שימוש בטענת התיישנות בחוסר תום לב

1983-2012©חיים קליר ושות'

האינסטלטור זקי זהרוני, הוזעק לביתו של לקוח כדי לתקן צינור דולף.

הצינור עבר מתחת לארון שירות.

זהרוני נאלץ להתכופף כדי לעבוד על הצינור. כאשר התיישר, חטף בראשו מכה חזקה מדופן הארון.

זהרוני קיווה כי המכה היא עניין של מה בכך.

הוא נח קמעא. לאחר מכן אפילו המשיך בעבודתו עד שתיקן את הצינור.

אולם במהלך 5 הימים הבאים, תקפו אותו כאבי ראש עזים, בחילות והקאות. אלה התעצמו מיום ליום. לבסוף נכנע לכאבים ולהפצרות אשתו והסכים לפנות לחדר מיון.

הרופאים אבחנו בראשו של זהרוני מפרצת וניתחו אותו לסגירת המפרצת. הניתוח עבר בשלום, אולם מאז הניתוח זהרוני לא שב לעצמו וגם לא היה מסוגל לחזור לעבודתו. הוא הפך לסיעודי. כעבור זמן מה התגלה גידול סרטני בראשו. שלוש וחצי שנים לאחר התאונה זהרוני נפטר.

למנוח היתה פוליסת ביטוח תאונות אישיות בחברת הביטוח הפניקס. מייד לאחר הניתוח, דיווחה אשתו לסוכן הביטוח על התאונה בעבודה וביקשה להפעיל את הפוליסה. במקביל הגישה תביעה לביטוח הלאומי להכיר בו כנפגע מתאונה בעבודה.

עיניהם החדות של נציגי הפניקס הבחינו בכך שברישומי ניתוח המפרצת מבית החולים, לא הוזכרה מפורשות התאונה בבית הלקוח. מכאן מיהרו להסיק כי התאונה לא הייתה ולא נבראה ודחו את התביעה.

אשתו של זהרוני הייתה המומה.

אל תדאגי, הרגיע אותה סוכן הביטוח. הרי הגשת תביעה לביטוח הלאומי. אם הביטוח הלאומי יכיר בתאונה, גם הפניקס תיאלץ להכיר בה.

המלצתו של הסוכן נשמעה הגיונית להפליא. היא גם סמכה עליו כאיש המקצוע שלה בתחום הביטוח.

הביטוח הלאומי הכיר לבסוף בזהרוני כנפגע עבודה, אולם רק לאחר משפט ממושך בבית הדין לעבודה ורק לאחר שזהרוני נפטר.

עם פסק הדין שקיבלה נגד הביטוח הלאומי, המכיר בתאונה כתאונת עבודה, פנתה האלמנה אל הפניקס.

אכן, הודו נציגי הפניקס, טעינו. לא נוכל להכחיש את מה שבית משפט בישראל קבע כי הייתה תאונה. אנו יודעים להודות בטעויות שלנו. עדיין לא נוכל לשלם לך.

מדוע, ביקשה האשה לדעת.

בינתיים, השיבו נציגי הפניקס, מהתאונה חלפו למעלה מ- 3 שנים. כידוע, בתחום הביטוח, קיימת התיישנות קצרה של 3 שנים.

נציגי הפניקס, דחו אם כן, ללא בושה, את תביעת אלמנתו של זהרוני. הם חשבו כי יוכלו להיבנות מהעובדה שהאלמנה שעתה לעצתו של סוכן הביטוח.

האלמנה הבינה כעת כי אין לה ברירה והגישה תביעה נגד הפניקס בבית משפט השלום בתל אביב.

מדוע המתנת עד לקבלת פסק הדין נגד הביטוח הלאומי ולא הגשת במקביל תביעה בבית המשפט גם נגד הפניקס, הקשתה השופטת ארנה לוי.

האלמנה שטחה בפני השופטת את פנייתה לסוכן הביטוח ואת ההסברים וההנחיות שנתן לה. סוכן הביטוח מצידו הכחיש שהנחה אותה להמתין לפסק הדין נגד הביטוח הלאומי. לטענתו בכלל לא ידע שנעשתה פנייה לביטוח הלאומי.

השופטת לוי האמינה לאלמנה. גרסתה מפורטת ואמינה, קבעה השופטת, בעוד שבגרסתו של הסוכן נתגלו בקיעים. מעבר לכך קובעת השופטת, לולא התערבותו של סוכן הביטוח, האלמנה היתה בוודאי פונה לייעוץ משפטי ובעקבות כך לבית המשפט, עם קבלת מכתב הדחייה מחברת הביטוח ולא רק עם קבלת הכרעת הביטוח הלאומי כפי שעשתה.

השימוש בטענת ההתיישנות, ממשיכה השופטת, נעשה על ידי הפניקס בחוסר תום לב. הרי נציגה, סוכן הביטוח, הוא שגרם לכך שהאלמנה תמתין עד הגשת התביעה.

בסופו של דיון, השופטת פוסקת כי תביעתה של האלמנה לא התיישנה. השופטת מחייבת את הפניקס לשלם לה את מלוא תגמולי הביטוח בסך 750,000 שקל.

למרות שפסיקתה של השופטת ארנה לוי נראית לרבים מובנת מאליה, היא כלל אינה מקובלת על כל שופטינו.

שופטים רבים, רבים מידי, מאפשרים לחברות הביטוח להעלות טענות התיישנות, גם כשחברות הביטוח עושות זאת מתוך רשעות וניצול ציני של חוסר הידע של המבוטחים.

למרבה הצער, מבוטחים רבים ואפילו גם סוכני ביטוח, אינם מודעים להתיישנות המקוצרת של 3 שנים, שהיא ייחודית לתחום הביטוח.