ניידותו של מהגר

אדם ישראלי נפגע בתאונת דרכים קשה אשר בסופה נותר עם נכות קבועה של 55%. הרכב שבתוכו נסע היה מבוטח בחברת הסנה. בין ישראלי להסנה התעוררו חילוקי דעות בדבר גובה נזקיו והמחלוקת הועברה להכרעתו של השופט חנוך אריאל בבית המשפט המחוזי בחיפה.

אחד מראשי הנזק שהיו שנויים במחלוקת היה גובה הסכומים להם זכאי הנפגע עבור הוצאות נסיעתו.

לטענת הסנה התאונה הוכרה על ידי המוסד לבטוח לאומי כתאונת עבודה (שכן ארעה במהלך עבודתו). לכן יש לקזז מפריט נזק זה את קצבת הניידות שעומד המוסד לשלם לישראלי.

הנפגע מצידו טען כי בעת שהותו בלוס אנג'לס פגש בחורה עמה הוא מתעתד להינשא, לכן בכוונתו להגר לארצות הברית.

מכיוון שקצבת הניידות של המוסד לביטוח לאומי מותנית בכך שהנפגע יהיה תושב ישראל הרי קצבת הניידות של המוסד עלולה להישלל ממנו.

השופט אריאל קבע כי עדותו של ישראלי בדבר כוונתו להגר מן הארץ אמינה עליו.

ואם ישאל השואל מה יהיה אם התובע לא יעזוב את הארץ והוא ימשיך לקבל קצבת ניידות מן המוסד לביטוח לאומי וזה ידרוש מן המבטחת החזר סכומים אלה.

על כך השיב השופט כי במקרה כזה המוסד לביטוח לאומי יהא רשאי שלא לשלם לישראלי גמלה זו וממילא לא יוכל לתובע מהמבטחת החזר של גמלה אשר לא שולמה על ידו.

קביעה כזו היא בגדר הסמכות הנתונה לבית המשפט להעריך את הנזק שנגרם לנפגע.

השופט אריאל קבע כי התובע לא "המציא כונה" להשתקע בארץ אחרת רק כדי לזכות בגמלת ניידות מהמבטחת ולא מהמוסד לביטוח לאומי, מה עוד שהפיצוי מאת המבטחת נמוך יותר.

בנוסף לאמור מדובר בנפגע שהוא קטוע רגל וממילא הוא נדרש להוצאות ניידות מוגברות מעבר לזכאות במוסד לביטוח לאומי.

יש לציין עוד, הוסיף השופט, כי ישראלי אינו מבקש לשום את גובה הפיצוי לפי העלויות הנהוגות בארצות הברית, מה גם שלא הובאו ראיות האם עלויות הניידות שם גבוהות יותר מן הנהוג בארץ.

בסופו של דבר פסק השופט אריאלי לישראלי קרוב לשני מליון שקל מתוכם כארבע מאות אלף שקל עבור הוצאות נסיעה והורה כי פסק הדין יישלח ליועץ המשפטי של המוסד לביטוח לאומי כדי שישראלי לא יזכה לפיצוי כפול.