Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

להרגיש חבר ולהיות עובד

סוד גלוי הוא שבמשפטי ביטוח קיים מילון עברי מיוחד המגדיר את המלים על דרך הלמעט. כך למשל מונחים כמו אלימות, תאונות דרכים, שטפון ועוד.

כשמדובר בביטוח הכל כלול במילים למעט מה שבתי המשפט מחסירים מהם. בימים אלה הוגדר על דרך זו מונח חדש: "עובד".

אברהם בן שושן היה חבר באגודה שיתופית בשם הכריכיה הקואופרטיבית.

תפקידו היה מנהל הכריכייה והוא הפעיל גם, משך שנים רבות, מכונה להדבקת נייר לקרטון המשמש לכריכה.

באחד הימים נתפס אגודל יד שמאלו במכונה והרופאים נאלצו לכרות את האגודל.

כתוצאה מכך נפגע כושר עבודתו. הקואופרטיב ראה כי תרומתו לכלל החברים פחתה ולכן הוחלט לקצץ בשכרו.

בן שושן פנה לבית המשפט בתביעה לחייב את הקואופרטיב לפצות אותו עבור נזקיו מהתאונה.

העניין התגלגל עד נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר.

השופט שמגר קבע כי בין הקואופרטיב לבין בן שושן לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. יחד עם זאת לאגודה שיתופית חובת זהירות גם כלפי חבר האגודה.

במקרה זה הפרה הכריכייה חובתה זו משלא דאגה לגידור המכונה ולהנהגת כללי בטיחות בעבודה.

כעת פנה השופט לשאלה אם נזק זה היה מכוסה בפוליסה לבטוח מעבידים שהייתה לקואופרטיב בחברת הבטוח שמיר.

השאלה היא האם הפוליסה חלה על בן שושן לאור קביעתו הקודמת של השופט כי אין הוא בגדר "עובד". הרי מדובר בבטוח לכסוי אחריותו של המעביד כלפי עובד ולא כלפי חבר.

הדגש, לטעמו של השופט שמגר, צריך להיות על כוונת הצדדים. אל מי הם התכוונו מבחינת תחולת הפוליסה. בזו האחרונה רשום כי מבוטחים "עובדים על פי רשימה". הרשימה אינה מפרטת את שמות העובדים אלא רק את מספרם - 12.

בתקופת התאונה היו בקואופרטיב ארבעה חברים ושבעה עובדים שכירים. טענתה של שמיר היא שהפוליסה חלה על העובדים השכירים בלבד, לעומת זאת טוען בן שושן שכוונת הצדדים היתה כי הפוליסה תחול על העובדים והחברים גם יחד.

אין ספק, פוסק השופט, שכוונת הצדדים היתה, כי הביטוח יחול הן על עובדים שכירים והן על חברים באגודה. הרי מבחינת העבודה המבוצעת על ידם, אין הבדל בין שתי הקבוצות. קשה להאמין, שהצדדים התכוונו לבטח אך ורק את העובדים שאינם חברים, ולא את העובדים (במובן עושי מלאכה) שהם גם חברים.

ההוכחה הטובה ביותר היא, שהאגודה שילמה ומשלמת פרמיות עבור ביטוח שניים-עשר "עובדים". לפי פרשנותה של שמיר-האגודה השיתופית בחרה לשלם, ללא כל סיבה, פרמיה עבור חמישה עובדים לחינם. זוהי תוצאה אבסורדית ולא הגיונית.

חזקה על חברת ביטוח שהיא בודקת בדיוק מה ומי ובגין מה היא מבטחת. הפרמיה שהיא גובה נקבעת על פי תוחלת הנזק אותו צפויה החברה לשלם בצירוף רווחיה.

המבטחת עשתה ביטוח לשניים-עשר איש וגבתה מחיר בהתאם. ההסבר הסביר היחיד הוא, שפוליסה זו נועדה לחול גם על החברים העובדים (במובן WORK) באגודה אף שאינם עובדים בה (במובן EMPLOYEE).

פרשנות זו עולה בקנה אחד עם מדיניות של דאגה לעובד, והבטחתו מפני נזקים העלולים לקרות לו בעת העבודה. מדיניות זו מאפיינת את תנאי העבודה בכלל, ותנאי העבודה באגודה שיתופית בפרט.

הרציונל העומד בבסיס משפט הביטוח הוא לחייב את המבטח לפני הכתוב בפוליסת הביטוח בהתאמה לתשלומי הפרמיה אותם משלם המבוטח.

אמון הציבור כלפי מוסד הבטוח נעוץ בנכונותו של המבטח לשלם את סכומי הביטוח כאשר מתרחש אירוע הביטוח - ואין לאפשר לו לחזור בו ולנסות להיחלץ מהתחייבויותיו בעזרת פרשנות מצמצמת מדי.