Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

פיצויים בשיעור 125 אחוז

מקצת תאונות הדרכים מהוות גם תאונות עבודה. כך, למשל, כאשר התאונה ארעה בדרך לעבודה, או בחזרה ממקום העבודה. תאונות אלה מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי המפצה את העובד - הנפגע על פי מבחנים הקבועים בחוק.

לעיתים, שעור הפיצויים המשולם על ידי המוסד לביטוח לאומי אינו מכסה את מלוא נזקיו של העובד. במצב דברים זה, מגיש העובד תביעה נוספת נגד מבטחת הרכב בביטוח חובה להשלמת הפיצויים החסרים.

לעיתים, שעור הפיצויים של המוסד מכסה את מלוא נזקיו של הנפגע. כאשר העובד נפגע ברכב שבבעלות המעביד, חברת הביטוח פטורה מכל תשלום נוסף. אולם, כאשר הפגיעה היא ברכב שבבעלות העובד עצמו, או בבעלות אדם אחר-מקבל העובד בכל מקרה תוספת של 25% מסך כל נזקיו.

זהו אחד המקרים החריגים בתחום דיני הנזיקין בו הניזוק זכאי לפיצויים העולים על נזקיו הממשיים.

שאלה מעניינת התעוררה בסוגיה זו במקרה של מירי ג'רסי אשר בעלה נהג בדרך מהעבודה לביתו ברכב שנשכר על ידי המעביד מחברת השכרה. הנהיגה הסתיימה בתאונה קטלנית ואלמנת המנוח קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי פיצויים בשעור המכסה את מלוא נזקיה. ג'רסי פנתה למגדל ודרשה את התוספת של 25% לפיצויים. מגדל דחתה דרישה זו בטענה שיש להתייחס אל הרכב כאילו היה בבעלות המעביד.

המחלוקת הגיעה להכרעת השופט ניל הנדל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

ההגיון העומד מאחורי מתן האפשרות לנפע לקבל סכום פיצויים בשעור 125 אחוז, דהיינו מלוא נזקיו ותוספת של 25% - מבהיר השופט הנדל-אינו נועד רק להיטיב עם הנפגע, שהרי ממילא הוא מקבל 100% מנזקיו. אפשרות זו נוצרה מתוך התחשבות במעמד המוסד לביטוח לאומי.

במקרים אלה, יש זכות למוסד לביטוח לאומי לחזור אל חברת הביטוח ולתבוע ממנה את כל הפיצויים ששולמו על ידי המוסד לנפגע. לכן, יש למוסד אינטרס להמריץ את הנפגע להגיש תביעה נגד מבטח הרכב, שהרי במקרה כזה ידאג הנפגע להבאת הראיות שלעיתים מצויות, בעקרן, בהישג ידו ולא בידי המוסד. ככל שהראיות על דבר החבות ועל גובה הפיצויים תהיינה מלאות יותר, גדלים סיכויי המוסד להפרע מחברת הביטוח.

המבחן הקובע איפוא הוא האם המוסד רשאי לחזור על חברת הביטוח של הרכב. העובדה שהפוליסה הוצאה על שם המעביד אינה רלבנטית, כי היא נתונה במידת מה למניפולציות.

רכב יסווג כרכב מעביד רק כאשר המעביד הוציא את פוליסת הביטוח על פי חובה שמוטלת עליו בחוק. רק במצב זה, נחסמת זכות המוסד לתבוע תביעת שיפוי. אולם, אם המעביד הוא לא זה שהוציא את פוליסת הביטוח אלא פוליסה זו הוצאה על ידי גורם אחר בשל חובתו לעשות כן- כגון חברת השכרה שהינה בעלת הרכב, המוסד יהא רשאי לתבוע את חברת הביטוח כמי שבאה בנעלי חברת ההשכרה.

בענייננו- קבע השופט- החובה הראשונית לבטח את הרכב בביטוח חובה חלה על חברת ההשכרה עוד בשלב שלפני העברת הרכב למעביד.

למעביד אין חובה להוציא פוליסת ביטוח נפרדת ונוספת. כל שעליו לעשות הוא לוודא כי עובד אשר קיבל את הרכב לשימושו ינהג בו כאשר ברשותו פוליסת ביטוח כדין.

פוליסה זו קיימת לא מפני שהמעביד הוציא אותה אלא מפני שחברת ההשכרה הוציאה אותה והתירה למעביד להשתמש ברכב או להתיר לעובדיו להשתמש בו.

דין זה חל גם כאשר העובד נפגע בתאונה, במהלך עבודתו ברכבו שלו, כאשר המעביד החזיר לו את הוצאות הביטוח, בדרך זו או אחרת. תשלום המעביד בעקיפין עבור הביטוח אינו מעלה ואינו מוריד.

מכאן, שבכל המקרים בהם המבוטח על פי דרישות הדין הינו חברת ההשכרה, העובד או כל גוף אחר- רכבם אינו נחשב כרכב בשירות המעביד.

בענייננו- פוסק השופט- חברת ההשכרה הוציאה את פוליסת הביטוח לרכב על פי דרישת פקודת הביטוח. בפועל, חברת ההשכרה היא הגורם המוביל בעשיית הביטוח. המבטחת- מגדל עומדת איפוא בנעלי המבוטחת שלה- חברת ההשכרה ולא בנעלי המעביד. לאור זאת קיימת זכות שיבוב למוסד לביטוח לאומי ולפיכך, על מגדל לשלם לג'רסי את התוספת של 25% מסכום הפיצויים שנפסקו.