Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

שופטים עם רגישות חברתית

שנת 2011 הייתה שנת ההתפכחות גם בתחום הביטוח והפנסיה.

הציבור בישראל נחשף לעובדה המזעזעת כי מספר קטן של "חזירים" בלשונו של אורוול בספרו "חוות החיות", השתלט, באמצעות קשרי הון ושלטון, על כספי הפנסיה שלנו והנהיג מדיניות תביעות אכזרית בתחום הביטוח.

ההתפכחות לוותה באכזבה כואבת ממערכת המשפט. "משלושה או ארבעה בחדר", כתב המשורר יהודה עמיחי, "תמיד אחד עומד ליד החלון. מוכרח לראות את העוול בין קוצים".

מאז ומתמיד סמכנו על השופטים, כי יהיו הראשונים שיראו את העוול מבעד לחלון. השופטים, למרבה הצער, לא זיהו את העוול ההולך ומתהווה.

את האכזבה, ניסו הפוליטיקאים לנצל, כדי להחליש את מערכת המשפט.

אולם הפוליטיקאים טועים. מערכת המשפט אכזבה, אולם אמון הציבור במערכת שריר וקיים. האכזבה באה דווקא ממקום טוב. בבחינת "את אשר יאהב יוכיח". הא ראיה: מהפוליטיקאים לא התאכזבנו. מעולם לא האמנו שהם רוצים את טובתנו. ממערכת המשפט לעומת זאת, יש לנו ציפיות דווקא משום שאנו מאמינים בה. בלעדי מערכת משפט חזקה אנו אבודים. רק השופטים יכולים להגן עלינו מפני תאוות הבצע נעדרת החמלה של הטייקונים.

לכן, בלב כל אחד מאתנו קיימת תקווה, כי שופטינו ינהגו כפי שעמיתיהם בסנהדרין נהגו בפרשת עגלה ערופה, כאשר גילו רצח שבוצע בתחום אחריותם: השופטים התכנסו ובדקו את חלקם באי מניעת הרצח, מתוך לקיחת אחריות, לא מתוך אשמה.

בכנס על "המהפכה החוקתית", הציעה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, לפתור את הפגיעה בצדק החברתי באמצעות חוק חדש: חוק יסוד זכויות חברתיות.

זו הצעה שנונה, אך יורשה לי, לא חכמה, כאמירה המיוחסת לפילוסוף הרומי סנקה, "אין דבר שנוא על החוכמה משנינות יתרה".

ההצעה שנונה כי היא מרחיקה לכאורה את האחריות למצבו העגום של האדם בישראל מן השופטים. אולם היא לא תפתור דבר. הבעיה לא טמונה במחסור בחוקים. הפתרון מצוי גם כיום, בהישג ידם של השופטים. שורה ארוכה של חוקים מקנה לשופטים בישראל גם כיום את הסמכות להגן על הציבור מפני גזל זכויותיו. ולא רק חוקים, גם סמכויות טבועות, כמו פיצויים עונשיים.

הנה דוגמא לפסיקה שמתעלמת מן החוקים הקיימים: מבוטחת בקרן הפנסיה מנורה מבטחים חלתה. קרן הפנסיה, שניהולה הועבר על ידי המערכת הפוליטית לטייקון מנחם גורביץ', דחתה את תביעתה. המבוטחת פנתה לעזרת בית הדין לעבודה. מנורה הסתמכה על האותיות הקטנות בסעיף בתקנון קרן הפנסיה הקובע כי תקופת ההתיישנות למימוש זכויות הביטוח בקרן הפנסיה היא 45 יום. שופטת בית הדין לעבודה בתל אביב, הדס יהלום, יישמה את הסעיף הדרקוני כלשונו והחליטה לדחות את המבוטחת על הסף. השופטת יהלום לא הבחינה, למרבה הצער, בעוול. אנשים קשי יום, אינם מתהלכים עם ייעוץ משפטי צמוד ואינם מסוגלים לקרוא תקנונים עם מאות סעיפים. התיישנות כל כך קצרה היא בלתי נתפסת ואיש אינו מודע לה. איש גם אינו מסוגל להתארגן תוך 45 יום כדי להגיש תביעה מסודרת, עם חוות דעת מומחה רפואי כנדרש. החלטה שכזו, חורצת את דינם של עשרות אלפי מבוטחים לשבט, על לא עוול בכפם.

האם כדי לתקן את העוול בסעיף שבתקנון היה חסר לשופטת חוק יסוד זכויות חברתיות? בוודאי שלא. בספר החוקים הישראלי קיימים די חוקים שהפעלתם הייתה מביאה לביטול סעיף דרקוני זה. חוק חוזה הביטוח, אוסר לקבוע תקופות התיישנות קצרות משלוש שנים. חוק ההתיישנות, אוסר על תקופות התיישנות קצרות מששה חודשים. ועדיין לא הגענו לחוק החוזים האחידים ולחוק יסוד כבוד האדם המסמיכים שופטים לבטל תנאים מקפחים, במיוחד כאלה הפוגעים בזכויות קניין וחוסמים את הגישה לבתי המשפט. חוקים ישנם. השופטים צריכים רק לזהות את העוול ולבטלו באמצעות החוקים הקיימים.

לעומת השופטת הדס יהלום, נביא את השופטת אריקה פריאל מבית משפט השלום בחיפה, העושה שימוש מושכל בחוקים הקיימים כדי למנוע עוול. נביא מספר דוגמאות מפסיקותיה. מבוטח של חברת הביטוח הפניקס, בשליטת הטייקון תשובה, עבר תאונה והגיש תביעה נגד הפניקס 8 שנים לאחר התאונה. הפניקס טענה כי התביעה התיישנה, לאור סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח הקובע כי תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח הינה 3 שנים. השופטת פריאל לא הסכימה לדחות את התביעה, למרות ההתיישנות הברורה. העובדה שבין הפניקס למבוטח נוהל משא ומתן שימשה לשופטת בסיס לקבוע כי הפניקס הודתה למעשה בזכותו המהותית של המבוטח ולכן חל סעיף 9 לחוק התיישנות הקובע כי הודאה בזכות מאריכה את ההתיישנות.

מבוטחת של חברת הביטוח איילון, לקתה בגידול שפיר מסכן חיים במוח. הגידול נפל בגדר אחד מחריגי הפוליסה. אף על פי כן, זיכתה השופטת פריאל את המבוטחת במלוא תגמולי הביטוח. על בסיס חוות דעת רפואית, השופטת הגיעה למסקנה כי הלכה למעשה, החריגים בפוליסה מרוקנים מכל תוכן את הכיסוי. האם אי פעם שילמתם לחולה שנתגלה אצלו גידול שפיר, הקשתה השופטת פריאל. נציגי איילון לא יכלו להצביע אפילו על מקרה אחד כזה. ומה עם העובדה שהמפקח על הביטוח אישר את הפוליסה, שאלו נציגי איילון. אישור המפקח, ענתה להם השופטת, אינו שולל מבית המשפט את הסמכות לבחון את סבירות פעולתו. השופטת הפעילה דוקטרינות משפטיות שונות כמו דוקטרינת הציפיות הסבירה של המבוטח, עקרון תום הלב ופסקה כי "אין לתת תוקף לחריג בפוליסה, שמשמעותו ריקון הכלל המקנה כיסוי ביטוחי מתוכן".

מבוטח אחר של הפניקס, חלה בגידול ממאיר במוח. הפניקס נפנפה אותו בטענה כי הוא רמאי. בשל סופו הקרב, השופטת פריאל פינתה את יומנה כדי לשמוע בדחיפות את עדותו. אולם כוחותיו לא עמדו לו. הוא הלך לעולמו יום אחד לפני המועד שנקבע למתן עדותו. למרות זאת, גם מבלי לשמוע את עדותו, מצאה השופטת פריאל בחומר הראיות די כדי לקבוע כי המבוטח היה תם לב וישר. דווקא מעדותו של סוכן הביטוח שבא למשפט להעיד לטובת הפניקס, למדה השופטת כי רמת העברית של המנוח לא הייתה מספקת להבנת הנאמר במעמד החתימה על הצהרת הבריאות. היה על הפניקס להציג למבוטח שאלון בשפה הרוסית, או לדאוג למתורגמן מוסמך, קבעה השופטת.

במקרה אחר, חייבה השופטת פריאל את חברת הביטוח מגדל, לשלם פיצויים לאביה של מבוטחת, אשר ניזוק בדירתה. מגדל דחתה את התביעה תוך הסתמכות על חריג מפורש בפוליסה הקובע כי היא אינה מכסה "נזק שנגרם לאדם שהוא בן משפחתו או משק ביתו של המבוטח". השופטת פריאל הסתמכה על סעיף אחר ולמדה ממנו כי החריג חל רק על בן משפחה המתגורר עם המבוטח, לא על בן משפחה המתגורר בדירה אחרת. האב זכה בפיצויים.

הנה כי כן, חוקים המגנים עלינו מפני התנכרות תאגידי הביטוח לזכויותינו ישנם למכביר. אם כל השופטים יעשו שימוש בחוקים הקיימים, שנת 2012 וגם השנים שיבואו לאחריה, תהיינה טובות יותר.