Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

כחום הלילה

דקה אחת לפני השעה ארבע לפנות בוקר נרשמה הודעה על דליקה בתחנת כיבוי האש של תל-אביב.

הכבאים נסעו במהירות אל מקום הדליקה ומצאו דירה על גג העולה בלהבות.

בעלת הדירה, ביאטריס אברהם, מסרה לשוטרים שהגיעו אף הם למקום בניידת משטרה, כי כחום הלילה היא החליטה לעלות לדירת הגג העליונה של ביתה הדו-קומתי ולישון שם.

אברהם נטלה כדורי שינה ונרדמה. לאחר זמן חשה בריח של עשן. היא יצאה במהירות וניסתה לכבות את הדליקה.

כתוצאה מכך נכוותה בידה ונלקחה לבית החולים.

השוטרים הרגישו בריח חזק של נפט הנודף מכותנת הלילה של אברהם. הכתונת נלקחה על ידי המשטרה לבדיקה מעבדתית.

מכבי האש בדקו גם הם מצדם את הסיבות לשריפה והגיעו למסקנה כי המהירות ועצמתה של השריפה מראות על אפשרות הצתה.

בבדיקה המעבדתית של המשטרה "נמצאו בכותונת הלילה מרכיבי חומר פחמימני כגון נפט".

על בסיס ממצאים אלה סירבה חברת הביטוח אליהו, אשר ביטחה את הדירה הדו-דומתית, לכסות את נזקי השריפה והעניין הגיע עד בית המשפט העליון בירושלים.

השופט צבי טל שדן בעניין קבע כי הסברה שאברהם היא שהציתה את האש נתמכת בעובדה שסמוך לפני הדליקה הגדילה המבוטחת את סכומי הביטוח באופן משמעותי.

השופט דחה את טענת המבוטחת כי ריח הנפט יכול היה לדבוק בכותנתה תוך שימוש בחומר ניקיון.

אברהם - כך הבהיר השופט - לא הביאה כל ראיה לכך שעסקה בחומרי ניקיון בהיותה לבושה בכותנת. היא אף לא העלתה טענה כזו לא בהודעותיה במטרה ולא בעדותה.

השופט סירב גם לקבל את עדותה של אברהם כי לא יתכן שהציתה את הדירה שהרי ילדיה שהו בה באותה שעה ואין זה סביר שהיא היתה מסכנת את חייהם בשילוח האש.

"גם אם נניח שילדיה של אברהם" - הקשה השופט - "שהו בדירה שמתחת לדירת הגג בשעת הדליקה, אין כל ראיה מה טיב הקשר בין שתי הדירות".

אותו לילה - הוסיף השופט - ליל חג העצמאות היה וילדיה של אברהם איחרו בנשף.

להוציא את עדותה של המבוטחת כי ילדיה שהו בדירה אין כל זכר לכך בעדויות אחרות.

בשלב זה הועלתה הטענה שהמבוטחת לא תבעה אלא פיצוי ראלי על הנזק שנגרם.

אדם המצית אש לשם הונאת ביטוח ואינו תובע יותר מהנזק הממשי - מה הועיל בהצתתו ומה הרוויח בכך?

על תמיהה זו, השיב השופט, "רבות מחשבות בלב איש או אשה ואין בתמיהה זו כדי לגרוע מן המסקנות העולות מן העובדות".

בסופו של דיון השופט טל קבע כי "חברת הביטוח עמדה בנטל הראיה האזרחי שהמאזן נוטה יותר לצד הצתה מכוונת בידי המבוטחת".