אוטם שריר הלב כתאונת עבודה

משה זינגר הוא סוכן דפוס עצמאי. משה נהג לבצע את עבודותיו בבית דפוס השייך לדניאל זינגר. משה לא שילם תמורת השימוש בבית הדפוס, אך נתן לבית הדפוס ייעוץ חינם בענייני גרפיקה.

באחת השנים משה נתן המחאות שלו לדניאל, שהיה זקוק לכספים. ההמחאות לא ניתנו עבור השימוש בבית הדפוס, אלא כטובה לדניאל. כנגד המחאות אלה, דניאל נתן למשה המחאות של בית הדפוס.

ההמחאות של בית הדפוס לא כובדו. במקביל דניאל העביר את ההמחאות שמשה נתן לו לידי צדדים שלישיים. הצדדים השלישיים החלו לתבוע ממשה לפרוע את ההמחאות.

על רקע זה באחד הימים התנהלה שיחה קשה בין משה לדניאל אשר היתה מלווה בטונים גבוהים. באותו יום בערב חש משה כאבים בחזה. בהמשך אובחן כי משה לקה באוטם שריר הלב ונשלח לאישפוז בבית החולים.

המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו של משה בנימוק כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי. לטענת המוסד לביטוח לאומי מחלתו של משה היא מחלה טבעית של כלי הדם הכליליים, שאין לעבודה כל השפעה על התפתחותה.

משה חלק על קביעת המוסד לביטוח לאומי והגיש תביעתו לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב.

בית הדין האזורי קבע כי הויכוח שהתנהל בין משה לדניאל היה אירוע חריג. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של משה בנימוק של העדר קשר בין משלח היד של משה לאירוע בעבודה. בית הדין סבר שמדובר בהחזרת חוב אישי שדניאל חב למשה.

משה ערער על פסק-הדין של בית הדין האזורי לעבודה לבית הדין הארצי לעבודה.

לטענת משה, בית הדין האזורי לעבודה קבע מיוזמתו כי אין קשר סיבתי בין משלח ידו של משה לבין האירוע. עובדה זו, טען משה, כלל לא היתה שנוייה במחלוקת בין הצדדים והמוסד לביטוח לאומי הסכים עימה.

לטענת משה משנקבע על ידי בית הדין האזורי לעבודה כי מדובר באירוע חריג, ומשלא היתה כל מחלוקת בין משה לבין המוסד לביטוח לאומי כי יש קשר סיבתי בין האירוע לבין משלח ידו של משה, יש לקבל את תביעתו ולהכיר באירוע כתאונת עבודה.

בית הדין הארצי לעבודה עורר מיוזמתו את השאלה האם אירוע אוטם הלב נגרם תוך כדי ועקב משלח ידו של משה. על שאלה זו השיב בית הדין האזורי בשלילה. בית הדין האזורי קבע כי היה מדובר בהחזרת חוב אישי ולכן אין קשר בין האירוע לבין משלח ידו של משה.

בית הדין הארצי לעבודה (השופטים עמירם רבינוביץ, אלישבע ברק ואורלי סלע) קבע כי בשאלה זו כלל לא היתה מחלוקת בין המוסד לביטוח לאומי לבין משה.

המוסד לביטוח לאומי ציין בסיכומיו באופן מפורש כי ההמחאות שמשה נתן לדניאל נעשו במסגרת הכרות עסקית ביניהם.

דברים אלה ברורים ומפורשים ומצביעים על הקשר בין מתן ההלוואה לבין משלח ידו של משה, על פי טענת המוסד לביטוח לאומי עצמו.

בנסיבות אלה קיימת "מוסכמה" עובדתית בין הצדדים בשאלת קיום הקשר הסיבתי בין משלח ידו של משה לבין האירוע בעבודה.

השופטים קבעו כי לא היה מקום מצד בית הדין האזורי לעבודה להעלות ביוזמתו את הטענה, שלא הועלתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, על העדר לכאורה של קשר סיבתי בין משלח היד לאירוע.

גם לגופו של עניין, ציינו השופטים, ניתן לקבוע כי על פי חומר הראיות עולה כי משה נתן לדניאל את ההמחאות על רקע קשרים עסקיים רבי שנים בין השניים ורצונו של משה למנוע את התמוטטות בית הדפוס.

ערעורו של משה על החלטת בית הדין האזורי התקבל. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי למשה ארע אירוע חריג בעבודה תוך כדי ועקב עיסוקו ומשלח ידו. התיק הוחזר לבית הדין האזורי להמשך הטיפול בתיק וקביעת דרגת הנכות.