ומי יממן את המומחה? החולה הסיעודית

מזל בן מרגי נמצאת מזה שלוש שנים במצב סיעודי קשה.

רופאיה אבחנו בגופה אינספור מחלות, פיזיות וקוגניטיביות. היא נמצאת תחת השגחת בני משפחתה יום ולילה.

כאשר הייתה בריאה, חברות הביטוח הראל וכלל חיזרו אחריה. היא נענתה להן ורכשה פוליסות ביטוח סיעודיות. בן מרגי הקפידה משך השנים לשלם אותן.

מיד לאחר שנפלה למשכב, הכירו הראל וכלל במצבה הקשה. שולמו לה תגמולי ביטוח סיעודיים. אולם בתום חודשים ספורים, התשלום הופסק באחת.

בני משפחתה ניסו לברר את הסיבה להפסקת התשלום. הסיבה נותרה עלומה.

הם נאלצו לפנות לבית משפט השלום בתל אביב. הם ביקשו כי בית המשפט יורה להראל ולכלל להמשיך ולשלם לה את תגמולי הביטוח הסיעודיים.

בפני השופט צחי עוזיאל, הובאו חוות דעת של רופאים מומחים מטעם חברות הביטוח ושל רופא מומחה מטעם החולה הסיעודית.

הראשונים טענו כי מעיין נעוריה של בן מרגי התחדש. האחרון טען כי מצבה לא השתנה והיא נותרה סיעודית.

השופט עוזיאל הודה כי אין ביכולתו להכריע מי מהרופאים צודק. הוא זקוק לרופא מומחה מטעמו, כדי שיסייע בידו.

בא כוחה של בן מרגי הסכים למינוי המומחה, אולם ביקש כי שכר הטרחה ימומן כולו על-ידי חברות הביטוח, במסגרת מימון ביניים. "מצבה הכלכלי של בן מרגי, השורדת את יומה רק באמצעות קצבה זעומה של המוסד לביטוח לאומי", כך טען עורך דינה בפני השופט, "לא מאפשר לה לשאת במימון של מומחה נוסף".

עורכי הדין של חברות הביטוח התנגדו כמובן.

מדוע התנגדו? הסיבה לכך פשוטה. שכר חוות דעת רפואית הוא נכבד. למעלה מ- 5,000 שקל. חולים סיעודיים זקוקים לסכומים אלה כאוויר לנשימה, כדי לטפל בעצמם. יש חולים שידם אינה משגת לשלם שכר זה. הם מתייאשים ומוותרים על התביעה. לכך קיוו חברות הביטוח.

האם זה צודק להטיל את שכר חוות הדעת של הרופאים הממונים על ידי בתי המשפט על החולים הסיעודיים?

בוודאי שלא. חברות הביטוח גובות מידי שנה, עבור ביטוחים סיעודיים, פרמיות בסכום של קרוב ל- 2 מיליארד שקל. מתוך סכום זה נותר בכיסן למעלה ממיליארד שקל. כך על פי הדו"ח האחרון של משרד האוצר.

מדוע נתון זה רלבנטי? אחת מזכויות היסוד בכל מדינה מתוקנת היא שצלם האדם שלנו יישמר ושלא נושפל. במיוחד אם ניפול לתוך מצב סיעודי. אלא שמדינת ישראל הפריטה את הדאגה לחולה הסיעודי. הטיפול הסיעודי אינו קיים בסל הבריאות. אנו חייבים לפיכך לבטח את עצמנו בתאגידי הביטוח הפרטיים ואלה כאמור, גורפים הון עתק מביטוחים אלה.

כדי לממש את זכותנו על פי הפוליסה הסיעודית שרכשנו, בתי המשפט חייבים להיות נגישים, גם לחולה הסיעודי. זכות הגישה לערכאות מוכרת כיום בעולם כאחת מזכויות היסוד של האדם. ברור כי הטלת ההוצאות הנכבדות עבור חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט על החולה הסיעודי תפגע בזכות הגישה שלו לערכאות.

מעבר לכך, כאשר השופט ממנה מומחה מטעמו, הדבר נעשה משום שהוא מתקשה להכריע בין המומחים. אך יש לזכור: עזרת המומחה מטעמו דרושה לו כדי "לברר את החבות של חברת הביטוח". בהוצאות אלה, על פי סעיף 23 לחוק חוזה הביטוח, חייבת לשאת חברת הביטוח. הן חלק מהביטוח שאנו רוכשים. הן מתומחרות במחיר הפרמיות.

ומה קבע השופט עוזיאל? השופט נתפס לטעות טכנית שנעשתה מצידה של בן מרגי. "בשים לב לכך שלא הוגש תצהיר כדין המתייחס למצבה הכלכלי", קובע השופט, "אין בידי לקבל את הבקשה במלואה". לכן, השופט חילק את עלות חוות דעת הרופא המומחה, בין שלושת הצדדים: החולה הסיעודית ושתי חברות הביטוח. כך שכל צד יישא בשליש מעלות חוות הדעת.

תוצאה זו היא עגומה. הוצאות חוות הדעת היו צריכות להיות מוטלות, גם ללא תצהיר יכולת, על חברות הביטוח. כך לפי החוק. אולם גם אם השופט סבור כי הוא מוסמך לפטור חולה מלשאת בהוצאות המומחה מטעם בית המשפט רק אם הוא חסר יכולת, מדוע להיתפס לטעות טכנית. מדוע לא לתת לעורך דינה של בן מרגי הזדמנות להגיש לו תצהיר יכולת ואז להחליט מי יממן את המומחה.

יהיה מי שיטען כי אסור לשופט לעשות משוא פנים במשפט. יש כללי משחק השווים לכל. אם בן מרגי טעתה, אסור לשופט לעשות לה הנחות רק בשל מצבה הקשה.

על כך נביא את דבריו של שופט בית המשפט העליון, המנוח חיים כהן.

באחד המשפטים שנדונו בפניו, הבין אחד מעורכי הדין, כי השופטים חשים אהדה לצד השני בשל מצבו הקשה. עורך הדין הזהיר את השופטים באזהרה חמורה: "ודל לא תהדר בריבו".

על כך השיב לו השופט כהן: "סהדי במרומים שלא אהדר ולא אצדיק שום דל בריבו, אלא אם כן אמצא לו צד זכות בדין. אבל מודה אני ומתוודה, שלא אנוח ולא אשקוט מלחפש לדלים ולעשוקים ולנדכאים צד זכות בדין, ולא אאמין לאומרים לי, אל תיגע כי לא תמצא".

בגישה זו נקטו גם שופטים נוספים, כאשר הטילו את מימון הביניים על חברות הביטוח. חבל שזו לא גישתם של כלל שופטי ישראל.