מסך שיקול הדעת של המפקח על הביטוח

יצחק לוי עסק בחילוץ רכב שהתהפך בשולי הכביש בין ג'לג'וליה לראש העין. מונית עברה במקום ופגעה בו.

לוי נפצע קשה ומאוחר יותר באותו יום נפטר.

האלמנה וארבעת הילדים שנותרו ללא מפרנס הגישו תביעה נגד נהג המונית ונגד חברת הבטוח של הרכב מיד אטלנטיק.

האחרונה היתה חברת ביטוח זרה שנרשמה בברמודה ופעלה בשעתו בארץ בהוצאת פוליסות ביטוח לרכב מנועי במזרח ירושלים ובשטחי יהודה שומרון וחבל עזה בלבד.

בין לבין התפרקה אותה חברה ואת נהג המונית לא ניתן היה לאתר.

בצר לה, הגישה משפחת המנוח תביעה נגד המפקח על הבטוח בטענה כי זה האחרון לא שלל את רשיונה של חברת מיד הטלנטיק כאשר היה ברור שהיא צוברת גירעונות. לא זו אף זו: המפקח לא פנה אל בעלי הפוליסות בהודעה שחברת הבטוח מצויה בסכנה של חדלות פירעון.

בית המשפט המחוזי בחיפה שבפניו התברר העניין לראשונה חייב את המפקח לפצות את משפחת המנוח.

"המפקח" - קבע השופט חנוך אריאל - "חייב לראות את הסכנה שציבור המבוטחים אינו רואה. עליו להיות בבחינת מי שמסלק מכשול בפני עיוור ולא מי ששם מכשול כזה".

הנכם מוזמנים להכנס לסקירת פסק דינו היפה של בית המשפט המחוזי תחת הכותרת סמכויות מוצנעות.

על פסק דינו של השופט אריאל הוגש ערעור וזה נדון בפני נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר.

השופט שמגר דחה את טענתה של המדינה כי קיימת חסינות מפני תביעות בשל מעשים, או החלטות של המפקח הכרוכות בהפעלת שיקול דעת.

לרשות המפקח עומדים אמצעי ביקורת ומנגנון מקצועי אשר אינם עומדים לרשות המבוטח הרגיל. לכן גם על המפקח מוטלת חובת זהירות ותפקידו להגן על אינטרס המבוטחים.

יחד עם זאת, המפקח מפעיל את שיקול דעתו לא לטובת המדינה, אלא לטובת הציבור בכללותו. שיקול דעת, פירושו החופש להחליט בין מספר דרכי פעולה אלטרנטיביות.

בחירה באלטרנטיבה הפחות טובה, כשלעצמה, אינה מקנה לאזרח פיצוי כספי, גם אם בחירה זו גרמה לו נזקים.

בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות מדיניות של המפקח. לכן אחריות בנזיקין בגין החלטות הכרוכות בהפעלת שיקול דעת - תקום רק במקרים קיצוניים.

קשה לערער על כך כי החלטותיו של המפקח במקרה זה לא לבטל את הרשיון של חברת הבטוח הזרה ולא לפנות לקהל המבוטחים כוללות בתוכן מרכיב של שיקול דעת.

המפקח היה מודע למצבה הקשה של החברה אך ניסה לפתור את הבעיה בדרכים שונות משלילת רשיונה, או פרסום הודעה בצבור.

הוא עשה ניסיונות למצוא גורם אחר אשר ייקח על עצמו את התחייבויות החברה, וגם לאחר שנכשלו ניסיונות אלה לא נואש מתקוותו שהחברה תישא את עצמה ותעמוד בהתחייבויותיה.

המפקח היה נחוש בדעתו שלא לנקוט בצעדים דרסטיים וזאת נוכח ההשלכות הכלכליות שעשויות היו לנבוע מכך.

התקוות שתלה בהסדר הנושים בחוץ לארץ מחד גיסא, והחשש מפני ערעור שוק הביטוח בארץ, מהבהלה שתגרם למבוטחים ואולי אף לכלל ציבור הנהגים, ומהיוצרות מונופולין של חברות הביטוח הגדולות, מאידך גיסא, הם שהובילו את המפקח לאי נקיטת הצעדים, שבגינה נטען שהיה רשלן. כל אלה הם שיקולי מדיניות לגיטימיים, בין אם מקובלים על כולי עלמא ובין אם לאו.

סיכומו של דבר - קובע הנשיא שמגר - החלטת המפקח שלא לסגור את חברת הבטוח, או שלא להודיע למבוטחים בה על הצורך בהחלפת חברת ביטוח נמצאת בגדר האלטרנטיבות המצויות בפני המפקח על הבטוח לפי שיקול דעתו ועל כן אינה מקימה אחריות בנזיקין, על אף שייתכן כי החלטה אחרת לא היתה מותירה את משפחת לוי ללא פיצוי.

מודה אני - מוסיף השופט שמגר - שהתוצאה אליה אנו מגיעים אינה נוחה לפרט. יחד עם זאת דומה שאין מנוס מכך, שכן התוצאה ההפוכה, היינו מתן פיצויים למשפחה הנפגעת, עשויה להפוך את המדינה למעין מבטחת משנה של כל התחומים בהם מוטלת על המדינה חובת פיקוח.

בשולי הדברים מדגיש השופט שמגר כי במקרה מסוים זה נמנע מלהטיל אחריות על המפקח על הבטוח משיקולים של מדיניות כאמור המחייבים ריסון בהטלת אחריות. יחד עם זאת, מדגיש שמגר, אם הפעלת שיקול דעת המפקח בעתיד תחרוג מכל אמת מידה סבירה, או תהיה נעדרת כל אחיזה במציאות, בית המשפט לא ייתן למפקח להסתתר מאחורי "מסך שיקול הדעת" כלשונו.