רופאים שלא עמדו בנטל

אלה דרוקמן ז"ל נפטרה בהיותה בת 55 על שולחן הניתוחים בבית החולים לניאדו.

המנוחה הגיעה לבית החולים בשל כאבי בטן עזים וקשיים בפעולת המעיים. הרופאים המנתחים, ד"ר ברוך שמידט וד"ר דוד ווטרס, והרופא המרדים, ד"ר אבא אצ'ין, החלו לבצע בה ניתוח חירום בעקבות חסימת מעיים שנגרמה, כנראה, מגידול סרטני.

אלא שהניתוח הסתבך בשלב ההרדמה. הרופאים נסו להחדיר צינור נשימה אל תוך הקנה (פעולה הקרויהאינטובציה), לאחר מכן דרך פתח בצוואר (קריקוטירודוטומי) ולבסוף דרך חתך באזור נמוך יותר של קנה הנשימה (טרכיוסטומיה).

הניסיון השלישי צלח בידי הרופאים, אולם היה זה מאוחר מדי. המנוחה לא התעוררה מההרדמה ונפטרה כעבור כ-16 חודשים.

המנוחה הותירה אחריה שלושה ילדים קטינים אשר התייתמו עוד קודם לכן גם מאביהם.

היתומים פנו בתלונה למנכ"ל משרד הבריאות. זה האחרון מינה ועדה לבדיקת האירוע. הועדה, שמנתה שלושה רופאים בראשותו של ד"ר קוטב, עיינה בתיק הרפואי של המנוחה, שמעה את הרופאים המעורבים, ועל בסיס אלה הסיקה כי "התנהגות הצוות הכירורגי והרופא המרדים נראים סבירים בנסיבות שהיו קיימות אז".

היתומים לא השלימו עם מסקנות הועדה. תביעתם האזרחית נגד הרופאים ובית החולים הגיעה אל שולחנו של בית המשפט העליון.

השאלה הראשונה שעמדה לדיון הייתה אם דו"ח ועדת משרד הבריאות מהווה ראיה קבילה בבית המשפט, שהרי למעשה מדובר בעדות שמיעה.

השופטת טובה שטרסברג-כהן קובעת כי דו"ח שכזה יכול להיות מוגש כראיה לבית המשפט משום שהוא ממלא אחר שלושה תנאים:-

      (1) חקירת הועדה נערכה בהסכמת בית החולים (הממשלתי או הפרטי) ותוך שיתוף פעולה מצדו. במקרה זה בית החולים הניח בפני הועדה את תיקה הרפואי של המנוחה והרופאים המעורבים נתנו לה את גרסתם. בכך ניתן לראות את בית החולים כמסכים לעריכת החקירה;

(2) הועדה מונתה על ידי גורם מוסמך במערכת הבריאות הממשלתית, שהיה מופקד על בדיקת האירוע נשוא החקירה;

(3) דו"ח הועדה נמסר למנכ"ל משרד הבריאות שמינה אותה.

כעת פונה השופטת לבדוק את השאלה אם על היתומים, כתובעים, מוטל הנטל לשכנע כי הרופאים התרשלו בעת הניתוח, או שמא על בית החולים ורופאיו מוטל הנטל לשכנע כי הם לא התרשלו בטיפול.

במהלך הדיון התברר כי הרישומים הרפואיים אבדו עם השנים.

על הרופאים, קובעת השופטת, מוטלת החובה לתעד בזמן אמת ממצאים וטיפולים רפואיים ולשמור תיעוד זה.

רישום לקוי של ממצאים וטיפולים ואי שמירה על תיעוד רפואי מהווים בסיס לתביעה עצמאית נגד הרופאים והמוסד הרפואי. זו עילת תביעה נפרדת השמורה לחולים עבור "נזק ראייתי". עילה זו, כשלעצמה, מקנה לחולה הניזוק זכות לפיצויים.

אלא שבמקרה זה, קבעה השופטת, לא העלו היתומים טענה זו בצורה מספקת על מנת לזכותם בפיצויים במישור זה.

המחדל של אי שמירה על רישומים רפואיים גם מעביר אל הרופאים את הנטל לשכנע את בית המשפט, כי לא הייתה רשלנות מצדם.

אך מה במצב בו היעלמות הרישומים הרפואיים לא הייתה בשליטת המוסד הרפואי ורופאיו, או כאשר חלפה התקופה בה קיימת החובה לשמור על רישומים אלה?

כאן נחלקו השופטים בדעותיהם.

לדעת השופטת שטרסברג-כהן ראוי לקבוע כעניין של מדיניות שבהעדרם של רישומים רפואיים, מכל סיבה, יעבור נטל השכנוע לרופאים.

השופט תיאודור אור סבור כי הנטל לא צריך לעבור על שכם הרופאים במקרים בהם אין כל אחריות מצד הרופא או המוסד הרפואי להעדרם של רישומים רפואיים, או במקרים בהם חלפה התקופה במסגרתה הם חייבים על פי הדין לשמור על הרישומים הרפואיים.

אולם בסופו של דבר הסכימו שני השופטים ואליהם הצטרפה גם השופטת איילה פרוקצ'יה, כי אין צורך להכריע בתיק זה בסוגייה זו. כחודש לאחר הניתוח, כבר פנו היתומים לבית החולים, בדרישה לקבלת התיעוד הרפואי.

נוסח הפנייה הצביע על טענות בקשר לטיפול הרפואי שניתן למנוחה. על בית החולים היה להבין מכך את החשיבות שבשמירת התיק הרפואי על מסמכיו.

בנסיבות אלה, הסכימו השופטים פה אחד, נטל השכנוע עובר אל כתפי בית החולים לניאדו ורופאיו. עוד הסכימו השופטים כי הרופאים לא הרימו את הנטל.

הרופאים לא ביצעו בדיקה מוקדמת של קנה הנשימה לשם איתור קושי אפשרי בביצוע פעולת החדרת צינור ההנשמה. אמנם, לא ברור אם הבדיקה המוקדמת הייתה מגלה את הגוש בקנה הנשימה אשר הפריע לביצוע הפעולה. אולם האפשרות שבדיקה זו לא הייתה מגלה את הגוש שנמצא בגרונה של המנוחה, אינה מקהה את חודו של המחדל באי עריכת הבדיקה כלל.

הרופאים גם המשיכו בניסיונות כושלים להחדרת צינור ההנשמה, במשך פרק זמן של כחצי שעה, במהלכו הכחילה המנוחה. הכחלון הצביע על חוסר חמצון נאות של הדם ועל מצב של מצוקה. מצב דברים זה אמור היה, לדעת השופטים, להניע את הרופאים לקצר את משך הזמן בו ניסו להחדיר את צינור ההנשמה.

בסופו של דיון, לאור כל אלה, פסקו כל שלושת השופטים כי בית החולים ורופאיו אחראים ברשלנות למות המנוחה.

קטגוריות: רשלנות רפואית