 12.12.00).

[60] ת.א. (שלום, באר-שבע) 1354/99 אלדבסאן עלי חליל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 30.5.00).

[61] בש"א 2339/99 ת.א. (שלום באר-שבע) 4676/98 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ר.א. ברק טכנולוגיה בע"מ (ניתן ביום 10.10.2000).

[62] ת.א. (שלום, חיפה) 15977/98 חנה שריקי ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 12.6.00).

[63] ת.א. (שלום, תל-אביב) 12221/99 סבח נוגה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 24.1.01).

[64] ת.א. (שלום, תל-אביב) 37274/94 יוסף מוקה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 7.6.00).

[65] ת.א. (שלום, תל-אביב) 37379/90 לייב מנשה ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 24.11.94).

[66] ת.א. (שלום, תל-אביב) 23591/99 שרון מועלם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 12.12.00).

[67] ת.א. (שלום, תל-אביב) 37274/94 יוסף מוקה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 7.6.00).

[68] ת.א. (שלום, הרצליה) 163/94 עדנה אפרתי נ' תעש – תעשיות לישראל בע"מ (ניתן ביום 6.11.94).

[69] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 476/91 ג'ורג' שאול נ' זאב הוכמן ואח'.

[70] בר"ע (מחוזי, תל-אביב) ד"ר תומר אברהם ואח' נ' תעסה מרדכי (ניתן ביום 30.3.98).

[71] ת.א. (שלום, ירושלים) 3587/96 כלי אפרים נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 6.9.99).

[72] ת.א. (שלום, תל-אביב) 26963/89 קו-אופ אגודה צרכנית בע"מ ואח' נ' א. סמואל בע"מ ואח' (ניתן ביום 2.8.94).

[73] ת"א 110439/01 מרדכי כהן נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ בית משפט השלום בתל אביב מיום 23.3.03

[74] ע"א (מחוזי, תל-אביב) 215/91 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אסולין אלי.

[75] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 2153/87 אסיקורציוני ג'נרלי בע"מ נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 13.8.00).

[76] עא 001670/01 זיו בודל נגד אררט חברה לביטוח בע"מ מחוזי תל אביב מיום 03/11/2003

[77] אז' 739/01 בש"א 012838/02 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד גידולי שדה נטופה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ניתן ביום 15 בדצמבר 2002.

[78] ת.א. (שלום, נהריה) 95/96 אברהם שפירא נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 13.8.00).

[79] רע"א 5912/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אברהם מצליח, פ"ד מט(3) 265.

[80] ע"א 3182/02 אשד נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ בית המשפט העליון מיום 25.12.2003

[81] תיקים מאוחדים: רע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ורע"א 5449/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' סיגנא חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 4.4.2001).

[82] ע"א 206/99 א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (ניתן ביום 19.8.01).

[83] ע"א 2778/90 איתן חברה לביטוח בע"מ נ' ונטורה, פ"ד מה(4) 855; ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(4) 154.

[84] ע"א 4635/94 הדר לב נ' פקיד השומה חיפה (ניתן ביום 23.12.99).

[85] רע"א 246/85 "ארד" חברה לביטוח בע"מ נ' מ.ב.י. בע"מ, פ"ד מא(1) 586.

[86] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 668/87, המ' 7465/93 זילפה לסרי ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 19.6.94).

[87] ת.א. (מחוזי, חיפה) 255/99, בש"א 5741/99, סשה אלטרמן ואח' נ' מכבי תנועה עולמית, ההנהלה העולמית ואח' (ניתן ביום 27.6.99).

[88] רע"א 7991/00 רוזאן שופאני נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 30.1.01).

[89] ע"א 236/01 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' מדלן אזולאי ואח' (ניתן ביום 10.7.01).