כוונת מרמה ולא כוונה סתם
פסק הדין המלא
יוסף גיל רכש בחברת הביטוח הכשרת הישוב פוליסה לביטוח מחלות.
לימים, התגלתה אצלו מחלת הסרטן.
גיל פנה להכשרת הישוב בבקשה לתשלום תגמולי הביטוח, אולם זו האחרונה סרבה לדרישה.
לטענת הכשרת הישוב, הפר גיל את חובת הגילוי כלפיה בעת עשיית הביטוח.
במשפט שהתנהל בפני השופטת הילה גרסטל, בבית משפט השלום בתל אביב התברר כי אכן גיל הסתיר מחברת הביטוח תאונת דרכים שעבר, כאבי גב, ניתוח פוליפים, רמת סוכר גבוהה בדם ומחלת ריאה.
השופטת גרסטל קבעה כי לכל אלה אין קשר למחלת הסרטן.
בסוגיה זו של הפרת חובת הגילוי, יש רלבנטיות רק לתשובות שאינן מלאות וכנות אשר ניתנו לשאלות בעניינים מהותיים בלבד.
זוהי סמכותו של בית המשפט להיכנס לנעלי המבטח הסביר ולהחליט, לפי נסיבות המקרה והבנתו, אם בשאלה ספציפית נתקיימה דרישת המהותיות אם לאו.
נטל ההוכחה במקרה זה מוטל על כתפי המבטח.
בדיקת העובדות אותן החסיר גיל בתשובותיו לחברת הביטוח מעלה כי אין מדובר בעניינים מהותיים.
העובדות החסרות מתייחסות לעברו הרפואי הרחוק, אין בהן שום דבר דרמטי, חריג או בעייתי, אשר היה משנה את נכונותו של מבטח סביר להתקשר עם גיל בחוזה ביטוח.
זאת ועוד, הוסיפה השופטת וקבעה, אין קשר בין המצבים הרפואיים שקדמו לעשיית הביטוח לבין מחלת הסרטן שנתגלתה אצל גיל לאחר מכן.
מבחינה משפטית, לפיכך, ההגנה היחידה שעומדת בפני חברת הביטוח היא להוכיח שגיל פעל כלפיה בכוונת מרמה.
"אין לי כל ספק שכל שעשה גיל בעת מילוי ההצהרות לביטוח, עשה בתום לב וללא כל כוונת מרמה. בעת שמילא את הצהרות הבריאות חש גיל את עצמו כאיש בריא. גיל ידע כי הינו אלרגי ואלרגיה זו מתבטאת בהתקפי קוצר נשימה; מכאן ועד תחושה שהינו אדם חולה - הדרך ארוכה.
מדובר בגבר בשנת הארבעים לחייו, אשר עבד, תפקד והחזיק משפחה ענפה".
כדי להוכיח כוונת מרמה מוטלת על חברת הביטוח החובה להוכיח כי המבוטח הסתיר עובדות תוך שהוא יודע על מהותיות העניין ובכוונה.
אין המדובר בכוונה סתם, מדגישה השופטת גרסטל, אלה בכוונת מרמה.
תנאים אלה לא התקיימו במקרה של גיל.
מנימוקים אלה, חייבה השופטת גרסטל את חברת הביטוח לשלם לגיל את תגמולי הביטוח עבור מחלת הסרטן בה חלה.
הכשרת היישוב הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב וזה, בהרכב השופטים אבן ארי, בר אופיר ואליעז, הפך את פסק הדין ושחרר את הכשרת הישוב מכל חבות.
יוסף גיל לא ויתר וערער לבית המשפט העליון. בהרכב של השופטים תאודור אור, טובה שטרסברג-כהן ודורית בייניש, אישר בית המשפט העליון את פסק דינה של השופטת גרסטל, וקבע כי אכן ההגנה היחידה שהייתה בידי חברת הביטוח במקרה זה, הייתה ההגנה המתבססת על כוונת מרמה מצד המבוטח.
כוונת מרמה כזו לא הוכחה לדעת השופטת גרסטל ששמעה את העדויות. בית המשפט העליון לא התערב בהתרשמות ובמסקנה של השופטת הילה גרסטל: "בית משפט השלום, בפניו העיד גיל", קבעו שופטי העליון פה אחד, "הגיע להתרשמות ולמסקנה שלא הייתה כוונת מירמה מצידו של גיל. במסקנה זו אין להתערב. אשר על כן דעתנו היא שלא היה מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע בית משפט השלום, על פיה מגיעים לגיל תגמולי ביטוח".