בחר גודל טקסט גדולבחר גודל טקסט רגילבחר גודל טקסט קטן

כלל אי הוודאות המודעת

הדס בן לולו נפצעה קשה בתאונת דרכים והיא בת ארבע. הוריה של הדס הגישו בשמה תביעת פיצויים נגד מבטחת הרכב בביטוח חובה, חברת הביטוח פרודנשל.

המומחים הרפואיים, קבעו כי להדס נותרו בין 20 ל- 30 אחוזי נכות לצמיתות כתוצאה מפגיעה מוחית. על בסיס קביעה זו, הגיעו הוריה של הדס וחברת הבטוח פרודנשל להסדר פשרה. להורים שולם סך של כ- 265,000 ש"ח נכון להיום.

מאחר ומדובר בקטינה, הגישו הצדדים את הסדר הפשרה לאישור בית המשפט. זה האחרון נתן לפשרה תוקף של פסק דין בקבעו כי "הפשרה הינה סבירה ולטובת הקטינה".

חלפו שש שנים ובמצבה הנפשי של הדס חלה התדרדרות. הופיע מצב פסיכוטי. התברר כי הדס פיתחה מחלת נפש כתוצאה מהפגיעה במערכת העצבים המרכזית שאירעה בעת התאונה.

על בסיס חוות דעתו של ד"ר שטרן, מנהל היחידה הפסיכיאטרית בבית החולים לוינשטיין, כי נכותה מגעת לכדי 50 אחוזי נכות לצמיתות, פנתה הדס לבית המשפט בדרישה כי הסכם הפשרה שנחתם עם פרודנשל יבוטל והפיצויים יחושבו מחדש, על בסיס שינוי הנסיבות במצבה הרפואי.

חברת הביטוח פרודנשל דבקה בהסכם הפשרה וביקשה כי בית המשפט ידחה את תביעתה של הדס בן לולו על הסף.

המחלוקת בין הצדדים הגיעה לבית המשפט העליון ונדונה בפני הרכב השופטים תיאודור אור, טובה שטרסברג-כהן ודורית ביניש.

השופט תיאודור אור קובע כי בכל פשרה יש משום קנית סיכון. אחת ממטרותיה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד. אם תינתן לבעלי הדין האופציה הנוחה לבטל הסכמי פשרה, כל אימת שיסתבר להם, בדיעבד, כי נזקם גדות משסברו בעת כריתת ההסכם, יישמט כל יסוד מתחת למוסד הפשרה. לא יהיה לחברות הבטוח כל תמריץ להתקשר בפשרות.

מכאן כי יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל גילוי עובדות מאוחרות, רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד.

צדדים להסכמי פשרה בתחום נזקי הגוף, מוסיף השופט, מודעים לאי הוודאות הטמונה במצבם הגופני. הם מודעים לאפשרות של החמרה במצבם. על כן יפה למקרים אלה ההגיון הטמון בכלל לפיו כאשר צד לחוזה נקשר בו מתוך "אי וודאות מודעת" לסיכון מסויים העלול להתרחש, הוא נושא בסיכון כאשר זה אכן מתרחש.

מכאן עולה כי אין מקום לקבל טענה של טעות כל אימת שמתברר בדיעבד לניזוק כי נזקו גדול מן הפיצוי עליו הוסכם בהסכם הפשרה.

עם זאת, מדגיש השופט, הסכמי הפשרה אינם הרמטיים לחלוטין. כאשר מדובר בפגיעה כה חריגה בעצמתה ובטיבה המשמיטה את הבסיס מתחת להסכם הפשרה כפי שנכרת, ניתן יהיה לשקול את פתיחת הסכם הפשרה.

השיקולים שיילקחו בחשבון הם לשון הסכם הפשרה והנושאים אליהם הוא התייחס; האם חומרתו של הנזק המאוחר שהתגלה חורגת לחלוטין מזו של הנזק הידוע בעת הכריתה; ועד כמה אם בכלל, הנזק שנתגלה ניתן לצפייה - ולו באופן כללי - בשלב בו נכרתה הפשרה.

השופט תיאודור אור פוסל את האבחנות שנעשו בארצות הברית בסוגיה זו. שם מותר לפתוח הסכמי פשרה כאשר מדובר בנזק אשר כלל אינו ידוע בעת הכריתה, להבדיל מנזק ידוע, שרק היקפו אינו ידוע, בעת כריתת הפשרה.

באותו אופן ניתן לפתוח בארצות הברית הסכם פשרה המבוסס על טעות בדיאגנוזה (מצב הדברים בעת כריתת הפשרה) להבדיל מטעות בפרוגנוזה (טעות בהערכה הצופה פני עתיד). מבחנים אלה, לגירסת השופט אור, מותירים "שטח אפור" גדול. הם נתונים למניפולציות של בתי המשפט המיישמים אותם בהתאם לתוצאה אליה הם מבקשים להגיע.

במקרה של בן לולו, פסק השופט אור, קשה לראות בהתפתחות של מחלת נפש משום התפתחות בלתי צפויה החורגת מתחום הצפיה של הצדדים בעת שנכרת הסכם פשרה.

דומה כי במקרה זה, מבהיר השופט, נטלו הוריה של הדס בשמה, סיכון בדבר קיומה של בעיה נפשית. אין מדובר בנתון אשר גילויו מלמד על קריסת בסיס ההסכמה בין הצדדים.

לפיכך, פסק השופט אור, יש לדחות את תביעת בין לולו על הסף תוך חיובה בהוצאות המשפט. לתוצאת פסק הדין הצטרפו גם השופטות ביניש ושטרסברג-כהן.