עובד שהוא גם מעביד

שמעון קבלו היה בעל מסגריה. שנים ניהל את עסקו תחת שמו במישרין.

בדרך ניהול זו נחשף קבלו אישית לכל מיני הסתבכויות אפשריות ובין השאר גם לתביעות של עובדיו בשל תאונות עבודה שעלולות היו להתרחש במסגרייה.

לכן רכש קבלו פוליסת ביטוח חבות מעבידים בחברת הבטוח כלל. פוליסה זו נועדה לכסות רשלנות של קבלן כלפי עובדיו במקרה של תאונת עבודה.

לימים החליט קבלו לעבור לניהול עקיף של המסגרייה. לשם כך הקים חברה פרטית והעביר לבעלותה את המסגרייה.

קבלו היה בעל המניות הבלעדי בחברה והוא שימש גם מנהלה היחיד. משהפך בדרך זו ממעביד לעובד, ביקש קבלו להמיר את הביטוח הקודם משמו שלו, "שמעון קבלו", לשמה של החברה החדשה "ק. שמעון עבודות מתכת בע"מ".

זמן קצר לאחר מכן אירעו במסגרייה שתי תאונות עבודה ובהן נפגע קבלו עצמו. בראשונה חדר אל אזנו של קבלו גץ שניתז ממכשיר ריתוך שהפעיל אחיו, אף הוא עובד שכיר באותה חברה. בשניה נשא קבלו יחד עם אחיו לוח מתכת. השניים מעדו, נפלו אפיים ארצה וקבלו נפגע בכתפו.

קבלו הגיש תביעה נגד החברה החדשה שהקים ונגד חברת כלל אשר ביטחה כאמור את אחריות החברה כמעבידה כלפי עובדיה.

בתחילה נדונה התביעה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בפני השופט אליעזר ריבלין.

השופט ריבלין קבע כי אמנם בתור מנהל גם קבלו נחשב לעובד החברה וזו אחראית לנזקיו בתור מעבידתו. אולם למעשה כל הוראות הבטיחות היו בסמכותו של קבלו וניתנו על ידו בתור מי שהיה המנהל היחיד והדמות הדומיננטית. אשר על כן, אפילו אם הייתה רשלנות מסוימת מצד האח, הרי תרומת הרשלנות של קבלו, לגבי שתי התאונות, מגיעה לכדי מאה אחוזים ויש לפיכך לדחות את תביעתו כליל.

מסקנה זו לא היתה מקובלת על השופט גבריאל בך אליו הגיע העניין לדיון בערעור שהוגש לבית המשפט העליון.

הנכון הוא - מסביר השופט בך - שבקביעת ממצאים בדבר הטלת רשלנות או מידתה, על המעורבים בתאונת העבודה, קיימת נטייה להקל יותר עם העובד הכפוף להוראות של מנהלי העבודה במפעל, ולהחמיר יותר עם המעביד או עם אלה אשר מתפקידם לקבוע את נוהלי העבודה.

אולם, מבהיר בך, בית המשפט העליון הכיר, בצידה של מגמה כללית זו, בקיומם של חריגים. כך למשל בודקים שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש אשר צריכה להילקח בחשבון שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה.

כלל זה דינו יפה שבעתיים, כאשר קביעת רשלנותו של עובד מסויים, ובאמצעותה החלטה בדבר אחריותו של המעביד, קובעת את זכותו לפיצויים של אדם אחר, אשר גם הוא מועסק על ידי אותו מעביד.

כך הוא גם במקרה הנדון. האח הוא אשר הזמין את קבלו לבוא אליו כדי שינחה אותו בעבודתו. במקום לסגור את מכשיר הריתוך, כיוון אותו האח על ידי מעשה בלתי זהיר בעליל אל קבלו. גם בתאונה השניה, אמנם גבו של האח היה מופנה לכוון שאליו נשאו שני האחים את לוח המתכת, אך אילו הסתכל אחורנית כפי שמתקבל על הדעת שיעשה, יכול היה להבחין בחפצים שהיו מונחים על השביל וקרוב לודאי יכול היה למנוע את התקלה.

בהתחשב בנסיבות אלה, קובע השופט בך ותוך לקיחה בחשבון את העובדה שקבלו היה המנהל, והאחראי על ביצוע העבודה, יש לחלק את האחריות הכוללת בין האחים עבור שתי התאונות שווה בשווה. משמע יש לחייב את החברה כאחראית בשל התרשלות באירוע עבור 50 אחוז מנזקיו של קבלו.

הדיון הוחזר לפיכך לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יקבע את גובה נזקיו של קבלו. בית המשפט העליון הנחה את בית המשפט המחוזי כי במידה וזה האחרון יגיע למסקנה כי קבלו וכלל הסכימו שהפוליסה במתכונתה החדשה תחול על שתי התאונות, אזי גם חברת כלל, מתוקף הפוליסה, חייבת בכסוי חמישים אחוז מנזקיו.