תחילת מירוץ ההתיישנות

משה טלקר לקה בעת עבודתו ארוע של אוטם שריר הלב.

למעלה משלוש שנים ניהל טלקר מאבק במוסד לביטוח לאומי, כדי שזה יכיר בארוע כ"תאונת עבודה" וישלם לו תגמולים.

בסופו של מאבק זה ניצח טלקר ובית הדין לעבודה זיכה אותו בהכרה של נפגע כתוצאה מתאונת עבודה.

על בסיס הכרה פורמלית זו, ביקש טלקר להפעיל פוליסה לביטוח תאונות ומחלות שהיתה לו בחברת הסנה.

חברת הביטוח דחתה את תביעתו בהסתמכה על חוק חוזה הביטוח, הקובע כי "תקופת ההתיישנות לתביעה של תגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה ממתי מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות. האם מיום ארוע האוטם, כגרסת המבטחת, שאז חלפה לה תקופת שלושת השנים; או, כגרסת טלקר, מיום בו הכיר בית הדין לעבודה בארוע האוטם כתאונת עבודה, שאז טרם חלפה לה תקופת ההתיישנות.

המחלוקת הובאה להכרעת השופט רון שפירא בבית משפט השלום בטבריה.

לעיתים, קובע השופט שפירא, אכן קשה לזהות את המועד המדוייק בו מתחיל התהליך הפיזיולוגי בתוך גופו של אדם. כך, לדוגמא, כאשר מדובר במחלה קשה. במקרה כזה, מתחיל מרוץ ההתיישנות כאשר נתגלתה לראשונה הפגיעה הגופנית, אפילו במועד הגילוי הראשוני טרם התגבש הנזק וטרם הסתבר היקפו הסופי.

אולם, במקרה של טלקר, קיים מועד ברור בו התרחש ארוע תאונתי. באותו יום יכול היה כל בר דעת להבין כי מדובר בתאונה או במחלה.

פסיקת בית הדין לעבודה שקבעה כי הארוע הינו תאונת עבודה אינה רלוונטית. היא לא יצרה את עילת התביעה. ממילא, פסק הדין אינו חלק מהארוע הקרוי "מקרה ביטוח".

כל פירוש אחר יקנה למעשה לבית הדין לעבודה מעמד של גורם היכול להפסיק את מרוץ ההתיישנות המקוצר שנקבע בחוק חוזה הביטוח.

הליך המתנהל בבית הדין לעבודה ושחברת הביטוח אינה צד לו, אינו יכול להוות הליך המפסיק את מרוץ ההתיישנות.

לפיכך, קבע השופט, במקרה זה שבו חלפו כבר למעלה משלוש שנים מאז ארוע האוטם חלה התיישנות ויש לדחות את התביעה.

בשולי פסק הדין מתייחס השופט שפירא לטענה שהעלה טלקר לפיה הגשת התביעה באיחור נעשתה בעקבות הבטחה של סוכן הביטוח כי יוכל להגיש תביעה למבטחת לאחר שבית הדין לעבודה יאמר את דברו.

אמירה בעל פה כזו של סוכן ביטוח, הסותרת את הוראות הפוליסה הכתובה והחוק - מדגיש השופט - אינה יכולה להיחשב כהסכמה להאריך את תקופת ההתיישנות.