חברת הביטוח טעתה ומי נענש?
רכבו של יהונתן שגיא עבר תאונה. הרכב היה מבוטח בחברת הביטוח שלמה. שגיא הודיע לסוכנות בה עשה את הביטוח על התאונה וקיבל אישור לתקן את הרכב במוסך. כאשר קיבל את המחאת הביטוח גילה לתדהמתו כי שלמה "גילחה" לו שתי השתתפויות עצמיות. האחת בסך 1,650 שקל, מתגמולי הביטוח עבור התיקונים לרכב. השנייה בשיעור 1.5 אחוזים מתגמולי הביטוח עבור ירידת ערך.
כאשר עשיתי אצלכם את הביטוח, התלונן שגיא בסוכנות הביטוח, סיכמנו בטלפון כי ההשתתפות העצמית תהיה רק 799 ₪. לא סוכם על השתתפות עצמית מירידת ערך. שגיא שלף תרשומת שערך בעת השיחה עם פקידת סוכנות הביטוח בה רשם את הסיכום בזמן אמת.
הפקידה כבר לא עובדת כאן, ענו לו בסוכנות הביטוח, והציגו בפניו את פוליסת הביטוח של שלמה בה נרשמה השתתפות עצמית כפולה עבור נזקים לרכב ובשיעור אחוז וחצי מירידת ערך.
שגיא לא ויתר ופנה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב.
השופטת אורלי מור-אל שמעה את עדויות הצדדים והאמינה לשגיא. את השופטת הטרידה העובדה שחברת הביטוח שלמה לא הציגה הקלטה של השיחה שקוימה עם שגיא וגם לא טרחה לזמן לעדות את פקידת סוכנות הביטוח עמה סיכם שגיא את פרטי עסקת הביטוח. "נפסק לא פעם", מזכירה השופטת, "כי אי הבאת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו". השופטת הגיעה למסקנה כי "בזמן אמת אכן שגיא הבין מהשיחה הטלפונית עם סוכנת הביטוח כי תנאי הפוליסה הם כפי שהוא תעד".
מעבר לכך, השופטת האמינה לשגיא כי קיבל את הפוליסה בפעם הראשונה רק לאחר התאונה. חברת שלמה, קבעה השופטת, לא הוכיחה כי מסרה את פוליסת הביטוח לשגיא. חובת חברת הביטוח למסור למבוטח העתק מן הפוליסה היא חובה מהותית, תכליתה להבטיח את יכולת המבוטח לעמוד על זכויותיו וחובותיו, לנקוט בצעדים בכל הקשור לשמירה על הרכוש המבוטח ולסייע בידו בעת מימוש זכויותיו.
שלחנו את פוליסת הביטוח בדואר רגיל למבוטח, טען נציג סוכנות הביטוח. אם שגיא לא היה מקבל את הפוליסה, הדואר היה מחזיר אותה לחברת הביטוח.
השופטת דחתה את הטענה. "חברת ביטוח השמה את מבטחה בשירותי הדואר הרגיל אינה יכולה לסמוך על כך שהפוליסה תגיע ליעדה. לא ברור מדוע בעידן בו ניתן להעביר מסמכים בבטחה באמצעות מייל או בעלות סבירה באמצעות דואר רשום ולוודא קבלתם, בוחרות חברות הביטוח וסוכנויות הביטוח לשגר מסמכים באמצעות דואר רגיל מבלי לוודא הגעת המסמכים ליעדם".
בעקבות דברים אלה, אין ספק כי שגיא היה צריך לזכות בדין, במלוא הסכומים שהובטחו לו בעת עשיית הביטוח. לא זו אף זו: סוכן הביטוח נחשב בחוק שלוחה של חברת הביטוח. לכן כל מה שהסוכן מסכם עם המבוטח מחייב את חברת הביטוח, בין שהסיכום נעשה בכתב או בעל פה. הפוליסה היא לא חלק ממהלך כריתת חוזה הביטוח. לכן אין בה כל ערך להוכחת מה שהובטח למבוטח במעמד עשיית הביטוח. הפוליסה היא מסמך חתום בידי חברת הביטוח בלבד. אם רשומים בפוליסה דברים שונים מאלה שסוכמו עם סוכן הביטוח, הסיכום עם הסוכן הוא המחייב.
על פי דיני החוזים ודיני הביטוח אם כן, השופטת הייתה צריכה לחייב את חברת הביטוח שלמה לכבד את מה שסוכם בינה לבין שגיא. אולם בשלב זה, לאחר כל הדברים הנכונים שנאמרו על ידה, השופטת עשתה תפנית והביאה את עצמה לכדי שגגה. היא הענישה את המבוטח על הטעות שעשו חברת הביטוח והסוכנות בפוליסה שלו. היא האשימה אותו בכך שסמך על סוכנות הביטוח ולא דרש את הפוליסה כדי לגלות את הטעויות של חברת הביטוח. "חובת המבוטח", כך בלשונה ממש קבעה השופטת, "לדרוש לקבל את הפוליסה הכתובה ולעיין בה ולא לסמוך על מה שהבין משיחת טלפון שאמורה לכלול פרטים ופרטי פרטים של פוליסת ביטוח ארוכה".
זו כמובן טעות משפטית קשה. הסיכום הקובע הוא הסיכום שנעשה בין המבוטח לסוכן. הפוליסה היא מסמך מאוחר יותר לסיכום, היא מסמך חד צדדי שרק חברת הביטוח חותמת עליו. אם חברת הביטוח טועה ורושמת בפוליסה שינויים מול הסיכום המקורי בין המבוטח לסוכן, אין השינויים מחייבים את המבוטח. אין בכוחה של הפוליסה לשנות את מה שסוכם בין המבוטח לסוכן. ממילא אין זה מחובתו של המבוטח לדרוש לקבל את הפוליסה ולבדוק אם לא נפלו בפוליסה טעויות. אם חובה שכזו מוטלת על מישהו, הרי היא מוטלת על הסוכן ולא על המבוטח.
לסיכום, במקום לחייב את חברת הביטוח שלמה לכבד באופן מלא את הסיכום בין המבוטח לבין הסוכן שלה, הענישה השופטת את המבוטח על מחדלי הסוכן וחברת הביטוח וקיזזה ממנו מחצית מהסכומים שהגיעו לו. לא צדק נעשה כאן. גם לא משפט.