Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

דרך הייסורים של חולה כליות בין שופטי ישראל

בגיל 54 נפגע בן ציון ניצן בתאונת עבודה קשה. התאונה גרמה כשל כלייתי סופני. ניצן נאלץ לעבור ניתוח השתלת כליה.

5 שנים לאחר ההשתלה, מצב הכליה שוב התדרדר לכשל סופני.

ניצן פנה לוועדה לאישור השתלות מהחי וביקש אישור לקבל תרומת כליה. הוועדה דחתה את בקשתו.

הוא נרשם להשתלת כליה מן המת, אך גילה כי גילו ומחלותיו הנוספות מצמצמים את סיכוייו.

בלית ברירה, פנה לבית החולים האוניברסיטאי בברוקלין. שם הציעו לו השתלה מידית בעלות של 170,000 דולר.

ניצן פנה למוסד לביטוח לאומי ולקופת החולים שלו, מכבי, בבקשה לממן את ביצוע הניתוח בחו"ל.

כאן יש לעצור לרגע ולהסביר:

מבוטח בקופת חולים, זכאי אך ורק לסל בריאות מצומצם. על פי סל זה, המבוטח זכאי למימון השתלה בחו"ל, רק אם לא ניתן לבצע את ההשתלה בארץ ובתנאי שלמבוטח נשקפת סכנת אבדן חיים.

לעומת זאת, נפגע עבודה, המבוטח בביטוח לאומי, אינו מוגבל בסל הבריאות. הוא אינו צריך להוכיח כי נשקפת סכנה לחייו. די בכך שהרופא המטפל בקופת החולים קובע כי הוא זקוק להשתלה שלא ניתן לבצעה בארץ. אולם בפועל, כפי שנראה מיד, שופטינו אינם מבחינים בין מבוטח למבוטח. על כולם הם מחילים את הסל המצומצם. לא זו אף זו: גם את הסל המצומצם, השופטים מפרשים עם יד קפוצה, עד שאין כמעט בנמצא אדם שיהא זכאי לקבל השתלה בחו"ל.

נחזור כעת אל ניצן. כצפוי, הביטוח הלאומי ומכבי הודיעו לו כי הם אינם מאשרים את השתלת הכליה בחו"ל.

ניצן מימש את ביטוח מגן כסף שהיה לו במכבי והצליח לממן באמצעותו רק כמחצית מהוצאות הניתוח והאשפוז בחו"ל. את המחצית השנייה גייס מכל מקום אפשרי.

הניתוח עבר בשלום. כאשר חזר לארץ, התפנה להגיש תביעה נגד הביטוח הלאומי וקופת חולים מכבי.

בית הדין האזורי לעבודה בחיפה דחה את תביעתו. די בעובדה שהשתלות כליה מבוצעות בארץ, קבעה השופטת איטה קציר, כדי לשלול את זכותו של המבוטח למימון השתלה בחו"ל. התור העצום בארץ והעובדה שאין סיכוי לאדם בגילו של ניצן להגיע לראש התור, לא הרשימו את השופטת. גם לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי, המשיכה השופטת, כי ביצוע ההשתלה בחו"ל האריכה את חייו של ניצן.

ניצן לא ויתר וערער לבית הדין הארצי. "השתלת כליה לעולם אינה דחופה", כך כלשונם, קבעו השופטים סטיב אדלר, שמואל צור וורדה וירט-ליבנה ודחו את ערעורו.

ניצן פנה לבג"צ. השופט יצחק עמית הביע תמיהה על הכרעת שופטי בית הדין לעבודה וביקר אותם בחריפות. "השופטים לא סקרו את חוות הדעת שהוגשו להם ולא ניתחו אותן", קבע השופט עמית, "לא מצאתי בפסקי דינם כל הנמקה לקביעה כי ניצן יכול היה להסתפק בטיפול דיאליזה מבלי שהדבר יסכן את חייו".

השופט עמית ביקר גם את עמדת השופטים, לפיה די בכך שבאופן עקרוני מבוצעים ניתוחי השתלה בישראל ואין צורך לבדוק אם ניתוח זה נגיש למטופל הספציפי. השופטים, קבע השופט עמית, היו צריכים לבדוק נתוני אמת: מה תור הממתינים להשתלת כליה? מה הסיכוי של המבוטח הספציפי להשתלת כליה תוך השנים הקרובות?

השופט עמית לא העריך גם את קביעת השופטים כי "דיאליזה מהווה טיפול חלופי להשתלת כליה". "השופטים", קבע השופט עמית, "לא התייחסו כלל לחוות הדעת הרפואיות לפיהן טיפולי דיאליזה הינם טיפולים זמניים מטבעם, אשר לא חפים מתופעות לוואי חמורות ופגיעה קשה באיכות החיים ואין בהם כדי "לרפא" את הכשל הכלייתי הסופני, להבדיל מהשתלת כליה. השופטים אף לא התייחסו לסטטיסטיקות שהוצגו על ידי המומחה הרפואי מטעם ניצן, לגבי אחוזי התמותה של מטופלי דיאליזה לעומת מושתלי כליה".

את השופט עמית הסעירה במיוחד קביעת שופטי בית הדין הארצי לפיה "השתלת כליה לעולם אינה דחופה". בכך, נתנו השופטים גושפנקא לגישתה הייחודית של מכבי, אשר מעולם לא אישרה השתלת כליה בחו"ל. לא כך נוהגות הקופות האחרות, מציין השופט עמית. צריך גם לקרוא את הרשום בתקנות ביטוח בריאות, המשיך השופט בביקורתו. רשום שם כי הזכות למימון השתלה בחו"ל קיימת במצב של "סכנת אבדן חיים", לאו דווקא במקרה של סכנה מידית לאבדן חיים. מעבר לכך, קבע השופט עמית, "ברי כי סבל וירידה באיכות החיים הם מנת חלקם של חולי הכליות. לכן ההבחנה של הקופה בין איכות חיים להצלת חיים היא פורמאלית. היא לא חזות הכול".

עד כאן דברים כדורבנות. אולם כמאמר המשורר "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן" (משלי). בסוף פסק דינו, השופט עמית לא הפך את החלטת שופטי בית הדין לעבודה, אלא החזיר אליהם את הדיון בתיק להשלמות.

האם שופטי בית הדין לעבודה הפנימו את הביקורת של בג"צ ושינו את גישתם?

ניצן לעולם לא ידע זאת. הוא נפטר לפני כשלושה חודשים.

בימים אלה, השופטת איטה קציר, שדנה בתיק מחדש, בפעם השנייה, נתנה את פסק דינה. אכן, קובעת השופטת קציר, בהתחשב בגילו של ניצן (בן 62 במועד ההשתלה החוזרת) ובעובדה כי היה חולה סוכרת, סיכוייו להגיע להשתלת כליה בארץ היו נמוכים יותר באופן משמעותי לעומת חולים אחרים. יחד עם זאת, קובעת השופטת, ההמתנה להשתלה לא סיכנה את חייו של ניצן. נהפוך הוא, היא היטיבה עמו. בגילו המתקדם של ניצן ולאור המחלות הנוספות מהן סבל, דווקא השתלת הכליה, סיכנה את חייו.

זו כמובן קביעה המנותקת מן המציאות. הרי ניצן המשיך לחיות עד גיל 73, למעלה מאחת עשרה שנה לאחר ביצוע ההשתלה בחו"ל. מספר שנים כפול מזה שהעניקה לו ההשתלה בישראל. על בסיס מה קובעת השופטת קציר כי דווקא ההמתנה האינסופית לניתוח בארץ הייתה עושה חסד עם ניצן ומאריכה את חייו עוד יותר?

לאלוהים, סליחה, לשופטים פתרונים.