Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

גזל קצבת זקנה

יובל מנטל הגיע בשעה טובה לגיל 65.

מנטל פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש לקבל קצבת זקנה.

אכן, הגעת לגיל פרישה הסבירו לו פקידי הביטוח הלאומי, אולם את קצבת הזקנה לא תקבל. הכנסותיך גבוהות מ"ההכנסה המרבית". תמתין בסבלנות. תגיע לגיל 70. אז תקבל קצבת זקנה בלי קשר להכנסותיך.

מנטל סמך על פקידי הביטוח הלאומי ולא עמד על זכויותיו. הוא אפילו לא בדק מהי ההכנסה המרבית. בחמש השנים הבאות הוא המשיך לעבוד. מידי שנה דיווח על הכנסותיו. אם הפקידים ההגונים האלה יראו שירדתי אל מתחת להכנסה המרבית, חשב לתומו, בוודאי ישלמו לי את הקצבה.

בהגיעו לגיל 70, פנה מנטל שוב לביטוח הלאומי וביקש לקבל את הקצבה. או אז התברר לו כי היה זכאי לקצבת זקנה גם בחמש השנים שחלפו. הכנסותיו בשנים אלה ירדו אל מתחת להכנסה המרבית. כדי לקבל מושג על מה מדובר, ההכנסה המרבית אינה בשמיים. מדובר ב- 4,735 ₪ בלבד נכון להיום.

כאשר מנטל הבין כי נפל בפח, מיהר להגיש לביטוח הלאומי תביעה לקצבת זקנה גם עבור השנים שחלפו.

איחרת את הרכבת, הודיעו לו פקידי המוסד ואישרו לו תשלום עבור שנה אחת בלבד.

ומה עם התשלום עבור כל השנים האחרות, מחה מנטל בזעם.

מה קרה, סבא'לה, לא מתאים לך למחות, השיבו לו פקידי הביטוח הלאומי, עוד מעט תקים לנו אוהל מחאה. אתה שייך לדור כנוע ומנוצח. מעולם לא הרגשתם שדופקים אתכם. תמיד נעניתם לקריאת המנהיגים להדק חגורות. הביטוח הלאומי זקוק לקצבה שלך ואתה תסתדר. תאכל פחות בשר. אל תדליק מזגנים. אל תצא לנופש. בכרטיס אוטובוס אחד תוכל לטייל משך 90 דקות ברחבי ישראל. הנה כבר חסכת לך את קצבת הזקנה. אם תמשיך לחשוב על רעיונות יצירתיים לחסכון, יישאר לך אפילו עודף מקצבת הזקנה שלא תקבל.

אני לא אקים אוהל מחאה, הודה מנטל, אבל על מערכת המשפט אני עדיין סומך. שמעתי שהגב' דורית ביניש, נשיאת העליון אמרה בהרצאה לשופטים ללכת לקראת האדם הנזקק. אני בטוח ששם ייעשה עמי צדק.

מלא תקווה, שם מנטל פעמיו לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

מה שמחייב את השופטים, הסבירה השופטת מהא סמיר-עמאר, זה לא מה שהשופטים אומרים בהרצאות, אלא מה שהם כותבים בפסקי דין. בכל הנוגע לאיחור בהגשת תביעה לקצבת זקנה, אני כבולה בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, כפי שפורש בפסקי הדין.

כאן יש לעשות אתנחתא קצרה ולהסביר: סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, הוא סעיף חוק דרקוני, יחיד במינו, שהמחוקקים בסדום ועמורה לא היו מתביישים בו. כל אדם וגוף במשק, חשוף, בדרך כלל, לתביעות עבור תקופה רטרואקטיבית של 7 שנים. המוסד לביטוח לאומי, לעומת זאת, על פי סעיף 296 חשוף לתביעות רק עבור תקופה רטרואקטיבית של שנה. אנו משלמים כל ימינו דמי ביטוח לאומי ובסכומים ניכרים. אם נפגר בתשלום, המוסד יוכל לתבוע מאתנו את החוב ללא כל הגבלת זמן. המוסד לעומת זאת נהנה מזכות יתר, אותו אפשר לתבוע רק שנה אחורנית.

את מי סעיף 296 מכשיל? את בני השכבות החלשות, חסרי היכולת והאמצעים לעמוד על זכויותיהם בזמן.

ומי אחראי לסעיף זה בנוסחו הדרקוני? כאן צפויה לקוראים הפתעה.

סעיף 296 קיים כבר עשרות שנים. אולם בעבר הייתה בסוף הסעיף פסקה שנתנה לפקידי המוסד סמכות לאשר תביעה שהוגשה באיחור. בתי הדין לעבודה קבעו כי יש לפרש את הסמכות בהרחבה לטובת ציבור המבוטחים: גם מבוטח שהגיש תביעה באיחור זכאי לגמלה. זו תשולם לו עבור תקופה רטרואקטיבית של עד שבע שנים.

הליברליות של בתי הדין לעבודה, הייתה לצנינים דווקא בעיני ראשי המפלגות שעלו לשלטון בזכות השכבות החלשות. בינואר 1998 חתמו ראש הממשלה בנימין נתניהו מהליכוד ושר הרווחה אלי ישי מש"ס, על תיקון לסעיף 296. זכותו של מבוטח לקצבה צומצמה מתקופה רטרואקטיבית של שבע שנים לארבע שנים בלבד.

ארבע שנים מאוחר יותר, הגבילו ראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר סילבן שלום, שניהם באותה עת עדיין מטעם הליכוד, עוד יותר את זכויות המבוטחים. הם תיקנו שוב את סעיף 296. הפעם צומצמה זכותו של המבוטח לקבל גמלה רק עבור תקופה שאינה עולה על שנה אחורנית.

בתי הדין לעבודה, למרבה הצער, התיישרו עם מגמת הפוליטיקאים. הם יכלו לפרש את התיקון לחוק כך שאמנם למוסד לביטוח לאומי אין סמכות להעניק קצבה לתקופה העולה על שנה אחורנית אך להם, לשופטים, יש סמכות להאריך את התקופה. אולם הם לא עשו זאת.

וכיצד תירצו השופטים את העובדה שהם פוגעים בזכויות סוציאליות שאנשים שילמו עבורן עשרות בשנים? אנחנו לא שוללים את הזכאות לקצבה, אמרו השופטים, אנחנו שוללים רק את הזכאות לתשלום הקצבה. כמו בבדיחה על הפוליטיקאי שהבטיח אבל לא הבטיח לקיים.

הנה כי כן, אמרה השופטת מהא סמיר-עמאר למנטל, לצערי אני כבולה בפסיקת עמיתי בבתי הדין לעבודה ולא אוכל לאשר לך את תשלום קצבת הזקנה עבור השנים הקודמות.

ומה עם העובדה שפקידי המוסד הטעו אותי לחשוב כי הם ישלמו לי קצבת זקנה ברגע שהכנסותיי ירדו אל מתחת להכנסה המרבית?

מבוטחים רבים העלו את הטענה כי הוטעו על ידי פקידי המוסד, ענתה לו השופטת, גם על כך מצאו עמיתי השופטים תשובה במהלך השנים: "הביטוח הלאומי הינו ביטוח סוציאלי ואיננו שירות סוציאלי. ראוי שהמוסד לביטוח לאומי, בתוקף תפקידו ומעמדו כגוף המופקד על הענקת זכויות סוציאליות לציבור, יפעל להרחבת הידע של ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם. עם זאת, לא מוטלת על המוסד כל חובה חוקית לעשות כן".

אתם מבינים את האבחנה הדקיקה? שופטינו הטובים חושבים כי ראוי שהביטוח הלאומי ינהג בהגינות וביושר, אבל לא מוטלת עליו חובה לעשות זאת.

בסופו של דיון, יצא מנטל מבית הדין לעבודה ללא קצבת הזקנה שלו, למרות שאין חולק כי היה זכאי לה.

ואני חושב כי מערכת משפט הנותנת גושפנקא לגזלת קצבת זקנה מקשיש תם וישר שכל כך זקוק לה, צריכה לעבור בדק בית רציני ביותר.

משהו במערכת בתי הדין שלנו לא עובד, אם היא נותנת גושפנקא לגזילת קצבת זקנה.