חטאה ורצתה לצאת נשכרת

1983-2011©חיים קליר ושות'

בשנת 1998 נפל דבר במשפט הביטוח הישראלי.

הפיקוח על הביטוח הוציא הנחייה האומרת דבר פשוט ומובן מאליו: על חברת ביטוח הדוחה תביעה להודיע בכתב את עמדתה במלואה.

ההנחיה קבעה סנקציה. חברת הביטוח לא תוכל להעלות מאוחר יותר נימוקי דחייה אותם לא העלתה במכתב הדחייה. רק אם נתגלו לחברת הביטוח עובדות חדשות, או עובדות שלא היה ביכולתה לדעת עליהן עת דחתה את התביעה, אז ורק אז חברת הביטוח תוכל להעלות טענות חדשות.

חברות הביטוח נלחמו בהנחיה. הן העלו ק"ן טעמים נגדה וכנגד סמכות הפיקוח לקבוע את ההנחיה. המלחמה ניטשה בכל הערכאות עד אשר הגיעה לבית המשפט העליון. זה אשרר את ההנחיה אם כי הטה אוזן לטרוניות חברות הביטוח והסכים להוסיף סייגים לתחולת הסנקציה.

הסנקציה כאמור קובעת כי חברת הביטוח לא תהא רשאית להעלות נימוקי דחייה שלא הועלו על ידה במכתב הדחייה.

אך מה כאשר חברת הביטוח לא שלחה בכלל מכתב דחייה? מה תהא אז הסנקציה?

התשובה כמו מתבקשת מאליה. אם חברת ביטוח שקיימה את ההנחיה ושלחה מכתב דחייה המפרט את עמדתה אך "פספסה" נימוק דחייה לא תוכל להעלות נימוקי דחייה נוספים מעבר לאלה שבמכתב הדחייה, על אחת כמה וכמה , חברת ביטוח שהפרה את ההנחיה ולא שלחה בכלל מכתב דחייה ראוי שתחול עליה אותה הסנקציה וגם היא לא תוכל להעלות נימוקים מעבר לאלה שבמכתב הדחייה שלא נשלח.

אלא שבהנחיה לא נדונה במפורש הסנקציה החלה כאשר חברת ביטוח לא שלחה כל מכתב דחייה וגם בית המשפט העליון לא עסק בה.

לסדק זה ניסתה לפרוץ חברת הביטוח כלל.

חברת כלל ביטחה משאית של חברת ההובלות מסילטי. המשאית נגנבה. שנתיים חלפו וחברת כלל לא קיימה את הנחית הפיקוח על הביטוח ולא שלחה כל מכתב דחייה. כלל ניהלה משא ומתן עם סוכן הביטוח והציעה הצעות פשרה שנדחו על ידי חברת מסילטי, אך מכתב ובו פירוט עמדתה ונימוקיה סירובה כלל לא שלחה.

לאחר שנתיים ללא מוצא, החליטה מסילטי לפנות לבית משפט השלום בתל אביב.

או אז שינסה כלל מותניים והצליחה להעלות על הכתב, בכתב הגנתה, נימוקים מנימוקים שונים לדחיית התביעה.

האם רשאית כלל להעלות נימוקים כנגד התביעה משלא קיימה את הנחיית הפיקוח על הביטוח ולא שלחה כל מכתב דחייה, שאלה השופטת בלהה טולקובסקי את נציגי כלל.

מכתב דחייה אינו חזות הכול השיבו נציגי כלל. לא יתכן, ניסו נציגי כלל לשכנע את השופטת, שרק בגלל מכתב דחייה שלא נשלח לא יינתן לכלל יומה בבית המשפט.

מה שלא יתכן, השיבה השופטת, הוא שלחברת כלל שלא קימה אחר ההנחיה יהיה יתרון ועדיפות על פני חברת ביטוח שקיימה את ההנחיה. לא יהא זה ראוי שחברת כלל, דווקא משום שלא שלחה כל מכתב דחייה, תורשה לטעון כל טענה, בעוד שחברת ביטוח ששלחה מכתב דחייה תהא מוגבלת לנימוקי המכתב ולא תוכל להוסיף עליהם.

אם אתיר לחברת כלל שלא טרחה למסור מכתב דחייה להעלות בכתב ההגנה כל טענה אפשרית, הטעימה השופטת, אביא לכך שחוטא יצא נשכר. הדבר עלול להביא לכך שחברות ביטוח לא תקפדנה על קיום הנחיית הפיקוח ואולי אף תמנענה באופן מודע ומכוון מלקיים אחר הנחיית המפקח.

כלל ניסתה עוד לטעון כי הגם שלא שלחה מכתב דחייה ידעה המבוטחת מן המשא ומתן שניהל סוכן הביטוח כי כלל כופרת בעצם קרות מקרה הביטוח, היינו גניבת המשאית.

מן הראיות לומדת השופטת כי המבוטחת לא הבינה שכלל כופרת בעצם גניבת המשאית. בדיוק כדי למנוע טענות ממין נועדה ההנחיה, מצטטת השופטת מן ההנחיה: "הסברים ארוכים שנמסרו לתובע, בשיחות טלפון רבות ארוכות ומנומקות ככל שיהיו, אינן משנות את העובדה שללא מסמך כתוב בו מוצגת עמדתה של המבטחת התובע אינו יכול להתייעץ עם גורמים מקצועיים ולפיכך אינו יכול לכלכל את צעדיו".

אילו הייתה כלל מכחישה את קרות מקרה הביטוח במכתב דחייה מפורט, מוסיפה השופטת, הייתה המבוטחת נערכת כדבעי להוכחת מקרה הביטוח.

לפיכך קובעת השופטת, הגם שהמבוטחת לא הביאה ראיות להוכחת מקרה הביטוח, מנועה כלל מלהכחיש את קרות מקרה הביטוח, משלא שלחה מכתב דחייה.

כלל חויבה אפוא לשלם למבוטחת, חברת מסילטי הובלות, את תגמולי הביטוח בגין גניבת המשאית בסך של כ- 120,000 ₪.

בנוסף חויבה כלל בשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ ובהחזר הוצאות המשפט.

15.12.2011 מסמך 919 נכתב על ידי עודד יחיאל