Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

חותם אשמה בחולי איידס

שופט בית משפט השלום בתל-אביב, עדי אזר, קבע כי פוליסת ביטוח סטנדרטית הרווחת בשוק והמבטחת כלשונה מחלות מסוימות בלבד, מורחבת לכסות גם מחלות שאינן רשומות בה במפורש, חוץ ממחלת האיידס.

מדוע מחלת האיידס אינה מכוסה? משום שלדעת השופט אזר מחלת האיידס באה על המבוטח באשמתו. "יש בכך הגיון לפי עקרונות מקובלים בביטוח" - הסביר השופט אזר - "ידוע כי חברות הביטוח משתדלות להימנע מלפצות על מקרים אשר באים על המבוטח באשמתו שלו. מחלת האיידס היא בעלת אופי שונה בכך שניתן להקטין את הסיכוי ללקות בה באופן משמעותי על ידי זהירות בעת יחסי מין. כיום ההדבקות ממחלת האיידס היא בעיקר על ידי קיום יחסי מין לא בטוחים".

מכאן הגיע השופט אזר למסקנה שגם מחלות אשר אינן מפורטות בפוליסה מכוסות, חוץ ממחלת האיידס כאמור.

בערעור על פסק דינו של השופט אזר לא התקבלה השקפתו זו על ידי שלושת שופטי ההרכב של בית המשפט המחוזי בתל-אביב ופסק דינו בוטל בערכאת הערעור פה אחד.

אב בית הדין, השופט אריה אבן ארי, קבע כי השקפת עולמו של השופט אזר ביחס לאשמת הלוקים במחלת האיידס מוטעית מעיקרה.

אנשים מצאו את עצמם חולים במחלת האיידס, כתוצאה מעירוי דם נגוע. גם רופאים ואנשי מעבדה אשר טיפלו במנות דם חלו במחלת האיידס. הדבר מעיד כי אין כל אפשרות להטביע חותם של אשמה על כל חולי האיידס.

לענין זה הצטרף השופט דוד בר אופיר וקבע כי השופט אזר לא יכול היה לומר את הדברים שאמר ולסמוך עליהם גם אם יש לו בקיאות אישית מיוחדת בתחום זה. "ידיעתו הפרטית של השופט איננה כשירה כעדות ואסור לו לקבוע במישרין על פיה את המציאות העובדתית של המקרה הנדון בפניו".

השופט בר אופיר ביקר את השופט אזר על כך שהאחרון סמך על " מעין ידיעת שיפוטית" שיש לו לגבי נוהגים שונים שכביכול מקובלים בתחום הביטוח והפך את "ידיעתו" כבסיס לקביעת ממצאים ולהסקת מסקנות. מצב דברים כזה איננו תקין.

אין בסיס לפרשנותו של השופט קמא, הבהיר השופט בר אופיר, כי הפוליסה נועדה להבטיח פיצוי לכל מחלה קשה מאוד, כל עוד אותה מחלה לא הוצאה במפורש מגדר הכיסוי. רשימת מקרי הביטוח בפוליסה היא ברורה, נחרצת וחסרת ערפול ואיננה נזקקת לכללי פרשנות כלשהם.

אם נאמר אחרת, קובע השופט בר אופיר, יימצא המבטח תמיד במצב של ערפול ביטוחי ולא ידע אל נכון אם מחלה מסוימת, חמורה ככל שתהיה, באה בתחום אחריותו.

השופט אבן ארי הוסיף כי העקרונות המקובלים בפרשנותן של פוליסות ביטוח מחלקים את מכלול פוליסות הביטוח לשתי קטגוריות יסוד. פוליסת ביטוח מסוג כל הסיכונים מצד אחד, ופוליסת ביטוח המבטחת כנגד סיכונים ספציפיים מצד שני.

"השופט אזר פירש את הפוליסה הנדונה כפוליסת כל הסיכונים. בכך קרא לתוכה את מה שאיננו כתוב בה. בפועל מדובר בפוליסה המבטחת סיכונים ספציפיים המפורטים בה".

"פרשנות מסוג זה שומטת את בסיס הכלכלי מתחת לכל ענף הביטוח בהטילו על חברות הביטוח אחריות לסיכונים אשר הן כלל לא עלו על דעתן לבטח".

גם השופטת רות שטרנברג אליעז קבעה כי דרך הפרשנות בה העדיף ללכת השופט אזר מתעלמת מאומד הדעת של צד לחוזה הביטוח.

הטקסט של הפוליסה הנדונה מבטא קונצנזוס של המבטח והמבוטח באשר למקרה הביטוח. שבירת הקונצנזוס במקרים כגון אלה עלולה להביא להפרה בולטת של האיזון בין ענייניהם של הצדדים ולפגיעה בעקרון חופש ההתקשרות.

בשולי פסק דינה העירה השופטת שטרנברג אליעז כי במקרים קשים יש מקום לשקול התיחסות לפנים משורת הדין.

בצידה של מידת הדין מצויה במסורת ישראל גם החובה לנהוג לפנים משורת הדין. אולם "מקרים קשים יוצרים חוק כושל" וגם השופטת אליעז הצטרפה לדעת שני חבריה להרכב לפיו מצד הדין אין לחייב את המבטחת.

לפיכך קיבלו כל שלושת שופטי ההרכב את ערעור המבטחת ואת דעתה כי הפוליסה מכסה רק את המחלות המפורטות בה באופן מפורש.