גידור לבטח של מכונה

העובדות

יונתן שאליקר נפגע בתאונת עבודה בעת שעבד במפעל חברת קראוס. שאליקר נשלח לעבוד אצל קראוס על ידי חברת כוח האדם, כפיר, חודש ימים לפני התאונה. ביום התאונה הייתה זו הפעם הראשונה שעבד עם מכבש. רשת הביטחון של המכבש התרוממה. שאליקר הושיט את ידו השמאלית כדי להוציא מתוך המכבש גוף מתכת שנכבש. לפתע ירד המכבש על אצבעות ידו השמאלית. שתי אצבעות נקטעו.

המחלוקת

שאליקר תבע למשפט את חברת קראוס. שאליקר טען שקראוס התרשלה כלפיו בכך שלא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ליד המכבש, לא גדרה גדור בטוח את המכבש ולא הסבירה לו כיצד להפעיל את המכבש באופן בטוח.

שאליקר תבע בנוסף את חברת כוח האדם כפיר.

לטענת שאליקר, חברת כפיר התרשלה כלפיו בכך, שהפנתה אותו לעבוד במקום עבודה בלתי בטוח מבלי שווידאה מראש שיינקטו אמצעים בטיחותיים סבירים כדי למנוע משאליקר פגיעה ונזק.

קראוס טענה כי היא דאגה לגדר לבטח את המכבש. לטענתה של קראוס, התאונה נגרמה עקב אשמו של שאליקר, או לפחות רובצת לפתחו של שאליקר רשלנות תורמת ברמה גבוהה.

המכבש לא גודר לבטח

השופטת הניה שטיין מבית משפט המחוזי בתל-אביב, בפניה נדונה התביעה, ציינה כי אין מחלוקת בדבר קיומה של חובה לגדר את המכבש גידור בטוח. הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל- 1970 מטילות על מעביד חובה ליצור שיטת עבודה וסביבת עבודה בטוחות.

השופטת הזכירה את ההלכה הפסוקה בדבר חובת זהירות שחב מעביד כלפי עובדו. חובה זו היא חובה כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. על המעביד לרכז פיקוח ולוודא ביצוע.

שאליקר העיד במשפט ותיאר את נסיבות התרחשות התאונה. מומחה בטיחות שזומן לעדות מטעם שאליקר הסביר בהרחבה מדוע המגן שהותקן במכבש לא היווה גידור בטוח.

מטעם קראוס העיד המנהל הטכני שהסביר את תפקיד מגן הביטחון שבמכבש ואת אופן פעולתו.

קראוס זימנה לעדות מטעמה מומחה לבטיחות. מומחה הבטיחות ניסה לשכנע כי המכבש גודר בגידור בטוח.

לאחר שמיעת הראיות קבעה השופטת כי במקרה זה הוכח שחלקי המכבש הופעלו בעת שהמגן היה פתוח. פתיחת המגן לא גרמה לעצירת פעולת המכבש. המכבש לא היה עשוי טוב ולא הגן על שאליקר מפני פגיעה בעת פעולתו.

לפיכך נכשלה קראוס בגידור המכבש גידור בטוח ובכך הפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה.

אשם תורם על העובד

השופטת הזכירה את ההלכה הפסוקה כי לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה תוך כדי ביצוע עבודתו. המעביד הוא זה המופקד על המפעל ומתפקידו הוא לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים.

אשם תורם על עובד יוטל רק מקום בו מעביד יצליח להוכיח שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית. מקום שעובד פעל בתוך ד' אמות הסיכון שיצר המעביד, אין לייחס לעובד אשם תורם.

בית המשפט קבע כי במקרה זה הסיכון שנוצר לשאליקר בעבודתו ליד המכבש, נוצר על ידי קראוס, כיוון שהיא לא דאגה לגידור בטוח של המכבש. אילו המכבש היה מגודר באופן בטוח, התאונה לא היתה מתרחשת.

לכן אין להטיל על שאליקר אשם תורם.

הדרכה בהפעלת המכבש

קראוס טענה כי בבוקר התאונה עובד מטעמה הדריך את שאליקר משך מספר שעות כיצד להפעיל את המכבש באופן בטוח. העובד שהדריך את שאליקר העיד במשפט וסיפר כי הפעלת המכבש היא פעולה פשוטה שאינה מצריכה מיומנות מיוחדת. העובד העיד כי הוא הדריך את שאליקר בהפעלת המכבש וליווה אותו ליווי צמוד משך מספר שעות ווידא כי שאליקר פועל לפי ההנחיות.

בית המשפט קבע כי אין מחלוקת שלקראוס היתה שליטה ופיקוח על ביצוע עבודתו של שאליקר. קראוס הייתה זו שנתנה לשאליקר הוראות היכן, כיצד ומתי תבוצע העבודה.

קראוס לא כופרת בעובדה כי היא היתה מעבידתו של שאליקר בעת התאונה.

שאליקר, קבעה השופטת, לא הוכיח כי הוא לא הודרך כראוי בביצוע העבודה.

יחד עם זאת הוכח כי קראוס לא סיפקה לשאליקר לצורך עבודתו מכונה מגודרת לבטח. בכך הפרה קראוס את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה, וכן ביצעה כלפי שאליקר את עוולת הרשלנות.

לכן קראוס חייבת לפצות את שאליקר בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה.

אחריות חברת כוח האדם לתאונה

שאליקר טען כי כפיר התרשלה כלפיו בכך שהפנתה אותו למקום עבודה בלתי בטוח, בלי שווידאה מראש שיינקטו אמצעים בטיחותיים סבירים למנוע פגיעה ונזק בשאליקר.

השופטת אזכרה את ההלכה כי מעביד השולח עובד לעבוד במקום שאינו בחזקתו או בשליטתו, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן עליו מפני סיכונים שהוא יודע או צריך לדעת על קיומם.

כפיר בחרה שלא להביא עדים מטעמה. בנסיבות אלה, ציינה השופטת, אי הבאת כל עד מטעמה של כפיר תומכת במסקנה כי כפיר לא בררה את נסיבות עבודתם של הפועלים אצל קראוס.

לכן, קבעה השופטת, יש לראות את כפיר אחראית לנזק שנגרם לשאליקר כתוצאה מהפנייתו על ידה למקום עבודה כזה.

מאחר וקראוס היא זו ששלטה במקום העבודה ובשיטות העבודה ולכפיר לא היתה כל השפעה על כך, אין להטיל על כפיר אותה מידת אחריות כשל קראוס.

השופטת חילקה את מידת האחריות כך שעל כפיר הוטל רבע משיעור האחריות ועל קראוס הוטלה יתרת החבות (בשיעור 75%).

נכות תיפקודית

כתוצאה מן התאונה נגרמה לשאליקר נכות רפואית בשיעור של 15%.

המחלוקת בין הצדדים התרכזה בשאלת נכותו התפקודית של שאליקר.

שאליקר הגיש חוות דעת מטעמו שנערכה על ידי פרופ' אנגל. לדעת פרופ' אנגל יש להגדיל את אחוזי הנכות הרפואית של שאליקר ב- 50% לכדי 22.5% בגין נכות תפקודית, מאחר ושאליקר הוא עובד כפיים.

השופטת דחתה את מסקנתו של פרופ' אנגל מאחר והיא לא התייחסה אל מקרהו הספציפי של שאליקר. הערכתו של פרופ' אנגל התייחסה באופן כללי לעובדי כפיים.

השופטת ציינה כי לא ניתן לקבוע על סמך דעה כללית זו כי נכותו התפקודית של שאליקר עולה על נכותו הרפואית.

השופטת הוסיפה וציינה כי קביעתו הגורפת של פרופ' אנגל בדבר הוספה גורפת של 50% נכות לעובדי כפיים אינה עולה בקנה אחד עם הוראות תקנות המוסד לביטוח לאומי הקובעות את אחוזי הנכות ולא עולה בקנה אחד עם לשון תקנה 15.

תקנה 15 מאפשרת הגדלת הנכות הרפואית עקב נכות תפקודית. תקנה 15 מחייבת התייחסות לנפגע הספציפי בהתאם לנתוניו האישיים. הגדלת אחוזי הנכות הרפואית בשיעור של 50% עקב נכות תפקודית הוא הגבול העליון של ההגדלה ולא שיעור ההגדלה בכל מקרה.

השופטת קבעה כי שאליקר לא הרים את נטל הראיה להוכיח כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית. לפיכך בית המשפט פסק את נזקו של שאליקר בהתבסס על 15% נכות בלבד.

אובדן השתכרות

בית המשפט חישב את הפסדי שכרו של שאליקר על פי ממוצע משכורתו החודשית ב- 13 החודשים שקדמו לתאונה. במהלך השנה שקדמה לאירוע התאונה שאליקר החליף מספר מקומות עבודה. לכן בית המשפט חישב את "השכר הקובע" של שאליקר על פי שכרו החודשי הממוצע ב- 13 החודשים שקדמו לתאונה.

בית המשפט קבע כי יש לשערך שכר זה בשיעור 80% מעלית מדד המחירים לצרכן, הוא תשלום תוספת היוקר המשתלמת לשכירים במשק.

הפסד ההשתכרות יחושב עד תום תקופת עבודתו של שאליקר- עד הגיעו לגיל 65.

הפסדי פנסיה

בית המשפט דחה את תביעת שאליקר להפסדי פנסיה משלא הוכח כי שאליקר היה חבר בתכנית פנסיונית כלשהי.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. על פי חוק ביטוח לאומי, שאליקר זכאי לכיסוי הוצאותיו הרפואיות והוצאות הנסיעה על ידי המוסד לביטוח לאומי. לכן ומכיוון ששאליקר לא הוכיח כל הוצאה כאמור, בית המשפט לא פסק לו פיצוי בראש נזק זה.

כאב וסבל

בית המשפט קבע כי הפיצוי בגין כאב וסבל שנגרם לשאליקר כתוצאה מהתאונה יחושב על פי כפל הפיצוי המגיע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לפי 15% נכות רפואית ובהתחשב בנתוני גילו.

ניכוי תגמולי המל"ל

בית המשפט הורה להפחית מסכום הפיצויים שיש לשלם לשאליקר את התגמולים ששאליקר קיבל וזכאי לקבל בעתיד מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה.

התוצאה

בית המשפט קיבל את תביעתו של שאליקר נגד קראוס וחברת כפיר.

בית המשפט חילק את האחריות בין קראוס לבין כפיר באופן שהטיל על קראוס 75% משיעור האחריות ואילו על כפיר הטיל 25% משיעור האחריות.

בנסיבות המקרה בית המשפט לא מצא לנכון להטיל על שאליקר אשם תורם לקרות התאונה.