Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

כמו בניו זילנד

מאיר סבג הגיע אל מרכז הספורט בדימונה כדי ליהנות ממתקני הבריכה המקומית.

כאשר גלש במגלשות מים אל תוך הבריכה נחת גולש אחר על ראשו וסבג נחבל קשות.

בין סבג למבטחי המפעילים והעירייה, חברות הביטוח הסנה ואררט, התעוררו חילוקי דעות בשאלת האחריות לנזקים.

בבית המשפט המחוזי בבאר שבע נדחתה התביעה.

בית המשפט המחוזי הסתמך על הלכה קודמת של בית המשפט העליון וקבע כי הפגיעה בסבג היא פרי סיכון טבעי יומיומי אשר משתמשים במתקן גלישה מתבקשים לקחתו בחשבון.

כמו כן הוסיף השופט המחוזי וציין, סבג לא הביא מומחה כדי להעיד על הצעדים הדרושים למניעת הסכנה הצפויה. בכך החסיר ראיה מהותית חשובה הדרושה להוכחת תביעתו.

הערעור על פסק הדין הובא בפני השופטים דליה דורנר, אהרון ברק ומיכאל חשין בבית המשפט העליון.

בכך שחיי היומיום בכללותם רצופים מטבעם בסיכונים, פותחת השופטת דורנר, אין כמובן כדי לייתר נקיטה באמצעי זהירות כנגד סכנה קונקרטית.

אמת המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעניין זה מבוססת על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון.

על בית המשפט, מוסיפה השופטת, להעריך בכל מקרה את מידת העניין הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון, את ההסתברות לקרות הנזק ואת עלותם של האמצעים למניעתו.

נקודת המוצא צריכה להיות "הנחת עבודה" לפיה יוצר הסיכון אחראי לנזק ובלבד שהסיכון היה ניתן לחיזוי.

הצדק דורש, מדגישה השופטת דורנר, כי מי שישא בעלות הנזק הוא הגורם לנזק ולא הנפגע.

על בסיס הנחה זו שהאחריות מוטלת לכאורה על יוצר הסיכון, צריך בית המשפט לשאול את עצמו אם קיימות נסיבות המצדיקות לגלגל את הנזק על כתפי הניזוק.

כאשר מדובר בגלישה קיימת סכנה צפויה, הסתברותה גבוהה והנזק המתבקש הוא ניכר.

גם הוצאות המניעה במקרה זה הן נמוכות יחסית לנזק הצפוי, כל שנדרש הוא העסקת משלח שלא יניח לאיש לגלוש בטרם יתפנו המגלשה ומקום הנחיתה בבריכה.

אין מדובר בשירות חיוני והאינטרס הציבורי במתן השרות הוא אך בשעשוע אותו הוא מספק.

בנסיבות אלה אין כל עילה לסטות מן הכלל המטיל אחריות על יוצר הסיכון.

השופטת גם דוחה את הטענה כי לשם הוכחת התביעה היה צורך בהבאת מומחה. אמצעי הזהירות הראויים במקרה זה מתבקשים מטיבה של הסכנה הצפויה אותה ניתן היה למנוע על ידי אמצעי זהירות פשוט של משלח, המנווט את הגולשים.

השופט אהרון ברק מצטרף לתוצאה הסופית וגם הוא כמו השופטת דורנר מקבל את הערעור ומטיל אחריות על מבטחי העיריה והמפעילים.

יחד עם זאת, מסתייג ברק מאותה "הנחה עבודה" כי כל אדם היוצר סיכון שניתן לחזותו מראש, אחראי לנזק.

הנחת עבודה זו יוצרת חידוש מרחיק לכת. מכל העולם רק בניו-זילנד קיים כלל כזה בדיני הנזיקין.

השופט מיכאל חשין מצטרף אף הוא לתוצאה הסופית. את חילוקי הדעות שנתגלעו בין שני השופטים בדבר הדרך לתוצאה רואה השופט חשין כמי שמצויים יותר בתחום הפסיכולוגי מאשר בתחום המשפטי. נטייתו עם זאת, היא לכוון השופטת דורנר:

"לחברתי נסיון רב בערכאה קמא, יודעת היא קשיים של ערכאה קמא, וכל כוונתה כמסתבר אינה אלא להקל על בית משפט של ערכאה קמא שעה שהיא דנה בנושא של חבות בנזיקין. אני מכבד את מחשבתה".

ובאשר לחששו של השופט ברק כי זו תחילתה של דרך והמשכה יהיה בשינוי כללי אחריות ונטל הוכחה -

"החשש הוא חשש אך דומני כי משאמרנו דברים שאמרנו והקורא יראה וידע, יוצבו גדרות ותאסר הסגת גבול".

לאור פסק דין זה טוב יעשו גם המבטחים וגם הציבור הרחב אם ייקחו לתשומת ליבם גבולות רחבים חדשים אלה שנקבעו על ידי השופטת דליה דורנר בכל הנוגע לאחריות של יוצרי סיכון בכלל ורשויות מקומיות בפרט.