שעור בהגנה נסתרת

בעז נחמן נפגע בעיניו במהלך עבודתו בשירות מפעלי אלישרא למערכות אלקטרוניות.

כתוצאה מהפגיעה לקה במחלקת הירוד (קטרקט). בניתוח הוסרו שתי עדשות עיניו ובוצעה השתלת עדשות.

נחמן נותר עם 30 אחוזי נכות לצמיתות ופנה אל חברת המגן, למימוש זכויותיו על פי פוליסת תאונות אישיות.

לא היתה מחלוקת כי נחמן זכאי על פי תנאי הפוליסה למיצוי בגין אובדן שתי עדשות בעיניו בסכום השווה ל- 40,000 דולר.

אלא שחברת המגן נאחזה בטענה כי מבוטחה איחר להודיע לה על פגיעתו. לגירסתה חברת ביטוח פטורה מתשלום פיצויים כאשר קיים איחור במסירת ההודעה על מקרה הבטוח.

בדיעבד הסתבר כי היתה זו טענתה היחידה של חברת המגן במשפט על זכויות ביטוח התאונות האישיות. אלא שגם טענה זו לא השכילה החברה לציין מפורשות.

בכתב הגנתה העלתה המגן טענה כללית שאין היא חבה על פי פוליסת הביטוח. אפילו כשנדרשה לתת פרטים נוספים למהות הגנתה המשיכה המגן להסתיר את טענתה בדבר אי מתן הודעה במועד.

ברור כי לטענה שלא הועלתה לא הונחה גם כל תשתית ראייתית.

רק בתום שלב הסיכומים וגם זאת במענה לסיכומי הנפגע, חשפה המגן לראשונה את טענתה לעיני בית המשפט.

הענין נדון בפני השופט דליה דורנר בבית המשפט המחוזי בירושלים.

כבר לפני שלושים שנה, אמרה השופטת, קבע בית המשפט העליון שחברת בטוח חייבת לטעון את טענותיה כדי להטיל את חובת הראיה על המבוטח.

"אם לא תאמר כן יגיעו הדברים לידי אבסורד. מבוטח על פי פוליסת ביטוח יצטרך להוכיח שכל עשרות התנאים המוחבאים בפוליסה באותיות זעירות, נתקיימו ככתבן וכלשונן ושכל עשרות החריגים והסייגים המוחבאים בה אינם חלים.

פשיטא שאין המבוטח חייב לטעון שהתנאים המוקדמים נתמלאו כולם ושאף אחד מן החריגים והסייגים אינו חל; אלא שחברת הבטוח חייבת לטעון מה תנאי מן התנאים המוקדמים לא נתמלא ומה חריג או סייג חל".

המגן חויבה לפיכך לשלם לנחמן את מלוא הסכומים המגיעים לו על פי הפוליסה.

למרות הלכת בית המשפט העליון הקובעת כי לסכום המשולם על פי פוליסות דולריות תווסף אך ורק ריבית דולרית, חייבה השופטת את החברה להוסיף על תגמולי הבטוח הפרשי הצמדה למדד וריבית וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.