Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

הכרעה סופית בדבר התיישנות מקוצרת

שתים עשרה שנה לאחר כניסתו של חוק חוזה הביטוח הישראלי לתוקף, על רקע עשרות פסקי דין סותרים שניתנו בבתי משפט שלום ומחוזיים ברחבי הארץ ולאחר שבשלושה מקרים בעבר נגע בנקודה זו והתחמק מלדון בה - הכריע בית המשפט העליון בסוגיה השנויה ביותר במחלוקת במשפט הביטוח הישראלי: מתי מתיישנת תביעה לתגמולי ביטוח, האם תוך שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח, או כמו כל תביעה אזרחית אחרת, לאחר שבע שנים.

לכאורה לשונו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח ברורה וחד משמעית: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

אלא, שחלק מהשופטים סבר כי הסעיף כלל אינו קובע תקופת התיישנות שלאחריה לא ניתן להגיש תובענות לבית משפט. לדעתם הסעיף קובע אך ורק מועד אחרון להגשת דרישות לחברת הבטוח. לפיכך אם המבוטח הגיש תוך שלוש שנים דרישה לחברת הביטוח לתשלום תגמולי ביטוח, הוא רשאי עדיין להגיש את תובענתו לבית המשפט תוך שבע שנים מיום קרות מקרה הביטוח.

מנגד היו שופטים שראו בסעיף נורמה מיוחדת הבאה במקום תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. לכן לפי גירסה זו תובענה לתגמולי ביטוח חייבת להיות מוגשת לבית המשפט תוך שלוש שנים, אחרת היא מתיישנת.

בהרכב שדן בעניין בבית המשפט העליון, ישבו השופטים תאודור אור, אהרון ברק ושלמה לוין. ההחלטה ניתנה פה אחד על ידי השופט אור.

כדי לפרש את הסעיף - קובע השופט אור - יש לברר מהי התכלית שחוק חוזה הביטוח בא להגשים. הדיונים בכנסת ובוועדת החוקה, חוק ומשפט מצביעים על כך שהכוונה היתה לקצר את תקופת ההתיישנות הרגילה בת שבע השנים. המטרה היתה להקל על חברות הביטוח בהחזקת הרזרבות הכספיות שלהן.

גם השימוש במונח "התיישנות" מצביע על תכלית זו. הביטוי "תקופת התיישנות" קנה לו מובן בדין הכללי כביטוי לתקופה הקוצבת מחסום דיוני להגשת תובענה לבית משפט. גם כאשר המחוקק עושה שימוש במונח "תביעה", כמו שעשה בסעיף 31, הרי הוא עושה כן במקרים בהם הדרישה מופנית לגוף הממלא תפקיד מעין שיפוטי. אין בנמצא חוק בו נעשה שימוש בבטוי זה כאשר מדובר בגוף פרטי כמו חברת ביטוח.

השופט אור סירב להתייחס לטענת המבוטחים כי קיים כלל פרשנות, לפיו בכל מקרה בו ניתן להקנות לסעיף בחוק שני פירושים, הפירוש המיטיב עם המבוטח עדיף. אם בכלל קיים כלל כזה - הרי בעניננו, קובע השופט, קימים נימוקים כבדי משקל על פיהם יש להעדיף את הפרשנות המיטיבה עם חברות הביטוח.

ובכלל, מוסיף השופט, לימוד הרקע שקדם לסעיף 31 מצביע על כך שהוא דווקא בא להקל עם המבוטחים ולאזן בין האינטרסים של הצדדים לחוזה הביטוח בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות.

אכן, לפני חודש ינואר 1982 בו נכנס החוק לתוקף, היתה תביעת ביטוח נתונה להתיישנות של שבע שנים. אולם חברות הביטוח נהגו להתנות על תקופה זו ולקבוע בחלק גדול של הפוליסות תקופה קצרה יותר של התיישנות.

סעיף 31 אמנם קיצר את תקופת ההתיישנות משבע לשלוש שנים, אולם על סעיף זה לא ניתן להתנות אלא לטובת המבוטח. לפיכך, כיום, חברות הביטוח אינן רשאיות לקבוע תקופת התיישנות קצרה משלוש שנים. במובן זה הוראות החוק היטיבו עם המבוטח.

עדיין, מוסיף אור ומדגיש, יהנה המבוטח משאר הוראותיו של חוק ההתיישנות. כך למשל אם ארוע הביטוח ייעלם ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושלא יכול היה למנוע בזהירות סבירה - יתחיל מניין שלושת השנים רק ביום בו נודעו למבוטח עובדות אלה.

כמו כן יהנה המבוטח מהארכת תקופת ההתיישנות אם עורך דינה של חברת הביטוח ישכח להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.

על סמך כל האמור - סיכום השופט אור - יש לפרש את סעיף 31 כבא לקצר את תקופת ההתיישנות הרגילה משבע לשלוש שנים. לדעתו של השופט אור הצטרפו פה אחד השופטים אהרון ברק ושלמה לוין.

עם מתן החלטה זו נגזר דינן של תביעות ביטוח רבות שהוגשו לבית המשפט באיחור של יותר משלוש שנים.

חברות הבטוח - לעומת זאת - יכולות להערך מחדש בכל הנוגע לעתודות הכספיות שהן שומרות עבור תשלום תביעות. יש רק לזכור שהחלטה זו לא חלה על ביטוחי אחריות - שם, על פי קביעה מפורשת בחוק, הותאמה תקופת ההתיישנות הביטוחית לזו הרגילה.