תגמולי ביטוח מופחתים באובדן מוחלט של רכב

מדינת ישראל

משרד האוצר

אגף שוק ההון הביטוח והחסכון

22 בנובמבר 1998

אל: הממונים על פניות הציבור בחברות הביטוח

הנדון: תשלום תגמולי ביטוח מופחתים בביטוח רכב (רכוש) במקרה של אובדן מוחלט או אובדן מוחלט להלכה

1. בתלונות ציבור רבות שהופנו למפקח על הביטוח בעניין פוליסות לביטוח רכב רכוש ("ביטוח מקיף לרכב") במקרים של אובדן מוחלט או אובדן מוחלט להלכה (להלן: "אובדן מוחלט") של כלי הרכב, התברר כי המבטחים נוהגים לשלם תגמולי ביטוח שלא על פי הסכום של דגם הרכב המבוטח ששימש בסיס לחישוב הפרמיה בעת כריתת החוזה. מהסכום האמור נוהגים המבטחים להפחית סכומים שונים מתגמולי הביטוח המחושבים על פי פרמטרים כגון: בעלויות קודמות, סוג הבעלים, נזקי תאונות ושימוש מוגבר ברכב. חלק מהמבטחים מחשבים את ערך השוק של הרכב לפי ערכו אצל סוחר במגרש מכוניות.

2. בהתאם להוראות סעיף 61(ב) לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הפיקוח") הפנינו את התלונות לתגובתם של המבטחים השונים.

נימוקי חברות הביטוח

3. ואלו עיקר ההנמקות שקיבלנו מהמבטחים:

א) אין פסול בחוסר הסימטריה הזאת. חישוב הפרמיה לביטוח הרכב מורכב ממספר רב של גורמים. הפרמיה מיועדת לתשלום סיכונים נוספים כמו: נזקים תאונתיים, נזקי צד ג' וכו'. ערך הרכב הוא רק אחד מהגורמים. תעריף הביטוח מחושב בשיטה אקטוארית ומאושר על ידי המפקח על הביטוח. על כן, הבהירו המבטחות, בעת כריתת חוזה הביטוח לא ניתן להפחית את הפרמיה או לשנות את שיעורה על פי הפרמטרים שבגינם נעשית ההפחתה של תגמולי הביטוח.

ב) באשר לפיצוי, הרי שהמבטחות פועלות כדין, על פי הקבוע בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א1981- (להלן: "חוק חוזה הביטוח") וכן בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו - 1986- (להלן: "הפוליסה התקנית") שכן הן מחזירות את המבוטח למצבו כפי שהיה ערב קרות מקרה הביטוח. עוד בטרם ארע מקרה הביטוח היה שוויו של הרכב קטן ממלוא סכום הדגם, ועל כן המבוטח זכאי לקבל תגמולי ביטוח מופחתים (להלן: "פיצוי מופחת"), ולדידן הפחתה זו נעשית כדין.

ג) הסתמכות המתלוננים על המחירון המתפרסם על ידי השמאי לוי יצחק (להלן: "המחירון") לא רלוונטית, כיוון שאין שום מעמד למחירון זה בחוזה הביטוח. בפוליסה , לא בתנאים הכללים ולא בדפי המפרט ("הרשימה"), לא נרשם סכום הביטוח. השימוש במחירון על ידי סוכן הביטוח בעת בדיקת פרטי הרכב הוא רק לצורך זיהוי הרכב, וקביעת קבוצת המיון שלו לפי "קוד" הרכב המופיע במחירון.

4. לאחר שבחנתי ושקלתי את מכלול הטיעונים שהוצגו, הגעתי למסקנה שאין לקבל את הנמקות דלעיל, וזאת מהנימוקים הבאים.

נוסח הפוליסה התקנית הוא המחייב

5. התלונות שהוגשו למפקח על הביטוח, מבוססות על הפוליסה התקנית. תלונה מסוג כזה יש לבחון בהתאם להוראות חוק חוזה הביטוח וכן על פי תקנות 4 ו5- לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו - 1986, הקובעות כי מבטח רשאי לשנות תנאי מתנאי הפוליסה התקנית, אם השינוי הוא לטובת המבוטח, וכן שהוא רשאי לשנות את הניסוח בסדר הסעיפים שבפוליסה התקנית, ובלבד שלא ישתנו עקב כך התוכן והמהות של הוראות הפוליסה התקנית. מכאן, שמדובר בעילת תביעה ביטוחית של המבוטחים כלפי המבטחות, וזאת בניגוד לתביעתו של צד ג' בביטוח אחריות המבוססת על עילה נזיקית. לפיכך, גם אם קיים שוני בין נוסחים בפוליסות השונות של המבטחות שחלות על המתלוננים שפנו אלינו, אין שוני מהותי בנוסח ביניהן. אין בכוחם של שינויי נוסח אלה לשנות את המהות והתוכן של הפוליסה התקנית, ולפיכך אתייחס לנוסחה של פוליסה זו בלבד.

סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח

6. ביטוח רכב רכוש כמוהו כמו כל ביטוח נכס אחר. הוראות חוק חוזה הביטוח לא ייחדו לו הוראות מיוחדות. מכאן שהוראות סימן א' בפרק ד' לחוק האמור חלות גם על ביטוח רכב רכוש.

סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח קובע את היקף החבות של מבטח והוא מאפשר שני סוגי ביטוח:

א) ביטוח שבו חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם, ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה (להלן: "סכום הביטוח"). סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן על פי ההפרש שיחול בין המדד סמוך לפני כריתת החוזה לבין המדד שפורסם סמוך לפני קרות מקרה הביטוח, אלא אם הצדדים קבעו מדד אחר עליו הסכימו.

בסוג ביטוח זה, תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביאו את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח (סעיף 56 (א)).

ב) ביטוח שבו הצדדים מסכימים מראש על שיעור השיפוי, ואז תגמולי הביטוח משתלמים בהתאם למוסכם ביניהם, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם (סעיף 56 (ד)).

נושא זה עלה בשני פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון [ע"א 543/86 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד דניאל כלפון, פ"ד מב(3),339 (להלן: "כלפון") וע"א 410/88 רותם חברה לביטוח בע"מ נגד כוכב בע"מ ואח', פ"ד מג(4),761 (להלן: "כוכב")]. בית המשפט, מפי כבוד השופט מלץ, בפס"ד כלפון קבע כי על הפוליסה נשוא הערעור, שבשעתו היו נקובים בה סכומי הביטוח - חל סעיף 56 (ד) לחוק חוזה הביטוח ועל כן היא פוליסה מסוג שעל פיה רשאי המבוטח לקבל את מלוא סכום הביטוח בקרות ארוע שגורם לאובדן מוחלט. גם בפס"ד כוכב החליט השופט מלץ, כי משנקבעה תקרה של סכום הביטוח וחרף העובדה שבסעיף ח' לפרק 1 בפוליסה נקבע שסכום הפיצוי לא יעלה על סכום הביטוח שנקוב במפרט כסכום הביטוח של הרכב, הרי שגם במקרה זה חל סעיף 56 (ד). דהיינו, אם נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח.

המבטחות אינן פטורות מקביעת סכום הביטוח

7. בחוק חוזה הביטוח, בנוסף על ההוראות הנזכרות בסעיף 56 יש הוראות מהותיות נוספות שלא ניתן לקיימן ללא קביעת סכום הביטוח של הנכס המבוטח. לדוגמא, מבוטח רשאי לשנות את סכום הביטוח אם שווי הנכס פחת באופן בלתי סביר לעומת סכום הביטוח בעת כריתת החוזה או לאחר מכן, וכנגד הפחתה זו יפחתו גם דמי הביטוח מיום הדרישה (סעיף 58), כמו כן רשאי המבוטח לבקש את הגדלת סכום הביטוח. לא ביקש המבוטח את הגדלת סכום הביטוח, ובמועד קרות מקרה הביטוח התברר כי סכום הביטוח פחת משוויו של הנכס במועד זה - חבותו של המבטח היא בשיעור היחסי, רק עד כדי היחס שבין סכום הביטוח לבין שווי הנכס בשעת כריתת החוזה (סעיף 60).

משמע, שהמבוטח לא יוכל לכלכל את צעדיו ולמצות את זכויותיו על פי הדין מבלי שנקבע סכום הביטוח בפוליסה. וזאת, הן בפוליסה לשיעור שיפוי מוסכם - שהצדדים קובעים בה את סכום השיפוי המוסכם והן, בפוליסה בה חובת השיפוי של המבטח היא כשיעור הנזק, בגבולות סכום הביטוח שהמבטח נתחייב בו בחוזה.

מבלי שנקבע סכום הביטוח, בין כתקרה לפיצוי על פי שווי הנזק ובין לצורך הפיצוי המוסכם, לא ניתן לחשב את תגמולי הביטוח המגיעים למבוטח בגין אובדן מוחלט של הנכס המבוטח.

חישוב תגמולי ביטוח לפי שווי הנזק לאחר קרות מקרה הביטוח, מבלי שהדבר הובא לידיעתו של המבוטח מראש ומבלי שנקבעו סכומי גבולות האחריות של המבטח, כמוהו כמו חיתום בקרות מקרה הביטוח.

8. הדרישה לקביעת סכום ביטוח בין הצדדים מתחייבת גם לפי הוראת סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 , הקובע כי פניה היא בגדר הצעה רק אם היא מסוימת דיה כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. סכום הביטוח הוא אחד מיסודותיו של חוזה הביטוח ומכאן שלא ניתן לענות על דרישת המסוימות מבלי לכלול את סכום הביטוח בהצעת הביטוח ובחוזה שנכרת עם קיבולה.

9. יתירה מזו, תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), התש"ם - 1980 חלות על כל הסכם ביטוח. בתקנה 2 לתקנות אלה נקבע כך:

"2. בפוליסה יצויינו לפחות כל אלה:

(1)

(2)

(3) הסיכון המבוטח וגבולות האחריות של המבטח;

(4) תנאים וסייגים לחבות המבטח או להיקפה".

תקנות אלה חלות בנוסף לחיובים החלים על מבטח לפי תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו - 1986. גבולות האחריות של המבטח מגדירות את החבות שנוטל על עצמו המבטח בכל אחד מהכיסויים שנקבעו בפוליסה. אם לא נקבעו גבולות לאחריות הרי שהמבטח התכוון, מכללא, ליטול על עצמו אחריות לשפות את המבוטח בקרות מקרה של אובדן מוחלט במלוא סכום הביטוח שנקבע בין הצדדים. אחרת, היה צריך להגביל במפורש את אחריותו, בין כתנאי, בין כסייג ובין כהגבלה ברורה ומפורשת על תקרת האחריות.

בתקנה 2 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו1986- נאמר שלפוליסה התקנית ניתן להוסיף הרחבות לגבי היקף הכיסוי והחבויות של המבטחים; בתקנה 6 לתקנות אלה נאמר שאין באמור בתקנות אלה כדי לגרוע מחובת מבטח לפרט תנאי או סייג לחבותו או להיקפה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו או לציינם בהבלטה מיוחדת כאמור בחוק חוזה ביטוח.

מכל האמור עד עתה עולה כי על פי כל הוראות החוק הנזכרות לעיל, על המבטחות היה לציין סכום ביטוח בכל פוליסה לביטוח כלי רכב.

במאמר מוסגר יובהר, כי אין ולא היתה מניעה לכך ששווי הנכס במועד כריתת החוזה היה נקבע על ידי המבטחות לפי יחס ערכו ל"קוד הדגם" או למחירון, אם הצדדים היו קובעים אותו כמדד לשינויים בערכו של הרכב במשך תקופת החוזה, כפי שיבואר בהמשך.

10. פרטי חוזה הביטוח נכללים במפרט המצורף לפוליסה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה. במהלך ברור תלונות ציבור שהגיעו למפקח על הביטוח הסתבר כי המבטחות לא מילאו במפרט, במקום הקבוע לכך, את סכום הביטוח הכללי (או את שווי הרכב המבוטח) במועד כריתת החוזה. לעומת זאת, נכלל במקום המיועד למילוי פרטי כלי הרכב המוצע לביטוח: שם יצרן הרכב והדגם או "קוד הדגם". כמו כן ניתן למצוא במפרט זה את סכום גבול האחריות בגין נזקי רכוש לצד שלישי, וסכום ההשתתפות העצמית של המבוטח.

11. סעיף 6(א) לפוליסה התקנית קובע כי במקרה של אובדן מוחלט על המבטח לשלם את מלוא ערך הרכב המבוטח ביום קרות מקרה הביטוח, אם בחר לשלם את ערך הנזק או האובדן במזומן. בהעדר קביעת סכום ביטוח כללי, שמות המבטחות את הנכס ביום קרות המקרה ללא שום קשר לערך הרכב ביום כריתת החוזה.

דבר זה, עומד בניגוד להוראות חוק חוזה ביטוח וגם בניגוד לחובת הגילוי הנאות כלפי המבוטח שחלה על המבטחות הן מכוח חוק חוזה הביטוח והן מכוח חוק החוזים (חלק כללי), כפי שיובהר להלן.

המבטחות גבו פרמיות מלאות ללא התחשבות במצב הרכב ביום כריתת החוזה

12. בנוסף, מתלונות אלו עולה כי המבוטחים סוברים, ובצדק לדעתנו, כי בפרמיה ששולמה על ידם נלקח בחשבון מלוא ערך הרכב (בהתאם ל"קוד הדגם" הזהה ל"קוד הדגם" המופיע במחירון) מזכה אותם במקרה של אובדן מוחלט בתשלום מלוא ערך הרכב, וכי הפוליסה היא מסוג הפוליסות לשיפוי מוסכם באובדן מוחלט. בפועל, משלמות המבטחות באובדן מוחלט תגמולי ביטוח כשבסיס החישוב הוא ערך הרכב כפי שהיה ערב קרות מקרה הביטוח. בחישוב זה ערך הרכב שונה לחלוטין ממלוא הסכום לאותו דגם והדבר בא לידי ביטוי בפיצוי המופחת אותו מקבל המבוטח. בכך באה לידי ביטוי הבעייתיות שנובעת מאי-הסימטריה שנזכרה בסעיף 1 לעיל.

שווי הרכב נגזר מ"קוד הדגם"

13. גם אם נקבל את הטענה של המבטחות כי בפוליסות מסוג זה לא הוסכם מראש על שיעור השיפוי במקרה של אובדן מוחלט, ולכן שיעור השיפוי שווה לשיעור הנזק הממשי שנגרם למבוטח, וכי הדבר נתון להערכה ושומה בשלב תביעת הביטוח - אין הדבר פוטר את המבטחות מקביעת סכום ביטוח, או קביעת שווי יחסי ל"קוד הדגם", או קביעת שווי יחסי למחירון בפוליסה או במפרט, במועד כריתת החוזה. המבטחות אינן יכולות להצביע על גילוי נאות שנעשה מצידן להבהיר זאת למבוטחים - לא במפרט הפוליסה, לא בפרק התנאים הכלליים לכל פרקי הפוליסה . לא ניתן לכך גם כל ביטוי בשיעור הפרמיה שגבו, ואפילו לא בחלקה היחסי הפרמיה אשר נועד לכיסוי אובדן מוחלט.

לא ברור, אם המבטחות סברו כי בכך שלא ציינו את סכום הביטוח בפוליסה, או את יחס ערכו של הרכב לשווי הממוצע שב"קוד הדגם" או במחירון שינו את מהותה של הפוליסה, מפוליסה שהוראות סעיף 56(ד) חלות עליה, דהיינו פוליסה לתשלום שיפוי מוסכם, כפי שנקבע בשני פסקי הדין המנחים שצויינו לעיל לפוליסה שהוראות סעיף 56(א) חלות עליה, דהיינו פוליסה לתשלום סכום ביטוח שיהווה את תקרת האחריות של המבטח. יתכן, שהנטל המתחייב משומה של כל כלי רכב - טרם כריתת החוזה, הוא שהדריך את המבטחות להימנע מלקבוע את שוויו של כל כלי רכב. במקום זאת ציינו את ""קוד הדגם" על פיו חושבה הפרמיה שאושרה על ידי המפקח ואשר גבו אותה מהמבוטח. ואולם, גם "קוד- הדגם" מבטא שווי ממוצע של כלי רכב מסוג כלי הרכב המבוטח, כאשר במחירון הדבר מקבל ביטוי מספרי לכל שנת ייצור לרכב המוגדר ב"קוד הדגם" הכולל לאותו רכב. וכאמור ניתן היה לבטא את שווי הרכב כיחס שבין השווי הממוצע לבין השווי הספציפי של הנכס המבוטח, בין לשווי שב"קוד הדגם" ובין לשווי במחירון, שיבוא במקום מדד המחירים לצרכן, במהלך חיי הפוליסה.

14. הואיל וכאמור, "קוד הדגם" נזכר במפרט הפוליסה כולל או מגלם בחובו את מלוא השווי הממוצע בשוק של כלי הרכב, על פי שומות שיש בידי המבטחות עצמן, ניתן להסיק מנתון זה המופיע בפוליסה, מה היה השווי הממוצע בשוק של רכב מסוג הרכב המבוטח ביום כריתת החוזה. המבוטחים המתלוננים הניחו כי כך קובעות המבטחות את שווי הרכב הספציפי שלהם, שלגביו נגבית הפרמיה והוא סכום תקרה שישולם להם כתגמולי ביטוח במקרה ביטוח של אובדן מוחלט.

15. דא עקא, שהמבטחות טוענות כי הפרמיה הנגבית על ידן מיועדת למתן כיסוי לא רק לאובדן גמור אלא גם לשיפוי נזקים אחרים לרכב, ועל כן אין כל בעייתיות עם האי-סימטריה עליה הצבענו לעיל. במקרים של שיפוי נזקים, מחוייבות המבטחות להשיב את מצבם של המבוטחים לקדמותו - וזאת על פי מלוא שווי החלקים שניזוקו והוחלפו או תוקנו. מכאן נטען, שלא נובע שיש לשלם למבוטח את מלוא שווי הרכב בקרות מקרה ביטוח של אובדן מוחלט. במלים אחרות, אין קשר בין השווי הממוצע של רכב שב"קוד הדגם" שנועד לצורך חישוב הפרמיה על כל רכיבי הכיסוי לבין שווי הרכב בשוק של הרכב המסויים שבוטח בפוליסה על ידם. היקף הכסוי שבפוליסה התקנית והקף חבותם בפוליסה זו הוא רק לגבי השווי הספיציפי ולא לשווי שב"קוד הדגם".

משמעות המונח "מלוא ערך הרכב"

16. לדעתנו, הפתרון לסוגיה זו מצוי ביציקת תוכן למונח "מלוא ערך הרכב" שבסעיף 6(א) לפוליסה התקנית. אין ספק שתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו1986-, או הפוליסה התקנית, אינן עומדות בסתירה לחוק חוזה הביטוח. סעיף 38 לחוק הפיקוח לעסקי ביטוח, התשמ"א1981-, קובע כי תקנות על פי סעיף זה (מכוחו הותקנו התקנות האמורות) לא יסתרו הוראה שאין להתנות עליה לפי חוק חוזה הביטוח.

סעיף 56 לחוק חוזה ביטוח הוא סעיף שאין להתנות עליו, בהתאם לסעיף 64 לחוק חוזה הביטוח, אלא לטובת המבוטח או המוטב. כך גם קובעות תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו1986-. מכאן שלא ניתן לקבל שום פרשנות לפוליסה התקנית שתעמוד בסתירה לחוק חוזה ביטוח, והדבר גם עומד בניגוד לכללי פרשנות מקובלים לדבר חקיקה, הקובעים חזקה, כי אין מחוקק המשנה מחוקק בניגוד לחוק המסמיך אותו.

17. משמע, לא ניתן ליצוק תוכן למונח "מלוא ערך הרכב" שבפוליסה התקנית, מבלי שסכום הביטוח יקבע במועד כריתת החוזה לכלי הרכב המבוטח ספציפית. מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח שגרם לאובדן מוחלט הוא פונקציה של סכום זה. אילו המבטחות היו קובעות ערך זה כחלק יחסי משווי ממוצע של "קוד הדגם" או של השווי במחירון - היתה למונח "מלוא ערך הרכב" משמעות על פי הערך האמור שהיה נקבע ביום כריתת החוזה. כאמור, לעניין זה - אחת היא אילו סכום הרכב היה נקבע כסכום בשקלים חדשים או כיחס ערכו למחירון או ל"קוד הדגם".

18. המסקנה מהאמור לעיל, ומההלכות שנקבעו בשני פסקי הדין שהובאו קודם, היא כי לו צויין סכום הביטוח בפוליסה או ערכו היחסי, הרי שבמקרה ביטוח של אובדן מוחלט, הסכום שיש לשלם למבוטח הוא מלוא ערך הרכב ביחס לסכום הביטוח כפי שנקבע במועד כריתת החוזה, או סכום השווה ליחס ערכו במועד כריתת החוזה, על פי השינויים שחלו במחירון או ב"קוד הדגם". אילו רצה המבטח לשלם סכום שונה היה עליו להביא דבר זה לידיעתו של המבוטח בפוליסה או במפרט שצורף לה, וזאת במסגרת חובתו לקיום החוזה בדרך נאותה ובתום לב ובמסגרת הגילוי הנאות המוטל עליו כלפי המבוטח, במועד כריתת החוזה ולא ביום קרות מקרה הביטוח.

לעניין זה נביא את דברי כבוד השופט מלץ בפס"ד כוכב:

"מנוסחו של הסעיף הנ"ל בפוליסה, שצוטט לעיל, לא עולה בשום פנים הפרשנות שמבקשת המערערת לייחס לו, דהיינו שסכום הביטוח הנקוב בפוליסה הוא 'סכום תקרה' וכי בפועל תשלם החברה רק את ערך המכונית ביום אובדנה, על פי שומה. אם התכוונה החברה לכך שזה יהא טיבו ומשמעו של הביטוח, היתה צריכה לאמר זאת במפורש ובמילים ברורות, ולא לסמוך על נוסח בלתי ברור ומעורפל. בעניין זה פועל כלל הפרשנות, לפיו יש לפרש פוליסה נגד מנסחה, דהיינו נגד החברה.

על פי הנוסח הקיים הסכימו הצדדים שהסכום הנקוב בפוליסה כסכום ביטוח ערך המכונית, וההנחה היא שהסכימו שזהו הסכום שישולם במקרה של אובדן." (ההדגשה הוספה).

המחירון

19. לטענת המבטחות, "קוד הדגם" מופיע אומנם במחירון, אך הוא נקבע במפרט הפוליסה רק ככלי עזר לשיטת מיון, אך לא נועד לבטא את שוויו של הרכב הספציפי המבוטח, או לקבוע בין הצדדים את "סכום הביטוח" במסגרת חוזה הביטוח שנכרת ביניהם. הראיה לכך, לטענתם, היא כי מחירון זה לא נקבע מעולם בפוליסה שבין הצדדים כבסיס לחישוב תגמולי ביטוח בקרות מקרה ביטוח של אובדן מוחלט. גם אילו היה חל מחירון זה בין הצדדים, אין לראות בו, לטענתן, יותר מאשר הערכה שמאית כללית - ובו הערכת שווי ממוצעת של כל כלי הרכב על פי סוגם (המבוטא ב"קוד הדגם"), ודינו כדין כל שומה של שמאי רכב אחר. בנוסף טוענות המבטחות, במחירון עצמו נקבע שהשווי הוא לא חד-משמעי וישנם פרמטרים שונים שמפחיתים משווי כלי הרכב הנקובים בו. לביסוס טענה זו נסמכות המבטחות על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי:

האחת, של כב' השופטת גרסטל בבר"ע 1046/96 (מחוזי תל אביב) מילשטיין נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו (7),529 בדונה בשאלת מחיקת הכותר של "סדר דין מקוצר" קבעה כי טענת חברת הביטוח ש"קוד הדגם" המופיע במחירון משמש כשיטת מיון וזיהוי כלי רכב ללא כל קשר לשווים נראית לה סבירה, "אך לא ראתה כל צורך להכריע בה" בהליך שהיה בפניה, וכך נאמר בפסק הדין:

"אין בפוליסה או ברשימה או בהצעת הבטוח כל הסתמכות או אזכור או הפניה למחירון לוי יצחק והעובדה ש"קוד הדגם" נזכר הן במחירון הנ"ל והן ברשימה, כשלעצמה, איננה ממלאה את החלל החסר בהעדר ההסתמכות הישירה על המחירון."

פסק הדין השני הוא של כב' השופט עדיאל בבר"ע 3327/97 (מחוזי ירושלים) אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד קירף, דינים מחוזי כרך לב (1), 400, פסק הדין ניתן במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים, מפי כב' השופט יואל צור מיום 30.11.97 (ת"א 12202/96), שבה דחה בית המשפט קמא את התנגדות המבקשת לצירוף מחירון כלי רכב של לוי יצחק, אשר הוגש על ידי המשיבה לשם הוכחת ערך המכונית נשוא הדיון.

בית המשפט המחוזי דחה את קביעת בית המשפט קמא אשר קבע כי:

".. מזה שנים משמש המחירון כמסמך עליו מסתמכים ביהמ"ש בפסקי דינם ובהחלטותיהם להוכחת מחירי המכוניות החדשות והמשומשות בארץ. בתור שכזה המחירון הפך מנהג, ואיך צורך לשוב ולהוכיחו".

וקבע כך:

"אינני סבור שניתן להכשיר "מנהג", אם קיים כזה, בדבר הגשת ראיה בניגוד לדיני הראיות. נראה שכוונת בית המשפט קמא היתה לכך שמדובר במידע שהוא בגדר ידיעתו השיפוטית של בית המשפט ועל כן איננו צריך ראיה. גישה זו איננה מקובלת עלי. ...אינני סבור שמחירון כלי רכב, כפי שהוא מפורט במחירון של לוי יצחק, הוא בגדר מידע בסיסי המצוי בתחום ידיעתו האישית של כל אדם משכיל, ולא ניתן לראות בו כעובדה שהיא מן המפורסמות שאינה צריכה ראיה. לפיכך אני מקבל את הערעור ומבטל את החלטת בית משפט קמא, ככל שהיא נוגעת להצגת המחירון כראיה".

20. בשני פסקי דין אלה, לא הוכרעה השאלה השנויה במחלוקת - האם קבעו הצדדים ביניהם סכום ביטוח במסגרת חוזה הביטוח למקרה של אובדן מוחלט. לעומת זאת, לא קשה להצביע על מספר לא מבוטל של פסקי דין (ונביא להלן רק מקצת מהם) העוסקים בסוגיה זו עצמה, במיוחד במקרים שבהם הובאו בפני בית המשפט ראיות בדבר שווי הרכב. בפסקי דין אלה נקבעו הלכות באשר לחובת הגילוי של חברות הביטוח, ונפקות העדר הגילוי הנאות במועד כריתת החוזה על זכותן של המבטחות שלא לשלם תגמולי ביטוח על פי שווי הרכב במחירון. כן התייחסו פסקי דין אלה לכך שהדבר לא בא לביטוי בהפחתת הפרמיה ששולמה על ידי המבוטח. נביא מעט מההלכות שנקבעו בפסקי דין אלה:

כב' השופט גורן ה"פ 850/93 (מחוזי תל-אביב) קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נגד חברת השמירה בע"מ דינים מחוזי כרך כו' (7), 522, אומר:

"כוונת הצדדים, בקביעת המחירון כמדד, היתה ליצור מדד פשוט וקל לחישוב, על מנת להימנע מהצורך לפנות לשמאים ולמוסכים. כמו כן מדובר בעיסקה בהיקף גדול יחסית ועל כן מדד פשוט ויעיל, הכרחי במקרה זה"

כב' השופטת מרוז בת"א (שלום אשדוד) 1985/96 פרי חברון נגד עילית חברה לביטוח בע"מ, תקדין-שלום כרך 96(3) עמ' 1138, קבעה כי המחירון משקף "מחיר שוק" של "רכב ממוצע" ומתייחסת להחלטתה של כב' השופטת גרסטל ואומרת:

"אינני סבורה שיש בהלכות שנקבעו שם כדי לשנות ממסקנותי. פסקי הדין שאוזכרו ע"י ב"כ הנתבע, עניינם מחיקת כותר " סדר דין מקוצר" בנימוק שעול ההוכחה בדבר שוויה של מכונית שניזוקה - חל על כתפי התובע. כאמור, אין במסקנתי דלעיל משום סתירה להלכה זו, אם כי ההלכות שנקבעו, כאמור מתייחסות בעיקרן לעול ההוכחה המוטל על התובע בתביעה בסדר דין מקוצר."

כב' השופטת טהר שחף בת"א 4658/96 (שלום באר-שבע) פנחס ועקנין נגד סהר חברה ישראלית לביטוח ואח', דינים שלום כרך ח, 570, קובעת:

"השמאי נחקר על מה שנתן ואף שאיני מקבלת שיטתו כאילו אין תובעים ירידת ערך אלא אם נתקבל פיצוי, שטענה זו אינה עומדת במבחן ההגיון, לא מצאתי כי יש לפסול שיטתו להסתמך על מחירון הרכב המצוי והשגור, וסופו של דבר יש לקבוע מחיר הרכב על פי המחירון...".

ואלה דבריו של כב' השופט הווארי בת"א 1295/95 (שלום נצרת) סייד עבד אלכרים מחמוד נגד דולב חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כרך ז', 337:

"במקרה שלפנינו לתובע היה רכב מסוג אודי 90 מודל 91 (ראה נ/1),ששוויו בעת ביצוע הגניבה היה 63,000 ש"ח לפי המחירון של יצחק לוי. מקובל וידוע כבר מזה שנים ששוויו של רכב מסוג מסויים נלקח מהמחירון של יצחק לוי, ואם הנתבעת טוענת כי שווי הרכב פחת מאז תחילת הביטוח ועד ליום הגניבה, עליה להביא ראיות אשר יצביעו על ירידת ערכו של הרכב הנידון מאז תחילת הביטוח. הנתבעת במקרה שלפנינו לא הביאה שום הוכחה כי לרכב הנידון ארעה תאונה כלשהי מאז תחילת הביטוח או שרכב זה פחת ערכו מסיבה כלשהי, ולכן יש לראות את התובע כמי שהוכיח את נזקו לפי המחירון של לוי יצחק (ראה בענין זה ע"א 196/88 כלל בע"מ נגד הפועלים ואח' פד"י מו (1) 756, וכן ע"א 195/89 שמיר נ. ניסן יאיר ואח' פד"י מו (5) 673), לפיכך התוצאה היא, שיש לדחות טענה זו.

הנתבעת טענה בסיכומיה כי היא גבתה הפרמיה לפי המחירון של לוי יצחק, וזאת בכדי לגבות פרמיה אחידה עבור רכבים ממודלים דומים או זהים בכל הארץ, אולם לטענתה אין במחירון זה משום הוכחה משפטית כדבעי של ערך שוק לרכב התובע. טענה זו עם כל הכבוד יש לדחות, הרי לא יתכן והדבר לא מתקבל על הדעת שהנתבעת תגבה פרמיה מהתובע לפי המחירון של לוי יצחק, אולם בעת התשלום לתובע, המחירון של לוי יצחק אינו שווה כלום. ההגיון והשכל הישר מלמדים כי מי שמעונין להתבסס על המחירון של לוי יצחק חייב להתבסס עליו באופן הדדי ולא באופן חד סיטרי. הנתבעת הודתה בסיכומיה כי היא גבתה מאת התובע הפרמיה עפ"י המחירון של לוי יצחק, ולכן היא חייבת לשלם לו את פיצויו לפי המחירון של לוי יצחק, אלא אם היא מביאה כאמור בפני בית המשפט הוכחות המצביעות על ירידת ערך הרכב מאז תחילת הביטוח."

וכב' השופט דן ארבל בת"א (שלום תל אביב) 51377/94, אלפסי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כרך ה', 770, קובע:

"הפיצוי המשולם הינו על פי המחירון המקובל, אשר מביא כבר בחשבון את מידת סחירותו של הרכב, ועל כן מה שמקבל המבוטח הינו מחיר השוק, ואין חברת הביטוח זכאית להתחשב מעבר לכך בשאלת סחירותו או אי סחירותו של רכב זה או אחר"

21. אינני רואה צורך לקבוע מסמרות בסוגייה זו ולהכריע בה. סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח קובע שגם בפוליסות שהן בהתאם לשווי הנזק עד לתקרת סכום ביטוח, כפי שטוענות המבטחות, סכום הביטוח יהיה הסכום שנקבע במועד כריתת החוזה צמוד למדד המחירים לצרכן, או למדד אחר שקבעו הצדדים ביניהם.

סכום הביטוח הוא השווי המגולם ב"קוד הדגם"

22. לפיכך, משלא קבעו המבטחות סכום ביטוח, בפוליסה של הרכב הספציפי, הרי, יש לדעתנו להציב במקומו בפוליסה - כתוצאה מהתנהגות המבטחות עצמן - את השווי המלא הגלום ב"קוד הדגם", חרף היותו שווי ממוצע, וסכום זה יהיה צמוד לשינויים שחלו באותו "קוד דגם" במהלך תקופת הפוליסה, עד ליום קרות מקרה הביטוח של אובדן מוחלט. כאמור, הצדדים רשאים לקבוע כי המחירון או כל אומדן אחר יכולים לבוא במקום מדד המחירים לצרכן על מנת לשום את שווי הנכס המבוטח במהלך תקופת הפוליסה ובמועד קרות מקרה הביטוח, ובלבד שהדבר הובא לידיעת המבוטחים במועד כריתת החוזה באופן הברור ביותר. כלומר, על פי ההלכה שקבע השופט מלץ בפסק הדין כוכב, דברים מסוג זה יש לקבוע במפורש ובמלים ברורות ולהימנע מערפול וחוסר בהירות. קביעת "קוד הדגם" יצרה במקרה זה, כפי שהמבטחות מפרשות את ציונו במפרט הפוליסה, לערפול וחוסר בהירות.

ברירת המחדל של המחוקק, היא הצמדה למדד המחירים לצרכן, אך המבטחות נהגו להצמיד את שווי הרכב לשינויים שחלו בשוק ואשר באים לביטוי גם במחירון וממילא גם ב"קוד הדגם". לפיכך, נראה כצודק לקבוע כי שינויים אלה יחולו גם בין הצדדים, בין אם השינויים הם לטובת המבטח או לטובת המבוטח - וזאת עד ערב קרות מקרה הביטוח שגרם לאובדן מוחלט.

23. מבלי לפגוע באמור לעיל, יצויין כי במקרים בהם אירע מקרה ביטוח של אובדן מוחלט לכלי רכב חדשים ללא בעלויות נוספות ו/או בשימוש מוגבר ו/או כל פרמטר בו השתמשו המבטחות בחישוב הפיצוי המופחת - נוהגות המבטחות לשלם למבוטחים את מלוא השווי הממוצע של "קוד הדגם" או של השווי שהופיע במחירון ולא את מלוא השווי הספציפי של אותו רכב שהיה מבוטח. אין הן נוהגות לבצע "שומת נזק" ספציפית - לרכב עצמו, לאחר קרות מקרה ביטוח שהוא גניבה, וכאילו לעולם ערכם של כל כלי הרכב בשוק, לרבות רכבים חדשים שלא מתקיימים בהם הפרמטרים הנקובים במחירון להפחתה, אינו מעל למחיר המחירון או מחיר "קוד-הדגם". המבטחות לא פנו למבוטחים וביקשו לדעת האם לטענת המבוטחים ערכו של רכבם היה גבוה מהמחירון או מ"קוד הדגם" אף שלכאורה תביעה להשבת תגמולי ביטוח נערכת על ידי המבוטח. משמע, בפועל, הן שילמו במקרי אובדן מוחלט של רכבים מסוג זה את השווי הממוצע ולא ביצעו שומה ספציפית לאותו רכב שנגרם לו אובדן מוחלט, ואינן יכולות להצביע על תשלום סכום תגמולי ביטוח למבוטחים אלה העולים על המחירון או על השווי שבקוד הדגם.

24. לא יהיה זה מיותר לציין, שבאובדן מוחלט שנגרם כתוצאה מגניבה, ואלה הם המקרים בהם מדובר בדרך כלל בתלונות שהוגשו למפקח על הביטוח, אין בכלל למבטחות אפשרות ראויה לביצוע "שומת נזק" של הנכס. לאחר גניבת הרכב, אין נכס לנגד עיניו של השמאי, וספק אם הערכת הנכס שנגנב נעשית על ידי המבטחות במקרה זה על ידי שמאי רכב, למעט במקרים בהם מתעוררת שאלה ירידת ערך עקב תאונת דרכים שנגרמה לרכב שנגנב. אגב, ראוי לציין שהפחתה זו היא בדרך כלל לא לגבי תאונת דרכים שנגרמה במהלך חיי הפוליסה, אלא לגבי תאונות שהתרחשו לפני תחילת תוקפו של חוזה הביטוח שבין הצדדים. כלומר, השומה הנעשית על ידי המבטחות במקרה גניבה היא תיאורטית בלבד, על פי נתוני הרכב בלבד ולא לאחר בדיקתו של הרכב ומצבו ערב קרות מקרה הביטוח.

25. מכאן, שבהתנהגות זו, המבטחות עצמן תרמו למצב בו כלל ציבור המבוטחים האמין כי קיים נוהג בחברות לבטח את הרכב בסכום השווה למלוא שווי "קוד הדגם" או המחירון ביום כריתת החוזה וכי ביום קרות מקרה הביטוח ישולמו תגמולי ביטוח באובדן מוחלט על פי סכום זה, כשהם צמודים לשינויים בו.

26. מהאמור לעיל, עולה כי המבטחות מבקשות להיבנות משתי טענות:

א) האחת - כי בהעדר סכום ביטוח ספציפי בפוליסה של המבוטח, אינן חייבות לשלם "סכום שיפוי מוסכם", כי אין זו פוליסה מסוג זה;

ב) והשניה - כי אין לחייבן בתשלום השווי הקבוע במחירון, או ב"קוד הדגם" הואיל וזה שווי שוק ממוצע של רכב מסוג הרכב הספציפי שבוטח, ואפילו המחירון היה קבוע בין הצדדים להערכת השווי, הרי במועד קרות מקרה הביטוח, הן רשאיות להפחית משווי זה את כל הפרמטרים הקבועים באותו מחירון עצמו. רק הסכום המתקבל לאחר הפחתה זו הוא תקרת התחייבותן, ולא יותר.

שתי טענות אלה לא יכולות לדור בכפיפה אחת אם במבוטח עסקינן. אם הפוליסה היא לא לסכום שיפוי מוסכם, מדוע ישלם המבוטח פרמיה שחושבה, לגבי חלקה לכיסוי האובדן המוחלט, על פי סכום השווי הממוצע ב"קוד הדגם" אם אינו סכום שיפוי מוסכם?. אם הפוליסה היא עד תקרת סכום ביטוח, מדוע עליו לשלם פרמיה לפי תקרת סכום ביטוח שלעולם לא יזכה לקבלה, גם לא במקרה של אובדן מוחלט?

וזאת, מעבר לשאלות האחרות של חובת הגילוי הנאות למבוטחים ויידועם בדבר הקף החבות של המבטחות במועד כריתת החוזה מהו אותו סכום שישולם בקרות מקרה ביטוח של אובדן מוחלט, מה הם הפרמטרים שיגרמו להפחתה ושיעורם.

על המבטחות מוטלת חובה לפעול בהגינות, ביושר, בשוויון ובתום לב

27. המבטחות חייבות בחובת הגינות, שוויון, יושר, תום לב וסבירות בהפעילן הוראות אלה - הן במועד כריתת החוזה והן במועד תשלום תגמולי ביטוח למבוטחים. חובה זו נגזרת מהמובן ההגיוני והסביר שניתן להיקף הכיסוי והיקף החבות על ידי המבוטחים, אלא אם הדברים הובאו בבירור לידיעתם, במועד כריתת החוזה.

כבר כיום, חלק מהחברות, מודיעות, בצורה כזו או אחרת, למבוטחים כי רכבם לא יבוטח במלוא השווי הממוצע הנקוב במחירון, והן קובעות את ערכו היחסי לעומת המחירון. מנגד, הן אף מפחיתות בשיעורי הפרמיה שייגבו ממנו, על פי מפתח הקבוע להפחתה כנגד שיעור ההפחתה ממחיר המחירון. בגילוי נאות מסוג זה, יכול המבוטח לכלכל את צעדיו ולהחליט באיזו מבטחת יבחר.

עיסקת ביטוח, היא ראשית לכל, עיסקה כלכלית המתקבלת על הדעת כפי שבעלי עסק היו עושים. לא מתקבל על הדעת, שמבוטח היה מסכים, אילו ידע מראש, לשלם פרמיה (גם אם מדובר רק בחלקה היחסי) המחושבת על פי שווי ממוצע, הגבוה מערכו של רכבו ואינו מבטא את ערכו של הנכס אותו הוא מבקש לבטח, ולקבל, בקרות מקרה הביטוח סכום שונה מהסכום האמור כי רכש בעצם פוליסה "עד תיקרה". המבוטח לא ידע על ניתוק הקשר לו טוענות המבטחות בין הפרמיה שנגבתה ממנו לבין מלוא השווי הממוצע שבקוד הדגם במקרה של אובדן מוחלט.

כנגד חובת הגילוי של המבוטח לגלות כל עובדה או מידע שיש בהם כדי להשפיע על מבטח זהיר בהחלטתו לבטח את הנכס, להאיר עובדות מהותיות ולתת תשובות מלאות כנות ונכונות לשאלות המוצגות בפניו על ידי המבטח, יש גם למבטחות חובות. חובת הגילוי האלמנטרית של המבטח היא להודיע למבוטח, במועד כריתת החוזה, מהו הכיסוי שקיבל על עצמו המבטח, מה היקף חבותו לכיסוי שקיבל ותקרת אחריותו. על המבטחות היתה מוטלת החובה ליידע את המבוטחים הן בדבר השוני שבין שני סוגי הפוליסה ולהבהיר כי המבוטחים רכשו פוליסה שהחבות בה היא רק "עד תיקרה" ולהבהיר את השוני שבין השווי הממוצע שב"קוד"-הדגם שהופיע בפוליסה לבין הסכום שישולם להם בפועל, וכי המחירון אינו משמש כ"מדד" לשינויים שיחולו בשווי הרכב המבוטח.

28. נצביע על מספר פסקי דין שניתנו בעניין חובת ההתנהגות של המבטחות כלפי המבוטחים, המתחייבת הן בשל המפגש בין מי שאינם שווים לעת כריתת חוזה הביטוח וכי בדו-משמעות יש לפרש את החוזה כנגד מנסחו שהוא כלל שנועד לאזן את אי האיזון ששהיה במועד הכריתה. בדו משמעות נסתרת החבויה בחוזה, יש לפרש את החוזה לטובת המבוטח. (ראה ע"א 3124/94 אגודה שיתופית בית הכנסת נ. סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ(3), 281 בפסק דינו של השופט חשין).

בע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. הפועלים ליסינג בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (1), 756, ביקשה חברת כלל לשלם עבור מעמיס, את שוויו הראלי כפי שהיה במועד קרות מקרה הביטוח, ולא את סכום הביטוח שצויין בפוליסה. כב' השופט מלץ, הגיע למסקנה למרות שמדובר בפוליסה לפי סעיף 56(א) - פוליסה לשיפוי לפי שווי הנזק - כי שוויו של המעמיס לפני קרות מקרה הגניבה יחשב כסכום הביטוח, הואיל והמעמיס נגנב שלושה שבועות לאחר שסוכנות הביטוח קבעה את סכום הביטוח והחברה לא התנערה מקביעת סכום זה.

החברה טענה כי היא רשאית בעת תשלום תגמולי הביטוח לקבוע את השווי הראלי של הנכס במועד קרות מקרה הביטוח. על כך אומר כבוד השופט גולדברג את הדברים הבאים:

"מסכים אני כי המדיניות השיפוטית הראויה היא שלא להתיר לחברות הביטוח לפתוח דיון שתכליתו להראות כי שווי הנכס בעת שנעשה הביטוח, לא היה כפי שנקוב בפוליסה, וסבורני כי חזקה היא שהשווי מבוטא על ידי סכום הביטוח. חברת הביטוח גבתה את דמי הפרמיה על פי סכום הביטוח, ומנועה היא עתה מלטעון אחרת.... ו'אין הדעת סובלת שתיתכן דרישה להתאמת סכום הביטוח לאחר שאירע מקרה הביטוח' (ד.מ. ששון "דיני ביטוח"(הוצאת שוקן, תשמ"ט, עמ' 155). שהרי ההתאמה האמורה, אילו נעשתה בשעתה, היתה גוררת אחריה ממילא, גם הפחתה מתאימה של דמי הביטוח, ואין להתיר מצב בו לא עשתה חברת הביטוח שימוש בזכותה על פי סעיף זה טרם קרות אירוע הביטוח, ואף על פי כן תוכל לאחר מעשה לטעון כי שווי הנכס היה, כבר בעת שבוטח, נמוך מסכום הביטוח שעל פיו גבתה את דמי הביטוח. בעניינו לא דרשה חברת הביטוח, לפני קרות אירוע הביטוח, את התאמת סכום הביטוח לשווי הנכס, ולפיכך אין לאפשר לה לסתור את החזקה ששווי הנכס בעת שבוטח, מבוטא בסכום בו נקבה היא עצמה, ושעל פיו נקבעו דמי הביטוח.

בקובענו חזקה זו איננו הופכים את הפוליסה שבסיסה הנזק שנגרם למבוטח, לפוליסה של שיפוי מוסכם, בה דן סעיף 56(ד) לחוק. שכן אין חברת הביטוח מנועה מלהביא ראיות בדבר ירידת ערך הנכס מיום עריכת הפוליסה ועד למקרה הביטוח. ירידה כזו יכולה לנבוע מגורמים שונים כגון בלאי, פחת, ותאונות -שאירעו לאחר יום הביטוח וקדמו לאירוע הביטוח בו מדובר. אלא שבמקרה זה לא הובאו כל ראיות בדבר ירידת ערך מיום עריכת הפוליסה ועד למקרה הביטוח."

בע"א 4819/92, אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר, פ"ד מ"ט (2) 719, מתייחס הנשיא שמגר לסוגיית הגילוי הנאות בכמה מקומות בפסק הדין:

"הדרישה לבהירות נוסח החוזה מתבטאת ביתר שאת כאשר מדובר בסיוג של חבות חוזית. במקרה כזה הוא חייב להיעשות באופן מפורש, בולט וברור.

.... מטעם נוסף זה נהוג לראות בחוזה הביטוח חוזה המחייב, הווי אומר, לא רק שנדרש מן הצדדים שיפעלו בגילוי לב יותר מסוגי חוזים אחרים, אלא גם מקפידים איתם בכל הנוגע לדיוק ולדווקנות בניסוח הדברים וכמובן גם בכיבודם. כפי שנובע מן האמור לעיל, עקרון גילוי הלב איננו חד-צדדי. אמנם, ברגיל המבוטח הוא שמתבקש למלא את הצעת הביטוח ולענות על השאלות הכלולות בה, אך תחולתה של החובה היא על שני הצדדים לחוזה כי הוא מטיל עליהם חבויות הדדיות (ראו ששון, בספרו הנ"ל, בעמ' 44). כשם שהמבוטח לא יכול להיבנות, במימוש זכותו הלכאורית, על מצג שווא של עובדות או הסתרת מידע מטריאלי לחוזה, כך לא יכול המבטח להנפיק פוליסה שלא בהתאם להצעה או להוסיף סייגים שמשליכים על היקף חבותו בלא ידיעת המבוטח ובלא הסכמתו.

עיקרון גילוי הלב זכה להתייחסות מיוחדת בחוק חוזה הביטוח.....

שתי החלופות צריכות להיקרא כמכוונות לאותה מטרה: מניעת הבלעה של תנאי או סייג. עניין הבאתו של סייג בפוליסה ליד הנושא שהוא נוגע לו, צריך להתפרש מבחינת רוחו ומגמתו בדומה להבלטה המיוחדת שהיא החלופה השנייה.

.......

סיכומה של נקודה זו, חברת הביטוח המבקשת לסייג את גבולות חבותה, מחובתה להבטיח שהמבוטח אכן יוכל להיות מודע לסייגים אלו. ..אין די להתנות את חבות החברה במקום שיגרתי כלשהו שבפוליסת הביטוח בין "האותיות הקטנות" הרגילות."

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 77/96 קאפי דוד נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כרך כו' (8), 360) נקבע, כי הגיעה השעה להחיל על חברות הביטוח חובות מן המשפט הציבורי:

"למעלה מן הענין נעיר, כי בפסיקה מסתמנת תנועה מתמדת של נורמות מכיוון המשפט הציבורי אל עבר המשפט הפרטי (ולענין זה מאמרו המאלף של פרופ' א. ברק, 'זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי' ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי בעריכת פרופ' י' זמיר, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ג1993-). אכן יתכן והגיעה השעה להחיל על חברות הביטוח חובות מן המשפט הציבורי, שכן אלה נהנות מזכויות יתר במשפטנו (ר' רע"א 3577/93 הנ"ל, שם בעמ' 87) והרי בצידה של הזכות מצויה תמיד החובה ".

המבטחות הפרו את חובת הגילוי הנאות כלפי המבוטחים

29. המבטחות בהתנהגותן בסוגייה זו הפרו את חובת הגילוי הנאות כלפי המבוטחים, בכך שלא ערכו שומה לרכב במועד כריתת הביטוח, לא יידעו את המבוטחים כי תגמולי הביטוח שישולמו להם במקרה של אובדן מוחלט יהיו בהתאם לשומה שתערך רק לאחר קרות מקרה הביטוח וכי תגמולי הביטוח שישולמו להם בקרות מקרה ביטוח של אובדן מוחלט יהיו ללא קשר לפרמיה ששולמה.

לא זאת אף זאת. כל מבטחת קבעה לעצמה את הפרמטרים להפחתה, וזאת בחוסר עקביות הן בשיעור שניתן לכל פרמטר והן בסוגי הפרמטרים שהובאו בחשבון. כאמור, חלקן חישבו פרמטרים אלה על פי שווי הרכב הספציפי בשוק, אחרות לפי ערכו אצל סוחר במגרש מכוניות בהתחשב בפרמטרים אלה, וחלקן חישבו את ההפחתה משווי הרכב במחירון לפי השיעור הנקוב לצד כל פרמטר במחירון.

30. לצורך ההכרעה בתלונות אלה אניח קיומו של תנאי מכללא בין הצדדים, לפיו ביום כריתת החוזה נקבע סכום ביטוח ביניהם השווה לערכו היחסי של הרכב הספציפי ממחירון או מ"קוד הדגם" (בין כסכום שיפוי מוסכם ובין כסכום תקרה). לפיכך, יש להציב כשווי הרכב בפוליסה במועד כריתת החוזה, את השווי הממוצע המלא שב"קוד הדגם" ששימש בסיס לחישוב הפרמיה בפוליסה - כשסכום זה צמוד לשינויים שחלו בו במהלך תקופת הפוליסה ולחייב את המבטחות לשלם, במקרה של אובדן מוחלט, תגמולי ביטוח מלאים על פי סכום זה - ללא הפחתות.

31. בשנה האחרונה ניתנו שני פסקי דין שעסקו ישירות בסוגייה הנידונה בהכרעה זו:

בת"ק 2527/97 (שלום חיפה) סעדון נגד אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כרך י"א, 349, קבע כבוד השופט עמית מבית משפט השלום בחיפה:

"עולה לכאורה כי הנתבעת פעלה כדין שעה שחישבה את שוויו הממשי של הרכב על פי ההפחתות הנוהגות במחירון ובשוק הרלוונטיים. עם זאת, הגעתי למסקנה כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב כלפי התובע. מתברר כי לצורך חישוב פרמיית הביטוח אין הנתבעת מייחסת חשיבות למספר הבעלים שהרכב עבר והיא גובה את הפרמיה בהתאם למחיר המחירון של הרכב ללא ההפחתה הנדרשת בפריט זה קשה להלום מצב, בו לצורך חישוב הפרמיה בעת כריתת חוזה הביטוח מתעלמת הנתבעת ממספר הבעלויות של הרכב, אך ביום פקודה, כאשר ארע מקרה הביטוח, מחשבת הנתבעת את שווי הרכב על פי מספר הבעלויות....

אם סבורה הנתבעת כי מספר הבעלויות ברכב הוא פרט מהותי, שומא עליה לכלול פרט זה בין הפרטים שהמבוטח נדרש להצהיר עליהם לצורך קביעת הפרמיה. כך עשתה הנתבעת בעניין הקילומטראז' שעבר הרכב... וכך עליה לעשות לגבי כל פריט אשר יש בו כדי להפחית משווי הרכב לצורך חישוב תגמולי הביטוח.

ובקיצור - צריכה להיות קורלציה בין הנתונים המשמשים לקביעת ערכו של הנכס המבוטח לצורך חישוב פרמית הביטוח, לבין הנתונים המשמשים לקביעת ערכו של הנכס בעת קרות האירוע הביטוחי""

כבוד השופטת גולן מבית משפט השלום באשדוד קבעה בת"ק 1315/98 ונונו מוריס נגד הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ (טרם פורסם):

"לא יתכן שלצורך גביית כספים ממבוטח יחושב ערך רכב בצורה מסוימת ואילו לצורך החזר כספים למבוטח ישנה הרכב את ערכו....לא יתכן כאמור, מצב שבו חב' הביטוח תפעל בחוסר תום לב כשהיא מחשבת את הפרמיה בעת כריתת חוזה הביטוח ומתעלמת ממספר הבעלויות של הרכב, אך ביום התשלום כאשר ארע מקרה הביטוח היא מתחשבת בפרמטרים אלו על מנת להוריד את שווי הרכב "

לאמור בפסקי דין אלה ניתן להוסיף גם את פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט ארבל, נשיא בית המשפט השלום בתל אביב, בת"א 51377/94, אלפסי נ' אריה חברה לביטוח, דינים שלום כרך ה', 770 :

" דעתי [היא], כי אין לראות בבקשתו להביאו למצב שלפני קרות האירוע, וזאת בהתאם לפוליסה שנוסחה על ידי המבטחת - כמתנה. העובדות שהוכחו, כי הרכב הינו בעל סחירות נמוכה, עבר 4 בעלים, מד האוץ מראה 95,000 ק"מ והתובע ניסה למכרו, קרי, הוא אינו רוצה ברכב, אינן רלוונטיות, שכן החברה לא ראתה בהן קריטריונים לתחשיב גובה הפרמיה והכיסוי הביטוחי בעת ניסוח הפוליסה. מכאן, שאינן מהוות שיקול לאופן הפיצוי וגובהו עם קרות האירוע הביטוחי, ואף אין תנאי כזה."

אין בהכרעה פגיעה בצדק כלפי המבטחות

32. החלטה זו, אין בה משום פגיעה בצדק כלפי המבטחות, הואיל והשווי הממוצע של רכב, הגלום ב"קוד הדגם" לא מבטא במדויק את ערכו של כל רכב. לעתים, נפגע מכך המבוטח - ששויו של רכבו גבוה מהשווי הממוצע, ואשר גם לו שילמו המבטחות את תקרת הסכום שב"קוד הדגם" ולעתים נפגעות מכך המבטחות - שסכום הביטוח שתשלמנה, גבוה מערכו האמיתי של הרכב שביטחו. חיוב המבטחות בתשלום סכומים אלה עשוי להתקזז, כנגד גביית פרמיית יתר (בחלקה היחסי של הפרמיה לכיסוי אובדן מוחלט) וכנגד תשלום תגמולי ביטוח נמוכים לבעלי הרכב שערך רכבם הספציפי היה גבוה יותר מהשווי הממוצע. הדברים מתאזנים פעם לטובת המבוטחים ולרעת המבטחות - ולהיפך, פעם לטובת המבטחות ולרעת המבוטחים.

ההכרעה האופרטיבית ותחולתה

33. אשר על כן, ובהתאם להוראות סעיף 62(א) לחוק הפיקוח אני קובעת כי התלונות שהוגשו למפקח על הביטוח נמצאו מוצדקות. על המבטחות לשלם למתלוננים את מלוא תגמולי הביטוח כפי שנקבעו על ידם ללא הפחתות. התשלום יהיה צמוד וישא ריבית כחוק מהיום בו היה על המבטחות לשלם את תגמולי הביטוח לפי חוק חוזה הביטוח, ועד למועד התשלום בפועל בהתאם להכרעה זו.

החלטה זו תחול על כל מי שהגיש תלונה למפקח על הביטוח, אפילו אם הגיש בנתיים תביעה לבית משפט, אם הדיון בה טרם החל, וזאת, בהתאם להוראות סעיף 60(ב) לחוק הפיקוח, מהטעם שבירור נושא זה הצריך קבלת החלטות עקרוניות באגף המפקח על הביטוח טרם ההכרעה בהן, כיוון שמדובר בסוגייה הנוגעת לכל ענף ביטוח רכב (רכוש).

ההכרעה בעניינם של יתר המבוטחים, המצויים בהליכים משפטיים עם המבטחות, שהדיון בהם כבר החל - תיעשה על ידי הערכאות המשפטיות הדנות בעניינם.

יתר המבוטחים שקיבלו את כספי תגמולי הביטוח מהמבטחות, ולא הודיעו כי הם מקבלים אותם כסכומים שאינם שנויים במחלוקת, יש לראותם כמי שהסכימו לקבל את הפיצוי המופחת וויתרו על דרישתם לקבלת תגמולי ביטוח מלאים.

34. על החלטה זו ניתן לערער תוך 45 יום מיום קבלתה לבית המשפט המחוזי, כאמור בסעיף 102 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א - 1981.

בכבוד רב,

עו"ד רחל רטוביץ,

סגן בכיר לממונה על שוק ההון, הביטוח והחסכון