מבוטח שנדרש לשלם את מחיר טעות המבטחת
20 באוגוסט 2000, י"ט באב התש"ס
לכבוד,
ממונים על פניות הציבור בחברות הביטוח
א.ג.נ.,
שלום רב,
הנדון: הכרעה בעניין גביית דמי ביטוח במקרה של טעות בקביעת דגם הרכב המבוטח
1. ליחידה לתלונות הציבור הגיעה תלונה בגין דרישתה של חברת ביטוח ממבוטח לשלם תוספת דמי ביטוח וזאת כחודש לפני שנסתיימה תקופת הביטוח. תוספת התשלום נדרשה היות והתברר בדיעבד לחברת הביטוח כי הרכב שביטחה היה מדגם זול יותר (בהתאם לקוד הדגם שפורט בהצעה) לעומת הדגם של הרכב שאותו נתכוונה לבטח.
לידיעתכם, מצאנו כי חברת הביטוח לא היתה זכאית לדרוש מהמבוטח את תוספת תשלום דמי הביטוח ועל כן הכרענו את התלונה כ"מוצדקת" ולהלן תמצית ההכרעה.
2. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לשאלה האם המבוטח חתם על הצעת הביטוח. הצעת הביטוח לא הועברה לעיוננו, אך מכל מקום שאלה זו אינה צריכה לעניין העקרוני, היות וגם אילו חתם המתלונן על ההצעה, איננו סבורים כי יש ביכולתו של מבוטח לדעת מהו הדגם הנכון המתאים לסוג הרכב המבוטח בפועל.
פרט זה נרשם בהצעת הביטוח על ידי סוכן הביטוח, והוא מכוח אחריותו המקצועית, אמור לוודא כי פרט זה יהיה תואם לסוג הרכב לגביו הוא מתווך בעיסקת הביטוח.
לא למותר לציין, כי אם קיים ספק בליבו של סוכן הביטוח, ראוי שיברר אותו למול רשיון הרכב שבידי המבוטח אותו יכול היה לקבל ללא כל קושי, או בכל דרך אחרת.
3. היות והנסיון מלמד כי המדובר בידיעות המצויות בתחום מומחיותם של העוסקים בביטוח, מי שיכול היה לזהות את הטעות ואולי אף למנוע אותה מראש, היה אם כן, סוכן הביטוח או חברת הביטוח. חברת הביטוח יכלה לעשות כן אם היה לרכב בעבר מקרה ביטוח ובמהלך סילוק תביעה הועבר רשיון הרכב לעיונה.
לתוצאה זו ניתן גם להגיע בהסתמך על סעיף 8 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א1981- הקובע
שפרט מהותי שהמבטח ידע או יכול היה לדעת, אינו מזכה אותו בתרופות הקבועות בסעיף 7
לאותו חוק הדן בתוצאות אי גילוי של עניין מהותי.
4. היות וממילא, עד למועד דרישת תוספת דמי הביטוח לא ארע מקרה ביטוח של אובדן מלא, לא מצאנו מקום להידרש לסוגיה מהו סכום תגמולי הביטוח אותם היה על המבטחת לשלם אילו התרחש מקרה כזה.
5. עמדת חברת הביטוח כי לפנים משורת הדין היא מוכנה לחייב את המבוטח רק בתשלום מחצית תוספת דמי הביטוח הרגילים - אינה נראית לנו ראויה בנסיבות העניין.
דגם הרכב שבוטח אכן לא היה דגם הרכב אליו התכוונו הצדדים כאשר התקשרו בעיסקת
הביטוח. ואולם, דמי הביטוח ששולמו על ידי המבוטח היו בשיעור המתאים לדגם הרכב שבוטח בפועל. היות ומקרה הביטוח של אובדן גמור לא ארע בתקופה הנדונה לא מצאנו כי נגרם נזק לחברת הביטוח ולפיכך לא ברור מדוע היא זכאית לקבל את תוספת דמי הביטוח בגין תקופה שכבר חלפה. גביית תוספת דמי ביטוח במקרה כזה עשויה להגיע כדי התעשרות שלא כדין.
זאת ועוד, היות והטעות נופלת לפיתחה של חברת הביטוח או של סוכן הביטוח שהינו שלוחה לעניין כריתת חוזה הביטוח - חברת הביטוח היא שצריכה לשאת בנזק שנגרם לה, היה ונגרם לה נזק כלשהו.
6. עוד טענה חברת הביטוח כי סוכן הביטוח נתן הסכמתו (בשם המבוטח) להסדר של תשלום מחצית תוספת דמי הביטוח. בהסכמה זו אין כדי לחייב את המבוטח שכן אף אם נניח כי הסוכן לא היה שלוח של חברת הביטוח בשלב כריתת החוזה, עדיין לא יכלה חברת הביטוח לקבל מהסוכן את הסכמתו כאמור. שכן במקרה כזה, היה צריך להתעורר בליבה חשש לניגוד עניינים מצידו של הסוכן, שהרי הוא, קרוב לוודאי, זה שטעה כאשר ציין את סוג הדגם השגוי בהצעת הביטוח אשר על בסיסה נערך חוזה הביטוח.
7. לפיכך הורינו לחברת הביטוח להשיב למבוטח את דמי הביטוח ששילם-במידה ואלו שולמו ואם טרם שולמו, לוותר על דרישה זו.
8. לידיעתכם, תלונות דומות שיגיעו אלינו יוכרעו על פי האמור בהכרעה זו. נודה לכם באם תוכן הכרעה זו יובא לידיעתם של יתר עובדי החברה וסוכני הביטוח.
בכבוד רב,
ארית שני-טל, עו"ד
היחידה לפניות הציבור
העתק:
גב' ציפי סמט - הממונה על שוק ההון ביטוח וחסכון, משרד האוצר
גבי לסט - מנכ''ל איגוד חברות הביטוח
עו"ד רחל רטוביץ - סגנית בכירה לממונה על שוק ההון, משרד האוצר