חקירות פרטיות בביטוח ונזיקין
ההרצאה שתובא להלן, ניתנה במכון להשתלמות עורכי דין של לשכת עורכי הדין באוניברסיטת תל אביב ביום 23.3.04.
חומר המשפטי מבוסס על סקירות פסקי דין חקיקה והנחיות המפקח, המופיעות במלואן באתר משרדנו שבאינטרנט, ואשר כתובתו:
לעיון בסוגיות נוספות, אשר מפאת קוצר הזמן לא יועלו בהרצאה זו, הנכם מוזמנים לבקר באתר.
1. בירור מקרה הביטוח וחבות המבטח 2. שימוש בחוקרים פרטיים 3. חיסיון חומר חקירה 4. שימוש בפוליגרף 5. כתבי ויתור, קבלה ושחרור 6. חובת המבטחת להודיע למבוטח את מלוא עמדתה.
1. בירור מקרה הביטוח וחבות המבטח
א. שלוש פעולות נדרשות להפעלת המבטח
עם קרות מקרה הביטוח חייב המבוטח לנקוט בשלוש פעולות כדי להביא את המבטח לתשלום תגמולי ביטוח:
1. לתת הודעה מיידית למבטח על קרות מקרה הביטוח (סעיף 22 לחוק הביטוח).
2. להגיש תביעה בכתב למבטח (סעיף 23 (א) לחוק הביטוח).
3. למסור למבטח תוך זמן סביר מקבלת דרישת המבטח מידע ומסמכים הדרושים לברור חבות המבטח או לשתף עמו פעולה בהשגתם (סעיף 23(ב) לחוק הביטוח).
ב. מקורות למידע ומסמכים
בתי חולים
רשומות רפואיות
המוסד לביטוח לאומי
פרוטוקולי ועדות רפואיות, נכויות, תגמולי מל"ל
משטרת ישראל
תיקי חקירה, עדויות, דו"ח בוחן תאונות דרכים,
פרטי מעורבים בתאונת דרכים
משרד הרישוי
רשיונות נהיגה, שלילת רשיונות, פרטי רכב,
עיקולים על רכבים גנובים
משרד הביטחון
סעיפי ליקוי בצה"ל, ועדות רפואיות,
דוחו"ת קצין תגמולים
מס הכנסה ומ.ע.מ
דוחו"ת מס הכנסה, דוחו"ת מע"מ, הכנסות
משרד החינוך
דוחו"ת תאונות, תיקים אישיים תלמידים,
גליונות ציונים תלמידים
משרד העבודה
דוחו"ת תאונות עבודה, דוחו"ת פיקוח
משרד הרווחה
מצב סוציאלי, עבר משפחתי
מינהל אזרחי
כניסות ויציאות מהרשות
רשם החברות
שעבודים, בעלות במניות, מנהלים
בנקים
מצב כלכלי, קיום חשבונות
משרד התחבורה
פרטי נהגים, טסט, רישיונות, רישומי בעלות
השירות המטאורולוגי
מזג אוויר, רוחות, הגדרות של סערה
מכון התקנים
תקנים של מוצרים, בדיקות תקינה
רשם המקרקעין/ מינהל מקרקעי ישראל
פרטי מקרקעין, בעלויות, שעבודים
חברות הביטוח
מדור תיאום ובקרה באבנר-תאונות קודמות
רשויות מקומיות
טיפת חלב, מהנדס העיר, מחלקות רווחה
ג. מועד הגשת התביעה בכתב
המחוקק לא קבע מועד להגשת תביעה בכתב, אולם למבוטח אינטרס להגיש תביעה כזו מוקדם ככל האפשר:
1. הגשת תביעה בכתב מאלצת את המבטח להתחיל בבירור חבותו (סעיף 23(א) לחוק הביטוח).
2. זכות המבוטח לתגמולי ביטוח נכנסת לתוקף רק 30 יום לאחר סיום בירור החבות (סעיף 27 לחוק הביטוח).
3. רק הגשת תביעה בכתב מתחילה את מרוץ הריבית (סעיף 28(א) לחוק הביטוח).
ד. הכשלת בירור החבות
לפי סעיף 24(א) לחוק הביטוח, מבטח שלא קיבל הודעה מיידית או שלא קיבל מהמבוטח את המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, או שלא שיתף עמו פעולה בהשגתם, פטור מאותו חלק בתגמולי הביטוח שהוא היה מצליח לחסוך אילו ניתנו לו במועד ההודעה המיידית, המידע והמסמכים ושיתוף הפעולה.
אולם בכל מקרה המבטח יהיה חייב בתשלום מלוא תגמולי הביטוח כאשר:
(1) ההודעה המיידית, המידע והמסמכים ושיתוף הפעולה לא נמסרו, או נמסרו באיחור מסיבות מוצדקות.
(2) אי מסירת ההודעה המיידית, המידע והמסמכים ושיתוף הפעולה, או האיחור במסירתם לא מנעו מן המבטח את בירור חבותו ולא הכבידו על הבירור.
ה. נטל לא קל של הוכחת נזק ממשי
העדר הודעה מיידית אם כן אינו פוטר את חברת הביטוח באופן אוטומטי. כדי לזכות בפטור או בהפחתה משיעור תגמולי הביטוח, על חברת הביטוח להראות כי נגרם לה נזק.
רכבו של אלי אסולין נפגע בתאונת דרכים. אסולין לא הצליח לאתר את הנהג הפוגע.
לעומת זאת הוא הצליח לאתר את מבטחת הרכב בביטוח מקיף.
הנהג המתחמק כלל לא הודיע לחברת הביטוח שלו על התאונה. הוא גם לא התגונן מפני התביעה שאסולין הגיש נגדו ולא התייצב לדיון בית המשפט.
המבטחת טענה כי אי קבלת ההודעה מאת מבוטחה פוטר אותה מלשלם כספים כלשהם לאסולין.
השופט יהושע בן שלמה, מבית המשפט המחוזי בתל-אביב[1], מסכים כי על המבוטח מוטלת החובה להודיע למבטחת מיד על קרות מקרה הביטוח ולמסור לה תוך זמן סביר מידע, מסמכים וכל עזרה מתבקשת אחרת.
מטרת חובה זו היא למנוע את החשש שמעבר הזמן ישלול אפשרות לברר את העובדות כהווייתן, דבר העלול להביא להגדלת חבות המבטחת מעבר להיקפה האמיתי.
גם כאשר ההכבדה אינה מכוונת ואינה מלווה בכוונת מרמה, רשאית המבטחת להפחית את תגמולי הביטוח המגיעים למבוטח.
כל זאת בתנאי שהמבטחת תוכיח - ונטל השכנוע מוטל עליה - כי מתן ההודעה במועד היה מאפשר לה להקטין את חבותה.
מידת ההוכחה המוטלת במקרה זה דורשת מהמבטחת להראות קיומו של נזק ממשי עקב אי מתן ההודעה על ידי המבוטח. אין להסתפק בהוכחת האפשרות התיאורטית שייגרם נזק.
נטל זה איננו נטל קל, מסביר השופט, אך הוא מתיישב עם מגמתו הכללית של חוק הביטוח, שהוא מעין חוק להגנת הצרכן, הבא לתקן, ולו במעט, את חוסר השוויון בין הצדדים לחוזה הביטוח.
בעניין זה, קובע השופט, המבטחת לא הוכיחה כי מתן ההודעה היה מאפשר לה להקטין את חבותה וכי נגרם לה נזק ספציפי כתוצאה ממחדלו של המבוטח.
למבטחת נמסרה הודעה על ידי הצד השלישי. הייתה לה אפשרות ללמוד על נסיבות התאונה מתוך עדותו של גורם אובייקטיבי - שוטר שגם רכבו נפגע באותה תאונה.
השופט חייב לפיכך את המבטחת לפצות את אסולין עבור מלוא הנזק שנגרם לו.
ו. טיפול בתביעות צד שלישי למרות העדר הודעה מצד המבוטח
סעיף 68 לחוק הביטוח קובע כי, על פי דרישת הצד השלישי, חייב המבטח לשלם לצד השלישי תגמולי ביטוח ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד.
חלק מחברות הביטוח נהגו לדחות תביעות צדדים שלישיים, רק בשל העובדה שלא קיבלו ממבוטחן הודעה על קרות מקרה הביטוח או שהן נתקלו בחוסר שיתוף פעולה מצדו.
ביום 9.12.98 הוציאה המפקחת על הביטוח הנחייה בה היא מפרשת את סעיף 68 כך שחברת הביטוח יכולה לטעון כלפי הצד השלישי את הטענות הכתובות בפוליסה שיש לה זכות לטעון כלפי בעל הפוליסה, אך היא אינה יכולה לדחות את דרישתו של הצד השלישי רק בשל העובדה שלא קיבלה הודעה מהמבוטח שלה או שהמבוטח שלה אינו משתף עמה פעולה.
המפקחת ממשיכה ומנחה את חברות הביטוח באשר לנוהל התקין לטיפול בתביעות צדדים שלישיים, כפי שהוא מתחייב לדעתה מחוק הביטוח, כדלקמן:-
"במקרה בו מגיעה לחברת ביטוח, דרישת צד ג' לתשלום תגמולי ביטוח, והמבוטח לא נתן כל הודעה לחברת הביטוח אודות מקרה הביטוח, על המבטח להודיע למבוטח על דרישת צד ג' בדואר רשום, ובמידה ולא התקבלה התנגדות המבוטח תוך 30 ימים, על המבטח לשלם את תגמולי הביטוח לצד ג'"
ז. מבטחי המשנה פשטו את הרגל
מתווך היהלומים חיים וינר, נשדד סמוך לבנין בורסת היהלומים. בתיקו היו חבילות יהלומים בשווי של כמיליון וחצי דולר.
בעלי היהלומים פוצו על ידי מבטחיהם ואלה האחרונים יחד עם היהלומנים שלא היו מבוטחים באו בתביעה אל מודיעין אזרחי אשר איבטחה בעת השוד את בניין הבורסה ומוצאותיו. חברת מודיעין אזרחי הפעילה את פוליסת ביטוח האחריות שברשותה וצירפה לתביעה את חברת הביטוח אררט.
התביעה נדונה בפני השופט אורי שטרוזמן מבית המשפט המחוזי בתל-אביב[2].
לאחר שקבע השופט שטרוזמן כי שומרי מודיעין אזרחי התרשלו בתפקידם. וכי הם צריכים לשלם 50% מהנזק, הוא נפנה לשאלה, האם חברת אררט חייבת לשפות אותם בסכומים בהם חויבה.
לפי הפוליסה התחייבה אררט לשפות את מודיעין אזרחי עבור תביעות שיוגשו נגדה בגין רשלנות מקצועית במשך תקופת הפוליסה. אולם, לטענת אררט, המבוטחת לא הודיעה לה במועד על התביעה, זאת בניגוד לדרישות הפוליסה בדבר דיווח מיידי.
השופט שטרוזמן לא קיבל את הסברם של אנשי מודיעין אזרחי כי הייתה להם טעות בהבנת פוליסת הביטוח וכי רק באיחור למדו לדעת שהפוליסה מכסה תביעות המוגשות בתקופת הפוליסה אף על פי שאירוע הרשלנות אירע לפני תקופת הביטוח.
השופט קיבל את טענת אררט כי האיחור הרב בהודעת מודיעין אזרחי על התביעה שהוגשה נגדה מנע מחברת אררט את האפשרות להיפרע ממבטחי המשנה אשר בינתיים, לפי העדות של אררט, פשטו את הרגל.
ח. הכשלה מכוונת של בירור החבות
עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר.
ט. מרמה בתביעת תגמולים
המבטח פטור מחבותו אם המבוטח בכוונת מרמה עשה אחד מאלה:
1. נמנע ממתן הודעה מיידית. 2. לא מסר את המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבות המבטח ולא שיתף עמו פעולה להשגתם. 3. עשה במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו. 4. מסר למבטח עובדות כוזבות. 5. העלים מהמבטח עובדות בנוגע למקרה הביטוח. 6. העלים מהמבטח עובדות בנוגע לחבות המבטח.
י. אבחנה בין מרמה להטעיה
חברת הביטוח הפניקס ביטחה את תכשיטיו של מאיר פאר, במסגרת פוליסה לבטוח דירה.
באחד הימים נפרצה דירת פאר. האחרון פנה להפניקס ודרש את תגמולי הביטוח עבור התכשיטים שנגנבו. אולם הפניקס דחתה את התביעה. לטענתה, תביעת פאר היתה נגועה במעשה מרמה, דהיינו במסירת עובדות כוזבות לשם זכייה בתגמולי ביטוח.
בפני השופטת רנה משל בבית משפט השלום בתל אביב, שדנה בעניין, הוצגו שני העתקים של הערכת תכשיטים חתומה בידי אליהו זזתי, בעל תכשיטים בבת-ים. שני העתקים היו כמעט זהים בתכנם למעט תאריך ושני פריטי תכשיטים שהוספו בכתב יד באחד ההעתקים. ליד הפריטים נרשם "לא נגנב".
במשפט העיד בעל החנות זזתי. הוא אישר כי אכן ראה את התכשיטים בעין, ועל סמך ראיה זו נתן את הערכת התכשיטים. אולם, הדגיש זזתי, התאריך ושני פריטי התכשיטים הוספו בדיעבד ולא על ידו.
במהלך המשפט שינה פאר את גירסתו לגבי התוספות. בתחילה הכחיש שאלה נרשמו על ידו. לאחר מכן הודה כי הוא זה שרשם את שני הפריטים. לא זו אף זו, בעדותו במשפט מסר כי הערכת התכשיטים בוצעה אחרי הפריצה כאשר בהודעתו לחוקר חברת הפניקס מסר כי ההערכה בוצעה לפני הפריצה.
לאחר שמיעת הראיות הגיעה השופטת משל למסקנה כי פאר הוסיף את הנתונים בטופס הערכה כדי "לנסות להגדיל את תגמולי הביטוח ו/או מסיבה אחרת כלשהי, מעשה זה יורד לשורש אמינות גרסת פאר". לפיכך, פטרה השופטת את חברת הפניקס מכל חבות.
הערעור על פסק דינה של השופטת משל הובא בפני השופטים יוסף גולדברג, אדמונד לוי, וד"ר אשר גרוניס.
אכן, קובעים השופטים, ניתן לשלול ממבוטח תגמולי ביטוח אפילו בשל פריטים שנגנבו ממנו בפועל. אולם זאת רק באותם מקרים בהם התנהגותו של המבוטח היתה פסולה במיוחד, כגון כאשר מסר למבטחו עובדות כוזבות "בכוונת מרמה". נטל השכנוע לבסס כוונת מרמה שכזו מוטל על המבטח.
במקרה זה, הוסיפו השופטים, אמנם שינה פאר גרסאות במהלך המשפט, בעניין הוספת שני הפריטים אולם בסופו של דבר גם לא תבע דבר עבורם.
יש לנהוג משנה זהירות, קבעו השופטים, לפני שבאים להעביר מן העולם תביעת מבוטח רק על סמך הבל פיו, תוך ניסיון להסיק מדבריו שהתכוון לרמות את חברת הביטוח.
לדעתנו, הבהירו השופטים, הגירסה שעלתה מעדותו של פאר בבית המשט היתה מוטעית ולא שקרית. גירסה זו שנמסרה שנתיים וחצי לאחר מקרה הפריצה עמדה בסתירה לגירסתו הקודמת של פאר שניתנה סמוך לאחר קרות הפריצה. בגירסה הקודמת הודה פאר כי הוא זה שהוסיף את התאריך בטופס ההערכה בלי כל כוונה פלילית. גירסתו לגבי מועד בדיקת התכשיטים תאמה את זו של בעל החנות זזתי.
לפיכך, קבעו השופטים פה אחד, לא היה מקום לתפוס את פאר על דבריו בבית המשפט ולא ליחס את המשקל הראוי לגירסתו הראשונית כפי שבאה לידי ביטוי בהודעתו הראשונה לחוקר מטעם הפניקס.
דחיית תביעתו של פאר על בסיס זה היתה מוטעית, פסקו השופטים. הדיון הוחזר לבית משפט השלום כדי שידון בשאר הטענות שהועלו על ידי הפניקס כנגד פאר.
י"א. FRAUS OMNIA CORRUMPIT
תרמית משחיתה הכול, קובע העיקרון המשפטי שבכותרת. אף על פי כן מכשיר הענישה כלפי רמאים היה זר למשפט האזרחי.
להבדיל מהמשפט הפלילי, אין זה מקובל בתחום האזרחי להטיל סנקציות שנועדו להרתיע מזיקים או מפרי חוזים פוטנציאליים. לפיכך משך שנים מאז חוקק חוק חוזה הביטוח, התקשו בתי המשפט לעכל את ההוראות העונשיות הלא-שגרתיות שבו. אלה מופנות הן כלפי חברות הביטוח והן כלפי המבוטחים, למען יראו וייראו.
נביא להלן מספר מקרים בהם עשתה הפסיקה שימוש בסעיף העונשי של סעיף 25.
בדירתה של מרים ברנס ארעה פריצה. תכשיטיה היו מבוטחים בחברת הסנה וברנס פנתה לחברה בטענה שכל התכשיטים נגנבו.
במהלך בדיקת פוליגרף מוסכמת הסתבר כי ששה תכשיטים, שערכם מגיע לכדי מחצית מסכום התביעה, לא נגנבו וגירסתה של ברנס לגביהם היתה שקרית.
בעבר היה בית המשפט מעניק לברנס את המחצית האמיתית מתביעתה. תוצאה זו יצרה תמריץ למבוטחים, להגזים ולנפח את תביעותיהם.
השופט אדמונד לוי החליט לשים קץ לגישה מעודדת רמאים זו. למקרה כזה, קובע השופט לוי, נחקק סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. מבוטח או מוטב אשר מוסר למבטחו עובדות כוזבות והדבר נעשה בכוונת מרמה - מפסיד את תביעתו כולה וחברת הביטוח זוכה לפטור מלא מתשלום תגמולי הביטוח.
כלשון השופט: "העובדות הכוזבות שנכללו בתביעתה של ברנס מחברת הסנה, הן מבחינת מספרן והן מבחינת משקלן היחסי בסכום הפיצוי (למעלה מ- 50%), מלמדות שזו לא היתה טעות בשוגג או פליטת קולמוס, אלא מעשה שקדמה לו מחשבה ושמאחוריו מסתתרת כוונת מרמה מובהקת".
בנסיבות אלו, מוסיף ומסיים השופט לוי, ראוי לפטור את חברת הסנה כליל מחבותה על פי הפוליסה.
בדירתו של מרדכי חלבי ארעה פריצה. חלבי פנה אל מבטחת הדירה, חברת המגן, עם רשימה ארוכה של פריטים חסרים.
אנשי החברה התרשמו כי אכן הפריצה ארעה, אלא קיימת הגזמה רבה בכמות המופיעה ברשימת הפריטים.
בין חלבי לחברת המגן נחתם לפיכך הסכם פוליגרף. לאחר החתימה שינה חלבי את טעמו והחליט שלא להבדק ולהגיש תביעה לבית משפט השלום בבאר-שבע.
נשיא בית המשפט, השופט יוסף רבי, חייב את חלבי לעבור בדיקת פוליגרף.
הבדיקה אימתה את חשדות אנשי חברת הביטוח. הסתבר כי אכן נגנבו מבית חלבי תכשיטים. עם זאת, ברשימת הפריטים שהוגשה לחברה נכללו תכשיטים שלא נגנבו.
השופט רבי דחה את טענת חלבי כי מגיע לו פיצוי לפחות עבור הפריטים שנגנבו באמת.
הנשיא העדיף את טענת חברת המגן כי זהו מקרה קלסי בו יש להחיל את סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.
סעיף זה קובע כי כאשר המבוטח מוסר לחברת הביטוח שלו עובדות כוזבות והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטורה חברת הביטוח כליל מחבותה.
כלשון השופט: "ההנחה היא, וזה ההגיון העומד מאחורי הסעיף, כי קיימת יותר מחובת נאמנות בין מבוטח שמוסר מידע למבטח כאשר למבטח אין שום ידיעה, על המעשים בהם מדובר.
נכון שתוצאות דחית תביעה כזו הינן קשות. יחד עם זאת רצון המחוקק הוא שכאשר קורים ארועים שכאלו, ימסור המבוטח פרטים מדויקים ככל האפשר ולא - הסנקציה היא חמורה, כולל דחיית כל תביעת המבוטח".
אחמד נסרה החזיק בבעלותו חנות לחומרי בנין בכפר אבו-סנאן.
באחת משעות הבוקר המוקדמות, חדרו אלמונים לחנות. הפורצים נפצו, שברו ועקרו חלקים מהמבנה ומהמנעולים וגנבו סחורה מהמדפים.
החנות הייתה מבוטחת בחברת הביטוח הפניקס. האחרונה שלחה את נסרה לבדיקת פוליגרף במשטרת ישראל.
תוצאות הבדיקה הראו כי נסרה דובר אמת בגרסתו. אף על פי כן, דחתה הפניקס את התביעה בטענה שנסרה ניצל את הפריצה בניסיון להוציא מהפניקס פיצוי מוגדל; גבוה מהנזק הממשי שארע לו.
המחלוקת בין הצדדים הגיעה עד לבית המשפט העליון והועברה להכרעת השופטים שלמה לוין, טובה שטרסברג-כהן ויצחק אנגלרד.
על פי העובדות שהוכחו בראיות, קבעו השופטים, מספר ימים לפני הפריצה הוציא נסרה בעזרת אחיו כמות רבה של סחורה מהחנות והעבירה למקום אחר. שוויה של הסחורה שנותרה בחנות, היה נמוך בהרבה, משווי הסחורה עליה הצהיר נסרה בפני הפניקס כסחורה שנגנבה ממנו.
בהתאם לסעיף 25 לחוק, מציינים השופטים, פטורה המבוטחת מחבותה כל אימת "שהמבוטח או המוטב מסרו לחברת הביטוח עובדות כוזבות, והדבר נעשה בכוונת מרמה".
סעיף 25 לחוק, קובעים השופטים, נועד (בין השאר) להרתיע את המבוטח מלמסור למבטחת עובדות בכוונת מרמה; הסנקציה למעשיו של המבוטח היא שחרורה המוחלט של המבוטחת מחבות.
אכן, מוסיפים השופטים, יש לפרש את תוכנו של סעיף 25 על דרך הצמצום; עם זאת, הפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה שלשלמה חוקק הסעיף, והיא להרתיע את המבוטח מלבצע את .
סעיף 25 לחוק איננו כולל הגדרה של הדיבור "בכוונת מרמה". מקובל עלינו, מבהירים השופטים, כי דיבור זה של "כוונת מרמה" כולל שלושה יסודות:
א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות.
ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו.
ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.
בענינו של נסרה - גרסו השופטים - התמלאו כל שלושת היסודות גם יחד. העובדות על היקף המלאי שנגנב כפי שנמסר על ידי נסרה להפניקס לא היו נכונות, נסרה היה מודע לאי נכונות העובדות ונסרה ניצל את הפריצה שארעה כדי לנסות להוציא מהפניקס פיצוי על מלאי שלא נגנב וסכומי כסף שלא הגיעו לו.
בכך, פסקו השופטים פה אחד, נתמלאו כל שלושת התנאים לפיטוריה של הפניקס מחיובה כלפי נסרה.
בסיומו של דיון ועל בסיס נימוקים אלה, שללו השופטים מנסרה כל פיצוי, אפילו פיצוי על הסחורה שנגנבה בפועל.
י"ב. אבחנה בין מרמה לאי יכולת להוכיח
באחד הימים, נפרץ ביתו של זיו בודל. חלק מתכולת ביתו נגנבה. בודל היה מבוטח בחברת הביטוח אררט. זו האחרונה סירבה לשלם לבודל תגמולי ביטוח בטענה שאירוע הפריצה בוים.
שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, ד"ר דפנה אבניאלי, דחתה את טענת אררט כי הפריצה בוימה, אולם התעורר אצלה ספק אם שני פריטים, תנור וטלוויזיה, אמנם נגנבו.
לפיכך פטרה השופטת אבניאלי את חברת אררט מכל תשלום, גם עבור אותם פריטים שנגנבו.
בודל פנה בערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב[3].
חוק חוזה הביטוח, מטיל חובות של התנהגות ביושר מוחלט לא רק על חברת הביטוח, אלא גם על המבוטח. חובת יושר זו המופנית כלפי המבוטח חוקקה בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.
על פי סעיף 25 לחוק, מבוטח המגיש תביעה לחברת הביטוח, חייב למסור לה דברים כהווייתם. אחרת הוא עלול להפסיד את תביעתו כולה.
אלא שכאן יש לדייק, מסבירה השופטת אסתר קובו בבית המשפט המחוזי. כדי שחברת הביטוח תוכל ליהנות מסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח עליה להוכיח כי המבוטח פעל מתוך כוונה להוציא כספים שלא כדין.
בעניין זה, מודה השופטת, אין מבחן המאפשר להבחין באופן חד בין הפרזה לגיטימית של המבוטח באשר לשיעור ההפסד שנגרם לו לבין הפרזות אחרות.
בכל מקרה, נטל השכנוע להוכיח כוונת מרמה מצד המבוטח מוטל על המבטח. נטל זה מדגישה השופטת, איננו דומה לנטל השכנוע בהליך אזרחי רגיל. טענת תרמית מחייבת רמת הוכחה גבוהה יותר. את סעיף 25 יש לפרש על דרך הצמצום וכל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח.
אררט הצליחה לעורר ספק אם שני פריטים, תנור וטלויזיה, אמנם נגנבו, במידה המצדיקה את הקביעה כי בודל לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את גניבתם של שני הפריטים. אך לא מעבר לכך.
ביחס ליתר הפריטים שנגנבו, כל שטענה אררט הוא, כי לא יעלה על הדעת שציוד כה רב הוצא מחלון ביתו של בודל שגודלו 80 ס"מ בלבד. נימוקים של "לא יעלה על הדעת" ו"ספק אם בכלל" אינם נימוקים משכנעים שיש בהם כדי לבסס תרמית מצד מבוטח.
הנימוקים שהביאה אררט מעוררים ספק בגירסת בודל, אולי אף ספק סביר.
אך במשפט אזרחי, מדגישה השופטת, אין די בספק סביר, אלא בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גרסת אררט. בזאת לא הצליחה אררט לעמוד.
התוצאה, קובעת השופטת, כי יש להחזיר לבית משפט השלום את התיק על מנת שיקבע את גובה תגמולי הביטוח שתשלם אררט לבודל ביחס לכל הפריטים שנתבעו על ידו, למעט התנור והטלוויזיה.
מיהו חוקר פרטי
חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה תשל"ב-1972, מגדיר "חוקר פרטי" כמי שעוסק בהשגת ידיעות על הזולת, או באיסופן, לצרכי אחרים ודרך שירות לכל, ושלא לצרכי מחקר מדעי, סקר דעת קהל או פרסום ברבים.
החוק אוסר על כל אדם לעסוק כחוקר פרטי אלא אם יש בידו רישיון לכך מאת ועדת רישוי שבראשה עומד שופט מחוזי.
הרישיון לעסוק בחקירות פרטיות יינתן רק לאזרח ישראלי ותושב ישראל או לבעל רישיון לישיבת קבע בישראל.
חוקר פרטי יפעל כלפי לקוחו בנאמנות ודין היחסים ביניהם כדין היחסים בין שליח לשולחו.
חוקר פרטי ימסור לפי דרישת היועץ המשפטי לממשלה, לידיו או לידי מי שהסמיך לכך, ידיעות שגילה בדבר ביצוע עבירה אולם חוקר פרטי לא ימסור ידיעות שנמסרו לו מאת לקוחו אגב השירות המקצועי שנתן ללקוחו ושיש בהם כדי להפליל את לקוחו, אלא אם הסכים לקוחו לכך.
היועץ המשפטי לממשלה רשאי לדרוש מחוקר פרטי להפסיק את חקירתו אם הוא שוכנע שהמשך חקירתו של חוקר פרטי עלולה להפריע לחקירת המשטרה בעבירה; נסתיימה חקירת המשטרה - יודיע על כך היועץ המשפטי לממשלה לחוקר והוא יהיה רשאי להמשיך בחקירתו.
בעל משרד לחקירות פרטיות לא יעסיק אדם בחקירה אלא אם הוא חוקר פרטי רשוי; אולם רשאי הוא להעסיק בחקירה מתאמן אף שאינו חוקר פרטי רשוי, ובלבד שהמתאמן יפעל בפיקוחו ובהדרכתו הישירים של מנהל המשרד.
לחוקר פרטי יש אחריות בנזיקין ובכפוף לסעיף 13 לפקודת הנזיקין, רואים תאגיד של חוקרים פרטיים כאחראי אחריות שלוחית בנזיקין על כל מעשה או מחדל בענין שפעלו בו חבריו כחוקרים פרטיים.
אדם או מוסד המקיימים שירותי שמירה במשרד או מפעל, לא יקבלו על עצמם, במישרין או בעקיפין, לנהל חקירה פרטית הנוגעת לאותו משרד או מפעל, ולא ישתמשו לצורך כל חקירה שהיא במסמכים המצויים באותו משרד או מפעל.
אתיקה מקצועית החלה על חוקרים פרטיים
תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית), תשל"ג-1972.
הצגת רישיון
חוקר פרטי ישא עמו בשעת עבודתו את רישיונו או תצלום קריא של רישיונו, ויציגנו לפי בקשת שוטר או כל אדם אשר אליו הוא פונה לצרכי עבודתו.
איסור התחזות
חוקר פרטי לא יציג את עצמו, בין במלים ובין בהתנהגות, כשוטר, כפקח או כעובד ציבורי וזאת בלי לגרוע מהוראות כל דין בדבר התחזות.
חוקר פרטי לא יציג עצמו כבעל מקצוע הטעון רישיון על פי חוק, אלא אם היה לו אותה שעה רישיון כאמור.
חוקר פרטי לא יתחזה כשליחו של אדם פלוני או מי שפועל מטעמו.
חוקר פרטי לא ישתמש בתיאור מקצועו במלה "חוקר" בלבד או בתוספת שם תואר אחר.
חקירת קטין
חוקר פרטי לא יבוא בדברים עם קטין בעניני לקוחו של החוקר הפרטי, אלא בנוכחות אפוטרופסו או באישורו מראש ובכתב.
איסור שכר לפי תוצאות
חוקר פרטי לא יתנה ולא יקבל שכר טרחה ששיעורו תלוי בתוצאות החקירה.
חוקר פרטי לא יתחזה כשליחו של אדם פלוני או מי שפועל מטעמו.
נכונות המידע
חוקר פרטי יקפיד על נכונות הידיעות שהוא מוסר ללקוחו. לא יחתום חוקר פרטי על חוות דעת או על דין וחשבון שנערכו שלא על סמך בדיקה אישית שלו או של חוקר פרטי ממשרדו, אלא אם ציין את המקור האחר ממנו שאב את הידיעה.
שמירת סודיות מקצועית
חוקר פרטי לא ימסור לאחר, שלא לצורך עבודתו, כל דבר שהובא לידיעתו תוך מילוי תפקידו, אלא אם הסכים הלקוח שינהג אחרת. האמור אינו גורע מהחובה למסור ידיעות לכל רשות הזכאית לקבל ידיעות על פי דין.
האזנות סתר
חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979.
האזנת סתר היא כל האזנה לשיחת הזולת, קליטה או העתקה של שיחת הזולת באמצעות מכשיר האזנה, ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה.
בשיחה הכוונה לשיחה בדיבור או בבזק (סימנים, אותות, כתב, צורות חזותיות, קולות או מידע, המועברים באמצעות תיל, אלחוט, מערכת אופטית או מערבת אלקטרומגנטית אחרת), לרבות בטלפון, בטלפון אלחוטי, ברדיו טלפון נייד, במכשיר קשר אלחוטי, בפקסימיליה, בטלקס, בטלפרינטר או בתקשורת בין מחשבים.
בעל השיחה הרשאי לתת הסכמה הוא המדבר, או מי שהשיחה מיועדת אליו, או המשדר מי שהמסר המועבר מיועד להיקלט אצלו, למעט הנותן שירות של העברת מסר בבזק, למען זולתו או מטעם זולתו.
האזנת סתר שלא על פי היתר כדין, והצבת את התקנת מכשיר למטרת האזנת סתר שלא כדיןמהווים עבירה פלילית.
חוקר פרטי שהורשע בעבירה של האזנת סתר, רשאי בית-המשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל, לשלול ממנו את רשיונו לעסוק כחוקר פרטי ולפסלו מקבלת רישיון חדש לתקופה קצובה שלא תעלה על שבע שנים מיום שיקבע.
האזנה לשיחה ברשות הרבים (מקום שאדם סביר יכול היה לצפות ששיחותיו יישמעו ללא הסכמתו), אם נעשתה באקראי ובתום לב, אגב הקלטה גלויה שנועדה לפרסום ברבים או למחקר אינה טעונה היתר.
דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה, לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט.
פרטיות וצנעת הפרט
חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע ארבעה עקרונות הנוגעים לענייננו:
1. כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
2. אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
3. אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
4. אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע עוולה ועבירה האוסרים על אדם לפגוע בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו המפורשת או מכללא.
החוק מפרט את המקרים המהווים פגיעה בפרטיות ואלה חלקם הנוגע לעינינו:
1. בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת.
2. האזנה האסורה על פי חוק.
3. צילום והסרטה של אדם כשהוא ברשות היחיד.
5. העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב...
6. שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה.
7. פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.
במשפט בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם הפוגע בפרטיות עשה את הפגיעה בתום לב והפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים.
אולם קיימת חזקה כי בעל מקצוע עשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום לב, אם ביצע את הפגיעה תוך כדי הפרת הכללים או העקרונות של אתיקה מקצועית החלים עליו מכוח דין או המקובלים על אנשי המקצוע שהוא נמנה עימהם.
פסילת ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות
חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה.
בעניין אליהו אלבז[4] נדון מקרה של חוקרת פרטית מטעם חברת ביטוח שהציגה עצמה בכניסה לביתו של הנפגע לא בתור חוקרת פרטית אלא בתור עורכת סקר לגבי תנאי התרבות החינוך והחיים בשכונת מגוריו של הנפגע.
חברת הביטוח טענה כי הצילום שביצעה החוקרת אינו צילום אדם כשהוא ברשות היחיד, שכן החוקרת נכנסה אל הבית, שהתה בתוכו בהסכמת הנפגע, ולא הייתה כאן חדירה מן החוץ אל תחום בית המגורים, הוא רשות היחיד, של הנפגע.
השופט דחה את הטענה. השופט הסתמך על המקרים בהם פסל בית המשפט העליון ראיות שהוגשו על ידי חוקרים תוך שימוש במעשים בניגוד לרצונו של הנחקר ובעת שהשקוהו מי מלח כדי שיקיא ויפלוט מתוכו חבילות שהכילו סמים מסוכנים. וכן במקרה של ניתוח שבוצע בגופו של הנחקר ללא הסכמתו.
במקרה דנן, קובע השופט, לא היה שימוש באלימות, והושגה אומנם הסכמה של הנפגע לכניסת החוקרת הפרטית אל ביתו. אבל, הסכמה זו הושגה בעקבות הטעיה ואין זה משנה שהכניסה אל הבית נעשתה עקב הסכמה מוטעית כזאת. אין הבדל בין חדירה אל הפרטיות על ידי צילום מבחוץ או מרחוק, לבין חדירה אל הפרטיות בתואנת שווא של חוקר המציג עצמו כאחר. בשני המקרים, תכליתו של חוק הגנת הפרטיות חייבת הגנה על מי ששוהה בביתו מפני פגיעה בפרטיות.
השופט דן בהגנה לפיה הפגיעה בפרטיות בתום לב, היא כשרה שעה שהייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית מוסרית חברתית או מקצועית לעשותה, וכן אם נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של חברת הביטוח.
אף אם מוטלת על חברת הביטוח חובה לברר את מצבו של הנפגע, על מנת לאפשר לה ניהול נאות של הגנתה במשפט, מסופקני אם חדירה כאמור לרשות היחיד בתואנת שווא היא פעולה היכולה להיחשב כתמת לב. עוד אני מסופק אם אין בנסיבות המקרה דנן "הפרת הכללים או עקרונות של אתיקה מקצועית החלים..." על חוקר פרטי בביצוע תפקידו.
אין פסול בפעולת צילום של חוקר פרטי המצלם את הנפגע ברשות הרבים, אך זכאי הנפגע שלא יצלמוהו בתוך ביתו בלא שהסכים לכך במפורש ביודעו את זהות המבקש לצלמו ובשליחות מי בא לצלמו. אינטרס חברת הביטוח בבירור מצבו הרפואי של התובע, בא במידה מספקת על סיפוקו, לפחות במקרה דנן, על ידי בדיקתו המקיפה באמצעות מומחים רפואיים, ועל ידי חקירות שהיא ערכה ועורכת שאין בהן פגיעה בפרטיות.
השופט מסתמך גם על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המדגיש אף הוא כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו" וכן כי "אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו".
בסופו של יום השופט ברלינר לא קיבל את הראיה כן לא ראה טעמים שירשמו אשר מצדיקים לקבלה.
עורכי הדין וחקירות
הקלטת הזולת
כללי האתיקה החלים על עורכי דין אוסרים עליהם להקליט שיחה עם לקוח או עם עורך דין אחר, אלא בידיעתם.
מגע עם אדם מיוצג
עורך דין היודע כי הצד שכנגד מיוצג בעניין פלוני בידי עורך דין לא יפנה אל הצד שכנגד אלא באמצעות עורך הדין המייצגו באותו ענין, לא ייפגש עם הצד שכנגד לצורך דיון באותו ענין אלא בנוכחות עורך דינו.
בגיליון 49 של עט ואתיקה, ועד מחוז תל אביב, מופיעה שאלה בנוגע לתופעה שגרתית:
במהלך ניהול תביעות פיצויים עבור נזקי גוף, נשלחים חוקרים לדובב את הנפגעים וזאת ללא תיאום מוקדם עם עורך הדין המייצג אותם במגמה ברורה להוציא מהם פרטים רבים ככל האפשר, ביחס למצבו הבריאותי, הפיננסי והאחר. לעתים מציג עצמו החוקר ככזה ופעמים הוא בא בעורמה ותוך מרמה באשר לזהותו.
לפרקים נשלחים חוקרים אלה כהוראה של עורכי הדין ולפרקים נעשה הדבר תוך עצימת עיניים של עורך הדין.
ועדת אתיקה קבעה כי לעורך דין אסור לפנות אל נפגע מיוצג לא ישירות ולא באמצעות שליח מטעמו ולרבות חוקר.
לעורך דין אסור להקליט נפגע מיוצג באמצעות שליח מטעמו ולרבות על ידי שיגור חוקר.
על עורכי הדין במחלקת תביעות של חברות ביטוח חלים אותם כללי אתיקה הנוהגים כלפי עורך דין חיצוני.
שאלת הקבילות אינה מתחום דיני האתיקה ויש להתייחס אליה תוך בחינת דיני קבילות ראיות.
בכל מקרה יש לנקוט את הצעדים המתבקשים במישור הראיות, ואם יש מקום לכך גם במישור האתי.
בגילין עט ואתיקה מספר 48 נשאלה שאלה אם רשאית חברת ביטוח לשלוח חוקר מטעמה ללקוח של עורך דין או להחתים את הלקוח על מסמך כלשהו לאחר שהוגשה על ידי עורך הדין תביעת הלקוח לבית המשפט ומתנהלים בין הצדדים הליכי משא ומתן לפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט.
הוועדה ענתה כי חברת ביטוח כתאגיד אינה כפופה לדיני האתיקה של עורכי הדין.
במסגרת היחסים שבין איגוד חברות הביטוח לבין לשכת עורכי הדין אין הסדר קיים ותקף בנושא.
חרף האמור לעיל הרי מרגע שהלקוח מיוצג על ידי עורך דין, מנוע עורך הדין של חברת הביטוח גם אם הוא עובד שלה, מלשגר חוקר על מנת שזה יפנה לנפגע ישירות או יחתימו על מסמך כלשהו. בכפיפות למגבלה זו ניתן כמובן לנהל חקירות בנושא.
א. העדפת החיסיון על פני הגילוי בתחום הביטוח
ב- 11.10.1968 ניתנה על ידי השופט ויתקון הלכת זינגר[5] ששימשה משך עשרות שנים בסיס להטלת חיסיון על דו"חות חקירה בתביעות ביטוח.
השופט ויתקון מסביר כי שני עקרונות חשובים שווים מתחרים זה עם זה בסוגיה זו:
1. גילוי מראשית המשפט של מלוא החומר שבידי כל צד, שלא יהא היריב מופתע, יוכל להתכונן כהלכה ולא יוסתר ממנו דבר העשוי להוציא לאור את זכותו.
2. שמירת סודיות הקשר בין עורך דין ולקוחו על מנת להבטיח לאחרון שיקבל ייעוץ והגנה על זכויותיו ולא יחשוש שדברים שעברו בין השניים יתגלו לצד השני ויהיו לו לרועץ.
הקושי, מדגיש השופט, אינו במסמך שהלקוח עצמו הכין ומסר לעורך דין, או שזה הכין ומסר ללקוחו. חסיונם של אלה ברור למדי.
הקושי מתעורר לגבי מסמך שהוכן על ידי אדם שלישי כשלוחו של הלקוח ולפי בקשתו של זה (או של פרקליטו), על מנת לשמש חומר לייעוץ משפטי בשעת המשפט או לקראתו.
השופט ויתקון אימץ בסוגיה זו התפתחות שחלה במשפט האנגלי שהעדיף החל משנת 1913 את עקרון החיסוי על פני עקרון הגילוי. החיסוי ניתן גם למסמך שהוכן לאו דווקא לשמש חומר לייעוץ משפטי כמטרה הדומיננטית.
באותו מקרה, המסמכים נוצרו בשלב מוקדם למדי, לפני שהמבטחים החליטו לדחות את תביעת המבוטחים. השופט קובע כי גם מסמכים שנולדו בשלב זה ראויים להיות חסויים, אפילו מטרת הכנתם הדומיננטית לא הייתה קבלת ייעוץ משפטי.
השופט לא הסכים לקבל את הטענה כי זה עסקו הרגיל של מבטח לבדוק תביעות ועד שלא יחליט על דחיית התביעה לא ניתן לומר שמטרת חקירותיו היא גם לקבלת ייעוץ משפטי.
"...אין...לומר שלעולם לא ייתכן מקרה שלא יכלכל מבטח את חקירותיו מראש מתוך חשש שהחומר הנאסף סופו להימסר לאורך דין. כך המצב בעיקר כשקיים חשד בכנות התביעה".
השופט מבהיר עוד כי ניתן למנוע את העיון גם מטעם אחר הקבוע בתקנה 120 לפיה לשופט שיקול דעת לאפשר עיון במסמכים לצורך "דיון הוגן". כאן הוא מאמץ את ההלכה האמריקאית. בארצות הברית חומר ומסמכים הנאספים לקראת משפט על ידי עורך דין, או על ידי מומחים ואנשים אחרים שאינם עורכי דין, נהנים מחיסיון כדי להבטיח את עורך הדין שיעשה את עבודתו ב"פרטיות" (privacy) ללא הפרעה מצד היריב, אלא אם כן, גילוי החומר נחוץ לצד שכנגד כדי לתבוע את זכותו ושבלי העיון עלול הוא לצאת מקופח.
ב. הלכת המטרה הדומיננטית
שינוי בהלכה זו חל בפרשת עפרה גלעד [6].
טל גלעד ניסה להתאבד. הוא הובהל לבית חולים הדסה עין כרם, נותח וחייו ניצלו. הוא אושפז במחלקה. הוא חמק ממנה, עלה לקומה השמינית של בית החולים, וקפץ אל מותו.
בעקבות זאת מינה מנהל בית החולים צוות רופאים פנימי לבדיקת נסיבות האירוע. הצוות הגיש את הדו"ח הפנימי למנהל בית החולים.
לימים הגישו בני משפחת המנוח תביעה נגד בית החולים. בתצהיר גילוי מסמכים מטעם בית החולים נאמר, בין השאר, כי "דו"ח בדיקה פנימי של בית החולים הדסה - חסוי".
חיסיון למסמך שהוכן לקראת משפט-אימוץ הלכת המטרה הדומיננטית
השופט אהרון ברק מסביר כי ביסוד החיסיון עומדת ההכרה כי קיימים אינטרסים ושיקולים - מלבד האינטרס המרכזי של גילוי האמת - אשר מן הראוי להגן גם עליהם. על רקע זה הוכרו, למשל, חיסיון סטטוטורי משיקולים של בטחון המדינה ושלום הציבור [7] וחיסיון עיתונאי מכוח הפסיקה [8].
מסמך אשר הוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון מתוך רצון לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט, כשהוא חופשי מהחשש שהכנתו תיחשף בפני יריבו.
החיסיון ניתן בשני תנאים הכרחיים:
א. צפי לקיומו של משפט: כאשר המסמך הוכן שעה שהמשפט היה תלוי ועומד, או כאשר הייתה הסתברות של ממש כי משפט יוגש בעתיד.
ב. המטרה הדומיננטית בהכנתו של המסמך הייתה לצורך המשפט: מטרה זו אינה חייבת להיות המטרה היחידה, אולם מסמך שהיה נערך בין כה וכה, מטעמים שאינם קשורים למשפט צפוי, לא ייהנה מחיסיון גם אם אם תרומתו למשפט הייתה צפויה.
הלכת המטרה הדומיננטית מקובלת כיום באנגליה, בקנדה ובאוסטרליה. השופט ברק קובע כי יש לאמץ אותה בישראל ובכך לסטות מהלכת זינגר אשר התבססה על הלכה אנגלית שאינה תקפה עוד באנגליה ואשר הסתפקה לשם תחולת החיסיון בכך שאחת המטרות, ואפילו זו אינה העיקרית, להכנת המסמך הייתה משפט צפוי.
ביסוד הכנת דו"ח הבדיקה הרפואי עמד גם העניין של בית החולים לדעת מה אירע על מנת להפיק לקחים. לא ניתן לומר כי המטרה הדומיננטית להכנת דו"ח הבדיקה הרפואי הפנימי הייתה הצפי למשפט. לכל היותר ניתן לומר כי הייתה זו אחת המטרות, ויתכן אף מטרה שולית. בנסיבות אלה, קובע השופט, אין החיסיון של מסמך שהוכן לקראת משפט עומד לבית החולים.
חיסיון הלכתי מטעמים ציבוריים
לדו"חות בדיקה רפואיים פנימיים של בתי חולים אין חיסיון סטטוטורי. השופט ברק דן בשאלה אם ראוי כי בית המשפט יצור, במסגרת סמכותו ושיקול דעתו, חיסיון הלכתי מיוחד לדו"חות כאלה.
השיקולים בעד:
מטרת המשפט היא בגילוי האמת. דו"חות הבקורת נערכים לרוב סמוך לאירוע, ועל כן הם חסרי תחליף מבחינת העיתוי, הרלבנטיות, הנגישות למידע ויחודיות המידע הכלול בהם.
ביסוד תפיסתנו עומד האדם שבו מקננת מחלה, ולא מחלה שמצאה לה בית קיבול באדם. עניינו של הרופא הוא האדם החולה, ולא המחלה שבאדם. על כן זכאי האדם, אם הוא רוצה בכך, לדעת מה הטיפול שהוא עומד לקבל, ומה הטיפול שהוא כבר קיבל. הוא זכאי לדעת על אירועים, מעשים, מחדלים והוראות שהביאו אותו למצב בו הוא נתון עתה, לאחר הטיפול.
השיקולים נגד:
החיסיון חיוני לקיומן ותפקודן של ועדות בדיקה רפואיות פנימיות בבתי חולים. בהיעדר חיסיון, ימנעו הועדות מלפעול באופן העשוי להטיב עם החולה שעניינו נבדק. בית חולים לא יקיים בדיקות פנימיות אשר באמצעותן יוכלו מגישי תביעות לבסס את רשלנות בית החולים. יתכן אף שהרופאים יסרבו כליל להופיע בפני ועדות הבדיקה הפנימיות.
הכרה בחיסיון זה אינה פוגעת באינטרסים של החולה מעבר למידה הדרושה, שכן בידי החולה קשת רחבה של אמצעים, אשר דרכם הוא עשוי לחשוף האמת. בין אלה ניתן להזכיר את הרשומות הרפואיות הפתוחות לעיון החולה; יכולתו לקבל חוות דעת רפואית עצמאית; הנטיה ההולכת וגוברת להטיל הנטל להוכיח רשלנות על הרופא ובית החולים.
ההכרעה:
החשש לפגיעה בקיומן ובתפקודן של ועדות הבדיקה הפנימיות בבתי חולים, אם לא יוכר החיסיון, הוא ספקולטיבי.
חובתו - האתית והמשפטית - של הרופא להעמיד את בריאות החולה בראש מעייניו, ולקיים יחס של כבוד לחיי אדם. זו מטילה עליו חובה ממילא לשתף פעולה באופן מלא עם ועדות רפואיות פנימיות.
הסנקציה המשמעתית והאחריות האזרחית והפלילית מאששות חובות אלה. מה שנדרש מהרופא ומקצוע הרפואה אינו סגירות וחיסיון אלא פתיחות וגילוי האמת.
לעתים דווקא הפתיחות והגילוי ביחסים שבין חולה ורופא, הבאים בעקבות בדיקה פנימית הוגנת ופתוחה, הם שעשויים למנוע תביעות.
אילו המשפט הישראלי היה מכיר בנשימה אחת בזכותו של החולה לקבל מידע על הטיפול הרפואי שנעשה בו ומאידך בחיסיון המוענק לרופא ולבית החולים מפני מתן מידע זה לחולה הייתה נוצרת דיסהרמוניה.
ג. חיסיון בתחום הביטוח והנזיקין
אבי נתיב[9] הגיש נגד כלל תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
בתצהיר גילוי מסמכים גילתה כלל שבידיה "תמונות..... דוחות חקירה - חסויים, הוכנו לצורך הכנת המשפט".
השופט ד"ר גבריאל קלינג מזכיר כי החיסיון של מסמכים שהוחלפו בין עורך-דין לבין לקוחו מוסדר בסעיף 90 לשכת עורכי הדין ובסעיף 48(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] בו נאמר "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך דין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון....."
אלא שהוראת חוק זו אינה לעניין. חסיונם של מסמכים שהוכנו לקראת משפט מקורו במשפט המקובל, ולא בהוראות המכוונות לעורך הדין, או שנועדו למנוע כפייתו של עורך-דין להעיד על דברים שבינו לבין לקוחו.
השופט קלינג סבור שגם הלכת זינגר ניתנה על יסוד המשפט המקובל ולא בכדי אין בפסק הדין התייחסות לסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין ואף לא לסעיף 48 פקודת הראיות.
בבואו להחליט בשאלת החיסיון על בית המשפט לשקול ולבחור בנקודת האיזון שבין שתי תכליות. מצד אחד רצוי כי בפני בעל דין תהיינה כל הראיות שבידי יריבו כדי להפחית את יסוד ההפתעה והמקריות במהלך המשפט גופו וכן לחסוך זמנו של בית המשפט.
מנגד ניצבת השאיפה לאפשר לבעל-דין להתכונן לקראת המשפט ללא חשש מעינו של יריבו. ראוי להבטיח, כי ההכנות לקראת משפט אפשרי ובמהלכו, תהיינה חסויות מעיני היריב, וזאת, על מנת שאלה תיעשינה במירב היעילות, תוך היעזרות באמצעים ובעזרים כמו תמונות, הקלטות-קול, הקלטות-וידאו ורישומים.
שלילת החיסיון מכל אלה לא תועיל ליריב, כי משיהא ידוע שאין חיסיון, לא יהיו כל אלה בנמצא. בעל-דין יאלץ להסתפק בדברים שבעל-פה, ונמצאו הכל חסרים.
הצורך בחיסיון במקרה הנדון, גובר לדעת השופט קלינג, על זכות היריב לעיין בראיות.
השופט קלינג דוחה גם את הבקשה לקבוע כי חברת הביטוח תאפשר את העיון, משתגמול בליבה החלטה להשתמש באותה ראיה במשפט. אין בסדרי הדין שלנו, עיתוי לאותה החלטה של הנתבע בדבר הראיות שיעשה בהן שימוש. מבחינת סדרי הדין יכול הנתבע להמתין עם החלטתו זו עד לסיום ראיות התובע, ואף במהלך הבאת ראיותיו שלו. כאשר הנתבע ירצה להציג את המסמך כראיה, הרי באותו שלב יהיה עליו להציג את המסמך בשלמותו והנפגע יוכל לעיין בו כרצונו. אולם, אם הכוונה היא גם לשימוש, שייעשה לצורך חקירה שכנגד, הרי יעילותה של החקירה מוסיפה ומצדיקה את קיומו של החסיון. אחת מתכליותיה של החקירה שכנגד היא ערעור מהימנותו של העד. אין ספק שלתכלית זו יש חשיבות כי המידע שבידי היריב לא ייחשף בפני יריבו. כך, למשל, דו"ח של חוקר שעקב אחרי תובע בתביעה על נזקי גוף, ואשר על פיו נראה התובע מבצע פעולות שלטענתו אינו מסוגל לבצען.
יש חשיבות רבה לכך, כי התובע לא יידע את תוכן הדו"ח בהעידו על מגבלותיו.
לחשיפת שקריו בעניין זה השלכה על מהימנותו, כאשר על בית המשפט לבחון טענותיו ועדותו לגבי מגבלותיו הבאות לביטוי בחדרי חדרים, ואשר אינן נחשפות לעיני החוקרים מטעם הנתבעת.
בשקול בית המשפט כל אלה, עליו ליתן את הדעת גם על כך, שאין מדובר אך ורק בעשיית צדק בין בעלי הדין שלפניו, אלא גם על כך שפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מעיקים על כיסו של הציבור בכללו, המממן את הפרמיות הנגזרות מכלל הפיצויים המשולמים לנפגעי תאונות דרכים. כדי להגן על הציבור, מן הראוי להעמיד לרשות המבטחים כלים יעילים לחשיפת האמת בבית המשפט.
השופט דחה גם את הבקשה כי חברת הביטוח תשלים את גילוי המסמכים על ידי ציון המועדים של עריכת המסמכים החסויים וזהות עורכיהם. מתן הפרטים המבוקשים עשוייה לפגום בתכליתו של החיסיון.
בעניין[10] עבליני נדונה בקשה לאפשר לנפגע בתאונת דרכים לעיין במסמכים חסויים של חברת הביטוח, במסגרת הליכים מקדמיים לתביעת פיצויים שהגיש. בין השאר, ביקש הנפגע לעיין בהודעה שהוא עצמו מסר לחוקרים מטעם חברת הביטוח, בעותק מקלטת השיחה עם הנפגע שהוקלטה על-ידי חוקר מטעם חברת הביטוח ובעותק מתמליל השיחה.
השופט פינקלמן קובע כי שאלת האיזון הראוי בין הזכות לחיסיון מול חובת הגילוי חוזרת תדיר אל שולחן המשפטים.
נגזרת מן הזכות לחיסיון, היא השאלה אם מסמך חסוי, יישאר בחשכת החיסיון ולא יראה אור במהלך אותו משפט.
בתי-המשפט נחלקו בעמדותיהם[11] ולא רק בזכות לחיסיון מול חובת הגילוי, אלא גם בזכות להציג ולהגיש לתיק בית-המשפט, בהמשכו של הבירור המשפטי, מסמך שמלכתחילה לא גילו את תוכנו בעילה של חיסיון.
כך לדוגמא קבע השופט בן יאיר כי החיסיון אינו חל מקום בו בעל-הדין מתכוון להשתמש במסמכים שהוכנו לצורך הגשתם כראיה במהלך הבירור המשפטי.
השופט קלינג נתן משקל נכבד יותר לזכות החיסיון מול חובת הגילוי.
השופט דוד חשין קבע כי חברת הביטוח פטורה מלאפשר לנפגע לעיין בקלטת, מחמת היותה חסויה. כתוצאה מכך חברת הביטוח לא תהא רשאית להגיש את הקלטת כראיה במשפט, או לעשות בה שימוש בדרך של הצגתה לבית המשפט במהלך הדיון, אלא אם כן היא תוותר על החיסיון כבר כעת תוך 30 יום מיום שנודעה לה החלטה זו.
השופט פינקלמן קובע כי יש להבחין בין אמצעי לתכלית. התכלית, במסגרת ששופט מצוי בה, הנה שהאמת קודמת לכול, והיא עיקר העיקרים. הזכות לחיסיון או חובת הגילוי ועוד כיוצא באלה, הינם אמצעי בלבד אל עבר התכלית. כל מקרה ייבחן אפוא לפי נסיבותיו שלו.
טול לדוגמה תביעה שפרטיה נהירים לנתבע בעוד שהתובע אינו יודע, או שהוא מתקשה אובייקטיבית, לדעת את נסיבותיה. כגון תביעה בעילה של רשלנות רפואית. מולה אירוע שפרטיו בידיעת התובע והוא בחזקת נעלם אצל הנתבע. כגון שטען לפגיעה גופנית במסגרת של תאונת דרכים ורק מפיו אנו חיים.
בראשון יושם דגש על חובת הגילוי ובאחר על זכות החיסיון. בראשון יבקש בית-המשפט להקל מעל התובע את חקר האמת, ובאחר יאפשר לנתבע חקירה נגדית הולמת, על-מנת לעמוד על מהימנותו של התובע.
במקרה שלנו קובע השופט, תביעה לפיצויים בשל אירוע שהתובע טוען לו, ויכול שרק מפיו אנו חיים. התובע טוען שדלת תא המטען ברכב נסגרה על ידו והסבה לו נזק. חברת הביטוח מכחישה את האירוע. יתר-על-כן: התובע מבקש שיגלו לו את תוכן הודעתו שלו, שמסר לחוקר מטעם הנתבעת וכן עותק מקלטת השיחה שהייתה עם התובע ואשר הוקלטה על-ידי החוקר. כן הוא מבקש לקבל עותק מתמליל השיחה.
מבחינה של מהות, הבקשה מעלה רצון לברר דברים שהוא עצמו אמר אותם בהזדמנות קודמת. אם אמת נכון הדבר, כי אז: "מה לי הכא מה לי התם". האמת אחת היא. ואם בכל זאת המשיב עומד על בקשתו, יכול שהוא חושש לסתירה בין מה שאמר למה שהוא יתבקש לומר בשנית, במהלך משפטו. המשיב מבקש "לערוך את הדין" וכן להכין עצמו ליתן הסבר לסתירות אפשריות בהודעתו דהתם מול עדותו במהלך משפטו.
מהיבט זה אין הבדל אם ההודעה נרשמה בכתב או שהונצחה בתמונות או בסרט או שהוקלטה באופן סמוי כדין. שכולם "מסמך" הם, ואין כל מקום להבחין ביניהם.
בשלב זה,מוסיף השופט פינקלמן, אין צורך להיזקק לשאלה אם מסמך שהוכרז להיות חסוי, יכול שיוגש בבוא העת כראיה או שייעשה בו כל שימוש אחר במהלך המשפט. על-אף כך אומר בפסוקים אחדים בלבד. אותם כללים שהתייחסתי אליהם לעיל יפים גם כאן. שהאמת חשובה מן הפרוצדורה. ואין חותכים את הדין בכבלי פרוצדורה, אלא במקרים נדירים.
3. דחיית העיון בחומר חקירה שבידי חברת הביטוח
שמעון סוויסה הגיש לבית משפט השלום בתל אביב תביעה לפיצויים עבור נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים.
מבטחת הרכב בביטוח חובה, חברת הכשרת היישוב טענה שסוויסה לא נפגע, כפי שנטען על ידו, וכי האירוע אינו מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק הפיצוים לנפגעי תאונות דרכים.
בית המשפט החליט לפצל את הדיון לשאלת החבות לחוד ולשאלת גובה הנזק לחוד והורה על הגשת תצהירי עדויות ראשיות, תחילה של סוויסה, ולאחר מכן תצהירים מטעם חברת הביטוח.
בית המשפט קבע כי הכשרת היישוב תגיש תצהירי עדות ראשית של חוקריה לאחר תום שמיעת עדויות התביעה.
בגילוי מסמכים גילתה הכשרת הישוב כי בידיה דוחו"ת חקירה חסויים ושלוש הודעות: הודעה על התאונה, הודעה לחוקר שניתנה כשלושה חדשים לאחר התאונה ועוד הודעה שניתנה לחוקר כחמישה חודשים לפני התאונה.
סוויסה דרש להעביר לעיונו את ההודעות ונענה שאלה יוצגו בפניו רק לאחר שסוויסה יגיש לבית המשפט תצהירי עדות שלו ושל העדים מטעמו.
השופטת הילה גרסטל בבית המשפט המחוזי בתל אביב קבעה כי אותו הגיון שהביא לדחיית הגשת דוחו"ת החוקרים עד לאחר תום חקירת עדי התביעה צריך לחול גם על ההודעות לחוקר.
השופט שלמה לוין: [12]
הכשרת הישוב הסכימה להמציא לסוויסה העתקים של ההודעות לאחר שסוויסה יגיש לבית המשפט תצהירים שלו ושל העדים מטעמו. לפיכך הסעד שנתנה השופטת גרסטל להכשרת הישוב הוא רחב מהמבוקש על ידה.
השאלה אינה אם הודעות הנפגע נהנים מחיסיון אלא אם רשאי בית המשפט לדחות את הגשת ההודעות לשלב שלאחר הגשת תצהירי הנפגע.
הכלל הוא, שרשאי בעל דין לקבל מידע על מסמכי היריב, בין שהם מועילים לעמדתו ובין שהם מזיקים לעמדתו ואפשר שאם יגיעו מראש לידיעתו, יוכל ליטול את עוקצם בראיות אחרות.
משחק בקלפים גלויים עשוי, בדרך כלל, למנוע קיומן של טקטיקות פסולות של הפתעת היריב ודחיית המשפט, לפי בקשת בעל הדין המופתע, כדי להביא חומר ראיות לסתור. הוא עשוי גם לשמש כגורם להבאתם של בעלי הדין לכלל פשרה.
אך הכלל האמור אין כוחו, בהכרח, יפה לגבי מי שכל גירסתו במשפט כוזבת והוא מבקש את הגילוי כדי להכין ראיות כוזבות שיש בהן כדי לסתור את הראיות שבידי יריבו.
דבר גילוי המסמכים נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. הוא לא ייתן צו לגילוי מסמכים או לעיון בהם אלא אם כן "היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן" (תקנה 120 לתקנות סדר הדין האזרחי).
כשם שרשאי הוא לדחות בקשה לגילוי מסמכים לזמן אחר, כאמור בתקנה 112, רשאי הוא גם לדחות את העיון לזמן אחר.
השאלה אימתי רשאי בית משפט להורות על דחיית העיון במסמכים למועד אחר, יכולה להשתנות לפי סוגי העניינים העומדים על הפרק, ולפי הנסיבות המיוחדות של כל עניין ועניין.
השופט מסכם את הדרך שבה על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בתביעת פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו בנסיבות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, כשטענת חברת הביטוח היא שגרסת הנפגע לגבי האירוע נשוא התובענה היא כוזבת:
1. בתביעות פיצויים על נזקי גוף קיימת חזקה, כמו בתביעות אחרות, שיש מקום לגילוי כללי של מסמכים ולעיון בהם בעתו בין כשמדובר במסמכים מועילים ובין כשמדובר במסמכים מזיקים. 2. השופט רשאי לסטות מן הכלל האמור אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת. 3. שיקול דעתו של השופט, אם לדחות את העיון בראייה למועד אחר אם לאו, הוא בלתי מוגבל והוא תלוי במחלוקת בין בעלי הדין כפי שהיא נתגבשה בכתבי הטענות ובצפי של בית המשפט, לפי החומר שלפניו, לגבי הסתברות קיומן של נסיבות שבהן ניתן לשער שעיון מוקדם במסמכים על ידי בעל דין לא ישרת את מטרות הצדק. השופט יטה יותר לעשות שימוש בשיקול דעת זה כשהמחלוקת סבה על עצם קיומו של האירוע נשוא התביעה, מאשר כאשר מדובר בשיעור הנזק בלבד. 4. הגישה בישראל נוטה להורות על עיכוב בהגשת הראייה שבמחלוקת מתוך דעה שעיכוב כזה עשוי לעיתים לשרת את מטרת גילוי האמת. לעומתה הגישה האנגלית בתביעות נזיקין נגד חברות ביטוח, נוטה להורות, על גילוי מלא של מסמכים. 5. העובדה שגילוי מוקדם של הראיות המזיקות שבמחלוקת עשוי לעודד פשרות, הוכרה בארץ כשיקול לגיטימי בניהול קדם משפט, על פי תקנה 140 לתסד"א, אולם לא כשיקול דומיננטי כמו באנגליה לצוות על גילוי ראיה. 6. במקרה מתאים רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119, לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות, כפי שפורטו בכתב התביעה, לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת. 7. החלטת בית המשפט של ערכאה ראשונה בשאלה אם לדחות את העיון במסמך למועד אחר אם לאו נתונה לשיקול דעתו ובית המשפט לערעורים לא ייטה להתערב בה, אלא במקרים נדירים.
במקרה של סוויסה סבה המחלוקת שבין בעלי הדין על שאלת החבות בלבד והראיות שבהן מדובר הן ראיות שמקורן בנפגע עצמו ואשר נוצרו על ידו זמן קצר לאחר האירוע נשוא התביעה.
עמדת הנפגע במקרה כזה מעוררת חשש שמא מסר לחוקרי חברת הביטוח גרסה שאינה תואמת את גירסתו שבכתב התביעה. במקרה כזה יש לכאורה לחברת הביטוח יסוד לגיטימי לטעון שמן הראוי להעמיד עניין זה במבחן החקירה שכנגד.
בשולי הדברים: גם דחיית העיון בסרט המצוי בידי חברת הביטוח, סרט שאינו תואם באופן חזותי את גירסתו של התובע נתונה לשיקול דעת השופט, לפי נסיבותיו המיוחדות של המקרה.
לכן נפסק: העיון בהודעות הנפגע ידחה רק עד לאחר הגשתם לבית המשפט של תצהירי הנפגע ושל העדים מטעמו.
חיים אבוטבול הגיש תביעה נגד מבטח רכב בביטוח חובה לפיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
בית המשפט המחוזי הורה על הגשת עדויות ראשיות בדרך של תצהירים ודחה את בקשת חברת הביטוח לדחות את הגשת תצהירי החוקרים מטעמה עד לתום שמיעת ראיות התביעה "בהיעדר טעמים מיוחדים לה" וגם משום שחברת הביטוח אינה חייבת להגיש את דו"חות החוקרים והיא יכולה רק להיעזר בהם.
חברת הביטוח טענה כי עדותו של הנפגע בדבר נסיבות התאונה היא עדות יחידה, וחברת הביטוח מכחישה את עצם התרחשות התאונה. הותרת ממצאי החוקרים חסויים עד לסיום פרשת התביעה היא ראויה, ואף מקדמת את התכלית של גילוי האמת.
הכלל קובע השופט אליעזר ריבלין[13] בעקבות פרשת סוויסה, הוא גילוי מסמכים ועיון בהם.
אולם לבית המשפט נתון שיקול-דעת לדחות עיון בראייה אם הוא סבור שעיון בה בשלב מוקדם עלול להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת.
החלטה בעניין זה נגזרת ממכלול נסיבות המקרה ומן המחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי הטענות, ובית משפט של ערעור לא ייטה להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בעניין זה.
אכן, המקרה הוא גבולי, מבהיר השופט ריבלין, אולם אין לחרוג מן הנטייה שלא להתערב בהחלטה מסוג זה. העובדה שהטתה את הכף היא שהנפגע שטח כבר את גרסתו ביחס לקרות התאונה, והוא עשוי להיתפס עליה.
בפרשת צג עליתה[14] המבוטחת שיתפה פעולה עם שמאי חברת הביטוח, העמידה לבדיקתו את המחסן ממנו נגנב ציוד שלה והציגה בפניו מסמכים רלוונטיים, שנתבקשו על ידו.
בבית המשפט ביקשה המבוטחת כי הכשרת הישוב תגלה ותמסור לה את דו"ח השמאי.
השופט אמנון סטרשנוב שדן בבקשה לגילוי דו"ח השמאי, הבחין כי בפוליסה ניתנו להכשרת הישוב זכויות רבות, בין היתר, כניסה לחצרי המבוטחת, לאחר שקרה מקרה הביטוח; תפיסת מיטלטלין; העמדת המיטלטלין לבדיקה ולהערכה על ידי מומחה מטעמה. למעשה, רשאית המבטחת לעשות במיטלטלין "כראות עיניה".
מנגד קמה למבוטחת החובה להעמיד את עסקה לרשות המומחה מטעם המבטחת, לגלות למומחה כל פרט שברצונו לדעת, לחשוף בפני המומחה את ספרי הנהלת החשבונות ודו"חות העסק וכיוצ"ב מסמכים שהוא מבקש לראות.
אי מילוי אחר דרישות המבטחת או כל התנגדות וסירוב מצד המבוטחת לשתף פעולה עם המומחה, כך רשום במפורש בפוליסה, גוררת באופן אוטומטי הקטנת חבותה של המבטחת בהתאם.
לדעת השופט סטרשנוב, כאשר מוטלת על המבוטח החובה המוחלטת לשתף פעולה עם המבטח ועם השמאי מטעמו, הרי אם לא תחול על המבטח חובה נגדית לגלות את הדו"ח שנערך על ידי השמאי, ייוצר חוסר שוויון בלתי מוצדק ובלתי הוגן. שהרי אם הדו"ח ישרת את מטרתו של המבטח, הוא יגלה אותו כראיה מטעמו; אם ממצאי הדו"ח לא יתאמו לציפיותיו, ימנע המבטח להגישו, והוא אף עשוי לשלוח שמאי אחר, נוסף, בתקווה שממצאיו יענו על מבוקשו.
הדבר דומה לנפגע נזקי גוף שמעמיד עצמו לבדיקה בפני מומחה רפואי של הצד שכנגד. כלום יעלה על הדעת שחוות הדעת הרפואית לא תגולה לנפגע-הנבדק?
אמור מעתה, כלשון השופט, "התייעצות חברת הביטוח עם עו"ד לצורך הגנה במשפט - תהנה מחסיון; דו"ח חוקר שהוכן ללא ידיעת המבוטח לצורך הליך משפטי - יהנה מחסיון; אך דו"ח שמאי שהוכן בשיתוף פעולה מלא עם המבוטח, על פי חובה המוטלת על המבוטח בפוליסת הביטוח הפוטרת את חברת הביטוח מחובת תשלום התגמולים באם המבוטח לא ישתף פעולה עם המומחה - לא יחסה תחת כנפי החסיון ויש לגלותו למבוטח".
ומה לגבי הלכת בית המשפט העליון בפרשת זינגר נ' ביינון לפיה ממצאי שמאי חברת הביטוח הם חסויים, במידה ונועדו, בין היתר, במטרה לשמש את האחרונה אם יובא העניין לערכאות?
הלכה זו, מסביר השופט ניתנה בשנת 1968, לפני התמורות שחלו בדיני החסיונות. גם לא ברור אם באותו מקרה שיתפו המבוטחים פעולה עם השמאי, מה הייתה הוראת הפוליסה בנושא זה והאם חברת הביטוח נטעה במבוטחים, בהתנהגותה, כפי שקרה כאן, את היסוד להאמין כי היא מוותרת על טענת החסיון בקשר לדו"ח השמאי מטעמה.
בסופו של יום, ועל בסיס נימוקים אלה, מחייב השופט את הכשרת הישוב לגלות את דו"ח השמאי.
מכשיר הפוליגרף עורר מאז הופעתו בעולם ויכוחים סוערים. צרפת הפכה את בדיקת הפוליגרף לעבירה פלילית. לעומת זאת, בתי המשפט ביפן עושים בה שימוש נרחב.
בישראל, קבע בית המשפט העליון[15] כי ממצאי בדיקת הפוליגרף, טרם הוכרו כאמצעי בטוח ואמין לגילוי האמת ועל כן הנם בגדר ראיה פסולה במשפט אזרחי.
למרות האמור, תוצאות בדיקת הפוליגרף הוכשרו כראיה, אם חברת הביטוח והמבוטח הגיעו ביניהם להסכמה ברורה ומפורשת בכתב שהבדיקה תשמש ראיה בדיון המשפטי[16].
על ההסכם לנקוב גם במשקל שהצדדים חפצים להקנות להסכם הפוליגרף.
הצדדים יכולים להסכים כי ממצאי הבדיקה יהוו ראיה מכרעת בהליך המשפטי. אם כך הסכימו, והדבר קיבל ביטוי מפורש בהסכם גופו, בית המשפט יכריע בתביעה על פי ממצאי הבדיקה לשבט או לחסד.
להבדיל, כאשר קובעים בהסכם כי תוצאתו תהווה רק ראיה ולא תכריע בדיון, אזי, פתוחה הדרך בפני הצד השני להביא ראיות אחרות לסתור. בית המשפט לא יהיה מוגבל בשיקול דעתו ויהיה רשאי או להעדיף את ממצאי הפוליגרף או להעדיף על פניהם ראיות אחרות[17].
א. מבוטח המסרב להיבדק בניגוד להסכם
בעניין זה קיימים פסקי דין סותרים.
בפרשת דרור סיני[18] חנותה של המבוטחת נשרפה. המבטחת טענה כי החנות הוצתה על ידי המבוטחת או מי מטעמה. המבוטחת ובעלה נתנו הסכמתם בכתב להיבדק בפוליגרף. למרות זאת, בפועל, סירבו לעבור את הבדיקה.
בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הסכים כי לסירובה של המבוטחת להיבדק, בניגוד להתחייבותה לעשות כן, יש השלכה מסוימת לגבי אמינותה, אך יחד עם זאת אין מקום להפריז בחשיבות הסירוב ואין לנתקו מיתר הנסיבות. ממילא אין תוצאות הבדיקה מוכרות כאמצעי בטוח ואמין לגילוי האמת.
במסמך הפוליגרף גם לא נאמר דבר באשר לתוצאות של סירוב להיבדק.
לפיכך סירוב לעבור בדיקת פוליגרף יהווה ראיה נוספת במכלול הראיות שתביא חברת הביטוח בפני בית המשפט על מנת להוכיח את טענתה כי מקרה הביטוח נגרם על ידי המבוטח במתכוון (כגון הצתה עצמית), אך לא יהיה בו כדי להביא לדחיית התביעה.
לעומת זאת בפרשת עבד[19] בחר השופט יעקב צבן מבית משפט השלום בירושלים להתעלם מהסכם פוליגרף שנעשה בין מבוטח למבטח בקובעו כי התנאי שבהסכם זה, הקובע שאם המבוטח ימנע מלהיבדק בפוליגרף יהווה הדבר ויתור על תביעותיו, הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד שיש לבטלו. לדעתו של השופט צבן תנאי זה, למעשה, שולל את אפשרות הפניה לבית המשפט שהיא זכות מהותית ראשונה במעלה.
לעומת זאת, היו מקרים בהם עיכב בית המשפט את הדיון עד שהמבוטח יעבור את בדיקת הפוליגרף לה התחייב. כך היה בפרשת אלמקייס[20]. רכב המבוטח ניזוק בתאונת דרכים. המבוטח חתם עם המבטחת על הסכם להיבדק בפוליגרף.
תוצאות בדיקת הפוליגרף - כך הוסכם - יחייבו את הצדדים ויהוו ראיה בבית המשפט במידה ואחד הצדדים יפנה לערכאות. עוד הוסכם כי הימנעותו של המבוטח להיבדק, תהווה ויתור על התביעה.
לאחר שחתם, חזר בו המבוטח מהסכמתו, וסירב לעבור את הבדיקה. השופט דב מגד, ביטל את טענותיו של המבוטח להטעיה ולקיפוח.
ראשית, מבהיר השופט, מדובר כאן בהסכם דיוני לבירור מחלוקת אשר המבוטח לא היה חייב לחתום עליו. שנית, סבור היה השופט כי בהסכם קיים איזון. אמנם, אם תצביע בדיקת הפוליגרף לשקר, תהא המבטחת פטורה מתשלום. יחד עם זאת, ובד בבד, אומר ההסכם כי אם המבוטח יצא דובר אמת, כי אז תשלם לו המבטחת את תגמולי הביטוח במלואם. במצב זה, קובע השופט, הסיכון חל על שני הצדדים באופן זהה. לאור כל אלה, קיבל השופט מגד את בקשת המבטחת לאכיפת ההסכם וחייב את המבוטח לעבור בדיקת פוליגרף.
בפרשת חנוכה[21] נשרף תא הנהג ברכב המבוטח. בחברת הביטוח התעוררו חשדות. כדי להסירם חתמו הצדדים על הסכם פוליגרף. אולם, המבוטח חזר בו מהסכמתו.
השופט אברהם בייזר קבע כי הסכם הפוליגרף שנחתם בין הצדדים אינו מציין מפורשות כי תוצאות בדיקת הפוליגרף תהוונה ראיה מכרעת. אולם, מצד שני, נאמר שם כי תוצאות הבדיקה יחייבו את הצדדים. פיסקה זו הופכת את בדיקת הפוליגרף למעשה לראיה מכרעת.
השופט סבור כי מאחר והצדדים הסכימו מה שהסכימו בהסכם הפוליגרף, הפכה הבדיקה לחלק מהמערכת החוזית ביניהם. לפיכך, על המבטוח למלא קודם אחר מה שהתחייב לו. עליו לעבור בדיקת פוליגרף כדי שיוכל לקבל את הסעד שהוא טוען לו. אם לא יעשה כן, דין תביעתו להידחות.
לאור זאת, החליט השופט בייזר למחוק את תביעתו של המבוטח על הסף. אך לפני אחיזה בצעד קיצוני זה, השהה השופט את מחיקת התביעה למשך 60 יום, כדי לאפשר למבוטח הזדמנות נוספת לעמוד בהתחייבותו לעבור בדיקת פוליגרף.
בפרשת שבתאי[22] נגנבה מכונית המבוטח. הצדדים חתמו על הסכם פוליגרף בו הוסכם כי אם יתחרט המבוטח ויסרב לעבור את הבדיקה אזי יהיה בכך ויתור מצידו על כל תביעותיו בגין הגניבה.
לאחר החתימה, חזר בו המבוטח. על פי פרשנותו של השופט רפי שטראוס להלכת ביאזי, גם ממצאי פוליגרף שהתקבלו בהסכמת הצדדים ייבחנו כראיה במסגרת מכלול הראיות שעפ"י כולן יכריע בית המשפט בסופו של דבר.
המבקש להכשיר תוצאות בדיקת הפוליגרף מצווה להבהיר היטב את מגבלות הבדיקה ולהדגיש בפני בעל הדין הנבדק כי אין הוא חייב להיבדק וכי סירובו לא יוכל לפגוע בזכויותיו ולהזיק לעניינו.
בית המשפט מדגיש כי חובה על המחתים את המבוטח על הסכם הפוליגרף, להבהיר לו כי אם יימצא בבדיקת הפוליגרף כי גרסת הנבדק איננה מדויקת תפגע זכותו לתגמולי ביטוח. יש אף סבורים, מוסיף השופט, כי ראוי להסכמה כזו שתינתן במעמד עורך דין שהסביר לנבדק את משמעות הסכמתו.
לפיכך על פי פסיקה זו, אין ליתן משקל, לצורך הכרעה, לסירוב התובע להיבדק במכשיר הפוליגרף.
ב. "לא הבנתי על מה אני חותם"
בפרשת מועלם,[23] רכבו של המבוטח היה מעורב בתאונת דרכים ונגרמו לו נזקים קשים.
המבוטח הודה כי הגרסה הראשונה שמסר למבטחת באשר לזהות הנהג הפוגע הייתה כוזבת. המבוטח הבין כי הדרך לקבל כספי פיצויים מלאים היא להיבדק בפוליגרף.
בבדיקת הפוליגרף נמצא המבוטח דובר שקר. לאור זאת המבטחת סירבה לפצותו.
חתימתו של המבוטח על הסכם הפוליגרף, קבעה השופטת חדוה וינבאום-וולצקי מבית משפט השלום בתל-אביב, מקימה את החזקה כי הוא ידע על מה הוא חותם. המבוטח לא טען כי הוא הוטעה לחשוב כי תוכן המסמך שונה מהכתוב בו. לכן אם המבוטח לא טרח לקרוא על מה הוא חותם, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.
המבוטח נדרש לענין הפוליגרף שלוש פעמים לפחות. הראשונה בהודעתו לחוקר מטעם המבטחת. בשנית, בעת שחתם על הסכם הפוליגרף. ובשלישית, בטרם הבדיקה עצמה במכון הפוליגרף, כאשר חתם על הצהרה כי בדיקת הפוליגרף נערכת מרצונו החופשי והשאלות הן על דעתו.
לפיכך, פסקה השופטת, אין לקבל את טענתו של המבוטח כי לא הבין את משמעות המסמך עליו חתם.
השופטת הוסיפה גם כי אין בהסכם הפוליגרף כדי לקפח מי מהצדדים, שכן שני הצדדים נוטלים סיכון שווה כי ההכרעה תיפול לרעתם.
כך גם נקבע בפרשת עלי חליל[24].
המבטחת שלחה חוקר לחקור את נסיבות האירוע. החוקר גם החתים את המבוטח על הסכם לבדיקת פוליגרף. לימים, החליט המבוטח להתכחש להסכם עליו חתם וטען כי לא הבין על מה חתם.
קיימת חזקה - מזכיר השופט אריאל ואגו - כי אדם מודע למה שהוא חותם עליו. לכן, כאשר מדובר באדם היודע קרוא וכתוב, הנטל עליו להוכיח שחתימתו הייתה פגומה או נגועה בטעות, הטעיה וכיוצ"ב. כל עוד לא הונע החותם לחשוב שהמסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא באמת, לא יותר לו בנקל להתכחש לחתימתו.
במהלך המשפט הוכח גם כי המבוטח דובר עברית ולמד בבית הספר קרוא וכתוב בעברית.
המבוטח אינו טוען כי הוטעה לחשוב שהמסמך עליו חתם הוא שונה במהותו הבסיסית ממה שהוא בפועל. להיפך, מעדותו בבית המשפט עולה כי המבוטח ידע במה מדובר ואף סבר שחתימה על הסכם הפוליגרף תזרז את הטיפול בתביעתו. חזקה על המבוטח - קובע השופט - שאם לא היה לו מושג על מה מדובר, הוא היה שואל ובודק ולא משאיר את העניין תלוי בחלל האוויר.
באותה הרוח נקבע בפרשת ברק טכנולוגיה במקרה בו טען המבוטח כי חתם מבלי לקרוא[25].
רכבו של המבוטח נגנב. המבוטח חתם עם המבטחת על הסכם פוליגרף.
בהסכם נקבע כי תוצאות בדיקת הפוליגרף תהווינה ראיה, והצדדים יהיו מנועים מלטעון נגדה.
עוד נרשם בהסכם, כי אם המבוטח יסרב לעבור את הבדיקה, אזי עצם הסירוב, ייחשב לויתור על התביעה. המבוטח התחמק מביצוע הבדיקה.
השופט גדליה טהר לב, קבע כי אומנם בהסכם לא מולא תאריך עריכתו וכן לא צוין מספר הפוליסה או מועד קרות אירוע גניבת הרכב נשוא ההסכם. אולם היה ברור לשני הצדדים, קבע השופט, כי ההסכם מתייחס לאירוע גניבת הרכב.
המבוטח העיד שהוא לא קרא את ההסכם בעת שנדרש לחתום עליו. אולם הלכה פסוקה היא, מזכיר השופט, כי אין טענת NON EST FACTUM עומדת למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם. חזקה היא כי מי שחתם על מסמך מבין על מה הוא חתם ולכן נושא בתוצאות המשפטיות של חתימתו.
בעדותו בבית המשפט עשה המבוטח רושם של אדם מבין עניין, המנהל חברה המעסיקה 20 עובדים, הבהיר השופט טהר לב. לחברה מספר רכבים שבבעלותה ועוד מספר רכבים שכורים. אין זו הפעם הראשונה שהמבוטח נאלץ לטפל מול חברת ביטוח במקרה של גניבת רכב. המבוטח ידע שהוא אינו חייב להיעתר לדרישת מגדל לעמוד לבדיקת פוליגרף.
המסקנה היא, סיכם השופט טהר לב, כי הסכם בדיקת הפוליגרף הוא הסכם מחייב.
עד עתה סירובו של המבוטח להיבדק בבדיקת הפוליגרף נבע מאמונתו שהדין אינו מחייבו לעשות זאת. לכן עד כה לא היווה סירובו של המבוטח להיבדק ויתור ביודעין על תביעתו. אולם מעתה ואילך ברור למבוטח כי על פי הדין, מתוקף ההסכם עליו הוא חתום, עליו להיבדק בפוליגרף, שאם לא כן יראוהו כמוותר על תביעתו.
לאור זאת, פסק השופט טהר לב, יש מקום למחוק בשלב זה את תביעתו של המבוטח על מנת לאפשר לו לעבור את בדיקת הפוליגרף.
ג. הסכמה לפוליגרף בנסיבות דוחקות
בפרשת שריקי[26] רכבה של המבוטחת נגנב. בבדיקת הפוליגרף נמצאה המבוטחת דוברת אמת ביחס לתשובה כי היא לא ארגנה או סידרה מראש את העלמת הרכב וכן כי היא לא נתנה או מכרה למישהו את הרכב.
לגבי השאלה האם המבוטחת יודעת במאה אחוז מי העלים את הרכב, השיבה בשלילה, וממצאי הבדיקה אבחנו תגובות מחשידות לאמירת שקר.
ביחס לשאלה האם ברכב הייתה מותקנת מערכת אזעקה והאם זו הופעלה על ידי המבוטחת, ציין בודק הפוליגרף כי נמצאו תגובות מחשידות לאמירת שקר, אולם בשל עוצמתן הנמוכה, לא ניתן לקבוע ממצא ודאי.
לאור זאת קבעה השופטת ברכה בר-זיו כי לא הובאה כל תשתית עובדתית לגרסתה של המבוטחת כי המבוטחת לא נעלה את הרכב וכי גניבת הרכב אורגנה על ידה.
לכך יש להוסיף את נסיבות החתמת המבוטחת על הסכם הפוליגרף.
במהלך המשפט התברר כי החוקר החתים את המבוטחת על הסכם הפוליגרף בשדה התעופה בן גוריון זמן קצר ביותר לפני טיסתה לארצות הברית, כשהיא מלווה בילדים קטנים וטרודה בעליה למטוס.
בנסיבות כאלה לא ניתן לראות גמירות דעת מצד המבוטחת ואפילו לא ניתן לייחס לה ידיעה על האמור בהסכם עליו חתמה.
ד. השפעת בדיקת האישה על תביעתו של הבעל
רכבם של בני זוג נפרץ. השניים הגישו תביעה לחברת הביטוח בטענה שתיק יד ובו 16 תכשיטים נגנב בפריצה. כדי לשכנע את המבטחת באמיתות תביעתם, עברה האישה בדיקת פוליגרף.
הבדיקה הראתה כי האישה דוברת אמת בכל הנוגע לגניבת תיק היד, אך משקרת ביחס לכמות התכשיטים. במקום 16 תכשיטים נגנבו רק שניים. הבעל לא נבדק בפוליגרף.
בפני שופטת בית משפט השלום בתל-אביב מיכל רובינשטיין שדנה בתביעת בני הזוג, טען עורך דינם כי אין לראות בבעל ובאישה יחידה אחת. לכן, ממצאי הפוליגרף מחייבים אמנם את האישה אך לא את הבעל.
השופטת רובינשטיין דחתה טענה זו בהתבססה על הכלל המשפטי הידוע של "מעשה בית דין", וכלשונה, "התובעים הם בעל ואישה המבוטחים באותה פוליסה. הם הגישו תביעתם בצוותא חדא ויוצגו על ידי אותו עורך דין. קיימת ביניהם זהות אינטרסים מלאה. לבעל אין טענות עצמאיות משל עצמו. אותן הטענות שבפי הבעל ניתן לשים בפיה של אשתו. גם לבעל היה יומו בבית המשפט וניתנה לו הזדמנות להעלות טענותיו ולהיבדק בעצמו בפוליגרף. הוא לא התנגד שרק אשתו תיבדק ולא גרס מלכתחילה כי ממצאי מכונת האמת באשר לאשתו יחייבו רק אותה".
לא יעלה על הדעת - הוסיפה השופטת - כי לגבי האישה יקבע בית המשפט שפריטים מסוימים לא נגנבו ולגבי בעלה הוא יקבע שכן נגנבו.
התוצאה הסופית של פסק הדין היא שאת תוצאות בדיקת הפוליגרף של האישה ייחסו לבעל.
ה. היקף ההסכמה – לבדיקת פוליגרף אחת
רכבה של נוגה סבח נגנב.
סבח השתכנעה כי הסכמתה לבדיקת פוליגרף תזרז את תהליך תשלום תגמולי הביטוח. היא עברה את בדיקת הפוליגרף. או אז, דרשה המבטחת כי סבח תעבור בדיקת פוליגרף נוספת.
סבח סירבה והגישה תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב[27].
במהלך המשפט התברר כי בסדרת השאלות הראשונה, שהתייחסה למעורבותה בגניבה, סבח זזה, דיברה, פיהקה והתנשמה באופן שהפריע לקבלת תוצאות ברורות. בסדרת שאלות נוספת שהתייחסה למיגון הרכב בעת הגניבה, יצאה סבח דוברת אמת.
המבטחת לא הייתה מרוצה מתוצאות הבדיקה וסבח סירבה לעבור בדיקה משלימה.
השופטת נועה גרוסמן קבעה כי כתב ההסכמה עליו חתמה סבח אינו מחייב אותה להיבדק בדיקות חוזרות בפוליגרף, עד שתתרצה המבטחת.
על פי כתב ההסכמה, מתחייב המבוטח להתייצב לבדיקת פוליגרף. המסמך נוקט בלשון יחיד ולא בלשון רבים. המסמך אינו מחייב את המבוטח החתום עליו להתייצב לבדיקות נוספות ככל שתאבה המבטחת.
לפיכך, פסקה השופטת, סבח מילאה את חובתה בעוברה את הבדיקה הראשונה וחייבה את המבטחת בתשלום תגמולי הביטוח.
ו. סירוב לשלם לאחר שהמבוטח יצא דובר אמת
למרות העובדה כי מבוטחה יצא בבדיקת הפוליגרף דובר אמת, המשיכה חברת הביטוח אריה בסירובה ולא שילמה לו את תגמולי הביטוח.
לביתו של יוסף מוקה אירעה פריצה.
חברת הביטוח אריה טענה שהפריצה לא הייתה ולא נבראה. אריה הוסיפה כי מוקה גם לא התגורר בדירה מספר חודשים לפני האירוע. כידוע, דירה בלתי תפוסה - כך קובעת הפוליסה התקנית לביטוח דירה - אינה מבוטחת.
המחלוקת בין הצדדים הובאה להכרעה בפניה של השופטת דפנה אבניאלי מבית משפט השלום בתל-אביב[28].
השופטת המליצה כי מוקה ייבדק בפוליגרף, ובין הצדדים נחתם הסכם כי בדיקת הפוליגרף תחייב.
מוקה נבדק בפוליגרף. בגרסתו כי אירעה פריצה לדירתו לא נמצא פגם. גם דבריו כי למרות השיפוצים שנערכו בדירה, הוא המשיך להתגורר בה ולשמור עליה, אומתו על ידי מכונת הפוליגרף.
אלא שגם בדיקת הפוליגרף שנעשתה בהסכמת אריה לא שכנעה את מקבלי ההחלטות באריה להפסיק ולהטיל חשד במבוטחם. למרות ממצאי הבדיקה, המשיכה אריה לטעון כי מדובר בתביעה כוזבת.
השופטת אבניאלי הביעה תמיהה על עמדתה של אריה לאור ההסכם שתוצאות הבדיקה תחייבנה את שני הצדדים והעובדה שמוקה נמצא דובר אמת בבדיקתו.
התנהגותה של אריה וסירובה המתמשך לפצות את מוקה בגין נזקיו, גובלים לדעת השופטת בחוסר תום לב.
לפיכך, מחייבת השופטת את אריה לשלם למוקה את תגמולי הביטוח ואף בריבית מיוחדת.
ז. מכשיר הבדיקה או מהלך הבדיקה לא היו תקינים
מפסק דין שניתן על ידי השופטת חדוה וינבאום-וולצקי[29] בבית משפט השלום בתל אביב, עולה כי כדי להוכיח טענה לקיומם של פגמים בבדיקת פוליגרף, יש להצטייד בחוות דעת להוכחת פגמים כלשהם בביצוע הבדיקה.
השופטת התייחסה גם להעברת חומר חקירה לבודק פוליגרף טרם ביצוע הבדיקה. לדעתה אין בכך כל פסול. נהפוך הוא: בדין וחשבון הועדה לענייני פוליגרף שנערך בשנת 1981 בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט יצחק כהן, נאמר כי לשם ניהול בדיקת פוליגרף ראויה ולשם ניסוח שאלות, על הבודק לדעת פרטים על האירוע. פרטים אלה מובאים לידיעת הבודק מתוך עיון בחומר החקירה ומתוך שיחת הקדמה עם הנבדק.
במקרה של שרון מועלם[30], הוכח כי החוקר שערך את החקירה האמין כי מדובר בתביעה כוזבת. אמונה זו הוא ביקש להנחיל לבודק הפוליגרף.
השופטת וינבאום-וולצקי קבעה כי אין בכך פסול. לא הוכח במשפט כי לאמירתו של החוקר הייתה השפעה על תוצאות בדיקת הפוליגרף. ממצאי הבדיקה אינם נסמכים על התרשמות הבודק, אלא על תגובות פיזיולוגיות של הנבדק לשאלות עליהן נשאל.
הכלל שקבע בית המשפט העליון הוא, שיש לתת תוקף לכתבי ויתור משום תיקונו של עולם. רצוי לעודד בעלי דין להגיע להסדרי פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט.
להלן נראה איך בתי המשפט חיפשו דרך לאזן בין אינטרס זה של יישוב מחלוקות לבין הצורך להגן על אוכלוסיות חלשות, כמו קטינים.
א. נזקים שנתגלו לאחר חתימת כתב ויתור
ביתה של עדנה אפרתי, נפגע מפיצוץ עז, במחסן חומרי נפץ של התעשייה הצבאית.
התעשייה הצבאית מבוטחת בחברת הביטוח אריה. האחרונה פיצתה את אפרתי והחתימה אותה על כתב ויתור. בתמורה לקבלת הפיצוי שיחררה אפרתי באופן סופי ומוחלט את מדינת ישראל, תע"ש, משרד הביטחון וחברת אריה מכל אחריות לנזקים עתידיים כלשהם.
כעבור חודש נתגלו בביתה נזקים נוספים. גם כאן, לאחר שנזקים אלה נבדקו על ידי מהנדס מטעמה, שילמה אריה לאפרתי, והיא הוחתמה על כתב ויתור בנוסח זהה.
כעבור למעלה משנה שוב הופיעו בבית נזקים. על פי הערכת מהנדס מומחה שהוזמן מטעם אפרתי, מדובר בנזקים אשר אדם מן הישוב לא יכול היה לצפות כי יתגלו בעתיד.
הפעם, כבר סירבה חברת אריה לפצות את אפרתי. בסירובה, נסמכה אריה על כתב הויתור לפיו הסכימה אפרתי שלא לתבוע כל נזק נוסף אפילו יתגלה כזה בעתיד.
השופט צבי גורפינקל[31], שישב אז בבית משפט השלום בהרצליה, קבע כי על פי הלכתו של בית המשפט העליון כתבי ויתור שנחתמים על ידי ניזוקים לטובת חברות ביטוח מהווים למעשה הסכמי פשרה והנם חוזים לכל דבר ועניין. הם מקנים לחברת הביטוח חסינות כלפי תביעות עתידיות של המוותר.
כתב ויתור כמו כל הסכם אחר, ניתן לבטל רק אם נפל פגם בכריתתו.
אפרתי טענה כי טעתה כאשר חתמה על להסכמי הויתור שכן לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת כי נזקים נוספים יופיעו בביתה בעקבות הפיצוץ.
כן הוסיפה כי סברה במעמד החתימה שאם יתגלו נזקים נוספים בביתה היא תוכל לפנות לנציגי תע"ש וחברת הביטוח תפצה אותה כשם שעשתה בעת התשלום השני, על אף כתב הויתור שנחתם עם התשלום הראשון.
בכל הסכם פשרה, מטבעו ומטיבו נוטלים הצדדים סיכון, אומר השופט. גם כאן הסתכנה אפרתי בכך שבעתיד יתגלו נזקים נוספים, עליהם ויתרה כדי לקבל ללא דיחוי וללא כל צורך בהתדיינות ממושכת פיצויים בגין הנזקים שנתגלו באותה עת בביתה.
יתכן שכתב הויתור הראשון - מבהיר השופט - נחתם תחת הלם הפיצוץ שאירע. אולם, כתב הויתור השני נחתם כבר לאחר שנתברר לאפרתי האפשרות של נזקים המתגלים כעבור זמן. היא לא ערכה באותו מועד בדיקות לגבי אפשרות של נזקים עתידיים. לכן, היא נחשבת כמי שהסתכנה מדעת ומרצון. משהתממש הסיכון עליו ויתרה - חסומה בפניה הדרך לטעון לטעות.
לאור זאת, דחה השופט גורפינקל רק על בסיס כתבי הויתור.
ב. מחלה המתגלה אצל קטין לאחר חתימת כתב ויתור
ג'ורג' שאול, קטין בן שמונה, נפגע בתאונת דרכים. חברת הביטוח שלחה אל הוריו חוקר. זה החתים את ההורים על כתב ויתור, תוך קבלת פיצוי בסך של 150 ש"ח. לאחר זמן לקה שאול באפילפסיה. התעורר חשד שמקור המחלה בתאונה.
השופט ד"ר גבריאל קלינג[32], מבית המשפט המחוזי בתל אביב, מבהיר כי בחובותיהם כלפי בנם הקטין נמדדים ההורים לפי אמות המידה שנקבעו לנאמן על פי דיני הנאמנות.
אחד מדיני הנאמנות קובע כי צד שלישי (כמו המבטחת במקרה זה), אשר נופלת לידיו זכות כתוצאה מהפרת חובותיו של הנאמן, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט הרשאי לבטל את אותה זכות.
המבטחת במקרה זה ידעה שיישוב התביעה כנגד תשלום זעום מהווה הפרה של חובת הנאמנות מצד הוריו. והרי נזקיו עלולים להתגלות במועד מאוחר יותר. אין צורך אפילו בידיעה סובייקטיבית ממשית של המבטחת. מדובר בידיעה שאת שיעורה ועמקה קובע בית המשפט.
אמנם, מוסיף השופט, נכונים דבריו של בית המשפט העליון כי יש לתת תוקף לכתבי ויתור משום תיקונו של עולם. רצוי לעודד בעלי דין להגיע להסדרי פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. אלא שיש גם לאזן בין אינטרס זה של יישוב מחלוקות לבין הצורך להגן על קטינים ועל שכמותם.
השופט תקף את נוהגם של חברות הביטוח לשלוח לבתי הנפגעים חוקרים במטרה ליישב את התביעות. הוא אינו מוצא כי תפקידו של החוקר הוא לנהל משא ומתן בשם החברה. השופט קורא לחברות הביטוח לחדול מנוהג פסול זה.
בסופו של דבר, הורה השופט קלינג לבטל את כתב הויתור ופתח את הדרך בפני הקטין, שהתבגר בינתיים, לקבל את מלוא הפיצוי המגיע לו עבור מחלת האפילפסיה, אם יתברר כי מקורה אכן בתאונה.
ג. התנאת תשלום המגיע למבוטח ממילא בחתימה על כתב ויתור גורף
מרדכי תעסה הגיש תביעה נגד חברת הביטוח הדר עבור נזק שגרם מבוטחה של הדר למכוניתו של תעסה.
באחד הדיונים חייב בית המשפט את הדר בהוצאות משפט בסך של 200 ש"ח.
חברת הדר מסרה לתעסה המחאה על סך של 200 ש"ח. על גב ההמחאה הופיע נוסח מודפס מראש בו נאמר "קיבלתי מהמושך סך הנקוב בהמחאה לסילוק סופי של תביעתי כמפורט בנספח. אני מוותר על תביעה נוספת נגד המושך בשל נזק זה".
על התנהגותה זו של חברת הדר באה ביקורת נוקבת של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מפי השופטת הניה שטיין[33].
תעסה היה זכאי לתשלום ההוצאות, על פי צו בית המשפט, ללא כל ויתור מצדו. לכל היותר, הייתה הדר זכאית לאישור קבלת ההמחאה על ידי תעסה.
דרישת הדר מתעסה לחתום על כתב הויתור, פסקה השופטת, נעשתה בעורמה ובמצג שווא. במסווה תמים של נוסח קבלה של תשלום ההמחאה, התכוונה הדר להוציא מתעסה ויתור על תביעתו כולה. זאת, ללא כל קשר לתשלום ההוצאות, ומבלי שהופנתה תשומת הלב לויתור על כלל התביעה.
השופטת דחתה מכל וכל את הסבריה של הדר כי מדובר בנוהל רגיל שלה, הנובע מתוכנת מחשב "שאין אפשרות לשנותה".
ד. התנאת תשלום שאינו שנוי במחלוקת בחתימה על כתב ויתור
לפי סעיף 27 לחוק הביטוח, "תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה... והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים".
מכוניתו של אפרים כלי ניזוקה והועברה למוסך. שמאי מטעם המבטחת אמד את עלות התיקון בסך של 7,000 ש"ח.
שמאי מטעמו של כלי העריך את התיקון הנדרש בסך של 13,000 ש"ח.
המבטחת התעקשה על תיקון המכונית על פי הנחיות השמאי מטעמה בתקציב המצומצם.
המבטחת גם לא הסכימה לשלם את הסכום המצומצם, אלא אם יחתום כלי על כתב ויתור, שימנע ממנו להגיש כל תביעה נוספת.
השופט רפי שטראוס מבית משפט השלום בירושלים[34], קבע כי בהתבסס על סעיף 27, ותוך התייחסות לעיקרון השבת המצב לקדמותו השולט בדיני הביטוח, הרי התעקשותה של חברת הביטוח "לסגור" את המבוטח ב-ד' אמות הערכתו של השמאי מטעמה ולא לשלם לו אפילו את התשלום על פי אומדן זה, אלא בכפוף לויתור המבוטח על כל תביעה נוספת, לא אפשרה את תיקון הרכב והשבתו לקדמות.
השופט קבע כי חברת הביטוח במקרה זה פעלה שלא על פי חוק הביטוח.
ה. פשרה עם צד שלישי שעשה המבוטח על דעת עצמו
המקרה הבא נדון בפני השופטת חנה שרון מבית משפט השלום בתל-אביב[35].
עדיה מירום נפגעה מדלת זכוכית אוטומטית של סופרמרקט.
במסגרת הליכים משפטיים, הגיעה מירום עם הקו-אופ וחברת סמואל אשר התקינה ותחזקה את הדלת לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין.
בשלב זה ביקשה חברת סמואל לצרף לתביעה את המבטחת שלה, על מנת שזו תשפה אותה באותם סכומים ששולמו על ידה במסגרת הסכם הפשרה עם מירום. ואכן, בהסכמת כל השותפים להסכם הפשרה, צורפה המבטחת להמשך המשפט.
אולם, לאחר שהמבטחת צורפה להליכים, הסכימה השופטת שרון עם המבטחת כי הסכם הפשרה לא מחייב אותה. המבטחת לא הייתה שותפה להסכם זה ולא ניתן להטיל עליה אחריות שיפוי מקום שהתביעה לא הוכחה מעיקרא.
צירופה המאוחר לדיונים וחתימת הסכם פשרה בטרם צירופה, קיפח את המבטחת ושלל את זכותה הבסיסית להתגונן ולמצות כראוי את היום הניתן לכל בעל דין בבית המשפט.
ניתן לצרף צד למשפט רק כדי לחייבו בתשלום שנעשה על דרך של פסק דין ולא עבור תשלום שנעשה מרצונם של בעלי הדין האחרים.
גם מתן תוקף של פסק דין למעשה הפשרה אינו משנה את התמונה. עדיין מדובר בהסכם פשרה ולא בפסק דין אשר ניתן לאחר שהשופט שמע את הראיות במשפט.
השופטת פטרה לפיכך את חברת המבטחת מכל שיפוי או השתתפות בסכום ששולם למירום.
ו. פגיעה בחסכון בעת החתימה על כתב קבלה
מרדכי כהן נפגע בתאונת עבודה. לכהן הייתה פוליסת ביטוח מסוג "יותר עדיף" בחברת הביטוח מגדל.
כהן הגיש נגד מגדל תביעה לתשלום תגמולי ביטוח, עבור התקופה בה שהה באובדן כושר עבודה מוחלט.
במסגרת תביעה זו הגיעו כהן ומגדל להסדר פשרה.
הסדר הפשרה הועלה על גבי מסמך שכונה כתב קבלה ושחרור. במסמך אישר כהן, כי קבלת סכום הפשרה מהווה סילוק מלא וסופי של כל התביעות שיש, או שתהיינה לכהן בגין הפגיעה בתאונת העבודה.
עוד אישר כהן והצהיר, באותו מסמך, כי "הפוליסה בטלה ומבוטלת וכי מוצו מלוא זכויותי על פי פוליסה זו...וכי לאחר קבלת הסכום הנ"ל אין ולא תהיינה לי זכויות כלשהן מכוחה".
לאחר החתימה על כתב הקבלה והשחרור, הגיש כהן למגדל דרישה לקבל את הסכומים שנצברו בפוליסה במסגרת חסכון לגמל. מגדל סירבה להענות לדרישה זו. לטענתה, על פי כתב הקבלה והשחרור, מוצו כל הזכויות על פי הפוליסה. הרי הוא הצהיר ששוב אין לו זכויות לפיה.
בעקבות עמדה זו פנה כהן לבית משפט השלום בתל אביב.
בבית המשפט טען כהן, כי כתב הקבלה והשחרור לא יכול לעמוד לו לרועץ. הוא לא נועד להתיר למגדל לחלט את כספי החסכון שנצברו בפוליסה; מטרתו הייתה לסלק תביעה שלא היה לה דבר וחצי דבר עם כספים שנצברו כחסכון.
השופט מאיר יפרח, שבפניו הובאה המחלוקת[36], דחה את טענותיו של כהן.
באשר לכתב הקבלה והשחרור, השופט קבע כי הוא כולל ויתור מפורש על כל הזכויות לפי פוליסת הביטוח. החתימה נעשתה לאחר שעורך דינו של כהן אישר, בשולי המסמך, כי הקריא את המסמך לכהן והסביר לו היטב את תוכנו ואת התוצאות המשפטיות של חתימתו.
מעיון בסיכומים שהוגשו מטעם כהן לבית המשפט, מסיק השופט יפרח כי כהן עצמו לא זכר את דבר קיומם של כספי החיסכון שעה שחתם על כתב השחרור. את עוונו מבקש אפוא כהן לפקוד על מגדל. אין להסכים לכך, פוסק השופט.
אשר למטרת כתב הקבלה, אכן, מודה השופט, מטרתו העיקרית לא הייתה לפטור את מגדל מתשלום כספי החסכון. אלא שאין להתעלם מכך כי מגדל חפצה להסדיר את כל ענייניה עם כהן ולהביא לידי גמר את החובות והזכויות ההדדיות הנובעות מחוזה הביטוח.
חוסר תשומת לבו של כהן, על רקע מהות המסמך, אינו עילה המצדיקה קביעה, כי התנאי בדבר ביטול ומיצוי הפוליסה הוא מקפח.
6. חובת המבטחת להודיע למבוטח את מלוא עמדתה
ביום 9.12.98 הוציאה המפקחת על הביטוח הנחייה הקובעת כי מבוטח או צד ג' המגיש תביעה לחברת הביטוח זכאי וצריך לקבל לידיו, בכתב, את מלוא עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לכל עילות תביעתו.
הסברים ארוכים ושונים שנמסרו לתובע, בשיחות טלפון רבות ארוכות ומנומקות ככל שיהיו, אינן מקיימות אחר חובה זו.
מבטחת הדוחה תביעת מבוטח, חייבת בהזדמנות הראשונה לפרט בכתב את כל נימוקי הדחייה שיש לה. אם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה.
בפרשת שדה נטופה[37] עלתה בפני השופט יצחק כהן במלוא חריפותה השאלה, אם הנחיית מפקחת זו, אכן מחייבת את חברות הביטוח, עד כדי שלא תוכלנה לטעון בבית המשפט טענות שלא הועלו על ידן בהזדמנות הראשונה, בטרם משפט.
אכן, מבהיר השופט, ברור כי אין לחוזרי המפקח תוקף של "חיקוק" במשמעות סעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981. אין מדובר במעשה חקיקה של הכנסת ואין מדובר בתקנות, שדרכן להתפרסם בקובץ התקנות הרשמי.
מאידך, אם יותר לחברות הביטוח להתעלם מהדברים המפורשים שנכתבו בחוזרי המפקח, כי אז תתרוקן מתוכן סמכות המפקח. חברות הביטוח עלולות להסיק שלחוזרי המפקח אין משקל, וממילא אין צורך להתעמק בהם ולהקפיד על יישומם.
"כפועל יוצא מכך, מדיניות משפטית ראויה, צריכה לכאורה ליתן להנחייה את מלוא התוקף, כדי להבטיח את פעולות המפקחת הנעשות לשם הגנת הצרכן".
יחד עם זאת, קובע השופט, לא תמיד הוגן להחיל את הנחיית המפקחת. כך לדוגמא, כאשר מדובר בעובדות חדשות, שהמבטח לא ידע עליהן בעת שדחה את תביעת המבוטח ואף לא יכול היה לדעת עליהן במאמץ סביר כאשר עשה לבירור חבותו. כאן חסימת המבטח מלהעלות טענות המבוססות על עובדות שנודעו לו באיחור, אינה סבירה.
הוא הדין במקרה בו מדובר בחריג ברור של הכיסוי הביטוחי הגלוי גם למבוטח. הפעלת הסנקציה עלולה להעניק למבוטח כיסוי ביטוחי, שאינו זכאי לקבל על פי חוזה הביטוח.
בדרך דומה הלך גם השופט אליעזר שחורי מבית משפט השלום בנהריה[38].
השופט קובע כי אין מקום לטענת המניעות, שעה שהמבוטח לא הראה כי בהסתמכותו על מכתב הדחייה, כפי שנוסח, שונה מצבו לרעה. טענת המניעות מקומה רק כאשר קיימת לצידה טענת ויתור על זכות כלשהי, אלא שבמקרה זה, שמרה המבטחת במכתב הדחייה על מלוא זכויותיה, ואין לומר כי ויתרה על זכות מזכויותיה. אין לקבל טענה של ויתור כאשר הויתור איננו עולה באופן מפורש מתוך הנסיבות בפרט כאשר טענות ההשתק / הויתור מועלות כנגד זכות מהותית ויסודית של המבטחת.
[1] ע"א (מחוזי, תל-אביב) 215/91 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אסולין אלי.
[2] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 2153/87 אסיקורציוני ג'נרלי בע"מ נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 13.8.00).
[3] עא 001670/01 זיו בודל נגד אררט חברה לביטוח בע"מ מחוזי תל אביב מיום 03/11/2003
[4] בת"א (חיפה) 375/91 אליהו אלבז נגד אורן אבואזיז, המאגר וקרנית ניתן ביום 29.03.95
[5] ע"א 327/68 זינגר נגד ביינון פ"ד כב(2) עמוד 602.
[6] רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נגד עפרה גלעד ואח' ניתן ביום 8.11.95.
[7] על פי סעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות.
[8] ב"ש 368 ,298/88 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא (2) 331.
[9] ת.א (תא) 1056/91 המרצה 3541/93 אבי נתיב נגד כלל חברה לביטוח בע"מ פס"מ נג (3) 419
[10] בר"ע חיפה 1450/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד רוני עבליני פס"מ נז 2 447
[11] ת"א (חי') 1999/83 (המ' 3937/86) יוסף נגד אושיות, חברה לביטוח בע"מ לא פורסם, מפי כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן; ת"א (ת"א) 156/90 (המ' 2311/93) סימון נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) מפי כב' השופט בן יאיר, שקבע כי החיסיון אינו חל מקום בו בעל-הדין מתכוון להשתמש במסמכים שהוכנו לצורך הגשתם כראיה במהלך הבירור המשפטי; ת"א (ת"א) 1056/91 (המ' 3514/93) נתיב נ' כלל, חברה לביטוח בע"מ פ"מ תשנ"ג (3) 419, מפי כב' השופט קלינג שנתן משקל נכבד יותר לזכות החיסיון מול חובת הגילוי; ת"א (י-ם) 344/93 אלעביד נ' קליין את שניטמן, הנדסת מבנים בע"מ ואח' לא פורסם וכן ת"א 800/95 (המ' 3916/97) גולדשטיין נ' המאגר לביטוח רכב בע"מ (הפול) (לא פורסם), שניהם מפי כב' השופט דוד חשין.
ת"א (עכו) 4780/94 המאם נ' לה נסיונל, חברה לביטוח בע"מ אח' לא פורסם בית-משפט השלום בעכו מפי כב' השופט י' עמית.
[12] רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (1) 515
[13] רע"א 10551/02 הפול ("המאגר הישראלי לביטוח רכב ("נגד חיים אבוטבול ניתן ביום 5.2.2003.
[14] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 2739/99, בש"א 29237/00 צג עליתה מערכות מחשבים בע"מ נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 13.2.01).
[15] ע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יעקב סדובניק, פ"ד מו(3) 158.
[16] ע"א 61/84 ביאזי ואח' נ' לוי, פ"ד מב(1) 446.
[17] ת.א. (שלום, תל-אביב) 37379/90 לייב מנשה ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 24.11.94).
[18] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 463/88 שלומית (דרור) סיני נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פס"מ נב(3) 470.
[19] ת.א. (שלום ירושלים) עבד כרמלה נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ
[20] ת.א. (שלום, באר-שבע) 8088/99, בש"א 7764/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אורן אלמקייס (ניתן ביום 14.11.00).
[21] ת.א. 314/92 (שלום רמלה) חנוכה ראובן נגד המגן חברה לביטוח בע"מ ניתן ביום 28.2.1993
[22] ת.א. (שלום י-ם) 3211/99 יורם שבתאי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 18.10.01)
[23] ת.א. (שלום, תל-אביב) 23591/99 שרון מועלם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 12.12.00).
[24] ת.א. (שלום, באר-שבע) 1354/99 אלדבסאן עלי חליל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 30.5.00).
[25] בש"א 2339/99 ת.א. (שלום באר-שבע) 4676/98 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ר.א. ברק טכנולוגיה בע"מ (ניתן ביום 10.10.2000).
[26] ת.א. (שלום, חיפה) 15977/98 חנה שריקי ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 12.6.00).
[27] ת.א. (שלום, תל-אביב) 12221/99 סבח נוגה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 24.1.01).
[28] ת.א. (שלום, תל-אביב) 37274/94 יוסף מוקה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 7.6.00).
[29] ת.א. (שלום, תל-אביב) 37379/90 לייב מנשה ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 24.11.94).
[30] ת.א. (שלום, תל-אביב) 23591/99 שרון מועלם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 12.12.00).
[31] ת.א. (שלום, הרצליה) 163/94 עדנה אפרתי נ' תעש – תעשיות לישראל בע"מ (ניתן ביום 6.11.94).
[32] ת.א. (מחוזי, תל-אביב) 476/91 ג'ורג' שאול נ' זאב הוכמן ואח'.
[33] בר"ע (מחוזי, תל-אביב) ד"ר תומר אברהם ואח' נ' תעסה מרדכי (ניתן ביום 30.3.98).
[34] ת.א. (שלום, ירושלים) 3587/96 כלי אפרים נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 6.9.99).
[35] ת.א. (שלום, תל-אביב) 26963/89 קו-אופ אגודה צרכנית בע"מ ואח' נ' א. סמואל בע"מ ואח' (ניתן ביום 2.8.94).
[36] ת"א 110439/01 מרדכי כהן נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ בית משפט השלום בתל אביב מיום 23.3.03
[37] אז' 739/01 בש"א 012838/02 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד גידולי שדה נטופה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ניתן ביום 15 בדצמבר 2002.
[38] ת.א. (שלום, נהריה) 95/96 אברהם שפירא נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 13.8.00).