טענה סתמית בדבר מחלת האיידס

ישעיהו צימר רכש בחברת הביטוח שילוח פוליסה לביטוח חיים מסוג "פיצוי נמרץ".

באחד הימים נרצח צימר ויורשו, נעמן כהן, פנה לחברת שילוח בדרישה לקבלת תגמולי הביטוח.

חברת שילוח דחתה את דרישתו של כהן. לטענת שילוח צימר היה חולה איידס. אילו עובדה זו היתה ידועה לה - כך לגירסת שילוח - היא לא היתה מבטחת את צימר. גם כל חברת ביטוח סבירה אחרת, הוסיפה שילוח, לא היתה מבטחת אותו.

בכל מקרה, הקשתה שילוח, לא מגיעים לכהן תגמולי הביטוח המלאים. לדבריה, 5 ימים לפני מותו, ביקש המנוח להפחית את סכום הביטוח למחצית מסכומו המקורי.

הדיון במחלוקת שבין הצדדים הובא בפני השופטת יהודית שיצר בבית משפט השלום בתל-אביב.

אין חולק כי על מבוטח מוטלת חובת גילוי, הבהירה השופטת. אולם במקרה של צימר, טענתה של שילוח היא סתמית וכללית. שילוח מסתפקת באמירה כי התברר לה שצימר היה חולה איידס. שילוח אינה מפרטת מתי התגלתה המחלה. אין בגירסת שילוח כל התייחסות לשאלה האם המנוח ידע עובדה זו בעת עריכת פוליסת הביטוח, או כי הסתיר עובדה זו "בכוונת מרמה" כדרישת החוק. לפיכך, פסקה השופטת שיצר, למעשה לא הוצגה כל תשתית עובדתית ולא אף לכאורה לביסוס טענת הפרת חובת הגילוי.

עצם המחלה בפני עצמה לא די בה כדי לשחרר את חברת הביטוח מחיובה, מדגישה השופטת. משקל מיוחד יש לחובר הפירוט נוכח העובדה כי המנוח נרצח ומותו לא קשור כלל למחלה.

השופטת דחתה את טענת שילוח גם ביחס להקטנת סכום הביטוח.

נכון, קבעה השופטת, כי המנוח עצמו ביקש להקטין את סכום הביטוח המקורי במחצית, מספר ימים לפני הרצחו. אלא שהשינוי בפוליסה בוצע רק יום לאחר הרצח. לפי דיני החוזים הכלליים הצעה יכולה להשתכלל לכלל חוזה בתנאי שהקיבול בוצע כל עוד המציע בחיים. אם המציע נפטר לאחר הגשת הצעתו אולם טרם קיבולה, אזי אין להצעה תוקף יותר. לפיכך בקשת המנוח להקטין את סכום הביטוח עברה מן העולם בטרם אושרה על ידי חברת הביטוח ונותר על מכונו סכום הביטוח המלא.

כלל זה בא לידי ביטוחי גם בפוליסה של שילוח. שם שילוח עצמה מציינת כי "כל שינוי בפוליסה, אם יתבקש, יכנס לתוקפו רק לאחר שנרשם על ידי החברה בפוליסה". מאחר ובקשת השינוי לא נרשמה טרם מותו של המנוח, היא לא נכנסה לתוקף גם על פי המוסכם בפוליסה. על כן מות המנוח מפקיע את ההצעה.

לפיכך, חייבה השופטת יהודית שיצר את שילוח לשלם ליורשו של ישעיהו צימר את מלוא סכום הביטוח.