גיבוש ההתיישנות

יצחק אליהו עבד כמחלק סחורה בתנובה. במסגרת עבודתו נרכשה עבורו פוליסת ביטוח מנהלים בחברת הביטוח הסנה.

בשנת 1991 החל אליהו לסבול ממגבלות רפואיות ותוך זמן קצר חדל עבוד בתנובה.

רק כשנתיים לאחר מכן נקבעה לאליהו דרגת נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי. הוא פנה להסנה ודרש תגמולי ביטוח עבור פגיעותיו. דרישותיו נדחו על ידי חברת הסנה והוא הגיש תביעה לבית משפט השלום בפתח תקוה.

בין סיום עבודתו בתנובה לבין הגשת התביעה לבית המשפט חלפו למעלה משלוש שנים.

לפיכך בפתח הדיון טענה חברת הסנה כי התביעה התיישנה.

הטענה התבססה על פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן זה מכבר, אשר קבע כי לא די למבוטח כי יפנה לחברת הביטוח בתוך שלוש שנים מקרות מקרה הביטוח אלא עליו להקפיד ולדאוג לכך שבפרק זמן של שלוש שנים תוגש תביעתו לבית המשפט.

הדיון בסוגיה זו הובא בתחילה בפני השופטת נירה דסקין.

מנין תקופת ההתיישנות, קובעת השופטת, מתחיל עם ארוע הנזק ולא עם האפשרות לקבוע את היקפו.

במקרה של אליהו אין ספק שהופעת הנזק התרחשה למעלה משלוש שנים בטרם הוגשה התביעה. לפיכך לכאורה התיישנה התביעה.

אולם, הוסיפה השופטת, בתחום הביטוח די בכך שמבוטח יגיש את דרישתו לתגמולים לחברת הביטוח בתוך שלוש שנים מקרות מקרה הביטוח. משמולאה דרישה זו יש למבוטח את מלוא שבע השנים העומדות לרשותו בהתאם לחוק ההתיישנות כדי לפתוח בהליכים המשפטיים.

בפרשנותה זו הסתמכה השופטת דסקין על פסק דין ישן של בית המשפט המחוזי בתל אביב מבלי לשים לב לכך שפרשנות זו נדחתה כבר על ידי בית המשפט העליון.

פסק הדין של בית המשפט העליון קבע כי אין זה חשוב מתי הוגשה דרישת המבוטח לחברת הביטוח, החשוב הוא כי תביעתו תוגש לבית המשפט תוך שלוש שנים.

על החלטה זו של השופטת דסקין ערערה חברת הסנה בפני בית המשפט המחוזי.

השופט אדמונד לוי שבפניו נדון ערעור ציין כי אכן בתחילה נחלקו בתי המשפט בשאלת הפרשנות הראויה לסעיף ההתיישנות שבחוק חוזה הביטוח.

אולם מחלוקת זו הוכרעה על ידי בית המשפט העליון וטרונייתה של חברת הסנה בדין יסודה.

בהקשר זה הוסיף השופט כי ראו לברר עניין נוסף.

תקופת ההתיישנות בתביעות לתגמולי ביטוח מתחילתה בקרות מקרה הביטוח וסיומה בחלוף שלוש שנים. לפיכך על המבוטח להגיש את תביעתו לבית המשפט בטרם חלף מועד זה.

לעיתים המועד שבו מתרחש מקרה הביטוח הוא ברור וחד, אך לעיתים זהו תהליך איטי שמתפתח עם חלוף הזמן והמבוטח אינו מודע לו בשלביו הראשונים.

בעניננו, מבהיר השופט, נזקו של אליהו התגבש בשנת 1991 כאשר הפסיק לעבוד בתנובה. העובדה שלא היו בידיו הראיות או המסמכים כדי להוכיח את תביעתו והשיג את כל אלה רק כעבור שנתיים, משהכריע המוסד לביטוח לאומי בשאלת דרגת הנכות, עובדה זו אינה יכולה להפסיק את מרוץ ההתיישנות.

לפיכך, פסק השופט, לכל הדעות תביעתו של אליהו התיישנה.

המסקנה: אין המבוטח רשאי לחשב את תחילת מרוץ ההתיישנות מהמועד שבו נקבעה נכותו במוסד כלשהו. עליו לקחת בחשבון את העובדה שמרוץ ההתיישנות של תביעתו מתחיל מהיום המוקדם ביותר שבו החל נזקו.