עמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיית אשם תורם בדיני ביטוח

מדינת ישראל

משרד האוצר- אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון

ת.ד. 3100 , ירושלים 91030 טל' 02-5317111 פקס' 02-5695342

כ"ו באדר ב' התשס"ח 2 באפריל 2008

שה. 2008-4730

לכבוד

מנהלי חברות הביטוח

א.ג.נ.,

הנדון: עמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיית תחולת הדוקטרינה של אשם תורם חוזי בדיני ביטוח

מצ"ב עמדת היועץ המשפטי לממשלה בנושא תחולת הדוקטרינה של אשם תורם חוזי בדיני ביטוח אשר הוגשה לבית המשפט העליון. עמדה זו הינה על דעת הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון ולפיה אין מקום להשית אשם תורם חוזי בהקשר של חוזה ביטוח בשל התרשלות המבוטח שגרמה לקרות אירוע הביטוח.

דוקטרינת האשם התורם החוזי מנוגדת לגישה המקובלת בדיני הביטוח, לפיה פוליסת הביטוח מגנה על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו. התרשלות המבוטח היא בגדר סיכון צפוי ואף אינהרנטי לציפיות הסבירות של הצדדים בעת ההתקשרות. ולפיכך, שחרור המבטח מחבות, במקרה של התרשלות המבוטח או הגבלת חבותו לשיעור תגמולים מופחת, מרוקן את התכלית שבבסיס פוליסת הביטוח.

בנוסף, החלת הדוקטרינה של האשם התורם בהקשר של חוזה ביטוח יוצרת אי וודאות לגבי עצם הזכאות והיקף הזכאות לתגמולי ביטוח ובכך פוגעת בציפייה הסבירה של המבוטח כי בקרות מקרה הביטוח הוא יזכה בתגמולים. כפועל יוצא מאי וודאות זו, החלת הדוקטרינה בהקשר של חוזה ביטוח עלולה לתמרץ התדיינויות, בין באשר לעצם קיומה של התרשלות מצד המבוטח לצורך קביעת אשם תורם, ובין ביחס לשיעור האשם התורם. כל זאת, במקום שבו הצדדים אינם מאוזנים מבחינת כוחם הכלכלי ומקצועיותם וכאשר המבוטח, שילם כבר את תגמולי הביטוח והוא מבקש עתה, בקרות מקרה הביטוח, כי המבטח יקיים את חלקו.

אולם, כאשר המבוטח פעל ברשלנות רבתי והתנהגותו לוותה ביסוד נפשי מסוג פזיזות או אי אכפתיות, המבטח יהיה פטור מאחריות, אם קיימת בפוליסה הביטוח תניית פטור במקרה של התרשלות המבוטח.

בכבוד רב,

יואב בן אור

סגן בכיר לממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון

העתק:

ידין ענתבי, הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון

לי דגן, מנהלת מחלקת ביטוח כללי

עו"ד אסי קליין, לשכה משפטית, משרד האוצר

בבית המשפט העליון רע"א 06/ 8898

קבוע לדיון ליום 25.2.08

פי. וי. בי הדבקות בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד מ. אמיר ואח'

רח' שד' פל-ים 2 (חלונות הסיטי) בניין אורן (1)

ת.ד. 475, חיפה, 31000

טל: 04-8671777, פקס: 04-8625056

המערערת

נ ג ד

מגדל חב' לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד לביא מכלין ואח'

רח' שד' פל-ים 2, בניין ברוש

חיפה, 33095

טל: 04-8679999, פקס: 04-8644450

(המשיבה)

המשיבה

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

בהמשך להודעה מטעם היועץ המשפטי לממשלה בבקשת רשות הערעור דנן, מוגשת בזאת עמדתו בסוגיה המשפטית נשוא הבקשה – שאלת החלת הדוקטרינה של אשם תורם חוזי בדיני ביטוח.

בקשת רשות הערעור שבנדון מוסבת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור, שניתן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה. בית משפט השלום חייב את המשיבה, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: המבטחת) בתשלום מלוא תגמולי הביטוח למבקשת, חברת פי. וי. בי הדבקות בע"מ (להלן: המבוטחת), תוך דחיית טענת המבטחת כי יש להשית על המבוטחת אשם תורם חוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המבטחת בעניין האשם התורם, לאחר שקבע כי יש מקום לאמץ את הדוקטרינה של אשם תורם חוזי גם בהקשר של חוזי ביטוח, ובמקרה של התרשלות המבוטח, יש לחלק את האחריות בין הצדדים. וכך קבע בית המשפט: "ערים אנו לכך שיש בפסיקה גישה השוללת החלת דוקטרינת האשם התורם החוזי במקרים של חוזי ביטוח, ומכל מקום כאשר אין תנייה מפורשת בחוזה בדבר התנהגות זהירה של המבוטח. הלכה בענין זה טרם נקבעה על ידי בית-המשפט העליון. מכל מקום, לנו נראה, כי יש מקום, מטעמי צדק ומדיניות משפטית ראויה, להחיל דוקטרינה זו במקרה שלפנינו" (פסקה 29 לפסק הדין). לאחר שבית המשפט קמא קבע כי המבוטחת, במקרה דנן, התרשלה באופן "משמעותי", כלשונו, הוא מצא לנכון להשית עליה אשם תורם בשיעור של 35%. המבטחת חויבה, אפוא, בתשלום 65% בלבד מתגמולי הביטוח.

היועץ המשפטי לממשלה סבור כי יש להעניק למבקשת רשות ערעור על פסק דין בשאלת החלת הדוקטרינה של אשם תורם חוזי על צד לחוזה ביטוח, וזאת, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסק הדין המנחה ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נגד מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פד"י לו (3) 123, לעניין מתן רשות ערעור על החלטה שאותה מביאים לפני ערכאה שלישית. שאלת תחולת תורת האשם החוזי התורם בדיני ביטוח היא שאלה עקרונית, שלמיטב ידיעתנו, טרם נדונה בפסיקת בית משפט נכבד זה וממילא לא קיימת לגביה הלכה, במקום שזו מתבקשת, במיוחד לנוכח קיומן של גישות שונות ומנוגדות בערכאות הנמוכות. בנוסף, לשאלה זו יש חשיבות משפטית-עקרונית כללית, החורגת מנסיבות המקרה, ולהכרעה בה יש, מטבע הדברים, השלכה על ציבור רחב.

היועץ המשפטי לממשלה סבור כי אם אכן תינתן רשות הערעור המבוקשת, הרי שיש לקבל את הערעור בכל הנוגע לשאלת תחולת דוקטרינת האשם התורם החוזי על דיני הביטוח.

עמדתנו היא כי אין מקום להשית אשם תורם חוזי בהקשר של חוזה ביטוח בשל התרשלות המבוטח שגרמה לקרות אירוע הביטוח. עמדה זו בעינה עומדת, בין שנכללת בחוזה הביטוח תניה ביחס להתנהגות המצופה מהמבוטח ובין אם לאו.

תורת האשם התורם החוזי מנוגדת לגישה המקובלת בדיני הביטוח, שלפיה פוליסת הביטוח מגנה על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו. תמחור הפוליסה נעשה תוך לקיחה בחשבון של אפשרות כי המבוטח יתרשל באופן שיגרום לקרות מקרה הביטוח. מכאן שהתרשלות המבוטח היא בגדר סיכון צפוי ואף אינהרנטי לציפיות הסבירות של הצדדים בעת ההתקשרות. בנסיבות אלו, שחרור המבטח מחבות במקרה של התרשלות המבוטח או הגבלת חבותו לשיעור תגמולים מופחת, מרוקן את התכלית שבבסיס פוליסת הביטוח מתוכנה. בנוסף, החלת הדוקטרינה של האשם התורם בהקשר של חוזה ביטוח יוצרת אי וודאות לגבי עצם הזכאות והיקף הזכאות לתגמולי ביטוח ובכך פוגעת בציפיה הסבירה של המבוטח כי בקרות מקרה הביטוח הוא יזכה בתגמולים. כפועל יוצא מאי וודאות זו, החלת הדוקטרינה של האשם התורם בהקשר של חוזה ביטוח עלולה לתמרץ התדיינויות, בין באשר לעצם קיומה של התרשלות מצד המבוטח לצורך קביעת אשם תורם, ובין ביחס לשיעור האשם התורם. וכל זאת, יש לזכור, במקום שבו מלכתחילה הצדדים אינם מאוזנים מבחינת כוחם הכלכלי ומקצועיותם, ובנסיבות שבהן המבוטח, מצידו, שילם כבר את תגמולי הביטוח והוא מבקש עתה, בקרות מקרה הביטוח, כי המבטח יקיים את חלקו.

זאת ועוד, החלת דוקטרינת האשם התורם החוזי במקרים כאלה עומדת בסתירה להלכה שנקבעה בע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לג(1) 337 (להלן: הלכת סטרפלאסט). באותו מקרה, נדרש בית המשפט לפרשנות תניה חוזית בפוליסת ביטוח חבות מעבידים, שלפיה על המבוטח לנקוט אמצעי זהירות מתקבלים על הדעת למניעת מחלות ותאונות (להלן: תניית זהירות) בנסיבות שבהן נקבע בפוליסה כי חבות המבטח לשלם תשלום כלשהו מותנית במילוי התחייבויות המבוטח על פי הפוליסה. בית המשפט קבע כי תחולתה של תניית זהירות שכזו אינה משתרעת על התנהגות של המבוטח, שעניינה רשלנות רגילה, והמבטח יופטר מאחריותו לפי הפוליסה בשל התרשלות המבוטח רק כאשר המבוטח פעל ברשלנות רבתי, והיסוד הנפשי שנלווה להתנהגותו זו עלה כדי פזיזות או אי אכפתיות. ונדגיש, בהתקיים תנאי הלכת סטרפלאסט המבטח מופטר לחלוטין מחבותו כלפי המבוטח.אם אין מתקיים תנאי מתנאיה – המבטח יחוב כלפי המבוטח בתשלום מלוא תגמולי הביטוח. עניינה של הלכת סטרפלאסט הוא, אפוא, בהשפעת רשלנות המבוטח על עצם חבות המבטח, ולא על היקפה. זאת, במובחן מדוקטרינת האשם התורם, שעניינה בהתרשלות "רגילה" של המבוטח, אשר אולי אף אינה קשורה בהכרח לקיומה של תניה בפוליסה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות, ונפקותה היא חלוקת אחריות בין הצדדים. לפיכך, וגם מטעם זה, כאמור, אין מקום לתחולת דוקטרינת האשם התורם החוזי בדיני ביטוח בשל הפרת חובת זהירות על ידי המבוטח.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא, אפוא, כי עצם התרשלותו של המבוטח אינה יכולה לפטור, גם לא באופן חלקי, את מבטחו מאחריות על פי חוזה הביטוח. זאת, כך נדגיש, גם כאשר הפוליסה כוללת תניה כללית, המחייבת נקיטת אמצעי זהירות מצד המבוטח (במקרה נשוא בקשת רשות ערעור זו, הפוליסה לא כללה תניה כאמור).

לרשלנות מבוטח, שעניינה הפרת חובת זהירות שגרמה לקרות מקרה הביטוח, יש נפקות רק בהתקיים כל תנאי הלכת סטרפלאסט - קיימת בפוליסה תניה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות למניעת מקרה הביטוחוהמבוטח פעל ברשלנות רבתי, תוך פזיזות או אי אכפתיות, כאמור.

נפרט להלן בהרחבה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה.

א. רקע עובדתי

1. העובדות הרלבנטיות נקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום, ואלו הן.

2. בתאריך 14.10.01, בשעות הבוקר, נסעה משאית, שהייתה בבעלות המבוטחת, באזור הכפר בקה אל שרקייה. לפתע, חסם את נתיב נסיעתה רכב מסחרי. רעולי פנים יצאו מהרכב המסחרי, ובאיומי נשק גרמו לנהגה לרדת מהמשאית ולהכנס לרכב המסחרי. בהמשך לכך, נגנבה המשאית על תכולתה, ומאז נעלמו עקבותיה.

3. המבוטחת תבעה את המבטחת של המשאית בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מאירוע הגניבה. משהמבטחת התכחשה לאחריותה על פי פוליסת הביטוח, הגישה המבוטחת תביעה לתשלום תגמולי הביטוח לפני בית משפט השלום.

4. אחת מטענותיה העיקריות של המבטחת נגד התביעה הייתה כי המקרה אירע בתחום הרשות הפלסטינאית – בשטח A, המצוי בשליטה ביטחונית ואזרחית של הרשות. לפיכך, חל אחד החריגים לביטוח שנקבעו בפוליסת הביטוח, ואשר עניינו מקרה ביטוח שאירע "מחוץ לשטח מדינת ישראל ו/או מחוץ לשטחים המוחזקים בידי צה"ל" (להלן: חריג מיקום האירוע). המבטחת העלתה טענות נוספות, ובכלל זאת הטענה כי יש להשית על המבוטחת אשם תורם חוזי, ואף בשיעור של 100%.

ב. פסק הדין של בית משפט השלום.

ביום 6.3.05 קיבל בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מ' רניאל), את תביעת המבוטחת במלואה, תוך דחיית טענות המבטחת.

6. לענין חריג מקום האירוע, בית משפט השלום התייחס אל העובדה שבפוליסת הביטוח נקבע תנאי שלפיו "פוליסה זו אינה מכסה אובדן, נזק או חבות שאירעו מחוץ לשטח מדינת ישראל ו/או מחוץ לשטחים המוחזקים בידי צה"ל". בית המשפט קבע, כי המקרה אמנם אירע בשטח A, מחוץ לגבולות ישראל. עם זאת, לצורך הכרעה בשאלה האם שטח זה נופל לגדר חריג מקום האירוע, קיימות ארבע אפשרויות פרשניות, שפורטו בפסק הדין, ואלו מביאות לתוצאות מנוגדות. היות ונטל הוכחת החריג מוטל על המבטח, והיות ונוסח החריג הוא עמום, באופן המאפשר פרשנויות שונות, יושם הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח בחוזי ביטוח, ונקבע כי בנסיבות המקרה לא חל חריג מקום האירוע.

7. לענין אשם תורם חוזי, קבע בית משפט השלום כי תורת האשם התורם החוזי מנוגדת לתפישה המקובלת בדיני הביטוח, היות ומטרת פוליסת ביטוח היא להגן על המבוטח מפני רשלנותו שלו.

8. בית המשפט השלום הוסיף והתייחס לפסק הדין בע"א 56/77 בענין סטרפלאסט, שבו נקבע, כאמור, כי רק רשלנות רבתי של המבוטח, כשלצדה יסוד נפשי מסוג פזיזות או אי אכפתיות, תפטור את המבטח מתשלום תגמולי ביטוח. בית משפט השלום הדגיש כי בענין סטרפלאסט הייתה תניה מפורשת שקבעה כי על המבוטח לנקוט אמצעים סבירים למניעת תאונות, בעוד שבמקרה דנן, כל תניה שכזו לא קיימת – כל שקיים הוא תנאי המחריג תשלום תגמולי ביטוח במקרה של גרימת תאונה במתכוון; לפיכך, כך קבע, "אין לבדוק כלל שאלות של אשם תורם. גדר הסיכון המבוטח הוא כל מה שאינו נזק שנגרם במתכוון, וזה מה שהתחייבה הנתבעת" (פסקה 8).

ג. פסק דינו של בית המשפט המחוזי

9. המבטחת ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 26.9.06 ניתן פסק הדין בערעור, מפי כב' השופט מ' פינקלמן, אשר אליו הצטרפו כב' השופטים י' גריל ור' חפרי וינוגרדוב. בפסק הדין אומצו קביעות בית משפט השלום, למעט בסוגיית תחולת האשם התורם החוזי בדיני ביטוח. ואלו קביעות בית המשפט בעניין זה:

"25. ...רשלנות רבתי של מבוטח מוכרת כעילה לפטור מבטח מאחריות. בית המשפט העליון קבע, כי אפשר שפטור כזה יחול בהתקיים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא אובייקטיבי-פיזי, היינו כי המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת, והשני הוא סובייקטיבי-נפשי, לאמור, כי המבוטח התנהג מתוך מצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות (ראו, למשל, ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לג(1) 337, 342-344). העובדה שמבוטח פעל תוך התרשלות גרידא – עובדה זו כשלעצמה - איננה אמורה אפוא להביא לדחיית תביעתו לתשלום תגמולי ביטוח. הטעם לכך הוא, שהסיכון לפיו יתרחש מקרה הביטוח עקב רשלנותו של המבוטח, הוא ממין הסיכונים הצפויים, והוא מגולם בפרמיות המשולמות לחברת הביטוח (למשל, ת"א (תל אביב) 133272/01 עוזר מנשה נ' סהר, תק-של 2005(3), 2384, ס' 26-28 לפסה"ד).

26. בענייננו, יש ליתן גם משמעות לעובדה, שהמערערת לא ניסחה תניה או החרגה בדבר התנהגות זהירה של המבוטחת. פעמים רבות, כאשר מוכן היה בית המשפט לפטור מבטח מחיוב במקרה של רשלנות רבתי, היה זה כאשר הייתה תנייה מפורשת בפוליסה, אשר חייבה התנהגות זהירה מצד המבוטח (ראו: ע"א 465/84 גאזי טרביה נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-על 86(3), 528; עניין רוזנצוויג, שם, עמ' 526.

27. זאת ועוד, במקרה שלפנינו כללה המערערת בפוליסה (בסעיף 2) תנאי שעניינו פעולות שנעשות על ידי המבוטח: 'ואולם, אם נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח ו/או בידי מי מטעמו במתכוון - פטורה החברה מחבותה' (קביעה זו מצויה ממילא בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, ואין להתנות עליה (ס' 39(א) לחוק). מכך עולה, שכאשר ביקשה החברה לסייג את אחריותה בתנאי הנוגע להתנהגות המבוטח, היא ידעה לעשות כן.

28. יחד עם כל זאת, אין ניתן, לדעתנו, להתעלם מכך שהמשיבה התרשלה במקרה זה, ובאופן משמעותי. סבורים אנו, כי רמת רשלנותה אינה מצדיקה אמנם לפטור את המערערת מחבותה, אך מצדיקה היא הפחתת התגמולים להם היא זכאית. המשיבה נהגה לספק סחורה באמצעות המשאית באזור שטח A. ברי, כי קיים סיכון מוגבר לאזרחי ישראל להיכנס לשטחים אלה, וכך היה בוודאי בשנת 2001. סיכון זה הוא שהביא לכך שהוצא גם צו אלוף הפיקוד (צו זה אסר על כניסה לשטחים שכאלה, והפרתו עלתה כדי עבירה פלילית, שעונש מאסר בצדה – מ.ב.). לא זו אף זו, נהג המשיבה עצמו העיד, כי נתקל בעבר באירועים עוינים כלפיו באזור זה. עוד סיפר, כי במועד בו אירע מקרה הביטוח, כמו גם בפעמים קודמות, היה עליו לעקוף מחסומים ולחפש דרכים אלטרנטיביות כדי להגיע ליעדיו. במצב דברים זה, כאשר הנהג והמשיבה ידעו על הסיכון הכרוך בנסיעות אלה, וחרף זאת המשיכו ליטול את הסיכון בכל פעם מחדש, נראה לנו, כי לא יהיה זה צודק לפטור אותם לגמרי מאחריות.

29. הסוגיה של אשם תורם בחוזים נדונה לעומקה בפסק הדין בעניין EXIMIN (ע"א 3912/90EXIMIN S.A נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל, פ"ד מז(4), 64). באמצו את דוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים, קבע הנשיא (דאז) שמגר, כי חלוקת האחריות במקרים המתאימים עולה בקנה אחד עם רעיונות של מוסר וצדק (שם, 84). בתי המשפט החילו לא אחת דוקטרינה זו גם בתחום חוזי הביטוח, כאשר הפחיתו משיעור תגמולי הביטוח במקרים בהם התרשל המבוטח באופן ממשי ותרם לנזק או לאובדן בהתרשלותו. ראו: ת"א (נצרת) 8005/94 זעטוט נ' אררט, תק-מח 97(3) 1826; ע"א 3009/99 סיגר טרייד בע"מ נ' דולב; ע"א (חיפה) 2302/04 מנורה נ' מוסה נג'ר, תק-מח 2004(4), 5590 (השופט גריל; אך ראו עמדת השופטת חפרי-וינוגרדוב). כן ראו פסקי הדין שצוינו בעיקרי הטיעון של המערערת. ראו גם ולר, שם, עמ' 600-598; אליאס, שם, 236-240, ופסקי הדין המצוטטים שם. במבט רחב, ראו: ש' לבנוני, "השפיטה: הכרעה דיכוטומית או פסיקה משקללת? האומנם 'הכל או לא כלום? עלי משפט (תשס"ד) 531; ואחת הדוגמאות ל"פסיקה המשקללת" הרצויה לדעת המחבר, היא דוקטרינת האשם התורם החוזי, שם, בעמ' 591-592.

ערים אנו לכך שיש בפסיקה גישה השוללת החלת דוקטרינת האשם התורם החוזי במקרים של חוזי ביטוח, ומכל מקום כאשר אין תנייה מפורשת בחוזה בדבר התנהגות זהירה של המבוטח. הלכה בענין זה טרם נקבעה על ידי בית-המשפט העליון. מכל מקום, לנו נראה, כי יש מקום, מטעמי צדק ומדיניות משפטית ראויה, להחיל דוקטרינה זו במקרה שלפנינו.

30. לאחר בחינת מכלול היבטיו של המקרה הנדון, נראה לנו, כי התוצאה הראויה במקרה זה תהיה חלוקת האחריות, באופן שבו תישא המשיבה ב-35% מהנזק, והיתר יוטל על המערערת. אכן, עיקר האחריות תוטל על חברת הביטוח. מקרה ביטוח זה לא הוחרג באופן מפורש או ברור על ידי פוליסת הביטוח, ויש מקום ליתן משקל רב לכיבוד ציפיותיו של המבוטח. מאידך גיסא, יש להטיל אחריות גם על המשיבה, אשר בהתנהגותה הרשלנית, המתעלמת מסיכונים, תרמה לקרות מקרה הביטוח" (עמ' 8-7; ההדגשות במקור)".

ד. טענות הצדדים בפני בית משפט נכבד זה

10. ביום 31.10.06 הגישה המבוטחת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בבקשתה תוקפת המבוטחת את קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה יש להשית אשם תורם חוזי על המבוטחת. לטענתה, אין מקום לתורת האשם התורם החוזי בהקשר של חוזה ביטוח, היות והיא מנוגדת לגישה המקובלת בדיני ביטוח שלפיה מגנה הפוליסה על המבוטח גם מפני רשלנות המבוטח.

11. עוד טוענת המבוטחת כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי לוקה בכך שהוא סוטה מההלכה שנקבעה בענין סטרפלאסט, אשר העניקה נפקות להתרשלות של מבוטח רק כאשר זו עלתה כדי רשלנות רבתי וכאשר היסוד הנפשי של המבוטח עלה כדי פזיזות או אי אכפתיות, ועת הייתה קיימת תניה בפוליסה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות למניעת קרות הנזק כתנאי מוקדם לחבות המבטח – יסודות שאינם מתקיימים במקרה דנן. המבוטחת מסכמת עמדתה במילים: "עסקינן בסוגיה בעלת השלכות ציבוריות ניכרות הן על עולם הביטוח והן על הילך הסעדים הנוהג בישראל, כך שמעתה בתיהמ"ש יוכלו להסתמך על התקדים המנחה המאפשר ניכוי 'אשם תורם' בחוזה ביטוח לפי שיקולי 'צדק', גם במקרה שאין בו רשלנות רבתי וחב' הביטוח יוכלו לנכות/לקזז מהפיצוי המגיע למבוטח אשם תורם לפי שק"ד" (פרק ג' לבקשה, סעיף 1(3); ההדגשות במקור).

12. בתגובתה לבקשת רשות הערעור טוענת המבטחת, בין היתר, כי אין מקום להעניק רשות ערעור בגלגול שלישי משאין מתקיימות, לגישתה, אמות המידה לכך במקרה דנן. לגוף המחלוקות, טוענת המבטחת, בין השאר, כי "תורת האשם התורם החוזי השתרשה בשנים האחרונות במשפט הישראלי ויתידותיה נעוצות גם בעקרון של חובת הקטנת הנזק. דוקטרינה זו מבוססת על חלוקת האחריות בין הצדדים לחוזה באופן שאם שניים גרמו סיבתית לנזק, אין להעדיף האחד על רעהו, אלא יש לחלק את האחריות ביניהם באופן שכל צד ישא בחלקו בנזק. דוקטרינה זו אומצה על ידי כב' בית משפט זה בע"א 3912/90 EXIMIN S.A תאגיד בלגי נגד טקסטיל והנעלה בע"מ, פ"ד (4) 64" (פסקה 12 לתגובת המבטחת). המבטחת מוסיפה וטוענת כי מאותם הטעמים יש להחיל את הדוקטרינה גם בדיני ביטוח.

13. עוד טוענת המבטחת כי קביעות בית המשפט המחוזי עולות גם בקנה אחד עם הלכת סטרפלאסט, אשר הכירה – כך לטענת המבטחת - בתחולת דוקטרינת האשם התורם החוזי בהקשר של חוזה ביטוח בתנאי שהמבוטח סטה סטייה ניכרת מנורמת ההתנהגות הראויה (פרק ג', פסקה 6, לתגובת המבטחת).

14. לבסוף, טוענת המבטחת, כי דוקטרינת האשם התורם החוזי מיושמת הלכה למעשה על ידי בתי המשפט בהקשר של חוזי ביטוח והמבטחת הפנתה למספר החלטות (פרק ג', סעיף 15, לתגובתה לבקשה) ואף צירפה חלק מהן כנספחים לתגובתה.

ה. גישת כל אחת מהערכאות דלמטה מייצגת גישה המקובלת בפני עצמה בערכאות הנמוכות

15. נקדים ונציין כי גישת בית משפט השלום, מצד אחד, שבה נאחזת המבוטחת, וגישת בית המשפט המחוזי, מצד אחר, שבה תומכת המבטחת, משקפות את שתי התפישות השונות והמנוגדות הקיימות בפסיקת הערכאות הנמוכות בשאלת החלת תורת האשם החוזי על דיני ביטוח.

16. לדוגמאות בפסיקת הערכאות הנמוכות שבהן ננקטה גישה דומה לזו שנקט בית משפט השלום, שלפיה, אין להחיל את תורת האשם התורם החוזי על דיני ביטוח, מפנים אנו לפסקי הדין בת"א (שלום ת"א) 44694/96 שבת נגד סהר חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כרך יד' 75[1]; ת"א (שלום חיפה) 21408/02 קרייף ישי נגד אריה חברה לביטוח בע"מ (נבו, 1.6.04)[2]; ת"א (תל אביב) 133272/01 עוזר מנשה נ' סהר, תק-של 2005(3), 2384, ס' 26-28[3]. לגישה זו תימוכין נכבדים גם בספרות המקצועית, אליה שנפנה בהמשך הדברים.

17. לעומת זאת, בגישה שבה נקט בית המשפט המחוזי בפרשה דנן, שלפיה, נכון וראוי להחיל את הדוקטרינה של אשם תורם חוזי גם על דיני הביטוח, נקטו חלק אחר מבתי המשפט בערכאות הנמוכות. זאת, הן כאשר כללה הפוליסה תניה המחייבת את המבוטח "לנקוט אמצעי זהירות" למניעת אירוע הביטוח [ראו למשל: ת"א (שלום י-ם) 3388/94 ואשמטיק נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 4.11.94], והן כאשר הפוליסה לא כללה תניה כאמור [ראו למשל: ת"א (נצ') 8005/94 זעטוט נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כרך כז(1) 730[4]; ת"א (י-ם) 7304/95 שחר רחמים ואח' נ' ציון חברה לביטוח ואח', דינים שלום כרך ז 810[5]; ת"א (י-ם) 6639/97 קוסוביץ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כרך יד 891[6].

ו. עמדת היועץ המשפטי לממשלה ביחס לשאלת החלתה של תורת האשם

התורם החוזי על דיני הביטוח

כללי

18. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי אין מקום להחיל את דוקטרינת האשם התורם החוזי על דיני הביטוח. המקרים היחידים שבהם עשויה להינתן נפקות להתרשלות של מבוטח שעניינה קרות מקרה הביטוח בשל הפרת חובת זהירות הם המקרים שבהם מעוגנת בפוליסת הביטוח תניה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות למניעת מקרה הביטוח כתנאי או כאחד התנאים המוקדמים לתשלום תגמולי ביטוח ומתקיימים שני תנאיה המחמירים והמצטברים של הלכת סטרפלאסט:המבוטח נהג ברשלנות רבתי, והיסוד הנפשי שנלווה להתנהגותו היה פזיזות או אי אכפתיות. החלת הלכת סטרפלאסט אינה מביאה לחלוקת אחריות כזו או אחרת או להפחתת תגמולים אלא לתוצאה של הפטר מלא של המבטח מחבותו או חיובו המלא. לדעתנו, הלכה זו משקפת לא רק דין מצוי אלא גם דין ראוי, ואין לעקוף אותה באמצעות החלת דוקטרינת האשם החוזי התורם, שנפקותה היא חלוקת אחריות במקרה של התרשלות ("רגילה") של המבוטח, שכן מהלך כזה מרוקן את תכלית פוליסת הביטוח מתוכן ממשי.

19. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שאת חלקו הרלבנטי לבקשת רשות ערעור זו ציטטנו במלואו לעיל, בית המשפט היה ער להלכת סטראפלסט, שעניינה פרשנות תניה חוזית המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות כתנאי מוקדם לתשלום תגמולי ביטוח מצד המבטח. כן הוא היה ער לכך שהשפעת התרשלות המבוטח על חבות המבטח במקרה כזה קיימת רק בהתקיים שני תנאיה המחמירים והמצטברים של הלכת סטראפלסט, כאמור לעיל; אלא שבית המשפט המחוזי בחר שלא להתמקד בבדיקת תוצאות החלתה של הלכה זו, על תנאיה השונים, בנסיבות המקרה, כפי שלדעתנו היה עליו לעשות, ובמקום זאת, בחר להחיל וליישם כאמור את תורת האשם התורם ולחלק את האחריות בין הצדדים.

20. מתוך קביעות בית המשפט המחוזי ניתן ללמוד כי ישום הלכת סטרפלאסט על נסיבות המקרה היה מעלה כי אין מתקיימים תנאיה האמורים, ולפיכך, הדבר היה מביא לחיוב מלא של המבטחת. הדבר נלמד מהעובדה שבית המשפט המחוזי אמנם קבע שהמבטחת התרשלה באופן "משמעותי", אך הוא לא פירש האם כוונתו לרשלנות רבתי ממש, כמשמעה בהלכת סטרפלאסט, הגם שהוא דייק ותאר את היסוד הפיסי הנדרש על פי הלכה זו כ"סטיה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת". במיוחד בולטת בהעדרה התייחסותו לשאלת התקיימות היסוד הנפשי לפי הלכה זו - פזיזות או אי אכפתיות. הוא הסתפק בכך שהטיל ספק, ככל הנראה, בשאלת תחולת ההלכה במקום שבו לא קיימת בפוליסה תניה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות למניעת מקרה הביטוח, שכן במקרה דנן נעדרת מהפוליסה תניה כאמור.

21. אפשר כי בית המשפט המחוזי נמנע במכוון מדיון בשאלת תוצאות החלתה של הלכת סטרפלאסט משום שתוצאותיה הן "הכל או לא כלום": אם המסקנה היא שמתקיימים תנאיה כאמור של הלכת סטרפלאסט, הרי שהמבטח מופטר לחלוטין מתשלום תגמולי הביטוח; ואם המסקנה היא כי לא מתקיימים התנאים, כי אז זכאי המבוטח למלוא תגמולי הביטוח. בית המשפט המחוזי ביכר להידרש לשאלת החלתה של תורת האשם החוזי התורם על דיני ביטוח, על אף הבעייתיות שהחלה כזו מעוררת, ועל אף הגישות הסותרות בסוגיה זו, כנראה משום שסבר שהפתרון שדוקטרינה זו מספק הוא גמיש וצודק יותר – חלוקת אחריות בין הצדדים בשים לב לנסיבות המקרה.

22. תהא אשר תהא הפרשנות באשר לדרך הילוכו של בית המשפט קמא, ליועץ המשפטי לממשלה נראה כי בית המשפט קמא טעה כאמור בכך שנמנע מלבחון את תוצאות החלת הלכת סטרפלאסט על נסיבות המקרה, לרבות תוך דיון מפורש בשאלת תחולתה במקום שבו פוליסת הביטוח לא כללה השתת חובה על המבוטח לנקוט אמצעי זהירות, ובמקום זאת בחר להחיל את תורת האשם התורם החוזי בהקשר של חוזה ביטוח.

23. נפרט להלן בהרחבה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיות השונות שמתעוררות.

מדוע אין תחולה לדוקטרינת האשם התורם החוזי בדיני הביטוח בנוגע לאשם הנוגע לקרות הנזק

24. אשם תורם מתקיים בעת הפרת חוזה בידי מפר חוזה, כאשר הנפגע תרם באשמו לנזקיו שלו. לפיכך, מדובר בטענת הגנה של המפר, ואלמלא אותה ההגנה היה עליו לשאת בתוצאות המלאות של הפרת החוזה מצידו.

25. דוקטרינת האשם התורם התפתחה על רקע הרעיון, כי הצדדים לחוזה אינם ניצים הנתונים במערכת יחסים של יריבות (צדדים "לעומתיים") אלא הם שותפים להשגת מטרות הדדיות אשר לשם כך הם כרתו חוזה. ככאלה, עליהם לחתור להגשמת המטרות הללו מתוך שיתוף, אמון הדדי וסולידריות. לפיכך, כאשר נגרם נזק כתוצאה מהפרת החוזה על ידי שני הצדדים, הפתרון הבינארי – הכרעה בשיטת "הכל או לא כלום" – אינו ראוי. הפתרון המתאים במצבים כאלה הוא פתרון גמיש של חלוקת אחריות בין הצדדים בשים לב לנסיבות המקרה. כפי שנקבע בע"א 3912/90EXIMIN S.A נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל, פ"ד מז(4),64, בהקשר של חוזה מכר טובין בינלאומי:

"כאשר שניים גרמו לנזק, אין זה הוגן ואין זה מוסרי שהאחד ישא במלוא נזקו של האחר. מדוע יזכה צד לחוזה בפיצוי מלא על נזק שנגרם גם עקב התנהגותו הטיפשית וחסרת תום הלב? יתר על כן, בחלוקת האחריות ביניהם יהיה כדי לעודד תום לב או זהירות מצדם של שני הצדדים לעסקה... בסיטואציה כמו זו שלפנינו, שבה מדובר, למעשה, בשני צדדים שתרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת. התובע, שוב, אינו יכול לטעון, כי זכאי הוא להסתמך על הביצוע של הצד שכנגד, שכן לנתבע זכות לומר זאת באותה מידה. כך גם אין התובע יכול להיבנות מטענות שעניינן הפן המוסרי של קיום הבטחות. אין גם קושי מבחינת ישום הדוקטרינה, שהרי כשם שתיקבע אחריות הנתבע לנזקי התובע, תיקבע גם אחריות התובע לנזקי הנתבע. כל קביעה אחרת תביא ליצירת מעגל שוטה, שהרי מאחר שכל אחד מהצדדים הוא מפר, יש להטיל על כל אחד מהם, לכאורה, אחריות מוחלטת בגין הנזק שנגרם עקב ההפרה לצד שכנגד" (פסקה 4, ס"ק יב' - יג', לפסק דינו של הנשיא שמגר, כתוארו דאז).

26. היועץ המשפטי לממשלה סבור כי לדוקטרינת האשם התורם החוזי אין תחולה בדיני ביטוח, וזאת מהנימוקים הבאים.

27. הנימוק הראשון והעיקרי לעמדתנו זו הוא שאין כל הצדקה לחלוקת אחריות בין הצדדים, תוך פסיקת תגמולי ביטוח חלקיים למבוטח, עת מקרה הביטוח אירע בשל התנהגות המבוטח; זאת, גם אם הפוליסה כוללת תנאי המחייב נקיטת אמצעי זהירות מצד המבוטח. חלוקת אחריות בין צדדים לחוזה ביטוח בשל התרשלות המבוטח מנוגדת לתפישה הבסיסית העומדת ביסוד חוזה הביטוח, שלפיה, הביטוח נועד, בין היתר, להגן על המבוטח מפני התרשלותו שלו. התרשלות המבוטח היא, אפוא, סיכון שבשלו, בין השאר, התקשר המבוטח בחוזה הביטוח, ועל בסיסו, בין השאר, תומחרה הפוליסה. זכאות המבוטח לפיצוי מאת מבטחו אף אם גרם בהתרשלותו להתרחשות, היא למעשה חלק מציפייתם הסבירה של הצדדים, ועל כן, אין מקום להפחתת תגמולים בשל "אשם תורם".

28. בשל נימוק זה, ובניגוד לבית המשפט קמא ולבתי משפט נוספים בערכאות הנמוכות, כמודגם לעיל, סרבו כאמור חלק מבתי המשפט בערכאות הנמוכות להחיל את תורת האשם התורם החוזי על דיני הביטוח. ראוי בעניין זה להפנות לדברי בית המשפט השלום בתל אביב יפו, מפי כב 'השופט יפרח, בענין שבת, הנזכר לעיל:

"תורת האשם החוזי התורם מנוגדת למיטב הבנתי לגישה המקובלת בדיני הביטוח לפיה מגנה פוליסת הביטוח על המבוטח גם מפני רשלנותו – הוא. עצם התרשלותו של המבוטח אינה עילה לפטור את מבטחו מאחריות על פי חוזה הביטוח, גם אם כוללת הפוליסה תנאי המחייב נקיטת אמצעי זהירות מצד המבוטח. החלתה של תורת האשם החוזי התורם על דיני הביטוח תכניס בדלת האחורית את אשר כניסתו נאסרה בדלת הראשית. כך נמצאנו עוקפים את ההכרה בכך שמבוטח שהתרשל עדיין זכאי לפיצוי מעם מבטחו ונמצאנו מפחיתים תגמולי הביטוח בשל התנהגותו של המבוטח שאינה מגיעה לדרגת רשלנות רבתי" (פסקה 8; ההדגשה במקור).

29. כפי שכבר צוין, לגישה השוללת את תחולת דוקטרינת האשם התורם החוזי במקרה של התרשלות המבוטח לנוכח הנימוק האמור, יש תימוכין נכבדים גם בספרות (ראו: שחר ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, כרך ראשון, 600-598 (2005), – להלן: ולר; מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ, ששון – דיני ביטוח, 156-154 (מהדורה שניה, 2001)– להלן: מ' יפרח; ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך ב', 238-237 (מהדורה ראשונה, 2002) - להלן: אליאס].

30. הנימוק השני לעמדתנו, שלפיה, אין מקום להחיל את תורת האשם התורם החוזי על דיני ביטוח, הוא שאימוצה בהקשרים שכאלה יעודד התדיינויות מיותרות, תוך קיפוח המבוטחים. למבטח, המונע משיקולים כלכליים, יהיה תמריץ שלילי להתנער באופן מלא או חלקי מחובתו לשלם תגמולים בטענה כי המבוטח הוא זה שגרם בהתרשלותו לנזק. במקרים שכאלה, שאינם ולא יהיו מועטים – והפסיקה המרובה שניתנה על ידי הערכאות הנמוכות בנושא זה, שהפנינו אך לדוגמאות ספורות הימנה, ממחישה זאת - המבוטח לא יקבל את תגמולי הביטוח; וכדי לקבלם, הוא זה שיאלץ לפנות לבית המשפט בתביעה לתשלומם. אין צריך לומר, שלנוכח פער הכוחות המובנה בין המבוטחים למבטחים, עצם הצורך להיזקק להליך משפטי יחליש את המבוטחים. כך, לא מן הנמנע, כי במקרים לא מועטים הם יאלצו להתפשר עם המבטחת, בין כדי לייתר הליך משפטי, על כל הכרוך בכך, ובין כדי "לקנות סיכון", בעולם של אי ודאות משפטית בשל האשם התורם. תוצאה זו חותרת לדעתנו תחת הציפיות הלגיטימיות של המבטחים לקבל תגמולי ביטוח בקרות מקרה הביטוח, ללא צורך להידרש להליך משפטי.

31. הנימוק השלישי לעמדתנו, השוללת את האפשרות להחיל את תורת האשם התורם על דיני ביטוח, היא כי ספק אם הרציונלים של חלוקת אחריות בשל אשם תורם חוזי חלים בהקשר של חוזה ביטוח. יש לזכור שבניגוד לנתוני היסוד שבהלכת EXIMIN, בענייננו, אין עסקינן במצב שבו שני הצדדים מפרים את החוזה ויש לכמת את אשמו של כל צד ולחלק את האחריות. הכוונה שבתשתית התפישה היא כי על הצדדים לחוזה, כל אחד בפני עצמו, להבטיח את קיומו של החוזה וכל צד נדרש לפעול בשיתוף פעולה על מנת להשיג את המטרה המבוקשת. במובחן מכך, אין מוטלת חובה על המבוטח, כלפי המבטח, למנוע את התרחשות מקרה הביטוח. מובן כי התרחשות מקרה הביטוח אף אינה, כשלעצמה, הפרת חוזה. הטעמים שבשלם ניתן להטיל אחריות על המבוטח אינם נובעים מאותם רציונלים שבבסיס דוקטרינת האשם התורם החוזי. לגבי האחרונים - אלה כאמור דורשים קואופרטיביות מהצדדים לחוזה ומכירים, אפוא, בחלוקת האחריות במקרה של הפרה. לעומת זאת, ניתן להטיל אחריות על המבוטח רק בהתקיים תנאי הלכת סטרפלאסט או במקרה של גרימת הנזק במתכוון (כמפורט בהרחבה בהמשך).

32. סיכומו של דבר, אין מקום לתחולת דוקטרינת האשם התורם החוזי בדיני ביטוח בכל הנוגע לאשם המבוטח שגרם לקרות מקרה הביטוח. המקרים היחידים שבהם ניתן יהיה לתן נפקות להתרשלות המבוטח הם המקרים שבהם מתקיימים תנאי הלכת סטרפאלסט – קיימת תניה בפוליסה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות למניעת הנזק והמבוטח פעל ברשלנות רבתי שלוותה ביסוד נפשי מסוג פזיזות או אי אכפתיות. החלת הלכה זו תביא להפטר מלא של המבטח, אם נתקיימו תנאיה, או לחיובו המלא, אם לא נתקיים תנאי מתנאיה. אכן, במצב הדין הקיים בישראל, הנפקות של התקיימות תנאי הלכת סטרפאלסט אינה חלוקת אחריות בין הצדדים כי אם פתרון הבעיה בשיטת "הכל או לא כלום". פתרון אחר, המאפשר לבית המשפט לקבוע את שיעור התגמולים במקרים השונים שבהם הופרה תניית זהירות מצד המבוטח, לפי נסיבות המקרה – דרגות ההתרשלות ודרגות היסוד הנפשי של המבוטח - יכול להיעשות לדעתנו רק בחקיקה (נראה כי גם המלומד ד"ר ש' ולר שותף למסקנה זו – ראו ולר, עמ' 593). כשלעצמנו, איננו סבורים כי שינוי חקיקתי שכזה משקף דין ראוי: תנאיה של הלכת סטרפלאסט הם תנאים מחמירים, וככאלה, ועת קיימת בפוליסה תניית פטור במקרה של הפרת חובת זהירות על ידי המבוטח, הם מצדיקים מתן נפקות להתרשלות המבוטח על ידי שחרורו המוחלט של המבטח מאחריות. בכל מקרה אחר, המבוטח זכאי למלוא תגמולי הביטוח.

33. לדעת היועץ המשפטי לממשלה, המקרים שבהם רשאי המבטח לשלם תגמולים באופן חלקי הם אך אלה המפורטים בחוק. כך, למשל, בכל הנוגע לאי גילוי מצד המבוטח בעת כריתת חוזה הביטוח, החמרת הסיכון או אי נקיטת אמצעים סבירים שנועדו להקלת סיכונו של המבטח, הסדיר המחוקק פתרון של ביצוע יחסי (סעיפים 6-8, 17-19 ו- 21). דוגמה נוספת היא הוראת סעיף 7(ג) לחוק, המאפשרת למבטח לשלם תגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי כאשר המבוטח הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו. דוגמה נוספת היא הוראת סעיף 18(ג) לחוק המאפשרת הפחתה מהתגמולים, אם הופרה על ידי המבוטח חובת ההודעה על החמרת סיכון. עוד בהקשר זה, ראוי לציין את הוראות חוק חוזה הביטוח המסדירות את תוצאות מחדלו של המבוטח מלנקוט באמצעי שנדרש על ידי המבטח. כך, סעיף 21 קובע כי "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים". סעיף 18 מקנה למבטח זכות לבטל החוזה טרם קרות ארוע הביטוח תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח הודעה על שינוי מהותי או מהיום שנודע לו עליו בדרך אחרת [ס"ק (א)], ובמקרה שמקרה הביטוח ארע לפני שנתבטל החוזה - לשלם תגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים [ס"ק (ג)].

34. . מובן כי אין מקום לטעון גם כי יש להחיל דוקטרינת האשם התורם במקרים מעין אלה, היות ועמדה שכזו מנוגדת להוראת סעיף 38 לחוק הקובע כי תרופות המבטח לפי (בין השאר) סעיפים אלה מוציאות את תרופותיו לפי דין אחר. הוראה זו כוללת לדעתנו גם את התרופות הקיימות בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973 (וראו ע"א 282/89 רוטנברג ואח' נגד כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מו(2) 339, 356).

שאלת החלתו של האשם התורם החוזי עת המבוטח לא מילא דרישות ספציפיות בפוליסה או הפר חובת זהירות ספציפית הקבועה בפוליסה

35. נציין, כי המלומד אליאס מציע להבחין בין מצב שבו התנהגות המבוטח נוגעת לקרות מקרה הביטוח, בשל הפרת חובת זהירות, שאז אין כל מקום להחיל את תורת האשם התורם החוזי, כמפורט לעיל, לבין מצב שבו עניינו של אשם המבוטח הוא במחדלים הנוגעים לאי מילוי דרישות ספציפיות בפוליסה או הפרת חובת זהירות ספציפית, שבו, לדעתו, אין מניעה עקרונית מהחלת תורת האשם התורם חוזי גם על חוזי ביטוח. כדוגמה להפרת דרישות ספציפיות בפוליסה הוא מביא את המקרים שבהם קיימת תניית מיגון במכונית או בבית והמבוטח לא מילא אחריהן (אליאס, עמ' 240-237)[7].

36. השאלה האם יש מקום להבחין בין שני המצבים, כמוצע על ידי המלומד אליאס, אם לאו, אינה דרושה בענייננו, שכן אין עולה בענייננו טענה בדבר אי מילוי דרישה ספציפית או הפרת חובת זהירות ספציפית שעוגנו בפוליסה. לפיכך, ניתן להשאיר סוגיה זו בצריך עיון.

37. בבחינת למעלה מהדרוש, נאמר, כי היועץ המשפטי לממשלה נוטה לדעה כי ספק אם יש מקום להבחנה המוצעת, שהיא אבחנה מורכבת, היוצרת דקויות שלא ברור כי ניתן ליישמן ואיננו רואים טעם לה. נראה לנו כי אותם הטעמים המצדיקים אי החלת תורת האשם התורם החוזי על דיני ביטוח, כמפורט לעיל, חלים גם ביחס למצב שבו המבוטח לא מילא אחר דרישה ספציפית או הפר חובת זהירות ספציפית שעוגנה בפוליסה. המקרים היחידים שבהם תינתן נפקות להתרשלות המבוטח הם אלה העונים כאמור על תנאיה של הלכת סטרפלאסט.

38. עם זאת, ככל שבית המשפט הנכבד יהא סבור שיש מקום לדיון ולהכרעה בנושא זה, היועץ המשפטי לממשלה יבקש כי תינתן לו אפשרות לעיין ביתר יסודיות בנושא זה ולהשלים טיעון בכתב בעניין.

שאלת תחולת הלכת סטרפלאסט לאחר חקיקת חוק חוזה הביטוח

39. כפי שכבר צוין, עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי המקרים היחידים שבהם תהיה נפקות להתרשלות המבוטח הנוגעת לקרות מקרה הביטוח הם המקרים שבהם מתקיימים תנאי הלכת סטראפלסט. תוצאות החלת ההלכה הן הכרעה כאמור בשיטת "הכל או לא כלום", ולא על דרך של חלוקת אחריות.

40. בעניין סטרפלאסט, שנדון בפני בית משפט נכבד זה בסוף שנות ה- 70' של המאה הקודמת, פורשה תניה בחוזה ביטוח מעבידים, שלפיה תנאי מוקדם לאחריות המבטחת הוא שהמבוטח יקיים אחר תניות הבאות להסדיר את התנהגותו, ובכלל זאת התניה כי "המבוטח ינקוט באמצעי זהירות מתקבלים על הדעת כדי למנוע תאונות ומחלות". בית משפט נכבד זה קבע כי המבטחת תהיה פטורה כליל מחבותה כלפי המבוטח, אם מקרה הביטוח אירע עקב סטיה ניכרת של המבוטח מסטנדרט ההתנהגות הסביר – להבדיל מהתרשלות סתם – ואם להתנהגות המבוטח נלווה יסוד נפשי של פזיזות או אי אכפתיות. התנאי הראשון הוא פיסי – אובייקטיבי ואילו השני הוא נפשי – סובייקטיבי. המדובר בשני תנאים מצטברים.

41. הפירוש שבית משפט נכבד זה העניק בענין סטרפלאסט לתניה החוזית המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות הנו תוצאה מאזנת בין שני שיקולים מנוגדים: האחד, כי יש לאפשר למעבידים לבטח עצמם גם מפני סיכון של התרשלותם-שלהם. באותו מקרה דובר בביטוח חבות מעבידים, שהוא סוג של ביטוח אחריות. הסיכון המבוטח בביטוחי אחריות הוא חבותו המשפטית של המבוטח כלפי צד שלישי. לכן, פירוש תניה שכזו כאילו יש בה כדי לפטור את המבטחת מחבותה כלפי המבוטח תרוקן מתוכן את הפוליסה. השיקול השני הוא כי יש למנוע מצב שבו המעביד משיל מעל עצמו כל חובת זהירות כלפי עובדיו, ועקב כך עלול להיווצר חלילה מצב של הפקרות (ראו: פסק דין ספטרפלאסט בפסקה 5; ולר, עמ' 591).

42. הלכת סטרפלאסט נפסקה לפני חקיקתו של חוק חוזה ביטוח. שאלה היא אם לאור הוראתו של סעיף 26 לחוק, הקובעת כי המבטח מופטר מכל אחריות במקרים שבהם המבוטח גרם לנזק במתכוון, הלכה זו תקפה גם היום.

43. סעיף 26 לחוק קובע כדלקמן: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו". שלילת תגמולי הביטוח ממבוטח אשר גרם במכוון להתרחשות הנזק מבוססת על שני רציונלים: הראשון, המבוסס על שיקולי צדק, הוא שאין לאפשר למבוטח להינות מפירות עוולתו, וזאת כביטוי לעקרון שמעילה בת עוולה לא תיצמח עילת תביעה. הרציונל השני הוא תועלתני – הרתעת מבוטחים מגרימת מעשים העלולים לגרום נזק לצדדים שלישיים (ולר, עמ' 561-562).

כלל זה משקף את עיקרון תקנת הציבור. מטעם זה, סעיף 39(א) לחוק קובע כי הוראת סעיף 26 כאמור היא קוגנטית, לאמור, הצדדים אינם יכולים להתנות עליה. החריג היחידי לכלל שלפיו פטור המבטח מחבותו אם גרימת הנזק נעשתה במתכוון מצוי בסעיף 50 לחוק, שלפיו, המוטב בביטוח חיים זכאי לתגמולי ביטוח אם המבוטח התאבד שנה או יותר לאחר כריתת החוזה [לפי סעיף 52(ב) לחוק, ניתן להתנות על הוראה זו ובלבד שההתנאה תהיה לטובת המבוטח או המוטב].

44. היועץ המשפטי לממשלה סבור שאין בהוראת סעיף 26 לחוק כדי לפגוע בהלכת סטרפלאסט, וזאת מהנימוקים הבאים.

45. הנימוק הראשון הוא שבית משפט נכבד זה יישם את הלכת סטרפלאסט גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק חוזה הביטוח. מפנים אנו לע"א 465/84 גאזי טרביה נגד אליהו, חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר נבו – המועד המדוייק שבו ניתן פסק הדין אינו ידוע),. בענין טרביה, נדרש בית המשפט לתניית פטור מאחריות שנכללה בפוליסת הביטוח במקרה של רשלנות רבתי של המבוטח שהביאה לקרות מקרה הביטוח. על פי עובדות המקרה, המבוטח השאיר טרקטור חונה שהיה בשימושו כאשר המפתחות בתוך מנעול ההתנעה וביקש מאחיו של בעל הטרקטור, נער בן 17-16, להשגיח כדי שאחרים וילדים לא יפגעו. לאחר כמה דקות הנער התניע את הטרקטור, וארעה תאונה שבה הוא נפצע והטרקטור ניזוק כליל. חברת הביטוח התנערה מחבותה על פי פוליסת הביטוח על יסוד התניה האמורה. בית משפט נכבד זה לא מצא לנכון להעלות את השאלה האם יש תחולה להלכת סטרפלאסט לאחר כניסתו לתוקף של החוק אלא הוא בחן את התקיימות תנאי הלכת סטרפלאסט באותו עניין לגופם. מסקנתו הייתה כי הם אינם מתקיימים – הנהג אמנם התרשל, אך אין לראות בכך סטיה ניכרת מרמת ההתנהגות הסבירה, ומכל מקום לא מתקיים יסוד נפשי אצל המבוטח מסוג פזיזות או אי אכפתיות. לפיכך, נדחתה טענת המבטחת כי יש לשחררה מאחריות והמבטחת חוייבה בתשלום מלוא תגמולי הביטוח.

46. הנימוק השני לעמדתנו שלפיה אין בהוראת סעיף 26 לחוק כדי לשנות את הדין על פי הלכת סטרפלאסט, הוא שסעיף 26 לא נועד לשנות את המצב המשפטי שחל לפני חקיקת החוק. מטרתו הייתה לתת ביטוי לעקרון היסוד של דיני הביטוח, שלפיו מבוטח שגרם בכוונה להתרחשות הנזק אינו זכאי לתגמולי ביטוח, אפילו נתכוונה הפוליסה, על פי פירושה (זו גם דעתו של ד"ר ש' ולר - ולר 593).

47. הנימוק השלישי לעמדתנו כי אין בהוראת סעיף 26 כדי לפגוע בהלכת סטרפלאסט הוא שכל אחת מהן נועדה להסדיר מצב אחר. מטרת הוראת סעיף 26 לחוק לשלול תגמולים ממבוטח שגרם למקרה הביטוח במתכוון, אפילו אם הפוליסה לא התכוונה לסייג את הכיסוי הביטוחי למקרה שכזה. מקורו של כלל זה בעקרון תקנת הציבור. לעומת זאת, עניינה של הלכת סטרפלאסט הוא בפרשנות תניית פטור בפוליסת ביטוח במקרה של רשלנות המבוטח, ובקביעת התנאים שבהם ניתן יהיה לתן נפקות לרשלנות המבוטח, בהינתן תניית פטור כאמור. בעוד שלא ניתן להתנות על הוראת סעיף 26, אין מניעה מלהתנות על הלכת סטראפלסט, כלומר, אין מניעה שהפוליסה תכסה גם מקרים שבהם הנזק נגרם בשל התרשלות רבתי של המבוטח שלוותה ביסוד נפשי של פזיזות או אי אכפתיות.

48. לנוכח הנימוקים שמנינו, המסקנה היא אפוא כי הלכת סטרפלאסט כוחה עומד לה גם לאחר חקיקת חוק חוזה הביטוח.

התוצאה היא שבמקום שקיימת תניית פטור במקרה של התרשלות המבטח, תחול הלכת סטראפלסט, והמבטח יופטר מאחריות רק אם מתקיימים שני התנאים המחמירים שנקבעו בגדרה – המבטח פעל ברשלנות רבתי והתנהגותו לוותה ביסוד נפשי מסוג פזיזות או אי אכפתיות. במקום שאין קיימת תניה כאמור, לא תהיה כל נפקות להתרשלות המבוטח ומהמבוטח תישלל זכותו לתגמולים רק בהתקיים תנאי סעיף 26 לחוק, לאמור, הוא גרם למקרה הביטוח במתכוון.

49. במאמר מוסגר יאמר, כי נראה שמבחינה מעשית, הלכת סטרפלאסט מאפשרת למבטח להתמודד עם קשיי הוכחה של הוכחת גרימת הנזק על ידי המבוטח במתכוון, היות והלכה זו מתייחסת מבחינה עובדתית למקרים שהם על גבול המקרים של גרימת נזק במתכוון. אכן, התנאים לשחרור המבטח מאחריות לפי הלכת סטראפלסט קרובים מאוד לתנאים לשחרור המבטח מאחריות לפי הוראת סעיף 26 לחוק. לשון אחר, ההכרה ברשלנות רבתי של מבוטח כאשר היא נלווית ליסוד נפשי מסוג פזיזות או אי אכפתיות כפוטרת את המבטח מאחריותו קרובה לכלל שלפיו המבטח יופטר מכל אחריות במקרה שבו המבוטח גרם לנזק במתכוון. קרבה רעיונית זו נגזרת הן בשל ההכרח להוכיח רשלנות רבתי, על פי הלכת סטרפלאסט, להבדיל מרשלנות "רגילה", והן ובמיוחד בשל הצורך להוכיח יסוד נפשי מחמיר מסוג פזיזות או אי אכפתיות.

בנוגע ליסוד הנפשי ראוי להסביר את משמעות הביטויים "פזיזות" ו"אי אכפתיות". "מבוטח פועל מתוך מצב נפשי של פזיזות אם הוא חוזה כאפשרות קרובה כי התנהגותו תביא לתוצאה המזיקה. הנדבך המרכזי במצב נפשי זה הוא ידיעתו של המבוטח כי התנהגותו עלולה לגרום לתוצאה המזיקה (אין די בכך שהמבוטח צריך היה לדעת כי התנהגותו עלולה להביא לתוצאה זו). התנהגות מתוך מצב של אי אכפתיות, לעומת זאת, מחייבת קיומו של נדבך נוסף מעבר להערכת הסיכון בפועל (פזיזות). התנהגות אי אכפתית משמעה הערכת הסיכון בפועל, תוך התייחסות אדישה או מנוכרת לגבי סיכון זה (מבוטח הפועל מתוך מצב נפשי של פזיזות מעריך אמנם את הסיכון, אולם מבקש להמנע ממנו או נוהג לגביו בקלות דעת" (אליאס, עמ' 219; ההדגשות הוספו).

עוד בהקשר זה מפנים אנו לפסק הדין של בית משפט נכבד זה בע"א 2016/00 רוזנצוויט נגד רוזנבליט ואח', פ"ד נו(4) 511, שם נדרש בית המשפט לתניית פטור מאחריות בחוזה ביטוח, בין השאר, כאשר מעשה המבוטח כרוך "במרמה, או באי יושר". כב' השופטת נאור קבעה כי "כוונה בהתייחס לתוצאה ("נגרם מקרה הביטוח") מאופיינת במטרה לגרום לתוצאה..." (פסקה 13), ועם זאת' הוסיפה כי ... "איני סבורה שהמערער ידע בדרגה גבוהה של הסתברות שייגרם מקרה הביטוח. אני מוכנה להניח שידיעה כזו השקולה לכוונה פוטרת את המבטח מחבותו" (שם; ההדגשה הוספה). נושא היחס בין הלכת סטארפלסט להוראת סעיף 26 לחוק לא נדונה באותו עניין (הלכת סטרפלאסט אף לא נזכרה שם), אך הדברים המצוטטים מלמדים כי קיימת סמיכות רעיונית בין גרימת נזק במכוון לבין גרימתו בשל רשלנות רבתי תוך פזיזות או אי אכפתיות.

שאלת תחולת הלכת סטרפלאסט גם בהעדר תנייה המטילה חובת זהירות על המבוטח

50. למיטב ידיעתנו, בית משפט נכבד זה יישם עד כה את הלכת סטרפלאסט רק בנסיבות שבהן כללה פוליסת הביטוח תניה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות. כך, בענין טרביה הנזכר לעיל, בית המשפט נדרש לפרשנות תניית פטור מאחריות שנכללה בפוליסת הביטוח במקרה של רשלנות רבתי של המבוטח שהביאה לקרות מקרה הביטוח.

51. שאלה היא האם הלכת סטרפלאסט חלה גם במקרים – דוגמת המקרה נשוא בקשת רשות ערעור זו - שבהם פוליסת הביטוח אינה כוללת תניה בדבר חובת המבטח לנקוט אמצעי זהירות למניעת מקרה הביטוח.

52. בספרות קיימת עמדה שלפיה הלכת סטרפלאסט מתבקשת בשל עקרון תקנת הציבור ושיקולים של מדיניות משפטית ראויה, ולפיכך תהיה לה תחולה בין שקיימת הוראת פטור בפוליסה במקרה שהמבוטח לא נקט אמצעי זהירות, ובין אם לא קיימת הוראה כאמור. זו עמדת המלומדים מ' יפרח ור' חרל"פ, המנמקים אותה מהטעמים הבאים:

"סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), מורה כי חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים, או סותרים את תקנת הציבור – בטל.

מכוח הוראה זו, ניתן לבסס את הפטור מאחריות המבטח עת נהג המבוטח ברשלנות רבתי. הביטוח נרכש, בין השאר, על מנת להגן על המבוטח מפני התנהגותו הרשלנית והצבת רף נמוך באשר למידת רשלנותו, תרוקן את הפוליסה מתוכנה, ותפגע בציפיותיהם הסבירות של המבוטחים. מנגד, יש למנוע מן המבוטח להתנהג בהפקרות. מן הראוי למנוע התנהגות כזו, הנסמכת על ידיעת המבוטח שיש לו פוליסת ביטוח. אין לסבור שציפייתם הסבירה של המבוטח והמבטח הייתה להתיר למבוטח התנהגות פזיזה ולא אכפתית. היפוכו של דבר. אם הייתה מטרת המבוטח עת רכש את פוליסת הביטוח, הרי שמטרה זו סותרת את תקנת הציבור ואין ליתן לה תוקף.

עידוד הפקרות לא רק שעלול להזיק לעובדיו של מבוטח פלוני ולציבור בכללותו, אלא שיש בו כדי להשית על ציבור המבוטחים כולו נטל בלתי סביר: חברת הביטוח מפזרת את נזקיה על כלל המבוטחים באופן זה שכל מבוטח ומבוטח נושא בחלק זעום של הסיכון. אולם, לפיזור זה אין כל הצדקה שעה שהמבוטח נהג בהתרשלות רבתי והתנער מן החובה המוטלת עליו שלא לנהוג בהפקרות; אם בכל זאת נהג בהפקרות, יש להטיל עליו – ולא על כלל ציבור המבוטחים – לשאת במעמסה הכספית הנובעת ממעשיו או ממחדליו.

אחד היסודות בדיני הביטוח היא כי במהותו נועד הביטוח ליתן כיסוי כלפי סיכונים, ולא כלפי אירועים שמידת הוודאות בהתרחשותם גבוהה. התנהגות העולה כדי חוסר אכפתיות מקרבת את התרחשות מקרה הביטוח עד כדי וודאות, דבר המסכל את המטרה הכללית של חוזה ביטוח" (חרל"פ, עמ' 155-154).

53. באופן דומה, גם המלומד אליאס סבור שגם כאשר חוזה הביטוח אינו כולל כל הוראה, ספציפית או כללית, המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות לשם מניעת התרחשות מקרה הביטוח, תחול ההלכה הכללית בענין סטרפלאסט – המבטח יהיה פטור מאחריות אם המבוטח נהג ברשלנות רבתי ובפזיזות או אי אכפתיות (אליאס, עמ' 222-221).

54. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא שונה. לדעתנו, מקורה של הלכת סטרפלאסט הוא בפרשנות תניה חוזית שעניינה פטור מאחריות בשל רשלנות המבוטח. אכן, המעיין בפסק הדין שניתן בענין סטרפלאסט יווכח שבית המשפט עסק בפרשנות תניה ולא בביסוס כלל רחב, בלי קשר להתניות הצדדים, שמטרתו לתן ביטוי לעקרון תקנת הציבור (אף כי התנאים שנקבעו בענין סטרפלאסט עולים כמובן בקנה אחד עם תקנת הציבור ושיקולים של מדיניות ראויה). לפיכך, בהעדר תניה המעניקה פטור למבטח אם הנזק נגרם בשל התרשלות המבוטח, אין כלל תחולה להלכה זו.

55. הלכת סטרפלאסט נפסקה אמנם לפני חקיקת חוק חוזה הביטוח. עם זאת, העמדה שאנו נוקטים עולה בקנה אחד גם עם הוראת סעיף 3 לחוק, הקובעת כדלקמן:

"תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם" (ההדגשה הוספה).

מתן נפקות לרשלנות רבתי של המבוטח שלוותה ביסוד נפשי מסוג פזיזות או אי אכפתיות מותנה, אפוא, מאז כניסת החוק לתוקף, בקיומה של הוראת פטור בפוליסה במקרה של התרשלות המבוטח.

56. נוסיף, כי בפסק הדין של בית משפט נכבד זה בעניין רוזנצוויט, הנזכר לעיל, קיימת התייחסות אגב אורחא לשאלה האם תניה מפורשת בפוליסת הביטוח, המחריגה את אחריות המבטח בשל רשלנות רבתי של המבוטח, היא תנאי לפטור המבטח בהתקיים האמור באותה תניה. באותו מקרה, נדונה פוליסת ביטוח אחריות מקצועית שהוצאה למערער, מהנדס קונסטרוקציות, אשר כללה חריג לאחריות המבטח בנוסח הבא: "פוליסה זו לא תשפה את המבוטח בקשר עם תביעה כלשהי כנגדו:... עקב כל מעשה או מחדל פליליים, או כאלה הכרוכים במרמה, או באי יושר מצד המבוטח..". המערער חרג ממקדמי הביטחון של התקן כדי להוזיל עלויות בניה של שני מבנים, ועקב כך נגרמו נזקים. בעלי המבנים תבעו את המבוטח והוא שלח הודעה לצד השלישי למבטחת. המבטחת כפרה בחבותה בטענה כי התקיים החריג האמור. הערכאה הראשונה קיבלה את התביעה נגד המבוטח אך דחתה את ההודעה לצד השלישי על יסוד הקביעה כי מעשה המבוטח היה מעשה הנופל לגדר החריג האמור לפוליסה (לא עלתה טענה בענין תחולת סעיף 26 לחוק). בית משפט נכבד זה לא התערב בקביעות בעניין חבות המערער אך התערב בקביעות הנוגעות ליחסים שבין המערער, המבוטח, לבין המבטחת, בקובעו כי החריג לא חל. בית המשפט לא הזכיר את הלכת סטרפלאסט, וממילא לא התייחס לשאלה שבה אנו עוסקים בהקשר דנן, אך ראוי להפנות לדבריו הבאים (מפי כב' השופטת נאור):

"משנשמט הבסיס מתחת לגישתה של הערכאה הראשונה שלפיה המעשה היה מכוון, השאלה אם יש כיסוי ביטוחי תלויה בפרשנותה של הפוליסה הספציפית העומדת לדיון. אין מדובר בפוליסה תקנית שלא ניתן להתנות עליה אלא לטובת המבוטח. דומה, שגישת בתי-המשפט ל"אי-חוקיות" כשוללת תוקפה של פוליסת ביטוח עברה ריכוך עם השנים ... לכאורה, מקובלת עליי מסקנת המחברים הנזכרים שם [18], בעמ' 155-154, כי 'מבטח יוכל לפטור עצמו מחבותו אם המבוטח נהג בהתרשלות רבתי' (ההדגשה שלי - מ' נ'). הוא יכול לפטור עצמו, אולם בענייננו אין חריג כזה, והשאלה אם נהג המערער בהתרשלות רבתי איננה מתעוררת" (ההדגשה האחרונה הוספה).

נראה לנו, כי גם באמירה זו יש משום תמיכה בעמדתנו כי להלכת סטרפלאסט אין תחולה במקרים שבהם פוליסת הביטוח אינה כוללת תנייה בדבר חובת זהירות של המבוטח.

57. עוד יצויין כי בעניין רוזנצוויט האמור, נקבע שנקודת המוצא בפרשנות פוליסת ביטוח אחריות מקצועית היא שתכליתה היא לבטח פעולות שלא כשורה של המבוטח, ועל רקע זה יש לפרש את החריג האמור. לפיכך, כך נקבע, ההחרגה בפוליסה של עבירות אינה חלה על עבירות איסור מוחלט אלא על עבירות שהן עבירות פליליות ממש, רעות כשלעצמן (פסקאות 16-15). ללמדך, כי גם כאשר קיים חריג מפורש בפוליסה, ואפילו חריג שעניינו בפעולה לא חוקית של המבוטח, בית משפט נכבד זה פירשו בצמצום המירבי.

הערה

58. נעיר כי מובן שהלכת סטרפלאסט אינה חלה, וספק אם נתכוונה לחול, על כל סוגי חוזי הביטוח (יוזכר, כי בענין סטרפלאסט נדונה פוליסת ביטוח מעבידים). כך למשל, אין להחילה בהקשר של ביטוח החובה לרכב. סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי מטיל חובה על נהג ברכב לרכוש פוליסת ביטוח העונה על דרישות הפקודה – ביטוח חובה. זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים לחוזה ביטוח זה מוסדרות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ג – 1973. מדובר בחוק סוציאלי, המבוסס על משטר של אחריות מוחלטת. לפיכך, ולמעט החריגים לאחריות הקבועים בסעיף 7 לחוק – דוגמת גרימת התאונה במתכוון – המבטח לא יופטר מאחריותו בשל התנהגות המבוטח, גם כאשר זו תעלה כדי התרשלות רבתי ותלווה ביסוד נפשי מסוג פזיזות או אי אכפתיות (לגישה זו תימוכין אצל אליאס, עמ' 225).

משפט משווה

59. שיטות משפט בקונטיננט מבחינות בין סוגים שונים של יסוד נפשי ומקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב יחסית אם לפסוק למבוטח תגמולי ביטוח ובאיזה שיעור. כך, סעיף 14 לחוק חוזה הביטוח השוויצרי מבחין בין שלוש דרגות של יסוד נפשי לעניין הדין החל: כוונה - אם הנזק נגרם על ידי המבוטח במתכוון, אזי המבוטח כלל אינו זכאי לתגמולי ביטוח (בדומה להוראת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח הישראלי); התרשלות "קלה" – אם הנזק נגרם בשל התרשלות קלה של המבוטח, כי אז הוא זכאי לתגמולי הביטוח במלואם; התרשלות חמורה – אם הנזק נגרם עקב התרשלות חמורה של המבוטח, כי אז המבטחת רשאית להפחית לו מתגמולי הביטוח. הסדר דומה נקבע גם בסעיפים 28 ו- 30 לחוק חוזה ביטוח הפיני ובסעיפים 4-9 לחוק חוזה ביטוח הנורווגי. בסעיף 18(2) לחוק חוזה ביטוח הדני, נקבע כי אם מקרה הביטוח אירע עקב רשלנות חמורה של המבוטח, על בית המשפט להתחשב במידת ההתרשלות ובנסיבות אחרות כדי לקבוע אם הוא זכאי לתגמולי ביטוח ובאיזה שיעור. כלומר, הסעיף מאפשר פסיקת תגמולי ביטוח חלקיים. מציעי החוק הדני לא הבהירו למה הכוונה ב"רשלנות חמורה" אך לפי דברי ההסבר להצעת החוק, הכוונה למקרים על גבול הכוונה לגרום לאירוע מקרה הביטוח, כאשר אין די ראיות להוכיח כוונה ממש. סעיף 1900 לקוד האזרחי האיטלקי קובע כי המבוטח אינו זכאי לשיפוי אם הנזק נגרם כתוצאה מרשלנות חמורה שלו אלא אם כן הוסכם אחרת בחוזה[8].

60. נציין כי באנגליה,במספר פסקי דין מנחים החל משנות ה-40 של המאה הקודמת, נפסק כי ניתן לפטור מבטח מתגמולי ביטוח רק עם המעשה נעשה בפזיזות ואין די בקיומה של התרשלות גרידא. גם בפסיקה האנגלית, כלל ההכרעה במקרה כזה הוא "הכל או לא כלום". כך, בעניין Fraser v. B.N. Furman (production) Ltd. [1967]3 All ER 1 WLR 898 נקבע שהמעביד אינו נושא באחריות מאחר שהמעשה שעשה – נטרול ההגנה של המכונה מפני תאונות והמשך פעילותה של המכונה – לא נעשה בפזיזות. על כן, חברת הביטוח אינה יכולה להתנער מאחריותה בטענה כי קיימת הוראה בפוליסה לפיה על המבוטח לנקוט אמצעי זהירות. בית המשפט פסק כי אין לפרש את הסעיף המחייב את המבוטח לנהוג בזהירות סבירה אלא במישור היחסים שבין המבטח והמבוטח בנפרד ממערכת החובות המוטלות על המזיק כלפי צדדים שלישיים. במקרה קודם Woolfall& Rimmer LTD v. Moyle and another [1941]71 LI.L Rep 15 דחה בית הלורדים טענה של מבטח כי הוא פטור מתשלום בשל קיומה של רשלנות מצידו של מעביד. נקבע כי פרשנות כזו מרוקנת את הפוליסה מתוכן מאחר שמשמעו של סעיף האמור כי על המבוטח לנקוט באמצעים זהירות סבירים אינו יכול להיות כי "אנו מבטחים את התרשלותך ובתנאי שלא תתרשל". בפסק הדין בעניין Hayward v. Norwich Union Insurance Limitid QBD [2000] Lloyd's IR 382, בית המשפט סירב לקבל את טענת המבטח כי אדם שהותיר את מכוניתו בתחנת תדלוק כשהמפתחות במתג ההצתה ופנה אל הקיוסק לשלם עבור הדלק תוך שהוא סבור כי האימובלייזר המותקן במכונית מספיק על מנת להבטיח כי הרכב לא ייגנב, נהג בפזיזות (כשקיימים בפוליסה שני תנאים להבטחת הקיום: תנאי כי המפתחות לא יושארו ברכב ללא איוש ותנאי נקיטת אמצעים סבירים לשמור על הרכב).

61. יצוין כי לגבי אשם תורם הציעה ה- Law Commission בשנת 1990 ובדו"ח המסכם בשנת 1993, אגב דיון בהכללתה של הגנת האשם התורם בדיני חוזים, כי אין להחיל את דוקטרינת האשם התורם בדיני הביטוח. זאת, מאחר ששקילת רשלנותו של מבוטח בהערכת הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת חוזה סותרת את העיקרון שבתשתית החוזה והוא שהאחריות של המבטח לשלם את תגמולי הביטוח היא מוחלטת. מאחר שהצעת ה-Law Commission היא כי המדובר באחריות הנובעת מסעיף בחוזה ולא באופן כללי, אין משמעות לסעיף המגביל את אחריות המבטח במקרה של אשם תורם גם אם נכלל בחוזה (ראו: Law Commission "Contributory Negligence As a Defence in Contract" Law Com no, 114 and No. 219 ).

ז. סיכום עמדת היועץ המשפטי לממשלה ותוצאות החלתה על נסיבות המקרה

62. סיכומו של דבר, לדעת היועץ המשפטי לממשלה, אין מקום להחלת הדוקטרינה של אשם תורם חוזי על דיני הביטוח במקרים שבהם התרשלות המבוטח הביאה לקרות מקרה הביטוח. זאת, בין שקיימת תניה בפוליסה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות סבירים ובין אם לאו. הכרה בתחולת האשם התורם החוזי במקרים שכאלה, תוך חלוקת אחריות בין הצדדים, מנוגדת לרציונל של ביטוח ותרוקן מתוכן את הפוליסה.

המקרים היחידים שבהם תהיה נפקות להתרשלות המבוטח שגרמה לנזק, הם אלה הנתפשים ברשתה של הלכת סטרפלאסט, קרי מקרים שבהם קיימת תניית פטור בפוליסה אם המבוטח גורם לנזק בהתרשלותו והמבוטח נהג בהתרשלות רבתי תוך שהתנהגותו זו מלווה ביסוד נפשי מסוג פזיזות או אי אכפתיות. במקום שאין קיימת תניה שכזו, לא תהיה כל נפקות להתרשלות המבוטח ומהמבוטח תישלל זכותו לתגמולים רק בהתקיים תנאי סעיף 26 לחוק, לאמור, הוא גרם למקרה הביטוח במתכוון.

63. התוצאה של החלת הלכת סטרפלאסט במקרים שבהם היא ישימה, לא תהיה חלוקת אחריות – שכן לא באשם תורם עסקינן. ההכרעה תהיה בשיטת "הכל או לא כלום": אם מתקיימים תנאיה המחמירים של הלכת סטרפלאסט כי אז יופטר כליל המבטח מחבותו, ואם הם אינם מתקיימים, כי אז המבוטח יהיה זכאי למלוא התגמולים.

64. המחוקק הישראלי לא מצא לנכון להבחין, כפי שעשו עמיתיו בקונטיננט, בין מקרים שונים שבהם המבוטח גורם לנזק, בהתאם לדרגת ההתרשלות והיסוד הנפשי הנלווה לפעולתו. הבחנה שכזו הייתה מאפשרת להקנות לבית המשפט טווח גמישות ביחס לשיעור התגמולים שבהם יזכה המבוטח. על פי הדין הקיים בישראל, המשקף לדעתנו גם דין ראוי, למעט אותם מקרים שמנינו שבהם ניתן להפחית את התגמולים, אין מקום לחלוקת אחריות בין הצדדים בשל התרשלות רגילה של המבוטח באמצעות תורת האשם התורם.

65. אם תתקבל עמדתנו, שלפיה, תוצאות המקרה דנן יוכרעו על פי הלכת סטרפלאסט, כי אז לדעתנו, יישום ההלכה מביא לחיוב מלא של המבטחת – במלוא תגמולי הביטוח, וזאת מהטעמים הבאים:

ראשית, חוזה הביטוח שבין הצדדים אינו כולל תניה הפוטרת את המבטחת אם המבוטחת גרמה לנזק בהתרשלותה.

שנית, ספק רב אם עובדות המקרה, כפי שנקבעו על ידי הערכאות דלמטה, מבססות מסקנה שלפיה המבוטחת נהגה ברשלנות רבתי ונהגה בפזיזות או באי אכפתיות:

אשר ליסוד הפיסי, לפי קביעות הערכאות שלמטה, המבוטחת אמנם התרשלה בכך שאפשרה לנהג המשאית להיכנס לאזור בקה אל שרקייה, הנמצא באזור "A", למרות שהנהג נתקל בעבר באירועים עוינים כלפיו באזור זה, ולמרות שבמועד שבו אירע מקרה הביטוח, כמו גם בפעמים קודמות, היה עליו לעקוף מחסומים ולחפש דרכים אלטרנטיביות כדי להגיע ליעדיו. עם זאת, יש לזכור שלפי קביעות הערכאות דלמטה, המשיבה נהגה לספק סחורה באמצעות המשאית באזור שטח A"" והפוליסה שהוצאה לו נועדה לכסות גם נזקים באזור זה לפי פרשנות בית משפט השלום שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי (ושעימה אנו מסכימים, בכל הכבוד). בנסיבות אלו, ספק אם התנהגות המבוטחת עולה כדי התרשלות רבתי. ודוק, בית המשפט קמא עצמו לא קבע כי המבוטחת התרשלה רשלנות רבתי, אלא אך כי היא התרשלה "באופן משמעותי". לדעתנו, לא מדובר באי דיוק במינוח מצד בית המשפט קמא, כאשר כוונתו למעשה הייתה לרשלנות רבתי. לדעתנו, המינוח שבו הוא נקט נועד לכמת את הרשלנות לעניין קביעת שיעור האשם התורם, ומכאן הלשון "בשיעור משמעותי".

אשר ליסוד הנפשי, בית המשפט קמא קבע אמנם כי נהג המשאית והמבוטחת ידעו על הסיכון הכרוך בנסיעות אלה, וחרף זאת המשיכו ליטול את הסיכון בכל פעם מחדש. עם זאת, ספק בעינינו אם בנסיבות שבהן עבודת המבוטחת הייתה כרוכה בכניסה לאזור "A", די בעובדה זו לבדה כדי לבסס פזיזות. ודאי שאין בכך כדי לבסס אי אכפתיות, שכן יסוד נפשי שכזה מחייב לא רק הערכה של הסיכון בפועל אלא גם התייחסות אדישה או מנוכרת כלפיו. תשתית למסקנה כזו לא קיימת בעובדות שנקבעו על ידי הערכאות דלמטה.

66. אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד להעניק למבוטחת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט קמא, ולקבל את הערעור בהתאם לעמדת היועץ המשפטי לממשלה.

היום: ‏16 נובמבר 2009

-------------------------

מיכל ברדנשטיין

ממונה על עניינים בטחוניים (אזרחי)

בפרקליטות המדינה

[1] בעניין שבת דובר בפוליסת ביטוח לרכב. הרכב נגנב לאחר שאבדו המפתחות. המבטחת סרבה לשלם התגמולים בטענה שלאחר שהמבוטח נכח לדעת שהמפתחות נגנבו היה עליו לעמוד ליד הרכב ולשמור עליו ולחילופין טענה להחלת תורת האשם התורם החוזי ולחלוקת אחריות. כב' השופט מאיר יפרח קבע כי משהפוליסה לא הטילה חובת זהירות כלשהי על המבוטח, אין כלל מקום לדון בטענתה. הוא הוסיף, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי תניה שכזו, לו הייתה קיימת, לא הייתה לה נפקות והפנה לפרשת סטרפלאסט. עוד הוא הביע דעתו, למעלה מהדרוש, שהמבטח יופטר מאחריות רק אם מתקיימים תנאי הלכת סטרפלאסט – המבוטח נהג ברשלנות רבתי וביסוד נפשי של פזיזות או אי אכפתיות, וזאת בין שקיימת תניה בפוליסה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות ובין אם לאו.

[2] בעניין קרייף דובר בפוליסת ביטוח מקיף למשאית. המבוטח, בעל המשאית, השאיל את המשאית לשימוש חברו, סוחר ירקות, ואילו האחרון מסרה לשימוש נהג שעבד בשירותו. המשאית נגנבה מאותו נהג בעת שנסע בבקה אל שרקייה. המבטחת התכחשה לחבותה, בין השאר, על יסוד טענה שיש לייחס למבוטח אשם תורם בשיעור של 100%, בכך שלא בדק את זהות הנהג ואת יעד נסיעת המשאית. בית המשפט דחה את הטענה בקובעו כי על פי הלכת סטראפלסט, המבטח יופטר רק אם נהג ברשלנות רבתי, תוך פזיזות או אי אכפתיות.

[3] גם בעניין עוזר דובר בפוליסה לביטוח רכב. הרכב נגנב והושב למבוטח על ידי המשטרה. המבטחת סרבה לשלם תגמולים בגין נזקים שנגרמו, ובכלל זה גניבת מכשיר רדיו-טייפ, בין השאר, בשל התרשלות המבוטח שהפקיר הרכב לאורך זמן ללא פיקוח. בית המשפט קבע שבהעדר תניה בפוליסה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות, אין מקום להדרש כלל לשאלת נפקות התרשלות המבוטח. מעבר לכך, הוסיף בית המשפט כי גם במקום שקיימת תניה שכזו, היא פורשה באופן מצמצם והפנה להלכת סטרפלאסט שקבעה שתנאי לפטור המבטח בשל התרשלות המבוטח הוא שמדובר בהתרשלות חמורה וכי היסוד הנפשי שנלווה אליה הוא פזיזות או אי אכפתיות.

[4] בעניין זעטוט,בית המשפט השית אשם תורם בשיעור של 50% על מבוטח בפוליסה של ביטוח דירה ותכולתה, מכיוון שהוא לא שינה את מקום הטמנת התכשיטים בביתו למרות שמספר חודשים קודם לכן נגנבו ממנו תכשיטים מאותו מקום על ידי בנו המכור לסמים (אף כי לא הוכח כי בנם גנב את התכשיטים בשנית) וכן היות והגניבה (נשוא התביעה) בוצעה בעת שאשת המבוטח ישנה והדלת לבית הייתה פתוחה. בית המשפט קבע כי התנהגות המבוטח הייתה בלתי סבירה ועל כן מדובר ברשלנות המצדיקה לפטור את המבטח מתשלום של מחצית תגמולי הביטוח.

[5] בענין שחר נגנב רכב חונה הנעול במנעול מוט הילוכים, שהותקן בהתאם לפוליסת ביטוח מקורית שהוצאה לרכב. המבטחת סירבה לשלם את תגמולי הביטוח מכיוון שבפוליסות המאוחרות יותר הוסף תנאי חדש המתנה את אחריות המבטחת בקיום מערכת אזעקה היקפית תקינה ברכב. בית המשפט קיבל את הטענה שיש מקום להחיל את תורת האשם התורם החוזי. הוא קבע כי במקרה זה שני הצדדים התרשלו בפעולותיהם והביאו בכך להפרת החוזה וחילק את האחריות בין הצדדים כך שהנתבעים נושאים ב- 70% ואילו המבוטח ב- 30%: הנתבעים נהגו שלא בתום לב וברשלנות, בכך שלא וידאו שהתובעים ידעו והסכימו במפורש להוספת אמצעי המיגון הנדרשים מהם; ואילו המבוטח התרשל באי בדיקת החוזה שנתיים רצופות, למרות אזהרה שנשאה הפוליסה שלפיה היה עליו לשים לב לתניית המיגון.

[6] בעניין קוסוביץ נגנבה מכונית, ששימשה להפצת עיתונים, בעת שהנהג ירד לאסוף עיתונים מאחת החנויות לזמן קצר ביותר (דקה או שתיים), לאחר שנטל עמו את המפתחות ושלט הפעלת האזעקה, סגר את הדלתות בלי לנעול אותן ולא הפעיל את האזעקה. בפוליסה נקבע כי "תנאי מוקדם לכיסוי גניבה ו/או פריצה הוא: 1. הגנת הרכב המבוטח באמצעות מערכת אלקטרונית תקינה וכשירה לפעולה המופעלת כל אימת שהרכב חונה". בית המשפט קבע כי לא הוגדר בפוליסת מהו "רכב חונה" ומתי יחשב הרכב לכזה, ולכן יש לפרש את האמור בפוליסה לרעת המבטחת, ומכל מקום, כל אדם סביר יאמר כי לא היה על הנהג להפעיל את מערכת האזעקה. יחד עם זאת, בית המשפט מצא לנכון להחיל את תחולת תורת האשם התורם והשית על המבוטח אשם בשיעור של 30%, תוך שהוא קובע כי "על מנת לייחס אשם תורם מההיבט הנזיקי, יש לבחון מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית של נהג הרכב, או לפי מבחנו של האדם הסביר...".

[7] מקרה כזה נדון למשל בפני בית משפט השלום בת"א (י-ם) 7304/95 שחר נגד ציון חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כרך ז' 810. באותו מקרה המבטחת הכלילה דרישות מיגון בפוליסה מתחדשת אך התרשלה, לפי קביעת בית המשפט, בכך שלא וידאה כי המבוטח ער לשינויים שהוכנסו לפוליסה. המבוטח עצמו התרשל, לפי קביעת בית המשפט, בכך שנמנע מקריאת הפוליסה. בית המשפט מצא לנכון בנסיבות אלו לחלק את האחריות בין הצדדים (בשיעור של 70% למבטחת ו- 30% למבוטח). מקרה קרוב נדון גם בפני בית המשפט השלום בירושלים בת"א 20511/95 המוביל ז'ק יולזרי בע"מ נגד איתן חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כרך ט' 385. באותו מקרה הנתבעת סירבה לשלם את דמי הביטוח בעבור רכב של התובעת- חברת ההסעות- שנגנב, היות ולא עמד בתנאי המיגון הרשומים בפוליסה – מערכת "ביטכונית", והדרישה לכך מופיעה בצורה מודגשת בדף השני של הפוליסה. בית המשפט קבע כי זהו מקרה מתאים להחיל את מושג הרשלנות התורמת בדיני חוזים, שכן לכל אחד מהצדדים הייתה אפשרות בזמן מן הזמנים, לו נהג כמבטח או כמבוטח סביר, לעמוד על הטעות, ולמנוע את מסכת האירועים. בית המשפט פסק כי מחדלי הנתבעים התבטאו בהיעדר הצעת ביטוח חתומה ע"י המבוטח, הסתמכות עליה לצורך התניית התנאי בפוליסה וזאת בידיעה שהסוכן הוא מתמחה, מנגד מחדלי התובעת התבטאו במסירת פרטים רשלנית ובהימנעות מקריאת הפוליסה. בית המשפט העמיד את אחריות התובעת בשיעור 20%.

[8] כל האמור בסעיף זה, סעיף 58 לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, מתבסס על ולר, כרך א', 589 ה"ש 88.

לקוח מאתר חיים קליר ושות'