השנים האבודות

הרצאה על השנים האבודות מאת חיים קליר עו"ד

ניתנה ביום 30.12.2008 במכון להשתלמות של לשכת עורכי הדין

"רעידת אדמה משפטית", "מהפכה של ממש", "הלכה מופלגת בחשיבותה"

כך נאמר על פסק הדין שניתן בפרשת אטינגר[1], פסק דין אשר יצר את ההלכה הידועה בשם "הלכת השנים האבודות".

חברות הביטוח זעקו חמס, ארגנו כינוסים, נתמכו על ידי כותבי מאמרים[42] וביקשו לקיים דיון נוסף.

הניסיון לבטל את ההלכה כליל לא צלח[2]. אולם חברות הביטוח השכילו, כפי שנראה בהרצאה זו, להטיל מורא על בתי המשפט. בסופו של דבר ההר לא הוליד אלא תיקון מסויים של עוול משפטי ארוך שנים.

מהן שנים אבודות?

תוחלת החיים בארץ היא עד גיל 80 לערך והיא עולה ככל שאדם מתבגר. למשל, אדם שהגיע לגיל 50 תוחלת חייו היא 90 לערך.

תוחלת חיי העבודה הנהוגה בארץ היא בדרך כלל מגיל 21 ועד לגיל הפרישה (לפי חוק גיל פרישה ברוב המקרים עד גיל 67).

השנים האבודות, הן אותן שנים שבהן קוצרו חייו של הניזוק. אלמלא העוולה, הניזוק היה ממשיך להשתכר עד לגיל הפרישה וממשיך ליהנות מכספי פנסיה, קצבת זקנה, רנטות וכיוצא באלה עד לתום תוחלת חייו.

בקיצור תוחלת חיי העבודה של הניזוק עוסקת הלכת אטינגר. העוולה פגעה בחסכון שהנפטר היה מותיר ליורשיו, חסכון הנובע מעמל עבודתו בתקופת השנים האבודות.

בקיצור תוחלת החיים של הניזוק לאחר גיל פרישה עוסקת הלכת ניסן. כאן העוולה פגעה בחסכון שהנפטר היה מותיר ליורשיו, חסכון הנובע מהכנסות פנסיה, קצבת זקנה, רנטות וכיוצא באלה הכנסות שאדם זכאי להם לאחר גיל פרישה.

קיצור תוחלת חיי העבודה כתוצאה ממעשה עוולה יכול שיהיה משני סוגים:

קיצור חיים חלקי ("הניזוק החי"): הניזוק אינו נפטר בסמוך למעשה העוולה, אולם תוחלת חיי העבודה שלו מתקצרת עקב העוולה.

קיצור חיים מלא: הניזוק נפטר במהלך התאונה או בסמוך לאחריה.

המסגרת הסטטוטורית: זכויות התביעה בגין מות הניזוק

כאשר נפטר אדם שניזוק בעוולה, יש להבחין, בכל הנוגע לשנים האבודות, בין זכות התביעה של העיזבון לזכות התביעה של התלויים.

במות אדם עובר עזבונו ליורשיו, כך קובע חוק הירושה. והעיזבון עומד בנעליו של הניזוק. העיזבון עובר לפי חוק הירושה ליורשים. לכן בפועל מדובר ביורשי הניזוק שנפטר עקב העוולה.

התלויים, בן זוגו, הוריו וילדיו של המנוח, שהיו תלויים בו לפרנסתו, הם בעלי זכות תביעה עצמאית. הם זכאים לפיצויים בגין אובדן תמיכתו הכספית של המנוח בהם עקב מותו.

המסגרת הסטטוטורית לתביעת העיזבון

סעיף 19 לפקודת הנזיקין[3]:

השפעת מוות על עילת תביעה

(א) נפטר אדם - כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין.

(ב) היתה עילת תובענה מוסיפה לעמוד כאמור לטובת עזבונו של נפטר, והמעשה או המחדל היוצר את העילה גרם למותו, יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העיזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעיזבון עקב המוות, אבל ניתן לכלול בהם סכום להוצאות קבורה.

(ד) הזכויות הנתונות לפי פקודה זו לעיזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודה זו או כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן.

המסגרת הסטטוטורית לתביעת התלויים

סעיף 78 לפקודת הנזיקין:

זכותם של תלויים לפיצויים

גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת-גוף שגרמה לו העוולה - יהיו בן-זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה.

סעיף 79 לפקודת הנזיקין:

הזכאי להגיש תובענה

תובענה לפיצויים לפי סעיף 78 תוגש על ידי מבצע הצוואה, או מנהל העיזבון, או היורשים של המת, לטובת בן-זוגו, הורו וילדו או לטובת אלה מהם שעודם בחיים; אם תוך ששה חדשים לאחר מות הנפגע לא הוגשה תובענה כאמור - כל מי שלטובתו אפשר היה להגישה רשאי להגישה בשם כולם או בשם מקצתם.

סעיף 80 לפקודת הנזיקין:

הפיצויים וחישובם

בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו; לאחר שינוכו מסכום הפיצויים הוצאות-משפט שלא נגבו מהנתבע, יקבע בית המשפט בשעת שפיטה, את חלקו של כל אחד מן הזכאים בסכום הנותר.

סעיף 81 לפקודת הנזיקין:

סכומים שלא יחושבו

בקביעת סכום הפיצויים לא יובאו בחשבון –

(1) סכום שנתקבל או שזכאים לקבלו במות המת לפי חוזה-ביטוח;

(2) סכום ששולם או שחייבים לשלמו לרגל האבל על המת.

פרשנות הפסיקה למסגרת הסטטוטורית

לגבי תביעת העיזבון (סעיף 19)

נפגע שנפטר כתוצאה מעוולה, זכות תביעתו יכולה להיות ממומשת על ידי עיזבונו, בתנאי שהנפגע עצמו לא מימש אותה בעודו בחיים.

העיזבון זכאי לתבוע את הפיצויים שהנפגע היה זכאי להם. העיזבון אינו זכאי לתבוע נזקים שנגרמו לעיזבון עקב המוות של הנפגע (למעט הוצאות קבורה).

לגבי תביעת התלויים (סעיפים 78 עד 81)

התלויים בנפגע שנפטר כתוצאה מעוולה הם בן-זוגו, הוריו וילדיו.

התלויים זכאים לפיצויים עבור נזקי ממון (אובדן תמיכה כספית) שנגרמו להם עקב מות הנפגע. הם אינם זכאים לפיצויים עבור נזקים שאינם נזקי ממון שנגרמו להם עקב מות מפרנסם.

על אף שזכות התלויים לקבלת פיצויים מן המזיק היא זכות עצמאית, הנבדלת מזכותו של המנוח, עדיין תלויה היא בכך שהמנוח, טרם מותו, לא מימש את זכותו לקבלת פיצוי עבור נזקיו.

השנים האבודות מול עקרון השבת המצב לקדמותו

פסיקת הפיצויים בדיני הנזיקין שמה לה למטרה, כתכלית ראשונה במעלה, להעמיד ככל האפשר במונחים כספיים את הניזוק במצב בו היה נתון אלמלא ניזוק בעוולה. זהו עקרון "השבת המצב לקדמותו".

לכאורה, על פי עיקרון זה, הדעת נותנת כי אדם אשר איבד את יכולת השתכרותו בשנים האבודות יהא זכאי לפיצוי בגין אובדן זה. אלא שהמצב עד פרשת אטינגר היה שונה לחלוטין.

המצב עובר לפרשת אטינגר

באשר לתביעת העזבון: הפסיקה הכירה בזכותו של העיזבון לתבוע עבור כאב וסבל (נזק בלתי ממוני) שנגרם לנפגע טרם מותו, עקב הידיעה שתוחלת חייו התקצרה משום שכאב וסבל אלה נגרמו לנפגע בעודו בחייו עקב ידיעת המוות המתקרב ולא עקב המוות.

לעומת זאת, הפסיקה לא הכירה בזכות העיזבון לתבוע את נזקו הממוני של הניזוק עקב הפגיעה ביכולת השתכרותו בשנים האבודות. זאת משום שסעיף 19(ב) לפקודת הנזיקין שולל מהעיזבון את היכולת לתבוע "הפסד... שנגרם לעיזבון עקב המוות".

באשר לתביעת התלויים: הפסיקה הכירה בזכות התלויים לתבוע פיצויים על אובדן התמיכה הכלכלית של הנפגע בשנים האבודות, זאת בתנאי שהנפגע לא מיצה את זכות תביעתו טרם מותו. תנאי זה התבסס על פרשנות המשפט "זכאי אותה שעה לפיצויים" בסעיף 78 לפקודה. אותה שעה פורש כשעת המוות. לכן אם בעת הפטירה הנפגע מיצה כבר את תביעתו – התלויים לא היו זכאים יותר לפיצויים.

בעיית התלויים בניזוק החי

פרשנות העליון לתנאי שבסעיף 78 יצר עוול בלתי נתפס לתלויים בניזוק החי. אלה אותם תלויים בנפגע, אשר נפטר אמנם כתוצאה מהעוולה, אך לא מייד, אלא כעבור זמן ולאחר שבינתיים מיצה את עילת תביעתו.

הנפגע שמיצה את תביעתו לא קיבל פיצויים, שיכלו לשמש תמיכה לתלויים בו בשנים האבודות.

התלויים גם הם לא קיבלו פיצויים עבור אובדן התמיכה בהם בשנים האבודות, מכיוון שהנפגע מיצה את תביעתו ורק לאחר מכן נפטר.

נוצרה למעשה הפלייה בין תלויים בניזוק שמת קודם זמנו הזכאים לפיצוי על אובדן תמיכתו בשנים האבודות לבין תלויים בניזוק החי שעתיד למות קודם זמנו, שמהם נשלל פיצוי על נזקם העתידי.

הלכת גבריאל

ביום 30.11.1982 נפסקה ההלכה בעניינה של שרון גבריאל[4]. הלכה אשר שלטה בתחום הנזיקין למעלה מ- 20 שנה.

שרון גבריאל הייתה ילדה בת 8 אשר נפגעה בתאונת דרכים ונפטרה למחרת התאונה. עיזבונה הגיש תביעה לפי חוק הפלת"ד, בין היתר עבור אובדן כושר ההשתכרות בשנים האבודות.

דעת הרוב מפי השופטים י' כהן, מ' שמגר ומ' בייסקי: בין אם מדובר בניזוק-חי, אשר תוחלת חייו קוצרה, ובין אם מדובר בעיזבונו של ניזוק שנפטר אין לפסוק פיצויים בגין אובדן כושר ההשתכרות בשנים האבודות.

הנימוקים:

א. פסיקת פיצויים בראש-נזק זה משמעותה "מהפכה זוטא" בדיני הנזיקין, והיא בעלת השלכות כלכליות לא מבוטלות.

ב. התפיסה לפיה כושר ההשתכרות בשנים האבודות הוא נכס והתפיסה לפיה העוולה שללה את האפשרות של הנפגע לצבור הון ולדאוג לעתיד משפחתו הן מלאכותיות.

ג. הרעיון, שלילד שנהרג בתאונה נגרם נזק על-ידי כך שנשללה ממנו האפשרות לעבוד ולהשתכר במשך כל תקופת חיי עבודה רגילים, מוציא את משמעות הביטויים 'נזק ממון' ו- 'אבדן נכס' ממובנם הרגיל ונותן להם משמעות בלתי מציאותית.

ד. אין מקום להרחיב את מעגל הנתמכים הזכאים לפיצוי, אל מעבר לגבול שתחם המחוקק, קרי התלויים.

ה. יש להיזהר מפני כפל-תשלום לעיזבון ולתלויים.

ו. הענקת פיצויים ליורשים שאינם תלויים הינו בבחינת "מתת-שמיים" בלתי-מוצדקת.

ז. סעיף 78 לפקודה, כפי שפורש בפסיקה, גורם עיוותים ו"אי צדק" לתלויים בניזוק החי אולם זו בעיה של המחוקק.

ח. פסיקת פיצויים עבור השנים האבודות תגרום עיוותים רציניים יותר מהפגיעה בזכות התלויים בניזוק החי.

דעת המיעוט מפי השופטים א. ברק וש. לוין: יש להכיר בזכאות לפיצויים לפי ראש-הנזק של "השנים האבודות" - הן בתביעת הניזוק-החי והן בתביעת העיזבון.

הנימוקים:

א. כושר ההשתכרות הוא "נכס" השייך לבעליו. הפחתת תוחלת חיי העבודה של הניזוק-החי פוגעת בנכס זה וראוי כי תזכה בפיצויים.

ב. אין זה עניינו של המזיק אם הניזוק יוכל ליהנות מכספי הפיצויים אם לאו. "אף ניזוק אשר כתוצאה ממעשה נזיקין הפך ל"צמח" אינו יכול ליהנות מכל הבלי העולם הזה, אולם זכאי הוא, על-פי הפסיקה, לפיצוי בגין הפסד השתכרות".

ג. שיקולים של מדיניות תומכים בהענקת פיצויים לניזוק החי עבור "השנים האבודות", כדי להבטיח את התמיכה לאחר מותו של הניזוק בתלויים ובנתמכים שאינם תלויים.

ד. הכרה בזכותו של הניזוק-החי לפיצויים בגין "השנים האבודות" גוררת אחריה גם הכרה בזכותו של העיזבון לפיצויים בראש-נזק זה. פסיקת פיצויים לעיזבון בגין "השנים האבודות" משמעותה תמיכה באנשים שונים שאינם "תלויים".

ה. את החשש מפני חיוב המזיק בתשלום כפול ניתן להסיר באמצעות הפחתת הפיצויים הנפסקים לתלויים מן הפיצויים הנפסקים לעיזבון.

העיוותים המעשיים שיצרה הלכת גבריאל

"זול יותר להרוג מאשר לפצוע"- מזיק שגורם למוות משלם פיצויים נמוכים לאין ערוך ממזיק שגורם לפציעה. זאת במיוחד כאשר הנפטר היה קטין או בגיר ללא תלויים. סכומי הפיצויים אשר היו נפסקים לעיזבונו של קטין היו עשרות אלפי שקלים בודדים. לעומת זאת לקטין אשר רק נפצע בתאונה היו נפסקים לעיתים מיליוני שקלים.

"הלוואי שכבר ימות" – כאשר הנפגע נפטר בעת, או מייד לאחר התאונה, הלכת גבריאל פגעה באופן מלא ביורשים ובאופן חלקי בתלויים. היורשים לא היו זכאים לדבר. התלויים היו זכאים לפיצויים עבור אותן שנים אבודות שבהן הם היו סמוכים על שולחנו של הנפגע, למשל תלוי קטין רק עבור השנים האבודות שבין המוות לבין הגיע הקטין לגיל 18.

אולם, כאשר הנפגע נפטר, אמנם כתוצאה מהתאונה, אך במרחק שנים ממנה, והוא נאלץ בחייו להגיש תביעה הן כדי להיטיב את נזקיו והן כדי שתביעתו לא תתיישן הוא גרם נזק לתלויים בו אם מיצה את תביעתו בפסק דין או בפשרה. הוא עצמו לא היה זכאי לקבל פיצויים לשנים האבודות עבור התלויים בו (לפי פרשנות סעיף 19(ב) לפקודה) והם עצמם, לאחר מותו כבר לא יכלו לתבוע פיצויים עבור השנים האבודות כי הנפגע מימש כבר את תביעתו (לפי פרשנות סעיף 78 לפקודה).

לדוגמא: אדם בן שלושים, בעל משפחה, שתאונה קיצרה את תוחלת חייו והותירה לו עשר שנות חיים בלבד.

אותו נפגע, אילו הגיש תביעה בחייו והיה זוכה לכך שהתביעה תסתיים, היה שולל בכך את זכותם של בני משפחתו לתבוע פיצויים עבור אובדן התמיכה בהם בשנים האבודות שבין גיל ארבעים לגיל הפרישה. גם הוא עצמו, בתביעה אותה הגיש בחייו, לא היה זכאי לקבל פיצויים עבור השנים האבודות.

במצב דברים זה, בני משפחת הנפגע היו צריכים להיאחז בתקווה שהנפגע יקדים למות בטרם יסתיים בירור תביעתו, על מנת שהם לא יתייצבו בעת מותו מול שוקת שבורה, בנוגע לפרנסתם בשנים האבודות.

הלכת אטינגר- מנקודת מבט העיזבון

ביום 15.03.2004 נפסקה ההלכה בעניין אטינגר[5].

מיכאל אטינגר,ילד בן 12, נפל לניאה ארכיאולוגית, בור בלתי מגודר באחריות החברה לפיתוח הרובע היהודי. הילד נחבל בראשו, פונה לבית החולים ולמחרת נפטר.

עזבונו, הוריו ואחותו של המנוח, הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לפיצויים וביקשו, בין היתר, לפסוק להם פיצויים בגין הפסד ההשתכרות שנגרם למנוח בשנים האבודות.

בית המשפט המחוזי בירושלים בערכאה הראשונה

השופט י' עדיאל[6] קבע, כי הלכת גבריאל, השוללת את זכאותו של ניזוק לפיצויים בגין אובדן יכולת ההשתכרות בשנים האבודות עומדת בעינה. לפיכך, דחה את התביעה בראש-נזק זה. עם זאת, בהתחשב בחמישים-ותשע שנות קיצור תוחלת החיים של המנוח, פסק בית המשפט המחוזי פיצויים לטובת העיזבון בגין נזק לא-ממוני, והעמידם על סכום של 350,000 ₪ נכון למועד הפטירה.

בית המשפט העליון בערעור

השופט אליעזר ריבלין: " חלוף הזמן, השתנות העיתים, הרוחות החדשות המנשבות בפסיקת הפיצויים במשפטנו והתמורות שחלו בשיטות אחרות, מצדיקים כולם בחינה מחודשת של ההלכה".

הנמקותיו של השופט ריבלין:

א. "יכולת ההשתכרות של כל אדם, גם זה שנפטר, היא פוטנציאל המשקף את האופק הכלכלי שלו... מדובר בנכס בעל ערך המלווה כל אדם מרגע לידתו".

ב. שתיים ממטרות דיני הנזיקין מצדיקות לדעת השופט ריבלין פסיקת פיצויים עבור השנים האבודות:

עקרון השבת המצב לקדמותו- מצדיק כי שומת הפיצויים תיעשה לפי ההפרש שבין כושר ההשתכרות שהייתה לניזוק אלמלא העוולה לבין יכולת ההשתכרות שנותרה לו בעקבות העוולה. אין כל הצדקה להפלות בין ניזוק, שנגרם לו מום, השולל באופן מלא את כושר השתכרותו, ובין ניזוק, שתוחלת חייו קוצרה ויכולת ההשתכרות שלו "בשנים האבודות" אבדה ואיננה עוד. זה וזה תובעים פיצוי כספי אשר יעמיד אותם במצב בו היו נתונים ללא מעשה העוולה.

שיקולי הרתעה יעילה- ראוי שהמזיק בכוח יכלכל את צעדיו תוך הפנמת ההשפעות הנודעות למעשיו ותוך ידיעה שהוא יישא בכל הנזקים אותם הוא גורם בעוולה.

ג. "באין חיים אין הפסד השתכרות"-על פי הגישה שהייתה קיימת באנגליה[7], כאשר חייו של אדם מתקצרים, הוא אינו מפסיד את כושר ההשתכרות "אלא את עצם חייו ובאין חיים אין הפסד כושר". לטענה זו משיב השופט ריבלין כי דיני הנזיקין אינם מתיימרים להשיב את מצב הדברים לקדמותו בעין. מה שנלקח - נלקח, ומה שאבד - אבד. דיני הנזיקין מפתים על מה שנלקח ואבד בכסף.

ד. מתן פיצויים בגין "השנים האבודות" יהא בבחינת "שכר בשמים"[8]. הניזוק לא יוכל ליהנות מן הפיצויים. השופט ריבלין: אין זה מעניינו של המזיק. השאלה אינה מה שימוש יעשה הניזוק בכספו בעתיד, אלא איזה שימוש נמנע ממנו מלעשות. כמו הניזוק הצמח כך גם הניזוק החי לא יוכל לממש בשנים האבודות את הכנסתו, וכמו הניזוק הצמח הוא זכאי חרף זאת, לפיצוי בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות. יתר על כן, גם אם הניזוק עצמו לא יוכל להשתמש בשנים אבודות אלו בהכנסתו, יוכל הוא להשתמש בהכנסה זו כדי לדאוג שלאחר מותו המטרות החשובות לו יימשכו כפי שהוא היה רוצה אלמלא קרות המעשה הנזיקי.

הלכת אטינגר- מנקודת מבט התלויים

א. מתן פיצויים לשנים האבודות במסגרת תביעת העיזבון נותנת פתרון הולם לתלויים בניזוק-החי, שמצאו עצמם, כאשר הניזוק מיצה את עילתו בחייו, כשידיהם על ראשם - בלא תמיכה ובלא פיצוי לאחר מותו.

ב. מניעת השפלה מהתלויים - דרכם של התלויים לקבלת המגיע להם הייתה לרוב כרוכה בהשפלה. חוקרי הביטוח לא היססו לחטט בכאב ולהציג את התלויים כמי שהרוויחו מהמוות. אלמנת המנוח הושמה מייד תחת מעקב. הורי המנוח נחקרו בשאלה אם בין כלתם לבנם שררה אהבה. האם היתה זוגיות טובה. השופט נאלץ גם הוא להפעיל את כישוריו בזיווג זיווגים. האם האלמנה צעירה, יפה ובעלת מידות ראויות, האם הדייט האחרון היה סתם סטוץ, או תחילתו של בעל, האם בן הזוג החדש מוכשר יותר מזה הקודם. כל אלו גרמו לכך שכבוד האדם וצנעת הפרט היו למרמס על דוכן העדים.

חשש מפני פיצוי יתר

לצד אובדן ההכנסות בשנים האבודות ישנו גם חסכון בהוצאות שהניזוק היה מוציא בשנים באבודות על עצמו.

עלה חשש של פיצוי יתר.

הפתרון: יש לנכות מסך ההכנסות שהיו צומחות לניזוק בשנים האבודות, את ההוצאות שהנפגע היה מוציא למחייתו.

אין ספק, כי קיימת תחושת אי- נוחות, לנוכח חישוב החיסכון הכספי הצומח ממות הנפגע.

ביטא זאת היטב השופט חיים כהן בנוגע להלכת הניכוי מתביעת התלויים:

"סוף סוף זוכים הם [האבלים] עתה בחיסכון ניכר על-ידי שהמנוחה אינה אוכלת עוד לא ארוחת בוקר ולא ארוחת צהריים ולא ארוחת ערב ואינה שותה עוד לא יין ולא ליקר, לא תה ולא קפה. ולא זו בלבד אלא היא אינה זקוקה עוד לא למלבושים ולא לנעליים, לא לתמרוקים ולא לתכשיטים. רווחים של ממש הם, ומי יודע אם בחשבון של חיי אשה מטופחת ומפונקת אינם עולים בהרבה על הפסד הממון שנגרם במותה..."[9] .

אף על פי כן הלכת הניכוי מעוגנת היטב בסעיף 80 ובפסיקה בנוגע לתביעת התלויים: בחישוב נזקם של התלויים עקב מות המנוח, מביאים בחשבון את היתרונות החומריים שצמחו לתלויים ממות המנוח[10].

חישוב הפיצויים לתלויים נעשה כך:

בשלב ראשון אומדים את הכנסות המנוח בשנים האבודות בהן היה תומך בתלויים בו, תוך התחשבות, במידת הצורך, בהוצאות מיוחדות שהיה מוציא לשם קבלת ההכנסה.

בשלב שני מנכים:

1. את צריכת המנוח מן הקופה המשפחתית, צריכה אשר "נחסכה" במותו.

2. גמלאות מביטוח לאומי להם זכאים הניזוק או תלוייו (סעיף 82 לפקודה).

3. את סכום הנזק הלא-ממוני שהגיע לתלויים מתוקף היותם יורשי המנוח (כדי למנוע פיצוי כפול).

4. לא ינוכו סכומים שהתלויים קיבלו או זכאים לקבל עם מות המת לפי חוזה ביטוח (סעיף 81(1) לפקודת הנזיקין).

שיטת חישוב ההוצאות הנחסכות בשנים האבודות

במקרים בהם ניתן לדעת, או לשער את מצבו המשפחתי של הניזוק "בשנים האבודות", ובהיעדר נסיבות המצדיקות הליכה בדרך אחרת, מן הראוי לנקוט בשיטת החישוב המושרשת בפסיקה[11] בישראל ביחס לפסיקת פיצויים לתלויים[12] היא שיטת "הידות". נקיטה בשיטה זו מקרבת את סכום הפיצויים בגין "השנים האבודות" לסכום שהיו התלויים מקבלים בתביעה עצמאית בגין אובדן תמיכה, ובכך משיגה תוצאה ראויה. שיטה זו אינה סוף-פסוק. היא חלה כברירת מחדל, מקום שבעלי הדין אינם מצביעים על נסיבות המצדיקות חישוב אחר.

שיטת הידות מיישמת, באין ראיות אחרות חזקה עובדתית המושתתת על ניסיון החיים, בדבר אורח החיים של המשפחה הממוצעת.

יישום שיטת הידות לגבי התלויים:

שלב א' אומדים את הכנסתו הפוטנציאלית לחודש של הניזוק בשנים האבודות. נניח: 15,000 ₪.

שלב ב' מצרפים את ההכנסה הפוטנציאלית של הנפגע להכנסה הפוטנציאלית של בן הזוג ("הקופה המשותפת"). נניח שהכנסת בן הזוג היא 9,000 ₪ אזי הקופה המשותפת היא 24,000 ₪.

שלב ג' מחלקים את הקופה המשותפת למספר הנפשות במשפחה (נניח אב אם ו 3 ילדים = 5 נפשות) + ידה אחת המשקפת את הוצאת הקבע הכללית של המשפחה. המנה המתקבלת ( 24,000 ₪ לחלק ל- 6 = 4,000 ₪) משקפת את ידת ההוצאות של הנפגע.

שלב ד' את ידת ההוצאות של הנפגע (4,000 ₪) מפחיתים מהכנסתו הפוטנציאלית של הנפגע בשנים האבודות (15,000 ₪) וכך מתקבל סכום הפסד התמיכה החודשי של המנוח בתלויים: 11,000 ₪.

15,000-4,000=11,000

התאמת שיטת הידות לפסיקת הפיצויים לעזבון בשנים האבודות

השופט ריבלין: השימוש בשיטת הידות מצריך שתי התאמות כאשר מדובר בפסיקת פיצויים לעיזבון עבור השנים האבודות.

יצירת ידת חסכון: בשיטות הידות מנכים מהכנסות המנוח לשנים האבודות לא רק את ההוצאות שהמנוח היה מוציא על עצמו אלא גם חסכון שהוא היה חוסך ומוריש אותו לו חי תוחלת חיים מלאה. התלויים אינם זכאים לחסכון. לעומת זאת העיזבון זכאי לחסכון.

לכן כשמדובר בפיצויים לעיזבון עבור השנים האבודות, יש לנכות מהכנסות המנוח בשנים האבודות רק את הוצאות המחייה ולהותיר בפיצויים את החיסכון.

השופט ריבלין מציע אחת משתי דרכים ליצירת ידת מנוח להוצאות נטו:

האחת, חלוקת ידתו של המנוח לשתיים, כשמחציתה תבטא את שיעור ההוצאות נטו ורק אותה להפחית.

השנייה - הוספת ידה "רעיונית" נוספת על מספר הידות המקובל, וניכויה כידת הוצאות נטו.

בדוגמא הנ"ל לפי הדרך הראשונה ידת המנוח (4,000 ₪) מתחלקת לשניים ומהכנסתו הפוטנציאלית מנכים לכן 2,000 ₪. התוצאה המתקבלת היא הפסד חודשי של 13,000 ₪.

לפי הדרך השנייה, מוסיפים ידה נוספת לחסכון, דהיינו מחלקים את הקופה המשותפת (24,000 ₪) ל – 7 במקום ל – 6. מקבלים 3,428 ₪. סכום זה משקף כעת את ידת המנוח להוצאות נטו ואותב מנכים מהכנסתו הפוטנציאלית (15,000 ₪) מתקבל הפסד חודשי של 11,572 ₪. הפרש משמעותי.

מקרים בהם אין אפשרות לחשב ידות: את שיטת הידות ניתן ליישם כאשר ניתן לשער את מספר הנפשות במשפחת הניזוק בשנים האבודות. אולם קיימים מקרים בהם ברור כי הניזוק לא יקים משפחה מחמת תוחלת חיים קצרה במיוחד או חוסר-הכרה מתמיד.

השופט ריבלין מציע להתגבר על הקושי באחת משתי דרכים:

האחת: להעריך את מצבו המשפחתי "הרעיוני" של הניזוק בשנים האבודות, על יסוד נתונים סטטיסטיים.

השנייה: להניח כי מדובר בניזוק חסר משפחה ולנכות מההכנסות המשוערות של המנוח הוצאות מוגברות. במקרה כזה החלק שינוכה כידת המנוח להוצאות מחייה אישיות יגדל.

הקשיים בפסיקת פיצויים עבור "השנים האבודות" של ילד

גישת הפסיקה כי אין סיכוי שהורים יהיו תלויים בילד

הורים יכולים לתבוע כתלויים משום שהם נמנים בהגדרת תלויים על פי סעיף 78 לפקודת הנזיקין.

אולם גישת הפסיקה לפיצויי הוריי כתלויים בגין מות ילדם, הייתה שלילית. הגישה הייתה כי עלות גידולו של הילד עולה על כל טובות ההנאה הצפויות ממנו והמאזן יהיה תמיד שלילי.

היטיב לבטא את גישת הפסיק השופט זיילר[13]: "אין חזקה שילדים יתמכו בהוריהם... דרכו של עולם היא שילדים גדלים, עוזבים את קן הוריהם ומקימים להם משפחה משלהם, ואין ציפיה שהם יעזרו להוריהם מבחינה כלכלית, אלא אם מוכח שיש סבירות גבוהה לכך שיתעורר צורך כזה בעתיד. עול ההוכחה לקיום צורך כזה על שכם התובעים הוא מונח".

הקושי להעריך אובדן השתכרות של ילד מאחר והילד לא השתכר טרם התאונה וברוב המקרים גם לא ידוע הכיוון המקצועי שאליו יפנה, רב הנסתר על הגלוי בהערכת כושר ההשתכרות של ילד בשנים האבודות. אף על פי כן, קושי זה, כך נקבע באטינגר, אינו צריך להפקיע את עצם הזכאות לפיצויים בגין אובדן יכולת ההשתכרות של קטין, אשר להשקפת ביהמ"ש הנו נכס השמור לבעליו.

קביעת גובה ההשתכרות של קטין בשנים האבודות

בתי המשפט קובעים את גובה ההשתכרות באחד משני אופנים:

או באמצעות קביעת סכום גלובאלי

או בהסתמך על גובה השכר הממוצע במשק

במקרה שבפרשת רים אבו חנא[14] טענה חברת הביטוח שיש לפצות ילדה בדווית שנפגעה בתאונת דרכים לפי השכר הממוצע של אזרח ישראלי-בדווי ולא לפי השכר הממוצע במשק. ביהמ"ש העליון דחה את הטענה וקבע כי הבסיס צריך להיות השכר הממוצע במשק כולו.

קביעת גובה ההוצאות שיש לנכות מהשתכרות הקטין בשנים האבודות

שיטת הידות מתאימה בעיקר במקרים בהם ניתן לדעת או לשער מה היה מצבו המשפחתי של הניזוק בשנים האבודות. בילד עשוי להתעורר קושי בהפעלת שיטת הידות.

בעניין אטינגר הוצעו שני נתיבים חלופיים:

האחד, להעריך את מצבו המשפחתי "הרעיוני" של הקטין בשנים האבודות, על יסוד נתונים סטטיסטיים, ולבצע את החישוב על פי שיטת הידות.

השני, להניח כי מדובר בניזוק חסר תלויים ולנכות מן הפיצויים הוצאות מוגברות. במקרה כזה החלק בעניין אטינגר לא נתנו הנחיות ברורות לשופטי הערכאות הראשונות כיצד ליישם בפועל דרך זו.

הזכאות לפיצויים עבור השנים האבודות

לאור פרשת אטינגר יש זכות לפיצויים עבור השנים האבודות הן בגין נזקים ממוניים (אובדן כושר ההשתכרות) והן בגין נזקים בלתי-ממוניים (כאב וסבל בגין קיצור תוחלת חיים):

לניזוק החי אשר תוחלת חייו קוצרה מפאת התאונה.

לעיזבון של הניזוק המת שמת בתאונה או סמוך ולא היה סיפק בידיו לתבוע את נזקו (לפי סעיף 19 לפקודה).

לעומת זאת התלויים במנוח זכאים לפיצויים אך ורק עבור אותן שנים אבודות שבהן הם היו תלויים במנוח (למשל קטין עד גיל 18 וחייל באופן חלקי עד גיל 21) הם אינם זכאים לנזקים לא ממוניים. יתירה מזו, ויש לנכות מפיצויי התלויים את הפיצויים עבור הנזקים הבלתי-ממוניים (כאב וסבל בגין קיצור תוחלת חיים) שבאה לידיהם כיורשים מתוך תביעת העיזבון.

החשש מפני פיצוי כפול

כאשר הניזוק-החי מגיש תביעה וממצה אותה לא קיימת כלל תביעת תלויים.

כאשר הניזוק החי לא מיצה את תביעתו בחייו – קיימת תביעת תלויים.

כאשר מדובר בניזוק (שמת בעת העוולה או סמוך לה - קיימת תביעת תלויים.

בשני המקרה האחרונים תביעת התלויים עומדת בצד תביעת העיזבון וקיים חשש מפני הטלת חובת תשלום כפולה על המזיק.

המצבים האפשריים:

1. היורשים הם גם התלויים וקיימת זהות מלאה ביניהם לכל אורך תקופת השנים האבודות - לדוגמא מנוח שהותיר אחריו בת זוג וילד נכה שהיה תלוי בו לפרנסתו בשל נכות קשה.

2. היורשים הם גם התלויים וקיימת זהות חלקית ביניהם לאורך תקופת השנים האבודות ­- לדוגמא מנוח שהותיר אחריו בת זוג וילדים בריאים.

3. יש יורשים אך אין תלויים – לדוגמא קטין שנפטר, או אדם מבוגר שנפטר והותיר רק ילדים בוגרים.

4. יש גם יורשים וגם תלויים - לדוגמא ניזוק שהותיא אחריו בת זוג וילדים בוגרים או בת זוג וילדים קטינים לצד ילדים בוגרים.

הפתרון שנקבע בפרשת אטינגר:

בחישוב הפיצויים לעיזבון יש להפחית סכום המשקף את ההוצאות שהיה המנוח מוציא למחייתו בשנים האבודות והן את ההוצאות שהיה מוציא על התלויים בו בשנים האבודות.

בסופו של יום, התוספת שיידרש המזיק לשלם, הוא סכום המשקף את החיסכון שהיה לניזוק בשנים האבודות.

הקצוות הפתוחים שהותירה הלכת אטינגר

1. האם הלכת אטינגר חלה גם על תביעות בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים?

2. האם הלכת אטינגר חלה באופן רטרוספקטיבי, כלומר גם על תביעות תלויות ועומדות שהוגשו לפני הלכת אטינגר, או שמא אך ורק לעתיד?

3. הלכת אטינגר מצביעה על חלופות אפשריות לחישוב הפיצויים עבור השנים האבודות. כתוצאה מכך נפסקו בערכאות הראשונות פיצויים בשיעורים שונים עבור מקרים דומים בהתאם לחלופה שכל שופט מצא כי היא טובה בעיניו.

תחולת הלכת אטינגר גם על תאונות דרכים

אי הבהירות בשאלה זו בפרשת רז[15]. בית המשפט העליון: הלכת אטינגר לא ייחדה עצמה לפקודת הנזיקין בלבד. פקודת הנזיקין וחוק הפיצויים חולקים משטרי אחריות דומים המושתתים על עקרון השבת המצב לקדמותו. לכן ניתן להחיל את הלכת אטינגר גם על תאונות לפי חוק הפלת"ד.

החלת הלכת אטינגר למפרע

בפרשת סולל בונה[16] דן בית המשפט בהסכם פשרה בין עיזבון של ניזוק למזיק, שנכרת וקיבל תוקף של פסק דין כשלושה שבועות לפני פרסום פסק הדין בפרשת אטינגר.

הסכם הפשרה נעשה לפי הדין הקודם (הלכת גבריאל).

לאחר פרסום הלכת השנים האבודות ביקשו היורשים לבטל או לשנות את הסכם הפשרה לאור ההלכה החדשה על ידי הוספת ראש נזק נוסף של פיצוי בגין נזק ממוני בשנים האבודות.

בית המשפט העליון קבע שהלכת השנים האבודות לא תחול על הסכם הפשרה הספציפי ואולם ניתן להחיל את הלכת אטינגר גם על תביעות תלויות ועומדות בפני בתי המשפט.

בעקבות קביעה זו, אפשרו בתי המשפט לתקן כתבי תביעה רבים אשר הוגשו לפני הלכת אטינגר ולהוסיף את ראש הנזק של פיצויים בגין השנים האבודות.

צמצום הלכת אטינגר

כאמור, בפרשת אטינגר הועלו חלופות אך לא ניתנה הנחיה מפורשת בדבר אופן חישוב הפיצויים לשנים האבודות.

בשנתיים שחלפו מאז פסק הדין בפרשת אטינגר, חברות הביטוח לא שקטו. ועידות נתכנסו, ימי עיון נערכו וגדולי המומחים התייצבו להציג את כאב חברות הביטוח. כותבי מאמרים מקצועיים נחלצו להעביר את רוע הגזירה. אפילו אנשי משרד המשפטים התגייסו כדי לשכך את חרדות אנשי הביטוח והעבירו טיוטה של הצעת חוק לבטל את הלכת אטינגר.

בשתי פרשיות פינץ[17]וצרור[18] צמצם בית המשפט העליון את הלכת אטינגר על ידי בחירת החלופות הנותנות את שיעור הפיצויים הנמוך יותר.

צמצום הלכת אטינגר

המחיר עבור מוות של ילד קטן לפני פרשת אטינגר היה לא יותר מחמישים אלף שקל.

באטינגר נקבע כי יש לפצות על השנים האבודות בין השאר גם בהתבסס על עיקרון היסוד של כבוד האדם. גם קטין יש לו ערך כלכלי ממשי בר פיצוי. ערך זה מלווה אותו מרגע לידתו.

יותר לא יהיה זול לפגוע בחייו של קטין, כך סברנו לתומנו.

חלק משופטי הערכאות הראשונות לקחו ברצינות את הרוח החדשה שנשבה מכיוון בית המשפט העליון.

פרשת פינץ

השופט יוסף שפירא, מבית המשפט המחוזי בירושלים, דן בפיצויים המגיעים לבני משפחת פינץ עבור מות בנם שנהרג בתאונת דרכים 4 חודשים לפני שהגיע לגיל 18.

השופט שפירא העמיד את סכום הפיצויים המגיע למשפחה על כ – 1,500,000 ₪ עבור השנים האבודות[19].

דרך החישוב של השופט יוסף שפירא

השופט שפירא בחר מתוך החלופות שהוצעו בהלכת אטינגר את "שיטת הידות בדרך ההסתמכות על נתונים סטטיסטיים".

השופט התבסס על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המפרסמת כי ממוצע נפשות למשק בית עומד על 3.1 נפשות. יש לנו עם כך 3.13 ידות כולל ידת הקיום של המנוח. כעת יש להוסיף את ידת משק הבית ועוד ידת חסכון. סך הכל 5.13 ידות.

השכר הממוצע היה 6,584 ₪. יש לחלק סכום זה ל – 5.13 ומקבלים 1,283 ₪ כידת קיום המנוח אותה יש לנכות. ההפסד החודשי לשנים האבודות הוא אם כן 5,301 ₪. הפסד זה יש להכפיל במקדם היוון כפול ל – 46 שנה מגיל 21 ועד 67 העומד על 283. המכפלה נותנת מעט יותר מ – 1,500,000 ₪.

השופט שפירא מוסיף כי "אף אם הייתי בוחר לחשב בדרך האומדנא, הרי שלאור גילו של המנוח ונתוניו, הייתי קובע סכום פיצויי זהה".

השופט הוסיף וקבע כי הניזוק זכאי לפיצוי בגין אובדן דמי המחייה בשנות השירות הצבאי האבודות, בשיעור של 70% מן השכר הממוצע במשק על פי הלכת נעים[20].

בערעור בית המשפט העליון הפך את פסק הדין.

השופט ריבלין: שיטת חישוב הפיצויים לעיזבון הראויה ביותר לשנים האבודות היא שיטת הידות המושרשת בחישוב הפיצויים לתלויים אולם נדרשות שתי התאמות:

ההתאמה הראשונה

בהיעדר נסיבות המצביעות אחרת, יש להפחית מתוך ידת המנוח סכום המייצג את אותו חלק מתוך ידתו אשר היה מוקדש לחיסכון.

דרך החישוב המועדפת, היא להגדיל ביחידה אחת את מספר הידות המקובל. ידה זו תיחשב מעתה ל"ידת הקיום" אשר תופחת מסכום הפיצויים.

התאמה זו מתחייבת לאור ההנחה כי הניזוק היה חוסך סכום מסוים מתוך הכנסתו. סכום זה אשר התלויים לא היו נהנים ממנו, מהווה חלק מהפיצוי שיש לשלמו לניזוק (לעיזבון).

ההתאמה השנייה

כאשר לא ניתן לדעת מה היה מצבו המשפחתי של הניזוק אלמלא התאונה, בתי המשפט יוצרים "משפחה רעיונית". לדעת ריבלין שיטה זו אינה ראויה. מדובר בניחוש סטטיסטי, עמום, מורכב וקשה ליישום. השיטה העדיפה היא להישען על מצבו המשפחתי הקיים והידוע של הניזוק. כאשר לניזוק אין תלויים, ייעשה החישוב על ידי הפחתת הוצאות מוגברות.

3 חזקות עובדתיות לחישוב הפיצויים לעזבון קטין

השופט ריבלין קבע 3 חזקות לחישוב הפיצויים לעיזבון קטין:

1. הבסיס לפיצוי הוא השכר הממוצע במשק.

2. שיעור ההפסד הוא 30% בהתבסס על חלוקת ההכנסה לשלוש ידות: הקיום, החיסכון ומשק הבית.

3. תקופת ההפסד היא מגיל 21 ועד גיל הפרישה הקבוע בחוק (67).

יישום חזקות אלה בעניין פינץ הניב פיצויים בסך 561,421 ₪ לפי הנוסחה הבאה:

שכר ממוצע

שיעור ההפסד

הוון ל 46 שנה

הוון נוסף לשנים עד גיל 21

סך הכל

6,584 ₪

30%

299.1951

0.950

561,421

הסכום שאליו הגיע בית המשפט העליון נמוך בכ- 1,000,000 ₪ מהסכום שנפסק על ידי השופט שפירא.

נוסחת החישוב לניזוק עם תלויים

בית המשפט העליון קבע, כי יש לשום את הפיצוי לפי שיטת הידות בהתאמה למספר הנפשות במשפחתו של הניזוק. ראו גם פרשת שוורץ[21] .

לדוגמה: ניזוקה נשואה ללא ילדים, הפיצוי ייקבע לפי נוסחה של ארבע ידות: ידתה שלה, ידת בן הזוג, ידת משק הבית וידת החיסכון.

לגבי ניזוק אשר לו אישה ושני ילדים, ייקבע הפיצוי לפי חישוב של שש ידות.

משמעות הדבר היא כי ככל שקיימים יותר בני משפחה - יקטן שיעור הניכוי, תוצאה העולה בקנה אחד עם הנחת-המציאות לפיה הוצאות המחייה שיוחדו לניזוק ו"נחסכו" בעקבות קיצור תוחלת חייו הולכות ופוחתות ככל שה"עוגה" מתחלקת בין בני-משפחה רבים יותר.

שנות השירות הצבאי האבודות

בפסק הדין עלתה מחלוקת בין הצדדים, האם יש להחיל את הלכת אטינגר גם על השנים האבודות בתקופת השירות הצבאי.

בפרשת נעים[22], נדון מקרה של ילד שנפצע בתאונת דרכים והפך למפגר לצמיתות. בית המשפט העליון קבע כי הניזוק אינו זכאי לפיצויים עבור אובדן השתכרות בגין תקופת השירות הצבאי אולם הוא זכאי לפיצויים עבור אובדן המזון, הדיור והביגוד הניתנים לחייל צה"ל, אלא אם כן הוא מקבל צרכים אלה מהמוסד בו יאושפז. פיצוי זה הוערך בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק.

השופט ריבלין בפרשת פינץ[23]: הפיצוי בעניין ברדה לא נקבע עבור אובדן כושר השתכרות אלא עבור הוצאות המחייה של הניזוק שהצבא לא יישא בהן בעקבות הפציעה בתאונה. אלא שבעניין אטינגר נקבע, כי יש לנכות את הוצאות המחייה מן הפיצויים לשנים האבודות. כלומר, אם ייפסקו לניזוק פיצויים בגין הפסד כיסוי הוצאות המחייה, היה צריך לנכות מהפיצויים את הוצאות המחייה ה"נחסכות" בעקבות המוות, והתוצאה: הסכומים מתקזזים.

התוצאה הסופית: אין לפסוק פיצויים עבור שנות השירות הצבאי האבודות.

כאשר קיימת זהות מלאה בין היורשים לתלויים – פרשת צרור

עניין זה הודגם בפרשת צרור, באחד המקרים הראשונים בו יושמה הלכת השנים האבודות על ידי השופטת ענת ברון, מבית המשפט המחוזי בתל אביב[24] בתביעה על פי חוק הפלת"ד.

הניזוק נפטר בתאונה והותיר אלמנת ובת קטינה.

ראשי הנזק בתביעת התלויות

ראשי הנזק בתביעת היורשות

הפסדי תמיכה לעבר ולעתיד

הפסדי השתכרות "בשנים האבודות"

הפסד שירותי בעל ואב לעבר ולעתיד

כאב וסבל עבור קיצור תוחלת חיים

הוצאות קבורה

הוצאות קבורה

סך הכל נפסק: 816,360 ₪

סך הכל נפסק: 1,817,125 ₪

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון[25], אשר דן בשתי סוגיות עיקריות:

1. דרך חישוב הפיצוי בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות "בשנים האבודות", מקום בו קיימת זהות בין היורשים לתלויים.

2. סוגיית הזכאות "לגבוה מבין השניים", כשהשניים הם: הסכום שנפסק בתביעת העיזבון והסכום שנפסק בתביעת התלויים.

השופט ריבלין:

בתביעת עיזבון של ניזוק שיש לו תלויים יש לשום את הפיצויים, בהיעדר נסיבות מיוחדות המצביעות אחרת, לפי שיטת הידות. מספר הידות הוא בהתאם למצבו הידוע של הניזוק. ביישום שיטת הידות יש להוסיף על ידות בני המשפחה את ידת משק הבית ובנוסף את ידת החסכון.

בעניין צרור מספר הידות הוא חמש: המנוח, בת הזוג, הילדה, משק הבית וידת החיסכון. הפיצוי הוא בגובה הכנסת המנוח בשנים האבודות בניכוי ידת הקיום של המנוח.

יש להבהיר שלושה עניינים בהקשר זה:

1. אף שאין להביא בחשבון משפחה "רעיונית", עדיין יש להביא בחשבון משפחה "דינאמית", לאמור: כזו שבה מספר הידות יורד בהגיע הילדים לגיל שבו הם יוצאים ממעגל התמיכה.

2. יישום שיטת הידות צריך להעשות תוך הכללת הכנסת בן-הזוג בגדר הקופה המשותפת לצורך גזירת ידת הקיום.

3. האם במסגרת הפחתת ידת הקיום (הצריכה) של המנוח יש להפחית גם סכום המתיימר לשקף את צריכתו בתקופה שמתום תוחלת חיי העבודה שלו ועד תום תוחלת חייו. אדם היוצא לגמלאות זכאי ברגיל להכנסות שונות, פנסיה, קצבה וכיוצא באלה וכל עוד אין אלה מובאות בחשבון הפיצוי גם אין מקום לנכות את ההוצאות בתקופה זו שלאחר היציאה לגמלאות. בענייננו לא נתבקש, ולא נפסק, פיצוי עבור התקופה שלאחר היציאה הצפויה לגמלאות, ואיננו רואים עילה להורות על ניכוי הוצאות המחייה שהיו צפויות בתקופה זו מן הפיצויים שנפסקו, המתייחסים לתקופה הקודמת.

באשר לדרך חישוב הפיצוי- המחלוקת העיקרית העוברת כחוט השני בפסקי הדין השונים מאז פסק הדין בעניין אטינגר, נוגעת למהות הפיצוי ליורשים בגין השנים האבודות - האם הפיצוי נועד לזכות את היורשים בנכס שאבד למנוח, קרי - אובדן כושר השתכרותו בניכוי הוצאותיו, או שמא הפיצוי נועד להעניק ליורשים את מרכיב החיסכון בלבד מתוך שכרו, היינו - גורעים משכרו של המנוח את הוצאותיו וכן את ההוצאות שהיה מוציא על תלוייו, וההפרש שמתקבל הוא הוא הפיצוי ליורשים בגין השנים האבודות.

בפסק דין צרור קובע בית המשפט העליון, כי יש לחשב את הפיצוי בגין השנים האבודות המגיע ליורשים, כהפסד השתכרות המנוח בניכוי הוצאות המנוח (ידת הקיום) בלבד; היינו - שיעור הפיצוי בגין השנים האבודות משקף את סכום התמיכה אשר המנוח היה מעניק לתלוייו, בתוספת סכום החיסכון אשר היה נחסך במשך שנות עבודתו. יש להדגיש כי בפסק דין צרור נדונה דרך חישוב הפיצוי במקרים בהם קיימת זהות בין היורשים לתלויים, ובמיוחד במקרים בהם תביעת התלויים חוברת לתביעת העיזבון ואלה השתיים נדונות בצוותא.

באשר לסוגיית הגבוה מבין השניים - קובע בית המשפט העליון שינוי מהותי בהלכת הניכוי: נקבע כי ישנם סוגי נזקים אשר אינם מהווים פיצוי כפל וניתן לפסוק אותם במקביל כגון נזק לא ממוני או אובדן שירותי בעל ואב. כלומר, ראשי נזק אלה הנתבעים בתביעת התלויים, אינם צריכים להיות מנוכים מתביעת העיזבון.

רק לגבי הפסדי תמיכה (שבתביעת התלויים) מול הפסדי השתכרות בשנים האבודות (תביעת העיזבון) הרי שמכיוון שמדובר באותה המשכורת יתכן כפל פיצוי ולכן יש לנכות ולקזז.

כלומר, לאור פסיקת בית המשפט, כי פסיקת "הגבוה מבין השניים" – יהא רק בהפסד השכר, כבר אין למעשה חילופיות גורפת בין תביעת העיזבון לתביעת התלויים.

התוצאה היא שראש נזק משמעותי כמו פיצוי בגין כאב וסבל וראשי נזק אחרים אינו מנוכה יותר מתביעת התלויים היום. ראש הנזק היחידי שהוא חילופי הוא כאמור אבדן התמיכה לבין ההפסד בשנים האבודות.

בסופו של הדיון, קיבלו האלמנה והיתומה את הסכום הגבוה מבין השניים, דהיינו 1,817,125 ש"ח.

כאמור, במקרה זה, האלמנה והבת הן גם התלויות במנוח וגם היורשות של המנוח ועל כן מתייתר הצורך, כמו ברוב המקרים, לדון בחלוקה הפנימית בין המגיע לתלויים ובין המגיע ליורשים.

אין זהות בין היורשים לתלויים

במקרים אלה יהיה המזיק חשוף לסיכון של פיצוי כפול, שכן יוטל עליו לשלם את מרכיב התמיכה - הן לתלויים בתביעת התלויים והן ליורשים שאינם תלויים בתביעת העיזבון. ואולם הלכת צרור חלה גם במקרים אלו, בהם יידרש בית המשפט לדון בחלוקה הפנימית בין המגיע לתלויים ובין המגיע ליורשים.

סיכויי האלמנה להינשא וההשפעה על גובה הפיצוי בשנים האבודות

בפסק דין צרור נדרש בית המשפט לסוגיה נוספת המלווה את שאלת גובה הפיצוי בראש הנזק של הפסד תמיכה בשנים האבודות- סיכויי נישואיה של האלמנה בשנית.

השאלה אם ככלל יש לשקול שיקולי אלמנה להינשא במסגרת קביעת גובה הפיצוי המגיע לה כתלויה נדונה בהרחבה בפסיקה. בתחילת דרכו הלך בית המשפט בדרכה של הפסיקה האנגלית, ועל בית המשפט הוטל לשקול, במסגרת חישוב שיעור הפיצויים לו זכאית אלמנה, את סיכויי האלמנה להינשא בשנית.[26]

בהמשך, שונתה ההלכה בפסק דין לפידות[27], ונקבע ברוב דעות, כי אין להתחשב בסיכויי הנישואין של האלמנה בעת פסיקת פיצוייה. הנימוקים שהיו בבסיס אותה מסקנה היו:

"... בגלל אי הוודאות המרובה והמגוונת האופפת את עתידה של אלמנה שטרם נישאה מבחינת סיכויי הנישואין והפרנסה בעתיד, ניטיב לעשות אם במקרה כזה נתעלם מהם כגורמים להפחתת פיצוי אלמנה בשל מות בעלה".

"אי הודאות" נוגעת לקושי לחזות באופן סטטיסטי נתונים הצריכים לעניין כגון מספר ילדיה, הפיצוי לו זכתה עקב מות בעלה הראשון, תוחלת החיים של הבעל החדש ורמת ההכנסה שלו. ואולם, ההלכה האמורה התבססה לא רק על אי הוודאות בנתונים נדרשים לצורך קביעת הפיצוי, אלא גם בשל מדיניות חברתית-משפטית רצויה.

בפסק דין גבאי נגד ליס[28] הבהיר בית המשפט (כבוד השופט אלון כתוארו אז), שלא רק שמדובר בקביעת נתונים קשים ולוטים בערפל, אלא שעריכת החישובים והשוואות כגון אלה "הנפש היפה סולדת מהם ולא לבית המשפט לעסוק במלאכת פענוחם" ועוד ובמיוחד, כנימוק עיקרי "קשירת מידת זכותה של האלמנה לפיצויים עקב מות בעלה עם עובדת נישואיה מחדש נוגדת היא מדיניות משפטית רצויה שלא לגרום לעיגונה של האישה ושלא לעכב בידה לבנות ביתה מחדש... ". לכן, נקבע שגם אם קיימת אפשרות לנישואין, יש לשלול השפעת גומלין בין שיעור הפיצוי לבין נישואיה מחדש.

בפסק דין טלאל[29], חזר בית המשפט ודן בנושא, תוך התייחסות לשאלה אם יש מקום להתגבר על אי הוודאות הכרוכה בשקילת סיכוייה של אלמנה להינשא מחדש, באמצעות מנגנון של פיצויים עתיים. בית המשפט דחה את האפשרות האמורה, מן הטעם ששורשה של ההלכה האוסרת שקילת סיכויי הנישואין של האלמנה, אינו נעוץ רק בקושי לחזות סיכויים – קושי שיכול היה לבוא על פתרונו באמצעות מנגנון התשלום העתי - אלא בשל נימוקים נוספים שהם נוגעים למדיניות חברתית-משפטית ראויה.

ואכן בפס"ד טלאל, דחה בית המשפט פסיקת פיצויים על-פי מנגנון הפיצויים העתיים, עקב הצורך להתחשב בנימוק של הסיכויים להינשא, למרות שמדובר היה במנוח טלאל שהיה כבן 24 במותו. אפשרות להתחשב בסיכויי אלמנה להינשא שנית תעשה רק כאשר יש בידי בית המשפט "כלים ממשיים להתמודד עם השאלה", כך למשל אם האלמנה כבר נישאה בשנית או עומדת להינשא ובן זוגה כבר ידוע, או אם יש נתונים וודאיים על "כוונה ברורה להינשא".

שאלת פסיקת תשלומים לאלמנה על דרך תשלום עתי התעוררה גם בפסק דין רוסו[30], לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את דרישת חברת הביטוח לבחור בדרך זו. בית המשפט העליון לא התערב בהחלטת בית משפט קמא.

בפסק דין יונית שוורץ[31] התגוררה האלמנה עם חברה לחיים והטענה הייתה, כי נוכח העובדה שהאלמנה חולקת עם חברה החדש את רכבה הפרטי והם אף מתחלקים בהוצאות הבית, יש לראות אותם כידועים בציבור, ואין דינה שונה ממעמדה של מי שנישאה מחדש, על כן יש להפחית את פיצויי הפסד התמיכה אשר לו היא זכאית.

בית המשפט דחה את הטענות וקבע, כי ההלכה כפי שחזר עליה בית המשפט העליון בפס"ד טלאל, וכפי שנקבעה בפס"ד לפידות, לפיה אין לשקול את סיכויי הנישואין של האלמנה במסגרת קביעת פיצוייה כתלויה במנוח, לא רק שלא השתנתה, אלא אף זכתה לאישוש במספר פסקי דין ולכן ההלכה נותרה על כנה.

עוד קבע בית המשפט, כי "אין לקבל את הטענה, כי יש לראות את מעמדה של התובעת ביחסה לחבר עמו היא גרה, כמערכת של "ידועים בציבור", מן הטעם שהראיות שהוצגו אין בהם די כדי לקבוע ממצא כזה, והן בשל העובדה שאין מקום ליצור מעמד של "ידוע בציבור" לשם גריעת פיצויים, בכלל, וכאשר הדבר בא לעקוף את המדיניות החברתית-משפטית הראויה לעניין נישואין מחדש, בפרט.

על כן, ייעשה חישוב פיצויי התובעת כתלויה, מבלי לקחת בחשבון את סיכוייה של התובעת להינשא מחדש, וזאת על אף גילה הצעיר..."

בחזרה לפסק הדין בעניין צרור- שם הנתבעת (חברת המגן) הציגה בפני השופטת עדויות על גבר שהאלמנה הכירה כשלוש שנים לאחר התאונה. האלמנה אמנם לא נישאה לבן זוגה החדש, מצאה השופטת, אך אורח החיים שהם מקיימים אינו שונה מזה של בני זוג נשואים, שכן הם מנהלים משק בית משותף ולבני הזוג ילדה משותפת.

השופטת שמעה עדויות על יכולותיהם, עיסוקיהם ואורח חייהם של בן הזוג הקודם ושל זה החדש וערכה השוואות דקדקניות בין כושר ההשתכרות והתמיכה הכספית של בן הזוג הקודם לזה החדש.

לאחר דיונים מייגעים, הגיעה השופטת למסקנה, כי כושר השתכרותו של בן הזוג הקודם היה 6,444 שקל לחודש. לעומת זאת כושר השתכרותו של בן הזוג החדש הוא 5,000 שקל לחודש.

האלמנה זכאית אם כך, רק להפרש של 1,444 שקל לחודש.

בפסק דין אנוך מעוז יעל נ' ביטוח ישיר[32] אשר ניתן לאחרונה בבית המשפט השלום בתל אביב, דן השופט הראל בחישוב הפיצוי לבן הזוג שנותר בחיים לאחר שזה נישא מחדש, מפסק הדין עולה, כי מקום בו חל שינוי במצבו של בן הזוג שנותר בחיים ,יש להביא בחשבון שינוי זה. מקום בו רמת התמיכה שאבדה בגין מות המנוח "פוצתה" עם נישואיו של בן הזוג לאחר – חדל הפיצוי בגין התלות.

מקום בו בן הזוג החדש תומך בו תמיכה גבוהה יותר מזו שתמך בו המנוח – אין מקזזים את ההתעשרות" מהפיצוי המחושב עד למועד הנישואין מחדש, אך חדלים לפצותו מאותו מועד ואילך.

לעומת זאת, מקום בו תמיכתו של בן הזוג ה"חדש" נמוכה יותר - מפצים את האלמן/ה בגין ההפרש. (פסק דין חכמי פנינה)[33].

מקריאת הלכת צרור עולה כי בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את השתכרותו של בן זוגה לחיים של האלמנה על אף שלא נישאו וזאת מששוכנע כי קיימו משק בית משותף.

החיים עם בן הזוג החדש השפיעו על חישוב תביעת התלות של האלמנה בלבד תוך שביהמ"ש המחוזי קובע במפורש כי זכאותה של בתו של הנפטר לפיצוי בגין הפסד תמיכתו אינה מושפעת מנישואי האם כפי שנקבע בע"א 209/65 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ. גולדה רייף ואח'.

לעומת זאת, בכל הנוגע לחישוב הפיצוי בגין השנים האבודות, ביהמ"ש המחוזי, ככל הנראה, לא הביא בחשבון את השינוי שחל עם כניסתו של בן הזוג החדש למעגל ההכנסה וההוצאה המשפחתית והתעלם ממנו.

בית המשפט העליון החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי תוך מתן הנחיות כיצד יש לחשב את הפיצוי מקום בו קיימת התאמה בין היורשים לתלויים. מקריאת פסק דינו של בית המשפט העליון עולה באופן ברור כי בית המשפט לא חלק על עמדת בית המשפט המחוזי בעניין זה ונראה כי גם הצדדים עצמם לא חלקו על כך.

לדעת השופט הראל, בתביעה בעילה בגין שנים אבודות (להבדיל מתביעת תלויים), אין רלבנטיות לשאלה מה אירע לאחר מותו של הנפגע בגין האירוע. יש לבחון אך ורק את השאלה מה היה קורה אלמלא האירוע.

עם נישואי בן הזוג לאחר (בהנחה שהצרכים המסופקים לו ע"י בן זוגו ה"חדש" זהים לאלו שסופקו לו ע"י בן זוגו המנוח) – חדל להשתלם הפיצוי בגין אובדן תמיכה לבן הזוג , וזאת במקרה של תביעת תלויים בלבד. כך גם חדל הפיצוי בגין אובדן שירותי בן זוג, המשולם בגין תביעת תלויים והמתווסף לפיצוי בגין השנים האבודות. נישואים אלו מובאים בחשבון ככל שיש בהם כדי להשיב את המצב לקדמותו תוך שהתלוי זכאי להפרשי התמיכה אם ישנם. בכך נשמר עקרון השבת המצב לקדמותו.

יחד עם זאת, כאמור, אין בנישואין אלו כדי להשפיע על שיעור אובדן התמיכה (בגין אובדן ההשתכרות) שנגרם לילדי המנוח.

זהו ההבדל המהותי שבין תביעת תלויים לתביעת עיזבון. בעוד שבתביעה התלויים יש להביא בחשבון את השינויים שאירעו בגין הפטירה (כדוגמת נישואין) – ברי שבתביעת העיזבון אין כל רלבנטיות לשאלה מה קרה בגין הפטירה – ויש להביא בחשבון מה היה קורה אלמלא הפטירה.

תביעת שנים אבודות הינה תביעתו של המנוח בלבד. אין זה "מעניינו" של המנוח אם אשתו נישאה לאחר בגין פטירתו ולנישואין אלו לא יכולה להיות השפעה על הפיצוי לו הוא זכאי ברגע מותו. נישואיה של אשת המנוח לאחר, גם אם יביאו לה ולילדיהם להטבה כלכלית עצומה - אין בה כדי לגרוע כהוא זה מתביעת "המנוח" (העיזבון) שכן עסקינן בשתי עילות תביעה שונות ונפרדות, אך משיקות זו לזו.

אין בכך כדי לפגום בעקרון "השבת המצב לקדמותו" שכן הפיצוי משולם לניזוק עצמו (העיזבון = הנפטר), אין בכך כדי להביא להגדלת הפיצוי המשולם ע"י המזיק.

לדעת השופט יחזקאל התחשבות בנישואיו של בן הזוג לאחר ובגין הפטירה אינה מתיישבת עם שורת הצדק והשכל הישר שכן הם "מכים" את המנוח פעמיים: הן בגין עצם מותו כתוצאה מהמעשה הנזיקי והן בגריעה משמעותית מהפיצוי המגיע לעיזבונו כתוצאה מנישואיו לאחר- נישואין שאירעו אך ורק בגין המעשה הנזיקי.

הרחבת תחולת הלכת השנים האבודות

הלכת השנים האבודות קבעה, כי יש לפצות נפגע בתאונה עבור אובדן יכולת ההשתכרות שלו בשנים בהן היה צפוי להשתכר מעמלו, אלמלא קוצרו חייו. חברות הביטוח פירשו את ההלכה כעוסקת רק בשנות העבודה של הניזוק המת ולא לשנות הפנסיה שלו ונשאלת השאלה, האומנם הלכת השנים האבודות תוחמת עצמה רק לשנות עבודתו של הניזוק (כלומר עד גיל הפרישה) או שמא כוללת היא סכומים כגון קצבת השארים וקצבת הזקנה, אשר היה הניזוק זכאי להם אילולא קוצרה תוחלת חייו.

בפסה"ד בעניין אטינגר ובפסקי דין נוספים, ניתן פיצוי בגין השנים האבודות רק לתקופות בה היה הנפגע (המנוח) צפוי להשתכר מעמלו אלמלא קוצר פתיל חייו. ואולם, נראה כי הדבר נעשה כך משום שדובר בנפגעים שהיו קטינים או בתקופת עבודתם. שאלת הפיצוי בגין השנים האבודות לאחר תום תקופת ההשתכרות, למי שנפגע לאחר תום שנים אלה, לא הועלתה בפסיקה זו.

במהלך השנה החולפת נתנו חמישה פסקי דין בנוגע לסוגיה האמורה, מתוכם שלושה של בית משפט השלום ושניים של בית המשפט המחוזי. בכל פסקי הדין הגיעו בתי המשפט השונים למסקנה זהה ולפיה יש לפצות על הפסד גם "בשנים האבודות" שלאחר גיל פרישה. פסקי הדין מבשרים מגמה ברורה בפסיקה הדוחה את עמדות חברות הביטוח. בפסקי הדין נקבע שכאשר הנפטר בתאונה הוא פנסיונר, זכאים יורשיו לפיצוי בגין ההכנסות שהוא צפוי היה לקבל מכספי הפנסיה שלו, קצבת השארים וקצבת הזקנה, אילולא קוצרה תוחלת חייו.

פסק דין עזבון המנוחה מזרחי בינה ז"ל ואח' נ' AIG[34] שניתן ביום 19.3.08, עסק בתאונת דרכים אשר אירעה בשנת 2005, בה נפגעה תובעת, פנסיונרית בת 68, ולאחר אישפוז של 17 ימים היא נפטרה. הרכב שבו נהגה בעת התאונה בוטח בחברת AIG אשר סירבה לשלם ליורשים את השנים האבודות של הפנסיה.

הנושא העיקרי שהיה במחלוקת הוא האם ההכנסות שקיבלה המנוחה כפנסיונרית ונפסקו עם מותה, הן בנות פיצוי ביחס לעיזבון ונחשבות כהפסד "בשנים האבודות", שבין מועד פטירתה לבין מועד תוחלת חייה הצפויה, אם לא היה מתה בתאונה. במקרה זה ההכנסות כללו פנסיה, קצבת שארים וקצבת זקנה.

AIG טענה שהלכת אטינגר תחומה לתקופת עבודתו של הניזוק שנפטר ולא מעבר לכך, וכי גם לאחר שנפסקה בעליון הלכת ה"שנים האבודות" היא מתייחסת לשנות העבודה של הניזוק המת ולא לשנות הפנסיה.

השופטת וייס-קמיר דחתה את טענת AIG, וציינה את פסיקות השופטים יצחק עמית מהמחוזי בחיפה[35] ואת ויוסי שפירא מהמחוזי בירושלים[36] וכן את פסיקות השופטים גד ארנברג מבית המשפט השלום בירושלים[37] ויחזקאל הראל מבית המשפט השלום בתל אביב[38], שניתנו כולן בשנה החולפת. בכל ארבעת פסקי הדין הגיעו בתי המשפט השונים למסקנה זהה, לפיה יש לפצות על הפסד גם "בשנים האבודות" שלאחר גיל פרישה.

מאחר שלמנוחה לא היו בני משפחה התלויים בה, קבעה השופטת וייס- קמיר, כי יש לנקוט "בשיטת ניכוי הוצאות מוגברות, ואולם לאור גילה המתקדם של המנוחה וגובה הכנסותיה שאינו רב (עמד בזמנו על 6,613 שקל), נראה כי ההוצאות המוגברות צריכות להיות בשיעור גבוה יותר, כך שהפיצוי יינתן לפי שיעור של 15% בלבד מההכנסות".

בפסק הדין של השופט ארנברג המוזכר לעיל[39] דובר במנוחה שקיבלה פנסיה, קצבת זקנה ורנטה מגרמניה. השופט ארנברג דחה את טענות חברת הביטוח, לפיה קצבאות אינן השתכרות ומותה של המנוחה לא פגע בכושר ההשתכרות שלה משום שלא עבדה בפועל, וקבע כי "אני רואה בהכנסות אחרות, שמשולמות כל עוד הנפגע חי בלבד, חלק מ'אובדן כושר השתכרות'". לכן, הוא קבע, "במקרה בו בעקבות מות המנוחה נפסק תשלום כלשהו, שהיה אמור להיות משולם עד תום תוחלת החיים, נגרם הפסד ומן הדין שיינתן לכך ביטוי בפיצוי".

"הניכוי מהניכוי"

והנה, בימים אלו, ניתן פסק דין חדשני בבית המשפט העליון בע"א עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל[40] אשר מצטרף לפסיקות הקודמות, של בתי המשפט המחוזי והשלום, הנותן גושפנקא למגמה ברורה בפסיקה מאז פסק דין אטינגר, הדוחה את עמדת חברות הביטוח וקובעת, כי כאשר הנפטר בתאונה הוא פנסיונר, זכאים יורשיו לפיצוי בגין ההכנסות שהוא צפוי היה לקבל מכספי הפנסיה שלו, קצבת השארים וקצבת הזקנה, אילולא קוצרה תוחלת חייו.

המנוח יניב ניסן ז"ל, נהרג בתאונת דרכים. התאונה אירעה במהלך עבודתו של המנוח. אלמנתו ובתו הגישו תביעה כנגד מבטחת החובה של הרכב בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הפיצוי הכספי אשר נתבע התבסס על היותן תלויות במנוח (תביעת התלויים), ולחלופין על היותן יורשות של המנוח (תביעת העיזבון).

בית המשפט המחוזי פסק בין היתר, כי סך הפסדי התלויים בעבר ובעתיד מסתכמים בסכום של 2,699,498 ש"ח. בית המשפט המשיך וקבע, כי תקבולי המוסד לביטוח לאומי המגיעים לאלמנה ולבת בעקבות התאונה ואשר אותם יש לנכות מסכום הפיצוי, עומדים על סך של 2,285,553 ש"ח. בית המשפט המחוזי דחה את טענתן של האלמנה והבת, לפיה טרם ניכוי סכום תקבולי הביטוח הלאומי היה על הערכאה הדיונית לנכות ממנו את הסכום המהוון של קצבאות הזיקנה להן היו זכאים האלמנה והמנוח אלמלא התאונה והתובעות ערערו על קביעה זו של בית המשפט המחוזי.

טענת זו, לפיה יש לנכות את קצבת הזקנה מן הסכום המנוכה מהפסדי התלויים, מכונה לעיתים "ניכוי מהניכוי".

בבסיסה של טענה זו עומד הכלל הקבוע בסעיף 82 לפקודת הנזיקין, החל על תביעות לפי חוק הפלת"ד מכוח הוראת סעיף 4(א) לחוק זה.

סעיף 82 לפקודת הנזיקין:

פיצויים וגמלאות מביטוח לאומי

82.(א) המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, התשי"ד-1953 (להלן בפרק זה - החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגמלה לפי חלק ב' לחוק - תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה.

סעיף 4(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים:

תרופה על נזק גוף

4(א) על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 19 עד 22, 76 עד 83, 86, 88 ו-89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין....

על פי הכלל הנזכר, כאשר אירוע נזיקי מקים זכות כפולה - הן לפיצויים מן המעביד והן לגימלה מטעם הביטוח הלאומי - יש לנכות את שווי הגמלה מסכום הפיצוי לו זכאי הניזוק.

אולם, לעתים היה הניזוק זכאי לגמלה מסוימת מהביטוח הלאומי אף אלמלא התאונה. הכלל הקבוע בסעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי[41] שולל, בדרך כלל, את האפשרות לזכות בשתי קצבאות בו זמנית, ומחייב את הזכאי לבחור ביניהן.

סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי:

320. גמלאות כפל

(א) לא תשולם תוספת קצבה -

(1) בזכותו של אדם המקבל קצבה;

(2) לשני בני אדם או יותר בזכותו של אדם אחד.

(ב) גמלת סיעוד לא תיחשב כקצבה לענין סעיף קטן (א)(1).

(ג) לא יינתנו לאדם, אם אין כוונה אחרת משתמעת -

(1) קצבאות שונות לפי חוק זה בעד פרק זמן אחד;

(2) גמלאות שונות עקב מאורע אחד מכוח ענפי ביטוח שונים לפי חוק זה.

(ד) היה אדם זכאי, לולא הוראות סעיף זה, ליותר מגמלה אחת, הברירה בידו לקבל אחת מהן;בחר בקצבת נכות לפי פרק ה' או בקצבת תלויים לפי הפרק האמור במקום בקצבת זקנה או בקצבת שאירים, לפי הענין, לא תפחת קצבת הנכות או קצבת התלויים כאמור משיעור קצבת הזקנה או קצבת השאירים כל עוד הוא זכאי לכך כאמור.

(ה) על אף הוראות סעיף קטן (ג)(1), זכאי לקצבת תלויים שנעשה זכאי לקיצבת זקנה, או זכאי לקצבת זקנה שנעשה זכאי לקצבת תלויים, יקבל קיצבת תלויים ומחצית מקצבת הזיקנה שהיתה משתלמת לו, ובלבד שקצבה זו לא תפחת משיעור הקצבה הכוללת שהיתה משתלמת לו אילו שולמה לו קצבת הזקנה במלואה ובנוסף לה מחצית הקצבה הגבוהה מבין אלה; קצבת תלויים או קצבת שאירים.

יוצא אם כן, כי אדם אשר עובר לאירוע הנזיקי זכאי לקצבה בשווי X, ואילו בעקבות האירוע הנזיקי זכאי לקצבה אחרת בשווי Y, לא יוכל לקבל את שתי הקצבאות יחדיו (X+Y) אלא יידרש לבחור ביניהן (X או Y). ברור, כי לרוב ייבחר הוא בקצבה הגדולה מבין השתיים (נניח Y).

בהקשר זה קובעת הלכת ה"ניכוי מהניכוי", כי טרם ניכויה של הקצבה לה זכאי הניזוק בעקבות האירוע הנזיקי (Y) מסכום הפיצוי המגיע לו, יש להפחית (לנכות) ממנה את הקצבה לה היה זכאי עובר לאירוע הנזיקי ואשר אינו זכאי לה עוד בעקבות הכלל המונע כפל קצבאות (X). כתוצאה מהלכה זו, קטן סך הסכום המנוכה וגדל בהתאם סכום הפיצוי הסופי המשתלם לניזוק.

הרציונל העומד ביסודה של הלכת ה"ניכוי מהניכוי" הינו הרציונל הכללי החל בחישוב הפיצוי הנזיקי, לפיו אין לנכות מן הפיצוי המגיע לנפגע הטבות שאין בינן לבין האירוע הנזיקי קשר סיבתי.

תביעת התלויים

בעקבות התאונה זכאיות האלמנה והבת לקצבת תלויים מהביטוח הלאומי. בית המשפט דן בשאלה, האם חלה הלכת ה"ניכוי מהניכוי" ביחס לקצבת הזקנה של המנוח, היינו - האם מסכום קצבת התלויים אשר מנוכה מהפסדי התלויים יש להפחית את קצבת הזקנה המהוונת של המנוח. המסקנה אליה מגיע בית המשפט היא כי בנסיבות פסק הדין התשובה היא שלילית ואין תחולה להלכת ה"ניכוי מהניכוי" בנסיבות אלו.

אולם, בית המשפט קובע, כי יש מקום להכיר בקצבת הזקנה לה היה המנוח זכאי אלמלא התאונה, כחלק מהנזק אשר נגרם בעקבות התאונה ואשר הינו בר פיצוי בגדר תביעת התלויים. על פי חלופה זו אין מדובר בהפחתת קיצבת הזיקנה מסכום קיצבת הביטוח הלאומי המנוכה מן הפיצוי, אלא בהוספתה לסך הנזקים אשר יש לפסוק פיצוי בגינם

בית המשפט קובע, כי קיצבת הזיקנה מהווה חלק ממקורות הכנסתו של אדם לעת זיקנה. באותם מקרים בהם יש לאדם תלויים, הרי שבדומה לשכר עבודתו ולתשלומי הפנסיה המשולמים לו לאחר פרישתו, אף קיצבת הזיקנה משמשת, בחלקה, לתמיכה בהם. יוצא אם כן כי כאשר אדם, אשר צפוי היה להיות זכאי לקיצבת זיקנה בהמשך חייו, הולך לעולמו כתוצאה מאירוע נזיקי, הרי שהפסדי התמיכה בתלוייו מתבטאים, בין היתר, באובדן קיצבת הזיקנה אשר נשללה עקב המוות. כשם שהפסדי הפנסיה של המנוח מובאים בחשבון במסגרת הפסדי התמיכה של התלויים, כך ראוי להביא בחשבון אף את הפסד קיצבת הזיקנה של המנוח.

תביעת העיזבון

שאלה דומה עשויה להתעורר אף בגדר תביעת העיזבון. השאלה בהקשר זה היא, האם זכאי עיזבונו של ניזוק אשר נפטר כתוצאה ממעשה נזיקי לפיצוי בגין אובדן קיצבת הזיקנה לה היה זכאי אלמלא המוות. שאלה זו עשויה להתעורר אף במקרים בהם הניזוק לא נפטר כתוצאה ממעשה העוולה, אולם תוחלת חייו התקצרה כך שיפסיד, באופן מלא או חלקי, את קיצבת הזיקנה שהייתה צפויה להשתלם לו אלמלא כן. זאת ועוד, שאלה דומה עשויה להתעורר אף ביחס לזכאותו של העיזבון (או של הניזוק) לפיצוי בגין אובדן פנסיה לה היה הניזוק זכאי אלמלא המוות (או אלמלא קיצור תוחלת חייו).

בית המשפט מגיע למסקנה, כי כמו בתביעת התלויים, גם העיזבון (או הניזוק) זכאי לפיצוי בגין אובדן קיצבת הזיקנה. למעשה, קובע בית המשפט, כי בעוד שעניינה של פרשת אטינגר בקיצור תוחלת חיי העבודה של הניזוק, הרי שעניינו של פסק דין זה נוגע לקיצור תוחלת חייו של הניזוק בהתייחס לשנות זכאותו לקיצבת זיקנה.

לסיכום קובע בעת המשפט, כי אין מקום להבחין, לעניין הפיצוי ב"שנים האבודות", בין קצבת זקנה לבין הפסדי השתכרות, הן בגדר תביעתם של התלויים והן בגדר תביעת עיזבונו של ניזוק אשר נפטר כתוצאה ממעשה העוולה.

"ככלל ניתן לומר, כי לאחר יציאתו של אדם לגמלאות מהווה קיצבת הזיקנה, כמו גם תקבולי הפנסיה, את מקור הכנסתו. בכך משמשים הם תחליף לשכר העבודה שהוא, דרך כלל, מקור הכנסתו העיקרי של אדם בשנות עבודתו. מבחינה זו, הפסד קיצבת הזיקנה או הפסד הפנסיה על רקע מותו של הניזוק (או קיצור תוחלת חייו) מהווה נזק ממוני הדומה באופיו להפסד ההשתכרות הנגרם כתוצאה מן המוות (או מקיצור תוחלת החיים)".

[1] ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נ"ח(4) 486

[2] דנ"א 4011/04 ודנ"א 4533/04 עיריית ירושלים ואח' נגד עזבון המנוח מיכאל אטינגר ואח' ניתן ביום 7.12.2004

[3] פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח 1968.

[4] ע"א 295/81 עיזבון המנוח שרון גבריאל ז"ל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533

[5] ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נ"ח(4) 486

[6] ת"א (ירושלים) 4/95 - עיזבון המנוח מיכאל נ' החברה לשיקום . תק-מח 99(3), 29789.

[7] Oliver v. Ashman 2 Q.B. 210 [1962].

[8] Oliver v. Ashman 2 Q.B. 210 [1962].

[9] (ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה ויולט צאיג, פ"ד לה(2) 123, 139-140).

[10] ע"א 2376/93 עיזבון המנוחה מיכל קידר ז"ל נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מט(1) 594).

[11] ע"א 32/60 פלקסברג נ' המנהל הכללי של הרכבת, פ"ד יד 1629.

[12] ע"א 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 703ו-ז (להלן:"עניין אררט").

[13] ת"א (י-ם) 232/75 מימון נ' אורטל, פ"מ תשל"ט (1) 152

[14] ע"א 10064/02 - "מגדל" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' רים אבו חנא ואח' תק-על 2005(3), 3932..

[15] ע"א 8022/00, 8156/00 רז נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ( ניתן ביום 19.3.06).

[16] רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עיזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד (ניתן ביום 27.2.06).

[17]ע "א 10990/05 - דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ . תק-על 2006(2), 199 (ניתן ביום 11.4.06).

[18] ע"א 4431/05 - "המגן" - חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אורנית צרור ואח' . תק-על 2006(3), 2260.

[19] ת.א. 6456/04 - דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ נבו 14.11.2005.

[20]ע "א 357/80 נעים נ' ברדה[20], פ"ד לו(3) 762

[21] ת"א (חיפה) 1411/00 - יונית שוורץ ואח' נ' סלקום ישראל בע"מ ואח' . תק-מח 2005(4), 4246.

[22]ע "א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762

[23]ע "א 10990/05 - דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ . תק-על 2006(2), 199 (ניתן ביום 11.4.06).

[24] ת"א (תל-אביב-יפו) 1924/99 - צרור אורנית ואח' נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ואח' . תק-מח 2005(1), 7205.

[25] ע"א 4431/05 - "המגן" - חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אורנית צרור ואח' . תק-על 2006(3), 2260.

[26] ע"א 125/57 רובין נ' מנהל רכבת ישראל, פ"ד יב 1836).

[27] ד"נ 14/68 לפידות חב' נפט בישראל נ' שליסר, פ"ד כג(1) 771

[28] ע"א 110/80 גבאי נ' וליס פ"ד לו(1) 449)

[29] ע"א 960/02 עיזבון המנוח סבחי טלאל ז"ל ואח' נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ, פ"ד נז(2)

[30] ע"א 2726/03 רינת דה רוסו נועה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ( ניתן ביום 30/12/04 )

[31] ת"א (חיפה) 1411/00 יונית שוורץ ואח' נ' סלקום ישראל בע"מ ואח' . תק-מח 2005(4), 4246.

[32] תא 208481/02 אנוך מעוז יעל נ' ביטוח ישיר - אי.די.אי. חברה לביטוח בע"מ.

[33] ע"א 7244/97 חכמי פנינה ואח' נ. רותם חברה לביטוח בע"מ.

[34] ת.א 5917/06 - עזבון המנוחה מזרחי בינה ז"ל ואח' נ' איי.אי.ג'י ביטוח זהב בע"מ . תק-של 2008(1), 24926.

[35] ת"א (חיפה) 205/01 - מאיר רות תקווה ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' . תק-מח 2007(1), 11040.

[36] ת"א (ירושלים) 7073/05 - עזבון המנוח גבריאל אשכר ז"ל ואח' נ' ביטוח ישיר איי.די.איי ואח' . תק-מח 2007(2), 652.

[37] ת"א (ירושלים) 8768/05 - עזבון המנוחה קונשטט בינה ז"ל ואח' נ' אביב דוד ואח' . תק-של 2007(3), 1683.

[38] ת"א (תל-אביב-יפו) 52899/05 - עזבון המנוחים נוריקה ויהושע אפט ז"ל ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ . תק-של 2007(3), 9819.

[39] ת"א (ירושלים) 8768/05 - עזבון המנוחה קונשטט בינה ז"ל ואח' נ' אביב דוד ואח' . תק-של 2007(3), 1683

[40] ע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל ואח' נגד הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ.(ניתן ביום 16.11.08)

[41] ‏חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995

[42] ד' מור, "הלכת אטינגר- אנטומיה של פסק דין שנוי במחלוקת", בעמ' 107-108.