מוות במטרות תחבורה

הרצל בורנשטיין עבד על בסיס אנטנה, כאשר זרוע המנוף שהקימה את הבסיס זעזעה אותו וגרמה להתמוטטותו.

בורנשטיין נפל מגובה רב ונהרג.

המנוף שזרועו היתה בנויה על מרכב של 18 גלגלים נרשם במשרד הרישוי כרכב מנועי ובוטח בבטוח חובה בחברת הבטוח שמיר.

אף על פי כן סירבה חברת שמיר לשלם ליורשי המנוח פיצויים. לטענתה המנוף איננו רכב מנועי כהגדרתו של זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

המחלוקת בין הצדדים הגיעה לבית המשפט העליון.

רכב מנועי הוגדר בחוק כ"רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש".

שלושת השופטים שישבו בדין אליהו מצא, גבריאל בך ומנחם אלון הגיעו למסקנה כי אף על פי שעיקר ייעודו של המנוף איננו לשמש לתחבורה יבשתית הוא מהווה רכב מנועי.

לגרסתם המנוף הוא "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש" והמילה "לרבות" המופיעה בהגדרה מצביעה על כך שהמחוקק לא דרש שמכונה כזו תהיה מיועדת לשמש לתחבורה יבשתית.

השופט מצא מבהיר כי "בחקיקה רווח השימוש במילה "לרבות" להכללת דבר שאילמלא הוזכר במפורש לא היה (או ספק אם היה ) נכלל. חזקה על הדבר הנוסף (המכונה הניידת) שהוא שונה במהותו או בתכונותיו מן הכלל (הרכב המיועד לתחבורה יבשתית) שאלמלא כן לא היה מתעורר כל צורך לציינו במפורש".

לעומת זאת נחלקו השופטים בשאלה איזו משמעות יש לעובדה שבפועל המנוף היה במצב נייח וקבוע והשימוש בו בעת התאונה היה ככל שימוש במנוף אחר - להרמת והורדת משאות בלבד.

לגירסת השופט בך, על מנת שהתאונה תוכר כתאונת דרכים, לא די בכך שבצורה כלשהי יהיה מעורב בה רכב מנועי. יש לבדוק מהו השימוש שנעשה באותו כלי רכב בעת גרימת התאונה. רק שימוש שהינו שימוש טבעי לרכב מעצם מהותו וייעודו, שימוש אשר קשור ברכב, במובן הרגיל שלו ועל פי כללי ההגיון והשכל הישר, עשוי להיות בגדר תאונת דרכים. תאונות אשר נגרמות עקב שימושים אחרים ברכב, כשהוא אינו פועל כרכב מנועי, אינן בגדר הסיכונים שחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים היה מכוון לפצות בגינם.

השופט מצא מסכים עם השופט בך כי זהו המצב המשפטי מאז חודש ספטמבר 1990 כאשר החוק תוקן ונדרש בו כי השימוש ברכב המנועי יהיה למטרות תחבורה. לפיכך אילו התאונה בה נהרג בורנשטיין היתה מתרחשת לאחר התיקון לחוק - לא היתה נחשבת לתאונת דרכים.

דרישה כזו לא הופיעה בנוסח המקורי של החוק שהיה בתוקף בעת קרות התאונה של בורנשטיין. לפיכך קובע מצא, משנמצא שהמנוף הוא רכב מנועי, מתחייבת המסקנה שמות המנוח נגרם עקב תאונת דרכים.

השופט אלון לעומתם העדיף לא להכריע בסוגיה זו.

לגישתו, חברת שמיר לא טענה כי השימוש במנוף היה שלא למטרות תחבורה. באי כוחה העמידו בפני בית המשפט העליון אך ורק מחלוקת אחת והיא בשאלה אם המנוף הוא רכב מנועי. משנקבע מהמנוף הוא רכב מנועי - יש לחייב את חברת שמיר בפיצויים כאילו מדובר בתאונת דרכים.

לפיכך ברוב של השופטים מצא ואלון וכנגד דעתו החולקת של השופט בך חוייבה חברת הבטוח שמיר בפיצויים ליורשי המנוח על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.