Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

בזכות אבות

אביו של אברהם ואביו של יצחק הקימו את חברת מורשת (השמות בדויים לבקשת אחד מבעלי הדין).

מורשת עסקה ביצור ואספקת צבעים. החברה העסיקה את שני הבנים ואף רכשה פוליסה לביטוח חיים "מעורב מנהלים" בחברת הביטוח שמשון.

מורשת נרשמה כ"בעלת הפוליסה". אברהם נרשם כ"מבוטח" וכ"מוטב" הזכאי לקבלת כספי הפוליסה. לפוליסה הופרשו כספים להבטחת פיצויי הפיטורין של אברהם.

לימים הגיעה אל חברת שמשון בקשה מטעם מורשת חתומה בידי יצחק. בבקשה נאמר כי ה"עובד אברהם עזב את עבודתו אצלנו, נא להחזיר למורשת את כספי פיצויי הפיטורין מאחר והעובד יקבל פיצויי פיטורין ישירות מאתנו".

שמשון נהגה על פי האמור בבקשה והפקידה את כספי הפיצויים שבפוליסה בחשבון הבנק של מורשת.

כעבור שנים, הגיש אברהם לבית משפט השלום בתל אביב תביעה נגד יצחק ונגד חברת הביטוח שמשון.

כלפי יצחק טען אברהם כי זה גזל את כספי הפיצויים שלו כאשר העביר שלא כדין וללא סמכות את כספי הפיצויים המגיעים לאברהם אל חשבון הבנק של מורשת.

כלפי שמשון טען אברהם כי במלאה אחר הוראותיו של יצחק הפרה את חובת הנאמנות שלה כלפי אברהם.

הסכסוך בין הצדדים הועבר להכרעתה של השופטת דליה מארק הורנצ'יק.

מתוך תנאי הפוליסה, מבהירה השופטת, עולה כי המעבידה, מורשת, היתה זכאית לפדות את פיצויי הפיטורין של העובד אברהם בשני מקרים בלבד. הראשון, אם אברהם עזב את העבודה בנסיבות שאינן מקנות לו זכות לפיצויים. השני, במקרה בו מורשת שילמה לאברהם במישרין את הפיצויים המגיעים לו.

במשפט טען יצחק כי רישומו של אברהם בספרי החברה כעובד מן המניין הפך ברבות השנים לפיקציה ונמשך רק בזכות אבות. בפועל, בתחילת שנות השמונים חזר אברהם בתשובה, החל ללמוד בכולל בבני - ברק וחדל לעבוד באופן סדיר. לפיכך, טען יצחק, חדלו להתקיים יחסי עובד ומעביד בין מורשת ובוודאי שהוא לא היה זכאי לפיצויי פיטורין.

השופטת מארק הורנצ'יק דחתה טענה זו מכל וכל. בעצם רכישת הפוליסה ובנוסח בקשת הפדיון יצרו הן מורשת והן יצחק מצג בפני שמשון ובפני רשויות המס כי אברהם הוא עובד החברה וכי הוא זכאי לפיצויי פיטורין.

יחד עם זאת, הוסיפה השופטת, השאלה המרכזית המתעוררת בעניין זה היא האם היה אברהם זכאי לקבל לידיו את כספי פדיון הפיצויים.

מתוך העדויות שהובאו בפניה, הסיקה השופטת כי הוסכם בין אברהם ואביו לבין יצחק כי כספי פדיון הפיצויים יופקדו בחשבון הבנק של מורשת וישמשו לשחרור הביטחונות אותם העמידו אברהם ואביו לטובת מורשת. בטחונות אלה אכן שוחררו בפועל עם הפקדת כספי הפיצויים בחשבון מורשת.

בעניין זה פעל יצחק לפיכך לפי סמכות שקיבל מאת אביו של אברהם ששימש באותה עת המנהל היחיד בחברה. לפיכך אין עוד נפקות לטענת אברהם כי יצחק פעל כלפי שמשון ללא סמכות פורמאלית מטעם מורשת עצמה כאשר חתם על הבקשה לשחרור כספי הפיצויים. לא בכדי החרישו הן מורשת והן אביו של אברהם משך שנים הגם שידעו היטב כי שמשון פעלה על בסיס בקשה שנחתמה על ידי יצחק לבדו.

לא זו אף זו: הנהנים היחידים מהפקדת כספי הפיצויים בחשבון הבנק של מורשת היו אברהם ואביו. בנסיבות אלה שחרור כספי הפיצויים על ידי שמשון על פי סמכות מאת מנהל מורשת - אביו של אברהם - נעשה כדין.

בסיומו של דיון דחתה השופט מארק הורנצ'יק את התביעה נגד יצחק ונגד שמשון ואף חייבה את אברהם בתשלום הוצאות משפט של 15,000 ש"ח.