האוטונומיה של הפרט

שולה שמיע פנתה למחלקת פה ולסת של בית החולים איכילוב לשם קבלת טיפול שיקומי בשיניה.

ד"ר חזי חייט ופרופ' בינדרמן הציעו לשמיע תוכנית שיקומית הכוללת עקירה והשתלת שינים.

לאחר ביצוע ניתוחי ההשתלה הופיע זיהום חריף באזור שתל הסובפריוסטל. מסיבה זו החליט פרופ' בינדרמן להוציא בניתוח את השתלים.

בשלב זה פנתה שמיע לרופאים פרטיים על מנת לשקם את הנזקים שנגרמו לה.

על הטיפול הרפואי שניתן בבית החולים איכילוב, מהלכו ותוצאותיו, הגישה שמיע תביעה משפטית לבית המשפט השלום בתל-אביב, שנתבררה בפניו של השופט אשר גולדין.

לאחר שנשמעו הראיות בתיק זה, החליט השופט גולדין כי לא הייתה התרשלות כלשהי מצד ד"ר חייט ופרופ' בינדרמן בבחירת תכנית הטיפול ובביצוע הטיפול עצמו.

למרות זאת, החליט השופט גולדין שלא לדחות את התביעה כולה. השופט קבע כי ד"ר חייט ופרופ' בינדרמן התרשלו כלפי שמיע במסירת מידע בטרם ביצוע ניתוחי ההשתלה, ובאופן בו קיבלו את הסכמתה של שמיע לניתוחים אלה. אמנם לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובה זו לנזקיה של שמיע, הוסיף השופט, אך יש מקום לפסוק לשמיע פיצויים עבור הפגיעה באוטונומיה שלה.

השופט התבסס על החלטת בית המשפט העליון בע"א 2781/93 מיאסה על דאקה נגד בית החולים כרמל (דינים עליון כרך נו 727).

בפרשת מיאסה הכריז בית המשפט העליון, כי ביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם, שלא בהסכמתו המודעת, נחשב לפגיעה גופנית ולנזק בר פיצוי בדיני הנזיקין.

לכן האחראים למתן טיפול רפואי, חייבים לפצות את המטופל עבור נזק לא גופני, שנגרם לו עקב הפגיעה בזכותו לאוטונומיה, בכך שבוצע בגופו טיפול רפואי בלא הסכמתו מדעת.

הנזק במקרים אלה, מתבטא בתגובתו הנפשית והרגשית של הנפגע, לכך שנעשה בגופו טיפול רפואי ללא הסכמתו מדעת ולהתממשותם של סיכונים אשר לא הובאו בפניו בטרם הסכים לביצוע הטיפול. ככל שהסיכון, אשר עליו לא נמסר לחולה הוא חמור יותר מבחינת הפגיעה האפשרית, וככל שהסתברות ההתרחשות גבוהה יותר, הרי שעוצמת הפגיעה באוטונומיה של החולה חמורה יותר.

גובה הפיצוי נתון לשיקול דעת בית המשפט ונקבע בדרך של אומדנה. מאחר ומדובר בנזק כללי להבדיל מנזק ממון, בית המשפט מוסמך לפסוק פיצויים גם כאשר לא מובאות בפניו ראיות מפורטות על הנזק.

במקרה של שמיע, קבע השופט גולדין, על דרך האומדנה כי סכום הפיצוי הראוי עבור הפגיעה באוטונומיה שלה הוא 35,000 ש"ח.


קטגוריות: רשלנות רפואית