נפילה בפח ההסכמה
פאיז נפאר נפגע בתאונת דרכים בדרכו לעבודה.
על פי החוק הוא זכאי לגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי ולהשלמת פיצויים ממבטחת הרכב בבטוח חובה.
הגורם המכריע ביותר בגובה הגמלאות והפיצויים הוא שעור הנכות שנקבע לנפגע.
כדי למנוע מצב בו רופאי המוסד יקבעו אחוזי נכות שונים מאלה של הרופא הממונה במקרים אלה מטעם בית המשפט יצר החוק מנגנון פשוט: כאשר נקבעים לנפגע אחוזי נכות על ידי רופאי המוסד אלה מחייבים גם בבית המשפט.
ומה קורה כאשר רופאי המוסד משתהים בקביעתם ובינתיים מתחיל בית המשפט לברר את התביעה המקבילה המוגשת לבית המשפט?
על מדוכה זו ישבו שופטי בית המשפט העליון וקבעו פרקטיקה פשוטה בתכלית:
אם רופאי המוסד מקבלים את החלטתם בדבר הנכות הרפואית של הנפגע עד לרגע שבו מוגשת חוות דעת הרופא שמונה מטעם בית המשפט לתיק בית המשפט - אזי קביעת רופאי המוסד גוברת; יקבלו רופאי המוסד את החלטתם רגע לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לתוך התיק - חוות דעתו של זה האחרון גוברת.
קושיה זו התעוררה גם במקרה של נפאר.
לטענתו הוא נפגע קשות בתאונה ונותר בשיתוק חלקי. חברת איתן, אשר ביטחה את הרכב בביטוח חובה, טענה לעומתו שנפאר מתחזה ולמעשה לא נגרם לו עקב התאונה נזק של ממש.
תוך כדי ההליכים בבית המשפט וכדי לקדם את הטיפול בתיק הסכים בא כוחה של איתן למינויו של ד"ר שאול לוין כמומחה רפואי מטעם בית המשפט.
בין לבין ניתנה חוות דעת רופאי המוסד אשר קבעה לנפאר 0% נכות. לטענתם, לא נותרה לנפאר כל נכות והם הביעו חשד של "התחלות" מצד נפאר.
שבועיים לאחר שנתקבלה חוות דעת רופאי המוסד, הגיש ד"ר שאול לוין את חוות דעתו לתיק בית המשפט. והנה, לדעתו של ד"ר לוין, נותרה לנפאר נכות של 55 אחוז כתוצאה מהתאונה.
במצב דברים זה, עלולה חברת איתן ללקות פעמיים:
פסיקת הפיצויים תערך על בסיס גבוה יותר, ולא זו אף זו, מאחר והמוסד לא ישלם דבר לנפגע (שהרי לגירסת רופאיו נפאר מתחזה) תאלץ איתן לשאת בפיצויים החל מהשקל הראשון ללא כל אפשרות להפחית מפיצוייה את גמלאות המוסד.
לכן פנתה איתן לבית המשפט ובהסתמכה על פסיקת בית המשפט העליון, ביקשה כי חוות דעת רופאי המוסד תגבר, שהרי זו ללא ספק ניתנה לפני מתן חוות דעתו של ד"ר לוין.
אלא שכאן נכונה לחברת איתן הפתעה. בדיון שנערך בפני השופט תאודור אור הבהיר השופט כי ההלכה שיצאה מפי בית המשפט העליון מתייחסת אך ורק למצב בו הצדדים התכתשו ביניהם בסוגיה זו טרם מונה רופא מומחה מטעם בית המשפט.
לעומת זאת, כאשר מינוי המומחה נעשה בהסכמה- כך לגרסת השופט אור - רואים את ההסכמה למינוי כמבטלת את סדרי הדין גם בתחום נוסף, הוא תחום העדיפות שבין חוות הדעת.
במילים אחרות, בהסכמה למינוי מומחה נתפסת חברת הביטוח כמסכימה גם לכך שחות הדעת של רופא בית המשפט תגבר בכל מקרה על קביעת רופאי המוסד, ואפילו הוגשה בשלב מאוחר יותר.
המסקנה היא שיש להתעלם מקביעת אפס אחוזי הנכות של המוסד וללכת לפי 55 אחוז נכות שקבע ד"ר לוין. ההפרש מתבטא במאות אלפי שקלים אם לא למעלה מזה.
יחד עם זאת ניכר בשופט אור כי הוא מבין שהלכתו תגרור את חברות הביטוח לכך שלא תסכמנה לכל הצעה של הצד שכנגד, או של בית משפט למנות מומחה.
לכן כנראה הוסיף השופט בשולי פסק דינו הערה כדי למנוע אי הבנה, כלשונו, ואולי כדי לרכך את התוצאה הקשה.
לפי הערה זו רשאי בית המשפט להגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיע המומחה שמינה ורשאי גם למנות נוירולוג נוסף כדי שגם הוא "יתרום לליבון מצבו של נפאר לאמיתו ולקשר שבינו לבין התאונה".
בסופו של הדיון יצאה חברת איתן כשהיא לכודה בפח הסכמתה למינויו של ד"ר לוין.