Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

מעבר לגיל

מרי וצבי שוורץ נטלו הלוואה מבנק כרמל למשכנתאות לשם מימון רכישת דירה באריאל.

בני הזוג שוורץ נדרשו על ידי הבנק לבצע לגבי ההלוואה ביטוח חיים בחברת הביטוח כלל.

במעמד חתימת מסמכי הלוואה חתמו שני בני הזוג על פוליסה שהוכנה ונחתמה מראש על ידי חברת כלל.

לימים נפטר הבעל צבי ואלמנתו מרי דרשה כי חברת כלל תכבד את התחייבותה על פי הפוליסה ותשלם את יתרת ההלוואה.

חברת כלל דחתה את דרישת האלמנה בטענה שבעת החתימה על הפוליסה מלאו למנוח 56 שנה בעוד שבפוליסה רשום כתנאי לביטוח כי גילו של המבוטח אינו עולה על 55 שנה.

המחלוקת בין הצדדים הובאה בפני השופט רנה משל בבית משפט השלום בתל-אביב.

השופטת משל קבעה כי מעצם החתמתו של המנוח על הפוליסה אותה ניסחה חברת כלל בעצמה, לאחר שפקידת הבנק בדקה את תעודת הזהות שלו בה מופיע גילו ומבלי שנאמר למנוח כי קיימת בעיה כלשהי בעניין הגיל, מעידה על גמירת דעתה של חברת הביטוח להתקשר עם המנוח בחוזה ביטוח.

גם אם נגרוס, הוסיפה השופטת וקבעה, כי חברת הביטוח לא התכוונה להתקשר בחוזה הביטוח עם המנוח בשל גילו, לא יהיה בכך כדי לערער על קיומו של חוזה הביטוח.

מדובר במצב שבו קיים לכאורה "פער סמוי" בין הביטוי החיצוני של התנהגות חברת הביטוח והבנק לבין כוונתם האמיתית.

בסוגיה זו של "פער סמוי" כבר נקבע כי העובדה המכריעה היא ההתנהגות החיצונית האובייקטיבית של חברת הביטוח ולא כוונתה הסמויה.

השופטת משל לא התעלמה מהעובדה כי לאחר חתימת הפוליסה נעשה ניסיון של חברת הביטוח באמצעות הבנק להתנער מהפוליסה.

הבנק שלח למנוח, כך לטענתו, העתק של הפוליסה בו נרשם בכתב יד הביטוי "מעבר לגיל" עם חץ המופנה אל חתימת המנוח.

הבנק אף נמנע מלגבות פרמיה בגין חלקו של המנוח בפוליסה.

ניסיון התנערות זה אינו יכול להפקיע קיומו של חוזה ביטוח אשר התגבש קודם לכן.

אם חפצה המבטחת לחזור בה מחוזה הביטוח מחמת טעות בעצם ההתקשרות עם המנוח, היה עליה לעגן חזרה זו בהליכים הקבועים בחוק והמתבקשים במקרה שבו צד מבקש לחזור בו מחוזה בשל טעות.

השופטת ציינה כי עדותה של מנהל סניף תל אביב בבנק כרמל, לפיה ידע המנוח בעת חתימתו על גבי הפוליסה כי קיימת התניה של גיל, אינה משכנעת.

השופטת משל מצאה בעדות זו סתירות, תמיהות ואי דיוקים אשר מטילים צל כבד וספק רב במהימנותה.

יתרה מזו, מוסיפה השופטת וקובעת, יש לראות בהתנהגות פקידי הבנק כלפי המנוח משום מצג, בין במפורש ובין במשתמע, על ידי עצם החתמתו על גבי הפוליסה, כי אין כל מניעה שהכיסוי הביטוחי יהא תקף לגביו למרות הגבלת הגיל.

המנוח פעל על סמך מצג זה ולא ביטח את הלוואתו בכל ביטוח אחר.

מכאן שחברת כלל מושתקת מלכפור בתקפות חוזה הביטוח למרות קיומה של תניית הגיל המפקיעה לכאורה חוזה זה מעיקרו.

גם העובדה שלא נגבתה מהמנוח כל פרמיה בגין הביטוח שעשה אינה פוגעת בתקפות הפוליסה.

בענין זה הפרה חברת הביטוח את חובותיה כלפי המבוטח לנהוג בתום לב ולהימנע מהטעיה.

משהוחתם המנוח על הפוליסה ומשלא קיבל לידיו כל מסמך נוסף מפורש המבטל את חתימתו זו, רשאי היה להניח כי הבנק לא מסר לידיו פוליסה שתנאיה מרוקנים אותה מראש מתוכן.

השופטת דחתה טענה נוספת של חברת כלל כי הבנק חרג מהרשאה שניתנה לו כאשר ביטח לווה מעבר לגיל שנקבע בפוליסה.

עצם העובדה כי המבוטחת והבנק התגוננו במשותף ועמדו בחזית אחת כנגד האלמנה מונעת טענה כלשהי אחת כלפי רעותה לרבות טענת חוסר סמכות.

בסופו של הדיון חייבה השופטת משל את חברת כלל להכיר בתקפות הפוליסה, לשאת במלוא יתרת ההלוואה, ואף חייבה אותה בהוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.