סופיות זמנית

חברת לירל הגישה תביעה לתגמולי ביטוח נגד חברת המגן. ביום שנקבע לדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה צדה את עיני השופט מלכיאל סלוצקי העובדה שחברת לירל לא שילמה מחצית מאגרת המשפט.

חברת לירל בחרה להתעלם מהודעות שניתנו לה הן מטעם חברת הביטוח והן מטעם מזכירות בית המשפט. משנתברר לשופט כי חברת לירל אינה יכולה להתחייב בתשלום האגרה במועד שנקבע לכך בדין מחק את התביעה.

משמעות מחיקת התביעה אינה שהתובע הפסיד את יומו בבית המשפט, אלא שעליו להתכבד ולהגיש את התביעה מחדש.

חוק ההתיישנות אפילו קובע כי כל אותה תקופה שהתביעה הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט עד למחיקתה לא תובא בחשבון לענין מניין ההתיישנות.

במלים אחרות, התובע אינו נפגע אלא באובדן המחצית הראשונה של האגרה, אם אכן שולמה. עוול זה מתקזז מול זלזולו בבית המשפט ובצד השני כאשר לא עמד בחובותיו מלכתחילה.

למרות האמור בחרה חברת לירל להגיש ערעור לבית המשפט העליון והדיון הובא בפני שלושה שופטים - גבריאל בך, דב לוין, ואליהו מצא.

השופט גבריאל בך ניתח את הוראות התקנות החלות על תשלום האגרה והגיע למסקנה כי השופט סלוצקי צדק בהחלטתו.

חברת לירל אכן התרשלה בטיפולה בעניין האגרה ונמנעה מלספק הסבר סביר המניח את הדעת לאיחור בתשלום. בכך התירה את הרסן ונהגה בתקנות הדיון כאוות נפשה.

אלא שכאן עשה השופט בך תפנית. מאז קרות ארוע הבטוח עברו יותר משלוש שנים. לפיכך - אליבא דבך - משמעות מחיקת תביעת לירל עשויה להביא לכך שהיא לא תוכל להגישה מחדש, שהרי תביעה לתגמולי ביטוח מתיישנת תוך שלוש שנים מקרות מקרה הבטוח. לפיכך השופט בך נתן לחברת לירל ארכה לתשלום המחצית השנייה של האגרה.

לכאורה צריכות חברות הביטוח לשמוח בתוצאה זו. משמעותה כי הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הקובעת כי הזמן שהתביעה תלויה ועומדת בבית המשפט אינו מובא במניין תקופת ההתיישנות, אינה חלה במשפטי ביטוח.

אלא שברור כי לשופט בך היה בעניין זה מעידה ולא כך הם פני הדברים. לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות חברת לירל הייתה יכולה להגיש את התביעה מחדש ולא הייתה זקוקה לכל ארכה. הרבה מהומה על לא מאומה.