על גבול ה-45 יום

באחד הלילות נגנב רכבו של אילן אלפסי. היה זה רכב ישן שעבר כבר ארבע "ידיים". טרם הגניבה עשה אלפסי נסיונות למכרו ואלה עלו בתוהו.

אלפסי הודיע על הגניבה לחברת הביטוח אריה. זו האחרונה ביטחה את הרכב בפוליסה לביטוח מקיף.

חברת אריה הודיעה לאלפסי כי על פי תנאי הפוליסה הזכאות לתגמולי ביטוח בשל גניבה קמה רק אם הרכב לא יימצא במשך 45 יום. התגמולים - כך נאמר במכתב אריה - ישולמו תוך שבעה ימים מחלוף מועד זה.

אלפסי המתין בסבלנות לחלוף כל המועדים. משפנה לחברת אריה לקבלת התגמולים בישרה לו אריה כי הרכב נמצא ביום ה - 49.

אריה הודיעה לאלפסי כי הרכב יוחזר לו בצירוף דמי תיקון הנזק שנגרם לרכב כתוצאה מהגניבה.

אלפסי לא הכין עם תשובה זו. הוא סירב לקבל חזרה את הרכב.

לטענתו, מהיום ה- 46 ואילך נחשב הרכב על פי לשון הפוליסה כגנוב, ולא עומדת בפני חברת הביטוח הברירה אלא לפצות אותו בכסף בתשלום מלוא ערך הרכב.

המחלוקת הובאה בפני נשיא בית משפט השלום בתל-אביב השופט דן ארבל.

השופט ארבל מסביר, כי תנאי הפוליסה השולטים ביחסים שבין הצדדים במקרה זה אמנם לא נוסחו על ידי המבטחת. אלה הוכתבו על ידי המפקח על הביטוח בפוליסה תקנית.

אולם, גם בפרשנותה של הפוליסה התקנית יש לנקוט על פי הכלל של פרשנות כנגד חברת הביטוח. הרי יש להניח כי המפקח על הביטוח התייעץ עם חברות הביטוח בבואו לנסח את הפוליסה התקנית ולא עם המבוטחים.

זאת ועוד: להבדיל מהפוליסה התקנית הקיימת לגבי דירות, הרי בפוליסה התקנית החלה על כלי רכב אין בנמצא כל סעיף הקובע שאם הרכב יימצא לאחר 45 יום, תהא המבטחת זכאית להחזירו למבוטח ולהשתחרר מחבותה.

נהפוך הוא, בפוליסת הרכב בפורש קו גבול של 45 יום, שמעבר להם קמה חובת תשלום תגמולי הביטוח.

לגרסת השופט, המבטחת גם אינה ניזוקה מפרשנות זו. הרי הרכב המתגלה לאחר אותם 45 היום, עובר לבעלותה והיא יכולה למכרו בשוק החופשי.

כל הוויכוח נותר אם כן רק בשאלה על מי מהצדדים תיפול הטירחה הכרוכה במכירת הרכב.

השופט דחה גם את טענת אריה כי בהתעקשות המבוטח שלא לקבל חזרה את הרכב יש משום חוסר תום הלב. התעקשות זו, טענה אריה, אינה נובעת מעובדת גניבת הרכב אלא מהעובדה שהמבוטח לא רצה ברכב מלכתחילה לאור תכונותיו.

אין חולק על כך - מבהיר השופט - כי גם המבוטח חייב לנהוג בתום לב בכל הנוגע ליחסיו עם המבטח.

אולם עצם העמידה על השימוש בזכות חוזית כלעצמה איננה יכולה להחשב כחוסר תום לב.

אין די בעובדה שתשלום תגמולי הביטוח עולה בקנה אחד עם אינטרס המבוטח ואף יביא לו תועלת בכך שיחסוך ממנו את טירחת המכירה, כדי לקבוע כי נהג בחוסר תום לב.

חיזוק נוסף לדעתו מצא השופט במכתב ששלחה חברת אריה למבוטח ובו הבהירה לו כי תשלום תגמולי הביטוח נעשה כעבור 45 יום.

בטופס זה ויתרה למעשה חברת אריה על אפשרות הקיימת בחוק לפצות את המבוטח ברכב חלופי וכבלה עצמה לאפשרות תשלום הפיצוי בלבד.

לפיכך חייב השופט ארבל את חברת אריה בתשלום מלוא תגמולי הביטוח אף על פי שהרכב שנגנב נמצא.