חוק המעודד קנוניות

גופתה של עודדה צמח נמצאה ללא רוח חיים. הסתבר כי התאבדה.

חייה של צמח היו מבוטחים בחברת הבטוח ציון. זו האחרונה סירבה לשלם את תגמולי הבטוח בטענה שהמבוטחת הפרה את חובת הגילוי כלפיה.

המנוחה היתה שרויה בדכאון קשה ורגשות אשם מזה שלוש שנים בשל פטירת בתה התינוקת שנולדה בלידה קשה. כל אותה תקופה היתה המנוחה נתונה למחשבות מוות כפיתיות ואף עשתה נסיונות להתאבד. היא קיבלה טיפולים פסיכיאטריים ותרופתיים.

מצב רפואי זה העלימה צמח מחברת הבטוח ציון. בהצהרת הבריאות שהוגשה מטעמה לחברה ענתה בשלילה על השאלה אם היא מצויה בטיפול של רופאים מקצועיים.

בית המשפט העליון קבע כי גם אם לא היתה בלבה של המנוחה כוונת מרמה הוא פוטר את חברת ציון מתשלום תגמולי הבטוח. זאת בהתבסס על הוראת החוק הקובעת כי חברת הבטוח פטורה מתשלום תגמולי ביטוח כאשר גם מבטח סביר אחר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בפרמיה גבוהה יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו.

שהרי זה מה שארע במקרה זה, קובע השופט דב לוין. אילו נודע לחברת ציון מצב בריאותה של המנוחה לאשורו ודבר ביקוריה אצל הרופאים המקצועיים בגין מצוקתה הנפשית ומחשבות ההתאבדות שפקדוה, היתה מסרבה, כמו כל מבטח סביר אחר, לבטח את המנוח בבטוח חיים ולו גם בפרמיה גבוה יותר.

כעת פנה השופט דב לוין לדון בטענה שהועלתה בפניו לפיה חברת ציון לא מסרה למנוחה את פוליסת הבטוח יחד עם טופס הצהרת הבריאות. בעניין זה קיימת הוראה מפורשת בסעיף 4 לחוק חוזה הבטוח הקובעת כי חברת הבטוח מנועה מלטעון להפרת חובת הגילוי אם תשובתו הכוזבת של המבוטח לא צורפה לפוליסה.

לכאורה מדובר בנוסח ברור ופשוט שאינו מצריך פרשנות. חברת בטוח אשר בהוצאת הפוליסה מתבססת על תשובותיו של המבוטח, חייבת לצרף את התשובות לפוליסה, כדי שהמבוטח ידע שהתשובות הן שהניעו את החברה להתקשר עמו בחוזה הבטוח.

אלא שהוראת החוק כפשוטה קוממה הן את השופט דב לוין בבית המשפט העליון והן את השופט אורי שטרוזמן, שדן בפרשת צמח בבית המשפט המחוזי. לפיכך הם סרבו ליישם אותה.

השופט שטרוזמן קובע כי מדובר - כלשונו - בהוראה קשה. "כשל מנהלי בצרוף העתק התשובה לפוליסה או טעות באי משלוחה למבוטח עשוי להקנות למבוטח תגמולים שלא היה זכאי להם בגלל תשובות כוזבות שנתן לשאלות של חברת הבטוח.

קנוניה בין מבוטח מתוחכם לפקיד החברה להכשלת משלוח הפוליסה לכתובת הנכונה - תסייע למבוטח בקבלת תגמולי ביטוח, אפילו אם השיב תשובות כוזבות בכוונת מרמה".

השופט דב לוין מחרה מחזיק אחר השופט שטרוזמן. אולם כדי להסביר את הסטיה מרצונו המפורש של החוק הוא נתלה באילן גבוה - פרופ' אורי ידין המנוח, אשר שמש בשעתו נסח החוקים של המדינה. השופט דב לוין מצטט את פרופ' ידין כאילו זה היה בדעה שיש לצמצם את פרשנותו של סעיף 4 לחוק ל"מקרים שמבטחים הסתמכו על תשובות של מבוטחים שלא היה ברור די הצורך אם באמת ניתנו על ידם ואם ניתנו בצורה ובפרטים שנטען על ידי המבוטח".

אולם עיון במקום המצוטט מגלה כי פרופ' ידין כלל לא מביע שם דעה שיש לצמצם כך את פרשנותו של סעיף 4.

האפשרות כי סעיף חוק ינוצל לרעה אינה צריכה להשפיע על צמצום תחולתו תוך פגיעה במבוטחים תמימים.

חבל שהקביעה החוקית הפשוטה לפיה חברת הבטוח אינה רשאית להעלות טענות מעבר לאמור במסמכים שנמסרו למבוטח, נותרה בספר החוקים ללא משמעות אופרטיבית.