הודעה על שנת ייצור מאוחרת מהאמיתית

בעלה של סוזן סווירסקי הביא לארץ בייבוא אישי מכונית וולבו. המכונית היתה משנת ייצור 1983. ברשיון הרכב זייף הבעל את הספרה האחרונה באופן ששנת ייצורו של הרכב נחזתה להיות 1985.

הרכב נרשם במשרד הרישוי על שם סוזן והבעל דאג לבטחה בחברת הביטוח מנורה.

בטופס ההצעה לביטוח רשם הבעל, שוב בשם אשתו, כי שווי הרכב הוא 77,350 $ ושילם גם פרמית ביטוח גבוהה יותר, מתאימה לשנת הייצור המזויפת.

במהלך תקופת הביטוח הוצת הרכב בירושלים וסוזן סווירסקי הגישה נגד חברת מנורה תביעה לתשלום מלא סכום הביטוח הנקוב בפוליסה כפי ערכה של מכונית וולבו משנת ייצור 1985.

הגישה הנוהגת בבתי המשפט היתה כי במקרה מסוג זה אין דוחים את תביעת המבוטח כליל אלא מכירים בתביעתו אך ורק בשווי הרכב האמיתי.

גישה זו עצמה עין מהוראות חוק חוזה הביטוח שנחקק בשנת 1981. חוק זה מקל מאוד עם המבוטחים בתביעותיהם אך מצד שני דורש מהם כנות מלאה. במקרה של מתן עובדות כוזבות פוטר החוק את חברת הביטוח לגמרי מחבותה והמבוטח מפסיד גם את החלק האמיתי של תביעתו.

ואכן השופטים בזק, טל וברנר בבית המשפט המחוזי בירושלים החליטו למצות עם סוזן סווירסקי את הדין עד תומו. דעות השופטים נחלקו רק לגבי ההנמקה לדחיית התביעה.

השופט בזק קבע כי הבעל שימש במקרה זה שליח של האשה כלשונו "לכל ענין הנוגע למכונית מאז רכישתה ועד לייבואה לישראל ועד לביטוחה ועד לתביעת דמי הנזק כאשר נשרפה המכונית. לפיכך יש לייחס את ידיעתו וכוונתו לאשתו".

חזקה על חברת הביטוח, קובע השופט בזק, שאילו ידעה כי שנת הייצור של המכונית היא שנת 1983, לא היתה מוכנה לבטחה כאילו היא מכונית משנת 1985. הדבר היה מעורר מיד חשד בלבה שהמבוטח מתכוון לעשות רווחים קלים.

רק מי שיודע בבירור שמכוניתו תינזק, רק הוא יהיה מוכן לשלם פרמיה גבוהה כדי לקבל דמי נזק יותר גבוהים. פשיטא שאילו ידעה החברה כי הסיכון שהרכב יינזק הוא גבוה מאוד, לא היתה מוכנה לבטח את הרכב, אפילו תמורת פרמיה גבוהה ביותר.

מעניינת במיוחד הנמקתם של השופטים טל וברנר. לדעתם התרמית של הבעל גרמה לכך שחוזה הביטוח לא נקשר כלל. חברת הביטוח סברה שהיא מבטחת רכב וולבו משנת ייצור 1985 ורכב כזה לא קיים בכלל.

האשה לא טרחה לקרוא ולדעת אילו מצגים עשה בעלה בשמה בהצעת הביטוח. משנמצא שם מצג שווא היורד לשורש ההסכם, הרי חוזה הביטוח בטל מעיקרו.