הלקוח זכה למרות שלא הפעיל את האזעקה

השופטת ד' ברק-ארז:

1. חברת ביטוח המבטחת תכולת דירה מתנה את תחולת הביטוח על תכשיטים שמצויים בדירה בהתקנת כספת, שתשמש לשמירתם. בדירתו של המבוטח מותקנת כספת כנדרש, אך ביום שבו התרחשה פריצה לדירה התכשיטים לא היו מוחזקים בה, אלא במקום אחר, שממנו הם נגנבו. הכספת עצמה לא נפרצה. האם חברת הביטוח חייבת בתשלום תגמולי ביטוח בנסיבות אלה, ואם כן, האם תחוב בתשלום כאמור בשיעור מלא או חלקי?

הרקע העובדתי

2. המשיב, אליהו סלוצקי (להלן: המשיב או המבוטח) ביטח את דירתו אצל המבקשת, חתמי לוידס (להלן: המערערת או המבטחת) במשך יותר מעשרים שנה בפוליסה שהתחדשה מדי שנה. בעת חידוש הפוליסה לתקופה של שנה נוספת שתחילתה ביום 1.3.2004, שהיא התקופה הרלוונטית לדיון, התווסף לפוליסה תנאי לפיו על המבוטח להחזיק את התכשיטים המבוטחים בכספת ביתית. כספת מסוג מתאים הייתה מותקנת בדירתו של המשיב.

3. ביום 27.10.2004 אירעה פריצה לביתו של המשיב בעת שהתכשיטים המבוטחים לא היו בכספת. הכספת לא נפרצה ואילו התכשיטים נגנבו, ולמשיב נגרם נזק בסך של 245,000 שקל (בצירוף הפרשי ריבית והצמדה) מגניבת התכשיטים. בנסיבות אלה סירבה המבטחת לשלם את תגמולי הביטוח. ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניין זה, כמפורט להלן, נסבו על שאלת זכאותו של המבוטח לתגמולים כאמור.

ההליכים עד כה

4. המבוטח הגיש תביעה לקבל תגמולי ביטוח לבית משפט השלום בתל-אביב יפו (ת"א 62231/05, השופט א' פורג), כמפורט בהמשך. ביום 7.2.2008 דחה בית משפט השלום את התביעה. המבוטח הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ע"א 1437-08, סגנית הנשיאה א' קובו, סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק). ביום 18.3.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ובהתאמה הורה על קבלת התביעה ותשלום תגמולי הביטוח למשיב. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבטחת בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שבפנינו.

השאלה המשפטית: העדר זכאות או זכאות מופחתת

5. על מערכת היחסים בין חברת הביטוח למבוטח חלים דיני החוזים הכלליים, ולצידם ההסדרים המיוחדים המעוגנים בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה ביטוח או החוק).

6. לכאורה, לפי דיני החוזים, חייבים הן המבטח והן המבוטח לקיים את תנאי הפוליסה. על כן, אם נקבע בפוליסה כי המבוטח צריך להתקין בביתו כספת ולהחזיק בה את התכשיטים המבוטחים תנאי זה מחייב אותו. אולם, בענייננו, התשובה לשאלה מהן התוצאות של אי-קיום דרישה זו אינה נגזרת מדיני החוזים הכלליים בלבד, אלא בעיקר מפרשנותו של חוק חוזה ביטוח ומתכליותיו הייחודיות, שעליהן אעמוד להלן.

7. באופן ספציפי יותר, השאלה היא האם אי-קיום הדרישה להחזקת התכשיטים בכספת (במועד שבו נגנבו) היא "תנאי מוקדם" אשר הפרתו גוררת העדר כיסוי ביטוחי מדעיקרא; או שמא חל בעניין זה סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח, שעל-פיו הפרה של דרישה שעניינה נקיטת "אמצעי להקלת סיכונו של המבטח" עשויה לגרור תגמולי ביטוח מופחתים (להבדיל משלילתם מדעיקרא), בהתאם להסדר התשלום היחסי המעוגן בסעיף 18 לחוק חוזה ביטוח. הסדר זה מקנה זכאות לתגמולי ביטוח מופחתים, המתחשבים ביחס בין הפרמיה ששולמה לבין הפרמיה שהייתה משתלמת בגין ביטוח שבו לא נדרשה נקיטתם של אמצעי המיגון, ובכפוף לזכותו של המבטח להוכיח כי אף מבטח סביר לא היה נכון לבטח בתנאים אלה.

פסק דינו של בית משפט השלום

8. לצורך בירור התביעה, שמע בית משפט השלום ראיות בכל הנוגע לידיעתו של המשיב אודות הדרישה להתקנת כספת ולהחזקת התכשיטים בה וקבע כי הוא אכן היה מודע לחובות אלה.

9. על סמך תשתית עובדתית זו, התמקד פסק דינו של בית משפט השלום בשאלה שהוצגה בפתח הדברים – האם הדרישה להחזקת התכשיטים בכספת היא "תנאי מוקדם" שהפרתו גוררת העדר כיסוי ביטוחי או דרישה שחל עליה סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח.

10. בית משפט השלום קבע כי המדיניות השיפוטית הראויה תומכת בפרשנות רחבה לסעיף 21, כך שיתמעטו המקרים שבהם תישלל ממבוטח כליל הזכות לתגמולי ביטוח. בהתאם לכך, נקבע בפסק דינו כי התקנת כספת אינה "תנאי מוקדם" ולכן לו היה נמנע המשיב מהתקנתה, לא היה הדבר מביא בהכרח לשלילת הכיסוי הביטוחי בעניינו. עם זאת, הוא הוסיף וקבע כי פני הדברים הם שונים בכל הנוגע לאי-הפקדתם של התכשיטים בכספת – דרישה שחברת הביטוח לא יכלה לוודא את קיומה, בשל האופי ה"שוטף" של ביצועה. בהתאם לכך, קבע בית משפט השלום שסעיף 21 אינו חל בענייננו, וכי הפרת התנאי גררה העדר כיסוי ביטוחי מדעיקרא. בהתאם לכך, דחה בית משפט השלום את תביעתו של המבוטח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

11. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. לשיטתו, אי-התקנת כספת ואי-הפקדת תכשיטים בה הן היינו הך לעניין תחולתו של סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח. במלים אחרות, בית המשפט המחוזי סבר שסעיף 21 לחוק חל בכל מקרה של התרשלות המבוטח בכל הנוגע לנקיטתם של אמצעי מיגון – בין כאשר לא התקינם ובין כאשר לא עשה בהם שימוש הלכה למעשה.

12. על בסיס זה, פנה בית המשפט המחוזי להחלת ההסדר הקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה ביטוח בכל הנוגע לתשלום דמי ביטוח מופחתים, וקבע כי מאחר שהמבטחת לא הוכיחה שמבטח סביר לא היה מבטח את התכשיטים ללא נקיטת האמצעי להקלת הסיכון, קרי שמירת התכשיטים בכספת, הרי שחלה על המבטחת חובה לשלם את מלוא סכום הנזק (אשר עליו הסכימו הצדדים בפני בית משפט השלום).

בקשת רשות הערעור

13. הבקשה למתן רשות ערעור במקרה זה התבססה, בראש ובראשונה, על הצורך להבהיר את המצב המשפטי בכל הנוגע לשאלה שבה נחלקו הערכאות הקודמות – האם אי-השימוש בכספת (או באמצעי מיגון אחר שהותקן על-פי תנאי פוליסה) הוא בגדר אי-נקיטת אמצעי להקלת הסיכון שעליה חל סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח או שמא מדובר בהפרה של תנאי מוקדם לכיסוי הביטוחי, אשר שוללת מן המבוטח את הזכות לתגמולי ביטוח.

14. לשיטת המבטחת, החלתו של סעיף 21 במקרה מסוג זה עולה כדי מתן אפשרות למבוטח לשנות את תנאי הביטוח באופן חד-צדדי, על בסיס ההנחה שבכל מקרה הביטוח יחול, ולו בתנאים אחרים. מנגד, המשיב סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בהדגישו את החשיבות הנודעת להגנה על מבוטחים מפני שלילה גורפת של כיסוי ביטוחי בשל הפרת תנאי כזה או אחר על-ידיהם.

15. ביום 11.6.2013 ביקשנו כי היועץ המשפטי לממשלה יודיע האם ברצונו להביע עמדה בשאלה המשפטית העומדת במרכז הבקשה דנן. ביום 17.7.2013 הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי החליט להתייצב ולהגיש עמדה מטעמו, וזו הוגשה ביום 11.9.2013. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי לא ניתן לקבוע בחוזה ביטוח שאי נקיטת באמצעים להקלת הסיכון משמעה שהחוזה כלל אינו בתוקף, ועל כן, יש לבחון מקרים מסוג זה בהתאם להסדר התשלום היחסי שאליו מפנה סעיף 21 לחוק. לשיטתו, הסדר זה יחול הן במקרים שבהם האמצעים להקלת הסיכון לא הותקנו כלל והן במקרים שבהם הותקנו אותם אמצעים אך לא נעשה בהם שימוש.

הכרעתנו

16. בפתח הדברים, נדרשנו להכריע בשאלה המקדמית בדבר ההצדקה להענקתה של רשות ערעור בנסיבות העניין. הגענו לכלל דעה שיש להשיב על שאלה זו בחיוב, ולפיכך דנו בבקשה כאילו ניתנה רשות כאמור והוגש ערעור לפיה. ראשית, השאלה של תוצאות הפרתה של החובה להפעיל אמצעי מיגון בפוליסות ביטוח היא שאלה שחוזרת ועולה חדשות לבקרים, וניתנו לה במהלך השנים תשובות סותרות (ראו: ירון אליאס דיני ביטוח 855-850 (2009) (להלן: אליאס)). שנית, זוהי שאלה חשובה מהיבט זכויותיהם של מבוטחים, כמו גם מבחינת שוק הביטוח בכללותו. שלישית, התשובה לשאלה מבוססת על הוראות בחוק חוזה ביטוח שטרם זכו לפרשנותו של בית משפט זה. ניתן להזכיר, בשולי הדברים, כי במסגרת הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 נשמר בעיקרו ההסדר הקבוע בסעיפים 21-18 לחוק חוזה ביטוח, בכפוף לשינויי ניסוח לא עקרוניים (ראו: סעיפים 308-305 להצעה זו).

מסגרת הדיון: חוק חוזה ביטוח ותוצאות הפרתם של תנאים על-ידי המבוטח

17. כפי שציינו בפתח הדברים, השאלה שמתעוררת בפנינו היא מה דינה של הפרת תנאי שנקבע בפוליסה והטיל על המבוטח חיוב שהיה בו כדי להקל או לצמצם את סיכוניו של המבטח. שאלה זו יש לבחון לא רק מהיבטם של דיני החוזים הכלליים, אלא בעיקר על-פי ההסדרים הספציפיים שנקבעו בחוק חוזה ביטוח, הסדרים הנובעים מטיבו המיוחד של חוזה הביטוח כחוזה המסדיר סיכונים השוכנים בחיקו של העתיד ושאחד הצדדים לו – המבוטח – סובל מנחיתות מובנית בכל הנוגע להערכתם (באופן כללי, ראו: אליאס, בעמ' 63-43; שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 75-60 (להלן: ולר)).

18. כאמור, הוראת החוק ששאלת תחולתה במקרה זה שנויה במחלוקת בין הצדדים היא הוראת סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח, המורה כדלקמן:

"הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחויבים".

למעשה, ההפניה הכלולה בהוראה זו מכוונת לסעיף 18(ג) לחוק הוזה ביטוח, שזו לשונו:

"קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

[...]

(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי".

19. התוצאה העולה במשולב מסעיפים אלה היא שאי-נקיטת אמצעי להקלת סיכונו של המבטח בזמן שנקבע לכך אינה גוררת, באופן אוטומאטי, שלילה של הכיסוי הביטוחי, אלא הפחתה יחסית של שיעור התגמולים – על-פי היחס בין דמי הביטוח ששולמו לבין דמי הביטוח שהיו משתלמים במצב שבו לא ננקט האמצעי, והכול בכפוף למצב שבו אף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שאינו מחייב נקיטת אותו אמצעי. הסדר זה מהווה דוגמא חשובה למגמתו הצרכנית של החוק, הבאה לחזק את מעמדו של המבוטח מול המבטח, כפי שזו עולה גם מדברי ההסבר לו:

"חיזוק מעמדו של המבוטח מתבטא, בין השאר, במספר הוראות המרככות את הגישה (הנפוצה במשפט האנגלי) של 'הכל או לא כלום' ומביאות לכך ש'חטא' שחטא המבוטח — או המוטב — אינו משחרר את המבטח מחבותו כליל׳ אלא רק מפחית את תגמולי הביטוח" (ראו: דברי הסבר להצעת חוק הביטוח, התשל"ו-1975, ה"ח 1209) (להלן: דברי ההסבר לחוק)).

20. בשים לב להסדרים אלה ולרציונלים העומדים ביסודם, נסיבות המקרה מעוררות, באופן פוטנציאלי, כמה שאלות. השאלה הראשונה, שכבר נזכרה לעיל, עניינה תחולתו של סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח, קרי האם אי-שמירת התכשיטים בכספת היוותה אי-נקיטת אמצעי להקטנת סיכון, שעליה חל סעיף זה? כפי שצוין, זו השאלה המרכזית שבה הכריעו באופן שונה בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. אולם, זו אינה השאלה היחידה שמעורר המקרה. גם בהנחה שסעיף 21 חל בנסיבות המקרה שבפנינו, מתעוררת השאלה מהן תוצאות החלתו. סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח מפנה, כאמור, לסעיף 18 לחוק חוזה ביטוח, וכמוסבר בהמשך, אופן הפעלתו של הסדר זה מעורר אף הוא שאלות יישומיות שיש להן נפקות לצורך הכרעה במקרה שלפנינו.

שאלה ראשונה: האם חל סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח?

21. מהם גדרי הספק לעניין תחולתו של סעיף 21 לחוק? לכאורה, סעיף 21 חל על מצבים של נקיטת אמצעים להקלת הסיכון, ואין ספק כי שמירת תכשיטים בכספת, כפי שנדרש לעשות המבוטח במקרה זה, הייתה מצמצמת באופן משמעותי את הסיכון שלו נחשפה חברת הביטוח. עם זאת, שאלת תחולתו של הסעיף מעוררת גם קושי מסוים, בהתחשב בכך שהוא מתייחס למצב של אי-נקיטת האמצעי להקלת הסיכון "תוך הזמן שנקבע לכך". סעיף 18(א) לחוק חוזה הביטוח מאפשר למבטח לבטל את חוזה הביטוח במקרה שבו לא ננקט האמצעי להקלת הסיכון. הוראות שני סעיפים אלו יחד מתאימות לכאורה רק לתנאי שהמבטח יכול לבדוק את מועד התגבשותו, כדוגמת התקנת אמצעי מיגון, ועל בסיס זה, לבטל את החוזה במידה שלא ננקט. זאת, להבדיל מתנאי שקיומו משתנה חדשות לבקרים, כדוגמת הפעלתו של אמצעי קיים מדי יום, שביחס אליו יתקשה המבטח לדעת אודות אי נקיטת האמצעי ולבטל את החוזה בשל כך. עם זאת, ובהתחשב בתכליתו הצרכנית הברורה של החוק (ראו למשל: ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4) 375, 387 (2006)) ראוי לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 21 לחוק, על מנת למעט במקרים שבהם נשללת כליל תחולתו של כיסוי ביטוחי, במיוחד בשים לב לצורך להגן על מבוטחים, שעלולים לא להיות בקיאים באשר למשמעות של אי-קיום תנאי ולמצוא עצמם, ביום פקודה, בפני שוקת שבורה. עמדה זו לפיה סעיף 21 חל גם מקום שבו לא הופעל אמצעי מיגון, ולא רק כאשר האמצעי לא הותקן, זכתה לתמיכה גם בספרות המשפטית (ראו והשוו: אורי ידין חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 50 (התשמ"ד) (להלן: ידין); ולר, בעמ' 475; אליאס, בעמ' 852-850), והיא הגישה שיש לאמץ. כאמור, זו גם עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה.

22. במסקנה זו תומכות גם תקנות שהותקנו לפי החקיקה המסדירה את הפיקוח על עסקי הביטוח (כיום, החוק העדכני בתחום זה הוא חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפיקוח)): תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), התש"ם-1980 (להלן: תקנות תנאי הפוליסה) ותקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן), התשמ"ו-1986 (להלן: תקנות ביטוח דירות). שתי מערכות תקנות אלה מכירות בעקרון התשלום היחסי ומחילות אותו גם במצבים של אי-נקיטה באמצעים להקלת הסיכון, לכאורה מבלי להבחין בין אי-התקנתם של אמצעים אלה לאי-הפעלתם. דברי חקיקה אלה, שהם בלתי תלויים בחוק חוזה ביטוח, מהווים מקור פרשני נוסף השופך עליו אור.

23. תקנה 4 לתקנות תנאי הפוליסה, שאף קדמו לחוק חוזה ביטוח, מתייחסת לכך שפוליסת ביטוח רכוש, כמו הפוליסה בה עסקינן, תפרט את האמצעים שעל המבוטח לנקוט בהם ומבהירה כי הסדר התשלום היחסי יחול הן על מצבים שבהם המבוטח "לא נקט באמצעים" והן על מצבים שבהם "חדל מלנקוט בהם" (כמו בענייננו). יתרה מכך, תקנות ביטוח דירות, הכוללות בתוספת להן את תנאי הפוליסה התקנית, קובעות כי במקרה שבו לא נקט המבוטח את האמצעים להקלת הסיכון אותם דרש המבטח "יהא המבטח רשאי לבטל את הפוליסה או להקטין את היקף חבותו והכל על פי הוראות חוק חוזה הביטוח" (סעיף 21(ג) לתנאי הפוליסה התקנית). אם כן, גם הפוליסה התקנית מחילה את ההסדר הקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח על מקרה שבו המבוטח הפר את תנאי הפוליסה ולא נקט את האמצעי להקלת הסיכון שנדרש ממנו, אף כאשר לא נקבעה תקופת זמן לנקיטת אמצעי זה. על תנאי הפוליסה התקנית ניתן להתנות רק לטובת המבוטח (ראו: תקנה 6 לתקנות ביטוח דירות) ותנאי בחוזה ביטוח הסותר את הקבוע בפוליסה התקנית – אינו תקף (ראו: סעיף 38(א) לחוק הפיקוח). מכאן, שלכאורה תנאי בחוזה ביטוח המבקש "לעקוף" את ההסדר הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח – בטל. לשם השלמת התמונה, אוסיף כי הסדר זהה קיים גם בפוליסה התקנית לביטוח רכב (ראו: סעיף 19(ג) לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986). זאת ועוד: בית משפט זה כבר עמד בעבר על כך שחזקה על הפוליסה התקנית כי הותקנה לאחר היוועצות בחברות הביטוח ותחת השפעתן, ומכאן שיש לפרשה בקפדנות בהתאם לכלל הפרשנות כנגד המנסח (ראו: רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 77 (1994)).

24. שיקול מדיניות נוסף התומך בהחלת האפשרות לקבל תשלום יחסי גם על מקרים שבהם לא הופעל אמצעי מיגון הוא זה: הימנעות מהתקנת אמצעי מיגון היא, ברוב המקרים, מחדל חמור יחסית של המבוטח. זהו מחדל ה"מתרחש בכל יום מחדש", ובמידה רבה ניתן לומר עליו כי הוא נובע מבחירה מודעת של המבוטח (להבדיל משכחה או רשלנות). למרות זאת, קבע המחוקק הסדר שנועד למנוע את שלילתם האוטומטית של תגמולי הביטוח ממבוטח שנכשל במחדל שכזה. הימנעות מהפעלתו של אמצעי מיגון, לעומת זאת, עשויה להיות מחדל רגעי, וברי שחומרתה נופלת מהימנעות מהתקנת אמצעי המיגון – שכן אם לא יותקן האמצעי, ממילא לא ניתן יהיה גם להפעילו. על כן, ראוי שלא להחמיר דווקא במקום בו לא הופעל אמצעי המיגון. אי-החלתו של סעיף 21 בנסיבות שבהן המבוטח אך שכח באופן חד-פעמי להפעיל את האמצעי שבו היה אמור לנקוט (כדוגמת, הפקדת תכשיטים בכספת או הפעלת אזעקה) תוביל לתוצאה פרדוקסאלית – החמרה רבה יותר עמו בהשוואה למבוטח שלא טרח כלל להתקין אותו אמצעי.

25. אני סבורה שעמדתה של חברת הביטוח לפיה הפקדת התכשיטים בכספת היא מעין "תנאי מוקדם" לתחולתו של חוזה הביטוח אינה יכולה להתקבל. התפיסה לפיה דרישות מסוימות מן המבוטח הן "תנאי מוקדם" מרוקנת למעשה מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק, הסדר שנועד למנוע שלילה "אוטומטית" של דמי הביטוח ממבוטחים אשר לא עמדו במי מדרישות הפוליסה בהתייחס להקלת הסיכון (ראו גם: דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח 254 (2005) (להלן: שוורץ ושלינגר)). היא סותרת לכאורה את תכליתו הצרכנית של חוק חוזה ביטוח. למעשה, היא אף אינה מתיישבת עם לשון החוק, בשים לב לכך שסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח הוא קוגנטי (ראו: סעיף 39(א) לחוק חוזה ביטוח) ושעל סעיף 18 ניתן להתנות רק לטובת המבוטח (ראו: סעיף 39(ב) לחוק חוזה ביטוח). לא למותר לציין שזו, ככל הנראה, גם הגישה המקובלת בערכאות הדיוניות (ראו: ולר, בעמ' 477-475; אליאס, בעמ' 843-839).

26. למעשה, במבט רחב יותר, יש להבין את הבחירה הפרשנית שבפנינו כבחירה בין שתי גישות שעיצבו את דיני הביטוח – גישת התשלום היחסי, שמקורה בשיטות משפט קונטיננטליות, כמפורט להלן, וגישת ה-warranties, שמקורה במשפט האנגלו-אמריקאי (למסורת זו, ראו למשל: Edwin W. Patterson, Warranties in Insurance Law 34 Colum. L. Rev. 595 (1934); Hwee Ying Yeo, Of Warranties and Terms Delimiting Risks in Insurance Contracts Sing. J. L. Stud. 366 (1993); Thomas J. Schoenbaum, Warranties in the Law of Maritime Insurance: Some Suggestions for Reform of English and American Law 23 Tul. Mar. L.J. 267 (1999)). גישת התשלום היחסי הייתה מקובלת בדיני הביטוח באירופה כבר במועד חקיקתו של חוק חוזה ביטוח והיא זו שהטביעה את חותמה בחוק זה. גישה זו שונה בתכלית מגישת ה-warranties, לפיה הפרה של תנאים חשובים מסוימים בחוזה ביטוח עלולה לשלול מן המבוטח את הפיצוי מדעיקרא (ראו: דברי ההסבר לחוק; ולר, בעמ' 71-65, 654-652; שוורץ ושלינגר, בעמ' 254). מפרספקטיבה זו ניתן לומר שעמדתה של המבטחת שבפנינו עוצבה בהשראה של עקרונות משפטיים שאינם עקרונותיו של חוק חוזה ביטוח.

27. כך, למשל, קובע חוק הביטוח הצרפתי (Code Des Assurances, גרסה אנגלית זמינה באתר: http://www.legifrance.gouv.fr ), בדומה לחוק חוזה ביטוח, כי כאשר לא הוכח חוסר תום לב מצד המבוטח, לא יביא מחדל שלו לשלילת זכאותו. במקרה כזה יכול אמנם המבטח לבטל את חוזה הביטוח, אך אם החוזה לא בוטל בטרם אירע מקרה הביטוח, יופחתו תגמולי הביטוח בהתאם ליחס שבין דמי הביטוח ששולמו לבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לו היה המבוטח מודע לסיכונים לאשורם (ראו: סעיף L113-9 לחוק הביטוח הצרפתי). הסדר דומה, במסגרתו ישתלמו תגמולי ביטוח יחסיים במקרה של החמרת הסיכון, אלא אם יוכח כי חברת הביטוח לא הייתה מוכנה לשאת בסיכון אילו ידעה את המצב לאשורו, קיים גם בדיני הביטוח של פרובינציית קוויבק שבקנדה (ראו: Civil Code of Québec, c.64 § 2411 (1991) , וכן Cumis Insurance Society Inc. v. Lejeune 2 S.C.R. (1989)).

28. חוק הביטוח הגרמני החדש, שנחקק בשנת 2008Gesetz über den) Versicherungsvertrag 2008, גרסה באנגלית זמינה באתר: http://www.gesetze-im-internet.de/) אימץ אף הוא באופן רחב את עקרון התשלום היחסי, ודחה את הגישה של "הכול או לא כלום". בהתאמה, הוגבלה יכולתו של המבטח להשתחרר כליל מחובתו לשלם תגמולי ביטוח, ונקבע כי במקרים של רשלנות חמורה מצד המבוטח יחוב המבטח רק בחלק יחסי מתשלום התגמולים, וזאת בהתאם למידת האשם שדבק ברשלנותו של המבוטח. המבטח פטור לחלוטין מתשלום במקרים שבהם פועל המבוטח בכוונת מרמה או גורם למקרה הביטוח במתכוון. החוק הגרמני מותיר לבית המשפט הדן במקרה שיקול דעת רחב בקביעת גובה תגמולי הביטוח בהם יזכה המבוטח (ראו: Helmut Heiss, Proportionality In The New German Insurance Contract Act 2008 5(2) Erasmus L. Rev. 105 (2013)).

29. בהקשרו של הדיון הנוכחי, יש עניין מיוחד בכך שאף במשפט האנגלי, שבו פותחו דיני ה-warranties, אומץ לאחרונה עקרון התשלום היחסי (אם כי ללא התנערות מוחלטת מדיני ה-warranties). בהתאמה, חוק הביטוח האנגלי החדש שחל בהקשרים צרכניים קובע שכאשר מבוטח יצר מצג שווא רשלני בנסיבות שבהן המבטח היה מסכים לבטחו לו ידע את המצב לאשורו, ישולמו למבוטח תגמולי ביטוח יחסיים, שייגזרו מהיחס שבין הפרמיה אותה שילם בפועל לבין הפרמיה שהיה עליו לשלם אלמלא מצג השווא (Consumer Insurance (Disclosure and Representations) Act 2012, c. 6, Schedule 1, §§ 8-9 (Eng). לדיון נוסף בכך ראו למשל: Peter MacDonald Eggers, The Past and Future of English Insurance Law: Good Faith and Warranties 1 UCLJLJ 211 (2012)).

30. ניתן אפוא לראות כי השימוש בעקרון התשלום היחסי מקובל כיום בשיטות משפט רבות בעולם והשימוש בו אף הולך ומכה שורשים, משום שהוא מאפשר למנוע פתרונות במתכונת של "הכל או כלום" במקרים שבהם דווקא דרך האמצע היא הנכונה (ראו עוד: Herman Cousy, About Sanctions and the Hybrid Nature of Modern Insurance Contract Law 5(2) Erasmus L. Rev. 123 (2012)). עיקרון זה מצמצם את שכיחות המקרים שבהם מבוטח ששילם את דמי הביטוח מגלה בסופו של יום כי כלל אינו נהנה מכיסוי ביטוחי, והוא עולה בקנה אחד עם העדפתם של פתרונות מידתיים גם בענפי משפט אחרים. זוהי הגישה שהדריכה את מנסחי חוק חוזה הביטוח בישראל, ויש לפרשו לאורה.

31. לסיכום נקודה זו, אני סבורה שסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח חל על ענייננו, ושאין לראות בדרישה להפקדת התכשיטים בכספת משום "תנאי מקדים" המאיין את החוזה. מסקנה זו יוצרת הרמוניה בין לשונו של חוק חוזה הביטוח לבין לשון תקנות תנאי הביטוח, והיא נובעת מתכליתו הצרכנית של חוק חוזה הביטוח ומשיקולי המדיניות עליהם עמדתי. מסקנה זו נתמכת גם במגמות המאפיינות את דיני הביטוח בשיטות משפט נוספות. תוצאות הפרתו של התנאי האמור צריכות להיות נדונות במסגרת שהתווה המחוקק, קרי על פי סעיף 18 לחוק חוזה ביטוח. על כן, אפנה בשלב זה לבחינת השאלה כיצד יש להחיל את סעיף 18(ג) לחוק חוזה ביטוח על ענייננו, וזאת בשים לב לפרשנותו הראויה.

שאלה שנייה: כיצד יש להחיל את התנאים בסעיף 18(ג) לחוק חוזה ביטוח?

32. במרכזו של סעיף 18(ג) לחוק חוזה ביטוח עומד הסדר התשלום היחסי, המאפשר מתן סעד "מרוכך" של תשלום תגמולי ביטוח מופחתים, אך מתנה את תחולתו בהתקיים כמה תנאים וסייגים. הסדר זה, הקבוע גם בסעיף 7(ג) לחוק חוזה ביטוח (בהתייחס למקרה של אי גילוי בעניין מהותי) הוא ייחודי לדיני הביטוח ונועד ליצור איזון שבמסגרתו תבחן זכאותו של מבוטח, שלא מילא את חובת הגילוי שהוטלה עליו או לא עמד בדרישה לנקוט אמצעים להקלת הסיכון, לקבל את תגמולי הביטוח. במקרים האמורים לא יעמוד המבוטח, באופן אוטומטי, מול שוקת שבורה, ומנגד לא יובטח לו תמיד כי יקבל את מלוא תגמולי הביטוח (ראו: ולר, בעמ' 323-321; 458-459).

33. ראוי להדגיש, כי על-פי הגיונו הפנימי של חוק חוזה ביטוח תרופת התשלום היחסי מוקנית למבטח ולא למבוטח (ראו גם: ידין, בעמ' 50). הנחת היסוד של המחוקק היא שאם לא בוטל חוזה הביטוח כדין, ואם לא התמלאו תנאי סעיף 18 לחוק חוזה ביטוח, הרי שעל המבטח לשלם את מלוא תגמולי הביטוח (ראו: שוורץ ושלינגר, בעמ' 289-287). עניין זה עולה בבירור מדרך ניסוחו של סעיף 19 לחוק חוזה ביטוח, המבהיר כי הוא מסייג את התרופות המוקנות בסעיף 18 למבטח ("המבטח אינו זכאי לתרופות האמורות בסעיף 18 בכל אחת מאלה..."). זאת ועוד, חוק חוזה ביטוח מורה כי ההסדר הקבוע בסעיף 18 ממצה את הסעדים העומדים לרשות המבטח (כאמור בסעיף 38 לחוק חוזה ביטוח המהווה "הוראה כופה" שנועדה להקל על המבוטח ולצמצם את התרופות העומדות לרשות המבטח. ראו: ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(2)339, 357 (1992)). הדברים מתיישבים גם עם התפיסה הבסיסית של דיני החוזים לפיה הפרת החוזה – במקרה זה על-ידי המבוטח שלא נקט באמצעי המיגון כנדרש ממנו – ואף אם תהיה זו הפרה חמורה אינה מאיינת, כשלעצמה, את החוזה (ראו: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים-התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 113-112 (2009) (להלן: שלו ואדר)).

34. חרף מגמתו הצרכנית של חוק חוזה ביטוח, סעד התשלום היחסי לא יינתן בכל מקרה ומקרה. מחד גיסא, קבע המחוקק שורה של מקרים שבהם המבטח יהיה חייב בתשלום מלוא תגמולי הביטוח, אף כאשר המבוטח לא עמד בדרישות החוזה (מקרים אלה מפורטים בסעיף 19 לחוק חוזה ביטוח, בהתייחס להסדר הקבוע בסעיף 18, ובדומה לכך גם בסעיף 8 לחוק, בהתייחס להסדר הקבוע בסעיף 7 לו)). מאידך גיסא, קבע המחוקק מצבים שבהתקיימם לא יחוב המבטח כלל בתשלום דמי ביטוח. לענייננו, מורה סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח שהזכות לתגמולי ביטוח מופחתים היא בהתאם ליחס בין דמי הביטוח המוסכמים לדמי הביטוח "שהיו משתלמים" למבטח "לפי המקובל אצלו" ללא האמצעי להקלת סיכון. על כן, לכאורה, הזכות לקבלת תגמולי הביטוח המופחתים מותנית בכך שאכן קיימת אצל המבטח חלופה ביטוחית יקרה יותר שעומדת לרשותו של מי שאינו נוקט באמצעי להקלת הסיכון. בנוסף לכך, סעיף 18(ג)(2) מוסיף וקובע כי הזכות לקבל דמי ביטוח מופחתים אינה עומדת כאשר אף "מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר". בהתאם לכך, יש לבחון גם את הנורמה הנוהגת בשוק הביטוח. בעניין זה, מתעוררת השאלה הנוספת מי נושא בנטל ההוכחה באשר לנכונותו של "מבטח סביר" למכור ביטוח כאמור. כפי שאראה, הדיון בסייגים אלה אף הוא מרכזי להכרעה בעניינו.

35. לאמיתו של דבר, נוסחו של סעיף 18(ג) מעורר קושי של ממש. כפי שצוין לעיל, לכאורה מחויב המבטח לשלם למבוטח תשלום יחסי, הנקבע על בסיס פנייה לפוליסה אחרת המוצעת על ידו למבוטחים שאינם נוקטים באמצעי להקלת הסיכון שעניינו עומד על הפרק, בכפוף לאפשרות הפתוחה בפניו להוכיח שאף "מבטח סביר" לא היה מציע פוליסה כזו. יישום סעיף זה כלשונו מוביל לאבסורד. הרי, אם המבטח עצמו מציע פוליסה חלופית יקרה יותר מן הסוג האמור – כיצד זה יוכל לטעון שאף מבטח סביר לא היה מציע פוליסה כזו? האם המבטח נדרש להוכיח שהוא עצמו אינו מבטח סביר?! בנסיבות אלה, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שעל בית המשפט להנחות עצמו לאורה של פרשנות הנדרשת לתכליתו של החוק, על מנת למנוע מצב שבו תסוכל כוונת המחוקק (ראו והשוו: ע"א 1186/93 מדינת ישראל, משרד המשפטים נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מח(5) 355, 361 (1994); ע"א 8736/04 כהן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה, פסקאות 5-3 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי (24.1.2006) [פורסם בנבו] ; ע"פ 6070/04 שיח נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 76, 92-87 (2005); אהרן ברק פרשנות במשפט-תורת הפרשנות הכללית 607-589 (1992)).

36. מהי, אם כן, פרשנותו הנכונה של סעיף 18(ג) לחוק חוזה ביטוח? בשלב ראשון, יש לבחון האם המבטח הקונקרטי שבו עסקינן מציע פוליסת ביטוח רלוונטית שאיננה מחייבת לנקוט אותם אמצעים להקלת הסיכון שלא נקט המבוטח בנסיבות העניין. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, ישולמו תגמולי הביטוח למבוטח על פי הכלל הבסיסי שנקבע בסעיף זה – בהתאם ליחס בין דמי הביטוח לפי הפוליסה האמורה לבין דמי הביטוח לפי הפוליסה שרכש המבוטח (והכול בכפוף לכך שאין זה מקרה שבו הייתה מעורבת כוונת מרמה מצד המבוטח, כאמור בסעיף 18(ג)(1) לחוק חוזה ביטוח). במקרה כזה לא מתעורר כל קושי.

37. מה יהיה הדין מקום שבו המבטח הקונקרטי אינו מציע כלל פוליסת ביטוח שאיננה דורשת לנקוט אותם אמצעים להקלת הסיכון? במקרה זה, יש לפנות לבחינת השאלה האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח כאמור ללא נקיטת אמצעי הסיכון. אם מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שכזה יופטר המבטח לחלוטין מתשלום, כאמור בסעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה ביטוח.

38. בתווך בין שני מצבים אלה עשוי להיות מצב ביניים שאליו לא מתייחס במפורש נוסחו של החוק – כאשר לא הוכח שאף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח שכזה (ולכן המבטח אינו פטור כליל מתשלום), אך אין פוליסת ביטוח אצל המבטח הקונקרטי שעל בסיסה ניתן לבצע את התחשיב לשם קביעת התשלום היחסי. מאחר שזהו מצב שבו המחוקק לא ביקש לשלול את זכאותו של המבוטח לתגמולי ביטוח, וגם לא ביקש להעניק לו את מלוא דמי הביטוח, יש למצוא לו פתרון. בלית ברירה, יש לומר שבמקרה מסוג זה יש לבצע את התחשיב בהתאם להוכחות שיובאו באשר לתשלום שהיה גובה מבטח סביר (ראו: אליאס, בעמ' 824; ולר, בעמ' 326).

39. מן האמור לעיל, עולה אפוא הפרשנות הבאה להסדרים הקבועים בסעיף 18(ג): ראשית, יש לבחון, כאמור, האם המבטח הקונקרטי מציע פוליסת ביטוח שאיננה מחייבת את נקיטת את אמצעי הקלת הסיכון שלא ננקטו באותו מקרה. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת הפוליסה החלופית. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לבחון האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים האמורים. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת פוליסה חלופית "משוערת" שהייתה מוצעת על-ידי המבטח הסביר. שלישית, ורק במקרה שבו התשובה לשתי השאלות היא שלילית, יופטר לחלוטין המבטח מתשלום דמי הביטוח למבוטח. כעת אפנה לבחינת שאלת נטלי ההוכחה בהתייחס לשאלות האמורות.

שאלה שלישית: נטלי ההוכחה

40. כלל ידוע הוא שעל המבוטח מוטל הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, ואילו על המבטח מוטל הנטל להוכיח כי חל סייג, חריג או פטור מאחריות לו הוא טוען (ראו למשל: ע"א 678/96 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989); רע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, 452 (1999); ע"א 8349/09 גרטלר נ' M.H.WHEELER חתם לויד'ס, בפסקה 10 (22.5.20111) [פורסם בנבו] ; אליאס, בעמ' 1313). עם זאת, יישומו של כלל זה בהקשרו של סעיף 18 לחוק חוזה ביטוח טרם נידון בבית משפט זה, כשם ששאלת פרשנותו של סעיף זה בכללותו טרם נדונה בו.

41. בנסיבות אלה, ניתן ללמוד מן הדיון שכבר נערך באותה סוגיה עצמה בהקשרו של סעיף 7 לחוק חוזה ביטוח, שנוסחו כמעט זהה לזה של סעיף 18, וכאמור, עוסק אף הוא בהסדר התשלום היחסי (ראו: ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 670 (1993); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006)). המסקנה העולה מדיון זה היא שהנטל להוכיח שמבטח סביר לא היה נקשר בחוזה הביטוח, אף בעבור דמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאשורו, צריך להיות מוטל על המבטח וכך גם הנטל להוכיח את דבר קיומה של פוליסה מקבילה שעל בסיסה יש לחשב את התשלום היחסי (ראו גם: אליאס, בעמ' 404-400 ו-826-825; שוורץ ושלינגר, בעמ' 288). תוצאה זו עולה בקנה אחד עם עמדתה הכללית של הפסיקה בכל הנוגע לנטלי ראייה. כידוע, נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שאותה טענה מקדמת את עניינו (ראו: ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 643-642 (1992); עניין סיני, בעמ' 681; ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, בפסקה 14 (11.4.2013)[פורסם בנבו] ). ברי כי קביעה לפיה מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח האמור מקדמת את עניינו של המבטח ומכאן שעליו מוטל נטל השכנוע בעניין זה. זאת ועוד: ככלל, ראוי שנטל הבאת הראיה יוטל על בעל הדין שנגישותו לראיות גדולה מזו של הצד שכנגד (ראו: רע"א 8744/08 ‏קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ויצמן, בפסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (21.11.2010)[פורסם בנבו] ). אין ספק שלמבטח, הבקיא באופן טבעי בפוליסות המוצעות בשוק הביטוח והמעסיק חתמי ביטוח, נגישות טובה בהרבה לראיות הנוגעות לנכונותם של מבטחים להתקשר בחוזה ביטוח כזה או אחר. פרקטיקה זו היא ודאי חשובה כאמת מידה מנחה לקביעת נכונותו של "מבטח סביר" לבטח, גם אם אינה ממצה את הדיון בכך (ראו והשוו: ע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 77, 83 (1996)). פערי הכוח והמידע העצומים שבין חברת הביטוח לבין המבוטח (כדברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין ברע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281, 303 (1996): "זו מן הנפילים והוא מקטני הארץ") תומכים גם הם במסקנה זו.

42. אשר על כן, נטל ההוכחה בכל הנוגע לקיומה של פוליסה חלופית – ממשית או היפותטית – כמו גם בכל הנוגע לסטנדרט המקובל אצל מבטח סביר – מוטל על חברת הביטוח. תוצאה זו מתחייבת מכך שתרופת התשלום היחסי היא תרופה של המבטח, ולא של המבוטח. היא מתחייבת גם מכך שהמידע אודות חוזי הביטוח האחרים שמציע המבטח או חוזי ביטוח מתחרים נמצא ברשות המבטח, ולא ברשות המבוטח. למען הסר ספק – נטל השכנוע שמוטל על המבטח בעניינים אלה אמנם אינו מבוטל אך גם אינו מכביד יתר על המידה. על מנת להוכיח שאף מבטח סביר לא היה נכון לבטח ללא האמצעי להקלת הסיכון שעליו נסב הדיון יכול להיות די בהגשת תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקיא בתחום הביטוח, לפיו, למיטב ידיעתו, לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה מסוג זה. במקרים שבהם קיימת פוליסה חלופית אצל מבטחים אחרים, אך לא אצל המבטח הקונקרטי – תוכל חברת הביטוח להביא ראיות לגבי הפער בין מחיר פוליסה שאינה מחייבת לנקוט באמצעי מסוים לבין מחיר פוליסה שמחייבת לעשות כן בחברה אחרת. נתונים אלה יוכלו לשמש כנקודת המוצא לדיון, בכפוף לראיות נוגדות שיביא המבוטח או לטענות אחרות שיציג.

43. לכאורה, על רקע הדיון אותו ערכתי לעיל, עשויה לעלות הטענה כי אין למבוטח תמריץ למלא את תנאי הפוליסה, שהרי ממילא יזכה בתגמולי ביטוח. לא אלה הם פני הדברים. ניתן להניח כי במרבית המקרים שבהם לא ינקוט המבוטח באמצעי להקלת הסיכון, ויתקיים קשר סיבתי בין אי נקיטת האמצעי לבין קרות מקרה הביטוח, יופחתו משמעותית תגמולי הביטוח להם יזכה המבוטח, או אף יאויינו כליל, באותם מצבים שבהם המבטח יופטר לחלוטין מתשלום (ראו: אליאס, בעמ' 838). כפי שציינתי, נטל ההוכחה המוטל בהקשר זה על חברת הביטוח אינו כבד מנשוא. לפיכך, הסכנה האורבת למבוטח המפר את תנאי הפוליסה היא משמעותית, ואין מקום לחשש שהסדר התשלום היחסי שנקבע בחוק חוזה הביטוח מעודד "הפרה סיטונאית" של תנאי הפוליסה. הוא רק יוצר איזון ראוי בין חובתו של המבוטח לקיים את תנאי חוזה הביטוח לבין השאיפה להמעיט במקרים שבהם נשללות מהמבוטח זכויותיו באופן מוחלט, אף בשל מחדל רגעי, לאחר ששילם את דמי הביטוח.

מן הכלל אל הפרט

44. כיצד יש להחיל את העקרונות שתוארו לעיל על ענייננו? צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שהמבטחת לא הוכיחה כי מבטח סביר לא היה מבטח את תכשיטיו של המשיב, אף בעבור תשלום דמי ביטוח גבוהים יותר, אילו ידע שאינם מופקדים בכספת. לא אוכל לקבל את טענת המבטחת, שנטענה גם לפנינו, לפיה "מדובר בדבר שברור מאליו כי אף חברת ביטוח סבירה לא הייתה מתקשרת עם מבוטח בידיעה שהוא לא יכניס תכשיטים לכספת... אין צורך להביא הוכחה כיצד הייתה מתנהגת חברת ביטוח אחרת" (כאמור בסעיפים 22-19 לבקשת רשות הערעור). לפחות בעבר ביטוח מסוג זה היה אפשרי, כפי שניתן ללמוד מעניינו של המשיב עצמו. מכל מקום, הנטל להוכחתה של טענה זו היה מוטל על המבטחת, והיא לא עמדה בו. מכאן, שהיא אינה זכאית לפטור מוחלט מתשלום תגמולי ביטוח מכוח סעיף 18(ג)(2).

45. בדומה לכך, הנטל להוכיח את שיעורם של דמי ביטוח במסגרת פוליסה חלופית, שאינה כוללת מרכיב של אמצעים להקלת הסיכון, היה מוטל אף הוא על חברת הביטוח. גם זאת לא הוכיחה חברת הביטוח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס רק על הקביעה שחברת הביטוח כשלה מלהוכיח כי אף מבטח סביר לא היה נכון לבטח תכשיטים ללא כספת, ולא התייחס באופן ספציפי גם להיבט נוסף זה – לאי-הבאת הוכחות באשר לפרמיה במסגרת פוליסה חלופית – ממשית או היפותטית. אולם, לגופו של עניין, הוכחות כאמור לא הובאו.

46. כפי שהסברתי לעיל, במצב בו אין ספק כי תנאי הפוליסה הופרו, אך גם לא הוכח כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח מבלי שינקטו האמצעים להקלת הסיכון גם בעבור דמי ביטוח גבוהים יותר, יש להחיל את הסדר התשלום היחסי. כאשר לא קיימת פוליסה מקבילה אצל אותו מבטח, שעל בסיסה ניתן לחשב את התשלום היחסי, יש לפנות למבחן המבטח הסביר על בסיס ראיות שהובאו לעניין זה. דא עקא, בענייננו, המבטחת לא הביאה הוכחות באשר לפוליסה מקבילה אצלה, ואף לא הביאה ראיות בנוגע לדמי ביטוח שאותם גבו מבטחים אחרים בפוליסות רלוונטיות שלא כללו דרישה להפקדת תכשיטים בכספת, ככל שהיו כאלה. מכאן, שאין בפנינו כל ראיות הנוגעות לשאלה אילו דמי ביטוח היה גובה המבטח הסביר, שעל בסיסן ניתן להכריע מהו התשלום היחסי בו תחוב המבטחת.

47. אכן, הוכח כי קיומה של כספת הוא אמצעי רב משמעות להקלת הסיכון, וכפי שקבע בית משפט השלום, לו היו מוחזקים התכשיטים בכספת, מקרה הביטוח לא היה מתרחש. אולם, בכך אין די. בענייננו, לא נטען שהמבטחת עמדה בפני קושי אובייקטיבי להוכיח כי מבטח סביר לא היה מוכן לבטח את המשיב לו היה יודע את המצב לאשורו או כי קיימת פוליסה מקבילה (אצלה או אצל מבטחים אחרים) שעל בסיסה יש לחשב את התשלום היחסי. לכאורה, כל הראיות הרלוונטיות שהיו דרושות לה לשם ביסוס טענותיה (ככל שקיימות ראיות כאלה) היו מצויות בהישג ידה, אלא שהיא בחרה שלא להשתמש בהן, על בסיס עמדה עקרונית לפיה המבוטח אינו זכאי לדבר. התוצאה היא שמשלא הוכיחה חברת הביטוח כי היא זכאית לסעד התשלום היחסי הקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, הרי שעליה לשלם את מלוא סכום הנזק למשיב.

48. התוצאה שהגעתי אליה היא זו: המבוטח הפר את תנאי הביטוח ולא נקט באמצעים להקלת הסיכון שאותם נדרש לנקוט. בין הפרה זו לבין גניבת התכשיטים הוכח קשר סיבתי. למרות כל זאת, זוכה המבוטח במלוא תגמולי הביטוח. לא אכחד, שהדעת אינה נוחה מכך לחלוטין. אולם, המבטחת, שהיא "שחקן חוזר" בבתי המשפט, בחרה שלא להרים את נטל ההוכחה שהוטל עליה, אלא להתמקד בטענה משפטית עקרונית שלא התקבלה: אי-תחולת ההסדר הקבוע בסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח. בנסיבות אלה, אין לה להלין אלא על עצמה. אכן, בית משפט זה טרם קבע עד כה במפורש כי סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח חל על מקרים כגון זה שבו עסקינן, אך הדבר נקבע פעמים רבות בידי הערכאות הדיוניות, וברי כי אין מדובר בטענה "מפתיעה" שלמבטחת לא ניתנה הזדמנות הוגנת להתמודד עמה.

49. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור, מבלי לעשות צו להוצאות.

המשנָה לנשיא מ' נאור:

1. אני מסכימה לניתוח העקרוני של הסוגיה בידי חברתי השופטת ד' ברק-ארז.

2. כפי שציינה חברתי, אין לכחד כי התוצאה המוצעת על ידה במקרה הקונקרטי נראית קשה. אחרי ככלות הכל, המבוטח התרשל בשמירה על התכשיטים שערכם רב. איני משוכנעת שהמבטחת "בחרה שלא להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה". השאלה מי צריך להוכיח ומה עליו להוכיח – לא היתה ברורה עד היום. יהא שכרה של המבטחת שהיא שחקן חוזר בתרומתה לפיתוח ההלכה, ומכאן ואילך ידעו הכל כיצד לכלכל צעדיהם.

השופט ע' פוגלמן:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

5129371 ניתן היום, י"א בתשרי התשע"ד (15.9.2013).

_________________________

ע' פוגלמן 54678313-3260/10

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 3260/10

בעניין: חתמי לוידס, LLOYD'S LONDON

ע"י ב"כ עו"ד א. קריטי ואח'

מדרך מנחם בגין 154, תל אביב 64921

טל': 03-6094433 פקס: 03-6094466

המבקשת

נ ג ד

אליהו סלוצקי

ע"י ב"כ עוה"ד חיים קליר ואח'

מרח' קויפמן 4, ת.ד. 50092, תל אביב 65100

טל' 03-5176626, פקס 03-5177078

המשיב

ובעניין התייצבות היועץ המשפטי לממשלה

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 11.6.13 מתכבד היועץ המשפטי לממשלה להגיש עמדתו בהליך שבכותרת, כדלקמן:

פתח דבר

1. עניין לנו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א ביחס לחובתה של חברת ביטוח לפצות מבוטח בתגמולי הביטוח, בעת התממשות האירוע הביטוחי, כאשר המבוטח לא נקט באמצעים להקלת הסיכון, כפי שנקבעו בתנאי חוזה הביטוח (פוליסה).

2. בקשה זו מעוררת שתי שאלות מרכזיות, ביחס לדרישת השימוש באמצעים להקלת הסיכון בחוזי ביטוח:

ראשית, האם ניתן לטעון כי כאשר המבוטח לא נקט באמצעים להקלת הסיכון, שהותקנו, כפי שסוכמו בחוזה, הרי שחוזה הביטוח בין הצדדים כלל לא חל, בעת קרות מקרה הביטוח.

שנית, אם התשובה לשאלה הראשונה שלילית – ובעת התממשות אירוע הנזק ישנו חוזה ביטוח תקף בין הצדדים – מה יהא גובהם של התגמולים הקבועים בפוליסה, מקום שבו מבוטח לא השתמש באמצעי להקלת סיכון, שהותקן בהתאם לפוליסה.

3. בסוגיות אלו ניתנו בעבר פסקי דין שונים בבתי משפט השלום ובבתי משפט מחוזיים, כמפורט בכתבי הטענות של הצדדים – בקשת רשות הערעור והתגובה לבקשה ועתה מונחות סוגיות אלה לבחינתו של בית משפט נכבד זה.

רקע ועובדות המקרה

4. עניינו של ההליך דנן בביטוח שעשה מר אליהו סלוצקי, המשיב, אצל חברת חתמי לוידס, המבקשת, במסגרתו בוטחו גם תכשיטים בשווי משמעותי. במסגרת פוליסת הביטוח נכתב והודגש כי כיסוי אירוע של פריצה וגניבת התכשיטים מותנה בהימצאות התכשיטים בתוך כספת ביתית מעוגנת לקיר או לרצפה.

5. ביום 27.10.04 נפרצה דירתו של המשיב, והתכשיטים, שלא היו בכספת אלא במגירה בחדר הארונות, נגנבו. משכך, סירבה המבקשת לפצות את המשיב – ונימקה כי לא עמד בתנאי הפוליסה, המהווים תנאי מקדים לתחולתה. על כן הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת, שנידונה בבית משפט השלום בת"א (ת"א 62231/05).

6. בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 7.2.2008 נקבע כי מבחינה עובדתית התובע היה מודע לתנאי בפוליסת הביטוח, לפיו עליו לשמור את התכשיטים בכספת, וכן נקבע, כי לו היו התכשיטים שמורים בכספת לא היו נגנבים. כמו כן נקבע, כי ס' 21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, הקובע כי כאשר המבוטח לא עמד באמצעים שסוכמו להפחתת הסיכון של המבטח על המבטח לפצותו בהתאם לס' 18-19 לחוק, אינו חל במקרה דנן.

7. נקבע, כי ס' 21 נועד להגביר את הודאות והיציבות בשוק הביטוח, באמצעות חיובו של המבטח לבדוק את קיומם של אמצעי הביטוח שנקבעו. אשר על כן, יש להבחין בין שני מקרים: (א) ככל שאמצעי המיגון כלל לא הותקן, והמבטח נמנע מלבדוק את קיומו, הרי שגם הוא נושא באחריות לסיכון הגבוה – ועל כן ס' 21 חל. (ב) ככל שאמצעי המיגון הותקן אך לא נעשה בו שימוש, המבטח אינו יכול להיות אחראי לאי-השימוש, שהרי בדיקה שהיה עורך הייתה מגלה כי האמצעי ישנו – ועל כן, ס' 21 אינו חל.

8. במקרה דנן אכן הותקנה כספת בביתו של התובע, כנדרש על פי הפוליסה, אלא שהמשיב בחר - מסיבותיו שלו, שלא לשמור בה את התכשיטים. ממילא, בדיקה מקדימה שהייתה עורכת חברת הביטוח לא הייתה מעלה או מורידה. העולה מפסק דינו של בית משפט השלום הוא כי הדרישה שצויינה בפוליסה לשמירת התכשיטים בכספת הינה תנאי מקדים לתחולת הפוליסה, והפרתה היא הפרה יסודית של הפוליסה המאיינת את קיומה ושוללת כליל את זכותו של המבוטח לתגמולים.

9. על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המשיב ערעור, שנידון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 1437/08). בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, מיום 18.3.10, נקבע כי אין להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה. עם זאת, באשר לשאלה המשפטית, קבע בית המשפט המחוזי, כי ס' 21 חל גם מקום בו אמצעי הקלת הסיכון הותקנו ולא נעשה בהם שימוש. קביעה זו נומקה הן בהתבסס על לשון החוק, והן בהתבסס על תכליתו – להגן על המבוטח. עוד הוסיף בית המשפט וקבע, כי הדרישה להמצאות התכשיטים בכספת אינה יכולה להיות תנאי מתלה לקיום הפוליסה. לבסוף נקבע בפסק הדין, כי כל עוד לא הוכיחה המבקשת כי היא עומדת בתנאי ס' 18(ג) לחוק חוזה הביטוח העוסק בתוצאות החמרת הסיכון, עליה לשלם למשיב בגין התכשיטים שנגנבו. חברת הביטוח לוידס, המבקשת, הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין לביהמ"ש העליון (רע"א 3260/10).

דיון

10. נקדים ונאמר, כי לגישתו של היועץ המשפטי לממשלה, אין בעובדה שמבוטח לא נקט באמצעים להקלת סיכון ביטוחי, כפי שצויינו בפוליסה, כדי לאיין את קיומה של הפוליסה בעת קרות מקרה ביטוח, ולפטור באופן אוטומטי מבטח מחבותו לתשלום תגמולי הביטוח. כמו כן, לגישתו של היועץ המשפטי לממשלה, אין מקום להבחין בין אי התקנה של אמצעים להקלת הסיכון לבין אי השימוש באמצעים אלו, ובשני המצבים הללו חלות הוראות חוק חוזה הביטוח, כפי שיפורטו להלן, הקובעות את תוצאות החמרת הסיכון.

א. 1. קביעת דרישה לנקיטת אמצעים להקלת סיכון כתנאי מוקדם לתחולת חוזה ביטוח

11. חוזה ביטוח איננו ככל החוזים. מדובר בחוזה ייחודי ולא לחינם בחר המחוקק להסדיר תחום זה בחקיקה ראשית ובתקנות ולקבוע הוראות קוגנטיות, כפי שעולה גם מהוראותיו של סעיף 38 לחוק חוזה ביטוח שעניינו ייחוד תרופות. ייחודיות זו מקורה בראש ובראשונה בפערי הכוחות בין הצדדים לחוזה, בהינתן שצד אחד לחוזה הינו חברה בעלת ניסיון ומומחיות בתחום הביטוח, ואיתנות פיננסית, והצד השני הינו הדיוט בתחום. חוזה הביטוח, שהוא חוזה אחיד, הוא לרוב מורכב ומפורט ביותר ולמבוטח אין יכולת של ממש לקיים משא ומתן על תנאיו. המחוקק ביקש להגן על המבוטח ביצירת הסדרים מיוחדים ולמנוע מצבים שבהם המבוטח ישא בנטל כספי משמעותי במשך שנים ויסבור כי הוא מבוטח, כאשר בפועל עם התרחשות האירוע הביטוחי יגלה כי הפוליסה איננה חלה.

12. בחוזה הביטוח נדרש המבוטח לשלם למבטח תשלומים קבועים באופן סדיר, ונזקק לשירותיו של המבטח רק לעת צרה. היות שכך, אין לקבל מצב בו עם קרות מקרה הביטוח וכאשר המבוטח נזקק לחוזה עבורו שילם במהלך כל תקופת הביטוח, יוכל המבטח להתנער מאחריותו כליל ולטעון שבשל אי-התממשות תנאי מוקדם בדבר דרישה לנקיטת אמצעים להקלת הסיכון הביטוחי, למעשה לא היה מעולם כל הסכם בין הצדדים. כך נאמר בת"א 024690/01 נג'ר מוסה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ:

"על פי סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), תנאי מתלה בחוזה הוא כאשר החוזה תלוי בהתקיים תנאי. משמע, אי קיומו של התנאי מאיין את החוזה מלכתחילה. אין זה סביר לראות את מצב הדברים כך שאדם משלם את הפרמיה הנדרשת ממנו, ושני הצדדים חושבים שיש ביטוח, אבל רק לאחר הגניבה, כאשר מסתבר שהתובע לא עמד בתנאי המיגון, מסתבר שבכלל לא היה ביניהם חוזה... הדעת אינה סובלת שרק באמצע קיומו של החוזה, לפי מעשה שקורה חודשים רבים לאחר תחילת תוקפו, יוחלט רטרואקטיבית שאין חוזה ולא היה מעולם".

13. זאת ועוד: זמינות של שירותי ביטוח יעילים בסביבה כלכלית מודרנית הינה חיונית לטובת החברה, יציבותה והתנהלותה התקינה. שירותי הביטוח מאפשרים נטילת סיכונים ופיזור נזק, ומהווים אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה.

14. על כן אנו סבורים, כי יש לצמצם את המקרים שבהם יקבע כי הפוליסה איננה חלה, ככל שניתן ובוודאי שאם מדובר בדרישה הקשורה לנקיטה באמצעים להקלת הסיכון יש להחיל את ההסדר המיוחד שקבע המחוקק לעניין זה.

15. בחירתו של המחוקק להסדיר מקרים של נקיטה באמצעים להקלת הסיכון בחוק מלמדת כי המחוקק סבר כי גם במקום בו המבוטח לא עמד בחובותיו על פי חוזה הביטוח ולא הפעיל אמצעים להקלת הסיכון אשר נדרשו ממנו, חוזה הביטוח עדיין יחול והשלכות אי העמידה ייבחנו במסלול המשפטי שקובע החוק. המחוקק אינו מניח כי במקרים אלו חוזה הביטוח לא יחול כלל, ולהבנתנו הדבר נובע מהטעמים שפורטו לעיל.

א. 2. אי התקנת אמצעים להקלת סיכון

16. חוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 קובע את המסגרת הנורמטיבית בה פועלים מבטח ומבוטח בעת ההתקשרות ביניהם, במטרה לצמצם את אי הודאות המשפטית ולהבהיר את הדין החל סביב חוזי הביטוח.

17. ס' 21 לחוק עוסק באמצעים להקלת הסיכון של מבטח, ובחובת מבטח בעת קרות מקרה הביטוח מקום בו אמצעים אלו לא ננקטו: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19 בשינויים המחויבים" (הסדר זה מופיע גם בתקנה 4 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה) , תש"ם – 1980).

18. ס' 18 ו-19 לחוק עוסקים בזכותו של מבטח לבטל את חוזה הביטוח כאשר לא ננקטו אמצעי הפחתת הסיכון שנקבעו, ובשאלה מה הדין כאשר בעת קרות מקרה הביטוח לא בוטל חוזה הביטוח. ככלל, החוק קובע כי מבטח יהיה חייב בתשלום תגמולים בשיעור מופחת (ס' 18(ג)), אלא במקרים חריגים (ס' 18(ג)(1)-(2)).

19. ס' 39(א) לחוק קובע במפורש כי אין להתנות על ס' 21, ומכאן שמדובר בסעיף קוגנטי. להבנתנו, כוונת המחוקק היא כי כל תניה הנוגעת לאמצעי הפחתת סיכון נדרשת להיבחן במסלול של ס' 21, ואינה יכולה להוות תנאי מוקדם לעצם תחולת החוזה. כך עולה גם מהוראותיו של סעיף 38 העוסק בייחוד תרופות, כאמור.

20. כאמור, בשאלה זו ניתנו בעבר פסקי דין שונים בבתי משפט השלום ובבתי משפט מחוזיים, כמפורט בכתבי הטענות של הצדדים – בקשת רשות הערעור והתגובה לבקשה. כך למשל קבע כב' השופט סולברג בת"א (י-ם) 9199/01 נתנאל מרצבך נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ: "הלכה היא, כי אין להתנות על הוראת סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. אם הייתה יומרה אצל חברת הביטוח להוסיף תנאי מוקדם, תנאי שהפוליסה תהא תלוייה בהתקיימותו, הרי שלא עלתה בידה. תנאי שכזה בּטל, בהיותו מתנה על הוראתו הקוגנטית של סעיף 21 הנ"ל".

21. גם במקרים נוספים נקבעו קביעות דומות: בע"א (מחוזי חיפה) 3488/06 אקרמן שאיבות בע''מ נ' אנקונה סוכנות לביטוח (1994) בע''מ דובר בגניבת משאית. בניגוד לתנאי פוליסת הביטוח במשאית לא הותקן איתורן, אף שהדרישה הופיעה בפוליסה והודגשה בפרק בשם "חובת אמצעי מיגון – התניית הכיסוי הביטוחי". בע"א (מחוזי חיפה) 2302/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מוסה נג'ר דובר בגניבת תכשיטים. בניגוד לתנאי פוליסת הביטוח התכשיטים הועברו ללא ליווי חמוש. בכל המקרים הללו קבע בית המשפט כי לא ניתן להתנות בפוליסה על התקיימותה ולקבוע תנאי מקדים על עצם תחולת חוזה הביטוח. חוזה הביטוח חל, ואת חובת החברה המבטחת יש לבחון על פי תנאי ס' 21 לחוק.

22. עמדה זו מקובלת אף על המלומד ירון אליאס, בספרו דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009, בעמ' 839): "... הוראה בפוליסה שלפיה נקיטת אמצעי המיגון מהווה "תנאי מוקדם" לאחריות המבטח הינה חסרת תוקף, באשר היא מתנה על הוראה קוגנטית שבחוק חוזה הביטוח", ושם הוא מוסיף: "ואכן, סקירת הפסיקה מלמדת כי גישה זו מדריכה את מרבית הפוסקים" (ור' שם בה"ש 12 הפניות לפסיקה).

א. 3. סיכום ביניים – משמעותו של ההסדר החוקי ומקומו של חופש החוזים בחוזי ביטוח

23. מן האמור עולה כי לא ניתן לקבוע כי אי נקיטה באמצעים להקלת הסיכון כפי שנקבעו בחוזה, משמעה שחוזה הביטוח בין הצדדים לא יחול כלל בעת קרות אירוע ביטוחי.

24. יחד עם זאת, כאמור, כאשר מבוטח לא נקט באמצעי להפחתת הסיכון שנקבעו בחוזה לא בהכרח יידרש המבטח לשלם, תשלום מלא או תשלום כלשהו – והאפשרויות השונות ייבחנו בהתאם לס' 18(ג) לחוק. ממילא, אף למבוטח ישנו אינטרס משמעותי לעמוד בתנאי הפוליסה ביחס לאמצעי הקלת הסיכון. לעמדתנו, ההסדר החוקי, מאזן נכונה בין האינטרס של המבוטח, פערי הכוחות בין הצדדים, והדרישות הלגיטימיות של המבטח לשימוש באמצעים להפחתת הסיכון.

ב. 1. האם יש להבחין בין אי התקנת אמצעים להקלת סיכון לבין אי השימוש באמצעים אלו

25. כאמור, ס' 21 לחוק חוזה הביטוח קובע מהי חובת המבטח בתגמולים, כאשר לא ננקטו בידי המבוטח האמצעים להקלת הסיכון. השאלה הנשאלת היא האם יש מקום להבחין בין מקרה בו מבוטח לא התקין את האמצעים להקלת הסיכון לבין מקרה בו הוא התקין את האמצעים להקלת הסיכון, אך לא עשה בהם שימוש ולכן ארע מקרה הביטוח.

26. בית המשפט המחוזי, בניגוד לבית משפט השלום, סבר כי אין מקום להבחנה שכזו. להלן תוצג בקצרה עמדתו של בית המשפט המחוזי, ואחריה יתואר הספק שהיא מעוררת ועמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה.

27. על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 1437/08), ס' 21 חל גם מקום בו אמצעי הקלת הסיכון הותקנו אך לא נעשה בהם שימוש. עמדה זו, לפי פסק הדין, מבוססת הן על לשון החוק והן על פרשנות תכליתית שלו.

28. לדברי בית המשפט המחוזי (פס' 9 לפסק דינה של השופטת קובו), פשטות לשונו של החוק בס' 21, "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך", איננה מבחינה בין מקום בו לא הותקן אמצעי הפחתת הסיכון לבין מקום בו הותקן אך לא נעשה בו שימוש. "נקיטה באמצעי להקלת סיכון" משמעה הן התקנת אמצעי סיכון והן שימוש באמצעי זה.

29. פרשנות זו המתבססת על לשון החוק מתיישבת גם עם תכליתו של החוק. בית המשפט המחוזי בחן את ההבחנה שיצר בית משפט השלום בין התקנת אמצעי הפחתת הסיכון לבין השימוש בו. במבט ראשון, הבחנה זו אולי שובה את הלב – המבטח נדרש לבחון את התקנת אמצעי הפחתת הסיכון, וקיימת לו האפשרות לבטל את הפוליסה אם מתברר לו כי אמצעי להקלת הסיכון לא הותקן, אך הוא אינו מסוגל לבחון בכל רגע נתון את השימוש שנעשה בו. על כן נקבע, בפסק דינו של בית משפט השלום כי כאשר לא הותקן אמצעי הקלת הסיכון המבטח חייב בתשלום תגמולי ביטוח בהתאם לס' 21, אך כאשר הותקן אמצעי הקלת הסיכון ולא נעשה בו שימוש, ס' 21 אינו חל.

30. עם זאת, אימוץ הבחנה זו מביא לתוצאה אבסורדית: דווקא מקום בו המבוטח לא טרח להתקין אמצעי להקלת הסיכון, הוא עשוי להיות זכאי לתגמולי ביטוח, בעוד במקום בו טרח להתקינו, זכאות זו תישלל ממנו באופן אוטומטי.

31. תוצאה זו אינה סבירה, וכמדיניות משפטית היא אינה מתמרצת את המבוטח לפעול למימוש התחייבותו להקלת הסיכון. ההיגיון מחייב כי לא תינתן עדיפות למי שנמנע מלהתקין את אמצעי הקלת הסיכון על פני מי שהתקין את אמצעי הקלת הסיכון אך מסיבה כלשהי לא עשה בהם שימוש ברגע התממשות הנזק. מן הצדק כי על שניהם יחול לכל הפחות דין זהה.

32. בהתאם לזאת קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות את ס' 21 כמשתלב במגמות הכלליות של חוק חוזה הביטוח – ועל כן לראות בו ס' שנועד בראש ובראשונה להגן על המבוטח. בהתאם לזאת, נקבע כי יש לפרש את ס' 21 כך שיגן על המבוטח גם אם אמצעי הפחתת הסיכון הותקן אך לא נעשה בו שימוש (פס' 10 לפסק דינה של השופטת קובו).

33. אמנם מבטח אינו מסוגל לוודא כי מבוטח אכן עושה שימוש בפועל באמצעי הפחתת הסיכון, בכל רגע נתון, אך אין בכך בכדי לפטור אותו כליל ומראש מכל אחריות לתגמול בעת קרות מקרה הביטוח. מבחינת החשיפה לסיכון הביטוחי, מצב בו לא הופעל אמצעי הקלת סיכון דומה למצב שבו לא הותקן אמצעי להקלת סיכון כלל ועל כן גם במקרה זה "מחדלו זה של המבוטח צריך להיבחן נוכח ס' 21 לחוק חוזה הביטוח" (דיני ביטוח, בעמ' 850).

34. כפי שהוסיף עוד בית המשפט המחוזי וקבע, פרשנות זו מתיישבת היטב עם כללי פרשנות מקובלים – העדפה לפרשנות המקיימת את החוזה על פני פרשנות המבטלת אותו (ס' 25(ב) לחוק החוזים (החלק הכללי)), והעדפת פרשנות לטובת הצד החלש ולא הצד המנסח, ובמיוחד מאחר ולחוזה ביטוח מאפיינים של חוזה אחיד (ר' הפניות לפסיקה ולספרות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שם).

35. העולה מכל האמור הוא כי לפי עמדתו המנומקת של בית המשפט המחוזי ס' 21 לחוק חוזה הביטוח חל גם מקום בו לא נעשה שימוש באמצעי הקלת הסיכון, אף שאלו הותקנו; וזאת על סמך לשונו של הסעיף ועל סמך תכליתו במובן הרחב – הגנה על המבוטח.

36. הנטייה לפרש את חוק חוזה הביטוח לטובת המבוטח, ובפרט לאור הרציונל הביטוחי של פיזור הנזק, נקבעה על ידי בית המשפט במקרים רבים. כך למשל נקבע, כי: "תחושת הצדק הבסיסית היא כי כל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח, ולא להפך. תחושה זו מעוגנת... גם בעובדה שנזק המוטל על הפרט נושא בו הפרט, והפרט בלבד... להבדיל, חברת הביטוח מפזרת את נזקיה" (עא 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ''ד מז 661, בפסק דינו של השופט שמגר).

37. עמדתו של בית המשפט המחוזי נראית לנו ראויה ויש בה כדי להגשים את התכלית שבבסיס חוזה הביטוח. הקשיים הנובעים מקבלת עמדה לקיומו של תנאי מקדים בדבר אי נקיטה באמצעים להקלת הסיכון המאיין את הפוליסה מכל וכל, פורטו לעיל. אנו סבורים כי הם תומכים בעמדה כי הוראותיו של חוק חוזה ביטוח מתווים הסדר קוגנטי ורחב אשר חל במקרים בהם לא הותקן או לא הופעל אמצעי להקלת הסיכון.

38. כאמור לעיל, הדרישה לעשות שימוש באמצעי להקלת סיכון אינה יכולה להיחשב לתניה מקדימה המאיינת את תחולת חוזה הביטוח – וגם מקום בו לא הופעלו אמצעי להקלת הסיכון חל חוזה הביטוח. לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, ראוי להחיל את ההסדר הקבוע בס' 21, אם בדרך של פרשנות ואם בדרך של היקש, גם במקום בו לא נעשה שימוש באמצעים להקלת הסיכון ולא רק במקום שאלה לא הותקנו כלל. בפרט שגם לשון סעיף 21 לחוק מציינת מפורשות כי יש להחיל את סעיפים 18-19 בשינויים המחוייבים. המנגנון שמציע ס' 21 מאזן נכונה בין חבותו של המבטח בגין האירוע הביטוחי, לבין אחריותו של המבוטח, ומאפשר את הגמישות המתבקשת ביחס לתשלום תגמולים בידי המבטח. דרישת המיגון חשובה וראויה כשלעצמה ובתנאי שהמבוטח ער ומודע לדרישה זו. אך איונה של הפוליסה כליל אינו מאזן נכונה את האינטרסים ואת השיקולים השונים ולכן, לגישתנו, יש להחיל את ההסדר הקבוע בסעיף 21 לחוק, הקובע תוצאה מאוזנת ומאפשר בחינת כל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו.

39. כאמור, גם המחוקק היה ער לכך שסעיף 21 יכול ועשוי לכלול מצבים רחבים יותר וכך נקבע במסגרתו: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחויבים" (ההדגשה אינה במקור). נראה, כי המונח "בשינויים המחוייבים" מאפשרים להחיל את הוראות סעיפים 18 ו – 19 גם מקום שבו הותקן אמצעי להקלת סיכון אך לא הופעל.

5129371

54678313____________________

לימור פלד, עו"ד

ממונה על עניינים אזרחיים

פרקליטות המדינה

54678313-3260/13

כבוד השופטת אסתר קובו: -

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בת.א 62231/05 (כבוד השופט א. פורג), לפיו נדחתה תביעת המערער לתגמולי ביטוח בשל אירוע פריצה וגניבה בביתו.

רקע

1. אליהו סלוצקי (להלן: "המערער") היה מבוטח של המשיבה, חתמי לוידס (להלן: "המבטחת") במשך למעלה מעשרים שנה בפוליסה לביטוח דירה שהתחדשה מידי שנה.

בעת חידוש פוליסת ביטוח הדירה לתקופה שבין ה- 1.3.04 ועד 28.2.05, הרלוונטית למועד האירוע, התווסף תנאי חדש לפוליסה, לפיו על המבוטח להחזיק את התכשיטים המבוטחים בכספת ביתית המעוגנת לקיר ולרצפה (להלן: "הפוליסה"). כספת מסוג זה אכן היתה בביתו של המערער, אולם נטען על ידו כי היא נועדה למסמכים חשובים, ובכל מקרה המבטחת לא ידעה על קיומה - סוקר שנשלח מטעמה עובר לתחילתה של הפוליסה בדק את אמצעי המיגון בדירה, לא שאל אם בדירה ישנה כספת וממילא לא ציין בדוח שערך ביום 18.2.04 קיומה של כספת.

2. בתאריך 27.10.04 ארעה פריצה לביתו של המערער. הכספת לא נפרצה, אך התכשיטים - שלא היו אותה שעה בכספת, נגנבו.

3. המבטחת סרבה לשלם את תגמולי הביטוח, מאחר שלטענתה הפר המערער את תנאי הפוליסה באשר לא החזיק את התכשיטים בתוך כספת ביתית המעוגנת לקיר ולרצפה.

פסק דינה של הערכאה הדיונית

4. השופט המלומד דחה את טענותיו של המערער כי לא ידע על הדרישה שבפוליסה להפקדת התכשיטים בכספת כתנאי לתוקפו של הביטוח. בכך נסמך על מכתבים אותם שלח המערער לסוכנות הביטוח 'אמינים' שטיפלה בביטוח בהם הסביר כי הכספת המותקנת בבית לא אותרה על ידי הפורצים ולא נפרצה. עם זאת, התכשיטים, שלא היו מופקדים בכספת בשל עונת החגים וקדושת החג (יום הכיפורים) שלא אפשרו גישה אליה, נגנבו. במכתבים אלו ראה בית המשפט משום הודאת בעל דין כי המערער לא שמר על התכשיטים בכספת מהטעמים שפרט במכתביו, ומכאן הסיק כי שלא בתקופת החגים, שימשה הכספת לאחסון תכשיטים ולא רק מסמכים חשובים כטענתו. כן העדיף בית המשפט את עדותו של מר אנסבכר, סוכן הביטוח, שנתמכה גם במכתבים ששלח למערער בהם יידע אותו על התנאים החדשים בפוליסה, על פני גרסתו של המערער.

עוד דחה בית המשפט את טענתו של המערער כי המבטחת לא מילאה אחר חובתה לקבוע במפורש בפוליסה מהי הסנקציה בשל אי עמידה בתנאי שעניינו החזקת התכשיטים בכספת. זאת לאחר שמצא כי התנאי והסנקציה בגין אי מילויו פורטו בפוליסה בהבלטה מיוחדת ובסמוך לפרק "ביטוח דברי ערך".

בית המשפט הוסיף ובחן מהו הדין כאשר מבוטח אינו ממלא אחר תנאי הקובע אמצעי מיגון. האם מדובר בתנאי מקדמי לתחולת הפוליסה, כך שהפרתו שוללת את זכאותו של המבוטח לתגמולי ביטוח ללא כל בחינה נוספת ? או שמא תנאי המיגון הינו רק אמצעי להקלת הסיכון של המבטח. שאז, חל סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח" או "החוק") ששלילת תגמולי הביטוח איננה התוצאה המתבקשת בהכרח הימנו, ולמבטח תרופות שונות בהתאם לנסיבות המפורטות בסעיף. בית המשפט קבע כי ככל שמדובר באי התקנה של אמצעי מיגון, מגמת הפסיקה הינה להגן על המבוטח מפני ניצול כוחו של מבטח ועידוד מבטחים לערוך בדיקות מקדמיות שיבטיחו התקנתם של אמצעי מיגון. הכל על מנת להגביר את הודאות והיציבות בחוזה הביטוח. על כן, אי התקנה של אמצעי מיגון אינו תנאי מקדמי לתוקפה של הפוליסה, והדברים יבחנו באספקלריה של סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח המעניק, כאמור, תרופות שונות למבטח בכפוף לתנאים שונים (משמע, יהיו מקרים שבהם יינתן תוקף לפוליסה).

אלא שבמקרה דנן אין המדובר באי התקנה של אמצעי מיגון. כאן, המבוטח ידע אודות הדרישה, הוא אף החזיק בכספת הנדרשת בביתו, אך התכשיטים לא הוחזקו שם במועד הגניבה. במקרה כזה ממילא לא היתה כל תועלת בבדיקה מוקדמת של המבטחת, שכן הכספת היתה במקומה. רוצה לומר, כי אין מדובר במקרה של אי התקנת אמצעי מיגון על ידי מבוטח, אלא במצב בו המבוטח לא עשה שימוש בזמן הפריצה באמצעי המיגון, ומסיבותיו שלו. בנסיבות אלו, כך קבע בית המשפט, יש לפטור את המבטחת מתשלום תגמולי ביטוח.

עוד שלל בית המשפט הענקת 'סעד מיוחד' למבוטח כמשמעותו בסעיף 29 לחוק חוזה הביטוח. קרי, מתן סעד במקום שבו מעשה או מחדל של המבוטח לא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח, וככל שהדבר צודק בנסיבות העניין. תחולת הסעיף הינה במקום שבו אין קשר סיבתי בין ההפרה לבין התרחשות מקרה הביטוח. במקרה דנא הקשר הסיבתי מתקיים, שכן הכספת לא נפרצה וככל שהתכשיטים היו מופקדים בה, הם לא היו נגנבים.

מטעמים אלו דחה בית המשפט את תביעת המערער וחייבו בהוצאות המבטחת.

הטענות בערעור

5. המערער מלין על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לפיה ידע אודות הדרישה להתקין כספת. לטענתו, סמך על סוכן הביטוח שלו מזה שנים, ולכן לא ראה צורך לעיין בפוליסת הביטוח. עוד חולק המערער על קביעת בית המשפט כי הכספת בביתו נועדה הן לתכשיטים והן לשמירת מסמכים וטוען כי זו נועדה לשמירת מסמכים בלבד.

אשר לסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח טוען המערער כי סעיף זה קובע כי על אמצעים להקלת סיכון המבטח יחולו הוראות סעיפים 18-19 לחוק חוזה ביטוח. סעיף 18 קובע כי בהעדר הוכחה שמבטח סביר אחר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח אלמלא ננקט האמצעי להקלת הסיכון - לא יהיה המבטח מופטר מחבותו. בית משפט קמא קבע כי סעיף 21 לא חל על המקרה שלפניו, אלא שלדעת המערער מדובר בהוראת חוק קוגנטית. עוד טוען המערער כי ההבחנה שערך בית משפט בין התקנת אמצעים להקלת הסיכון, שאי התקנתם איננה פוטרת בהכרח את המבטח, לבין הפעלתם של אמצעים שונים שאם לא הופעלו פוטרת את המבטח מניה וביה, אינה נובעת מלשונו של סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. הבחנה מעין זו גם איננה מתיישבת עם ההיגיון שבבסיס הסעיף לפיו בביטוח אין תנאים מוקדמים. הוראות סעיפים 18-21 לחוק חוזה ביטוח מתיישבות גם עם הוראה דומה שבסעיף 4 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), התש"ם – 1980.

המערער מדגיש שלמרות שבית המשפט ציין כי חובת הגילוי והוידוא של שינויים בפוליסה מתעצמת במקרים שהפוליסה הינה ארוכת טווח ומתחדשת מידי שנה בשנה, לא יושמה הלכה זו במקרה הנוכחי. זאת, למרות שהפוליסה התחדשה מידי שנה במשך למעלה מעשרים שנים. נטען כי לאחר השינוי בתנאי הפוליסה לא וידאה המבטחת שאכן הוא עומד בדרישות המיגון.

6. ומנגד סומכת המבטחת ידיה על פסק דינו של בית המשפט, על כל רבדיו. היא מדגישה כי כבוד השופט העדיף את גרסתה על פני גרסתו של המערער, משקבע כי זה ידע ידיעה מלאה וגמורה שעליו להחזיק את התכשיטים בכספת, וכי הכספת שימשה בפועל הן לאחסון מסמכים הן להפקדתם של התכשיטים. המבטחת גם תומכת בפרשנות בית המשפט את סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, ומאחר שבמקרה דנא אמצעי המיגון היה בנמצא, אך לא בשימוש, קיים קשר סיבתי בין אי הימצאות התכשיטים בכספת לבין גנבתם, באופן שבו נשללים מהמערער תגמולי הביטוח.

דיון

7. המערער מבקש כי בית המשפט יתערב בקביעותיה העובדתיות ובממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. כך, הוא טוען שסמך על סוכן הביטוח, לא ידע כי עליו לשנות את אמצעי המיגון של התכשיטים, וכי הכספת שבביתו היתה ונועדה לשמירת מסמכים בלבד.

הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בכגון דא, בפרט כשהמדובר בממצאי מהימנות המבוססים על ראיות ועדויות שהוצגו לפני הערכאה הדיונית (ע"א 2835/04 לובינסקי נ' י.ת. נצר אחזקות בע"מ ([פורסם בנבו] 4.8.05) בפסקה 8). הכרעתו של בית המשפט נטועה בחומר הראיות; הן בעדותו של סוכן הביטוח אותה העדיף בית המשפט על פני גרסתו של המערער, והן מהתרשמותו של בית המשפט כי המערער נהג לשוחח עם סוכן הביטוח מעת לעת לגבי תנאי החידוש של הפוליסות. לכן, לא סבירה גרסתו כי לא ידע דבר על התנאי החדש שבפוליסה או כי לא עיין במסמכים ובפוליסה שנשלחו אליו. נוסחם של המכתבים אותם שלח המערער לסוכנות הביטוח תומך גם הוא בכך שהמערער לא רק שידע באופן עקרוני על הדרישה, אלא בפועל גם נהג לאחסן את התכשיטים בכספת, אם כי תכשיטים אלו לא אוחסנו שם במועד הגניבה.

8. משעברנו משוכה זו נתמקד בטענה המשפטית לה טען המערער; מה דינה של תביעת מבוטח שהפר את תנאי המיגון במובן זה שלא הפעילם (להבדיל מכך שלא התקינם) ? ותמונת הראי של טיעון זה - מהם סעדיו של מבטח אשר מבוטחו לא הפעיל את אמצעי המיגון כנדרש בפוליסה ?

ההסדר הנורמטיבי שבמרכז המחלוקת מצוי בסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח שלשונו: -

"21. אמצעים להקלת סיכון

"הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחויבים".

ואילו סעיפים 18-19 קובעים: -

"18. תוצאות של החמרת הסיכון

(א) תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח הודעה על שינוי מהותי או מהיום שנודע לו עליו בדרך אחרת, לפי המוקדם יותר, וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, רשאי המבטח לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח.

(ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה ; לא ביטל המבטח את החוזה, רואים אותו כמסכים להמשך קיומו על אף השינוי.

(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

(1) לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה ;

(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי ; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי".

19. שלילת תרופות

המבטח אינו זכאי לתרופות האמורות בסעיף 18 בכל אחת מאלה:

(1) השינוי חדל להתקיים לפני שקרה מקרה הביטוח או שלא השפיע על קרותו או על חבות המבטח או היקפה;

(2) השינוי היה תוצאה של אמצעי שננקט על דעת המבטח;

(3) השינוי היה תוצאה של אמצעי שננקט לשם מניעת נזק חמור לגוף או לרכוש, ובלבד שהמבוטח הודיע למבטח בכתב על נקיטת האמצעי מיד לאחר שנקט אותו או שנודע לו עליו."

[הדגשות אינן במקור]

סעיפים אלו מסדירים את תרופותיו של המבטח, מקום שבו הפר המבוטח את חיובו החוזי לנקוט באמצעי שיקל על סיכון מבטחו (ירון אליאס דיני ביטוח 837 (מהדורה שנייה, 2009)). הפרת חוזה הביטוח על ידי המבוטח, כך בסעיף 21 לחוק, איננה מעניקה פטור אוטומאטי למבטח מחבותו על פי הפוליסה, אלא מעבירה את מרכז הכובד לדיון בשאלת השפעת הפרת החובה על סיכונו של המבטח, ובהתאמה על היקף חבותו של זה בנסיבות השונות שבסעיף 18 לחוק. וכך יהיה המבטח פטור רק אם יוכיח את אחד מסעיפי המשנה של סעיף 18(ג), ולענייננו ס"ק (2) כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח לו ידע כי אין כספת ושהתכשיטים אינם מופקדים בה כאשר אין עונדים אותם.

9. אולם, על מנת לקבוע כטענת המערער כי תרופותיו של המבטח הינם במסגרת סעיפים 21 ו – 18 לחוק ואין בלתם, יש להכריע בשלב מוקדם יותר אם חל סעיף 21 לחוק גם במקום שבו לא הופעלו אמצעי המיגון הקיימים.

סעיף 21 משקף מצב בו הותנה כי על המבוטח "לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח" והוא לא עשה כן. מבחינה לשונית, ביטוי זה אינו מצביע בהכרח כי עסקינן רק בנסיבות הספציפיות בהן אמצעי המיגון לא הותקן (אף כי נדרש). על קשת האפשרויות הלשוניות עשויות להיות אפשרויות נוספות, כגון: שאמצעי המיגון הותקן אך לא היה תקין, או כי אמצעי המיגון הותקן ולא הופעל בעת אירוע מקרה הביטוח. כל אלה עשויים לבוא בגדר אמצעים להקלת סיכון המבטח, שלא בוצעו על ידי המבוטח. גם אם הסיפא של סעיף 21 לחוק המחייב את המבוטח לנקוט באמצעי המיגון "תוך הזמן שנקבע לכך" יכול שתפורש כמרמזת על כך שמדובר בפעולה חד-פעמית כהתקנה, אין בה כדי ללמד בהכרח, שהאפשרות בה דן הסעיף הינה מצומצמת רק לכך.

לשון החוק איננה חזות הכל וגם אם פתחתי בה, לא אסיים בה. מבין האפשרויות הלשוניות השונות, יש לבחור את אותה האפשרות שתגשים את מטרת ההוראה ואת תכליתה (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה, פ"ד לט(2) 70, 74 (1985)).

10. לתכלית החוק אף נפנה השופט הנכבד עת ערך הבחנה בין אי התקנתם של אמצעי המיגון לאי הפעלתם, כשרק העדר התקנה יהיה נתון למשטרו של סעיף 21 לחוק, ואילו התקנה אך אי-הפעלה של אמצעי המיגון מביאה לפטור של המבטח מתשלום תגמולים. השופט הנכבד נימק החלטתו כאמור בהגיונו של סעיף 21 לחוק המבקש לעודד מבטחים לערוך בדיקות מקדמיות ולוודא התקנת אמצעי מיגון, כדי לקדם ערכים של וודאות ביחסים החוזיים. במקרה שבו אמצעי המיגון לא הופעל, מסיבות הקשורות סובייקטיבית במבוטח, גם אם היה המבטח מוודא התקנתו של אמצעי המיגון, לא היה בכך לעזר.

אך האם די בנימוק זה כדי לפטור את המבטח מניה וביה ? ובלשון אחרת, האם יש בכך כדי להצדיק פטור גורף למבטח בכל מקרה אחר ? אני סבורה כי התשובה לכך הינה שלילית, ואין מקום לערוך הבחנה בין מחדליו השונים של המבוטח.

ראשית, לשון הסעיף איננה עורכת בהכרח את אותה ההבחנה, כמבואר לעיל.

שנית, במדרג 'תרומתו' או 'רשלנותו' של המבוטח לכך שלא הוקל סיכונו של המבטח, אי התקנת אמצעי המיגון נמצא גבוה יותר בסולם האמור מאשר אי הפעלת אמצעי המיגון. לכן, אם כאשר לא הותקנו אמצעי המיגון אין המבטח פטור מתשלום תגמולים אלא אם יוכיח את סייגי חבותו כמפורט בסעיף 18, קל וחומר שבמצב בו הותקנו האמצעים אך לא הופעלו אין המבטח יכול להיות פטור אלא לכל הפחות בתנאים אותם הציבו סעיפים 21 ו – 18 לחוק.

שלישית, וזה העיקר; סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח נועד למנוע פרקטיקה בה המבטח אדיש להתקנתם של אמצעי המיגון באשר הוא יודע כי אם יתרחש מקרה הביטוח יוכל לטעון כי הוא משוחרר מחבותו בשל הפרת המבוטח את חוזה הביטוח. פרקטיקה זו חושפת את המבוטח ששילם דמי ביטוח (שבדיעבד מסתבר כי שולמו לריק) לסיכון בלתי סביר. זאת וכן הרצון לוודא קיומם של אמצעי מיגון והתאמתם לתנאי הפוליסה, הנם בין השיקולים שבחיוב המבטח לוודא (ולא רק ליידע את המבוטח) כי אמצעי המיגון שנדרשו בפוליסה גם הותקנו ועונים על דרישות הפוליסה (אליאס, בעמ' 844). השופט המלומד עמד על הדברים הללו ולכן סבר כי כאשר לא הופעלו אמצעי המיגון, ממילא לא היה ביכולתו של המבטח למנוע תשלום עקר או להגביר את הודאות החוזית – ופטר את המבטח. אולם לדעתי, אין להבחין בין המקרים השונים, משום שאת סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח יש לפרש לא רק לאור תכלית הסעיף הספציפי. אלא יש לפרשו גם תוך שילובו במגמות הכלליות שבפרשנות חוזי ביטוח ובתכליתם של יתר סעיפי החוק המבקשים להגן על זכויותיו של המבוטח, הצד החלש בעסקה, בשלב כריתת החוזה ולאחריו (ע"א 4819/92 אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, 761-763 (1995); אורי ידין, חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 - פירוש לחוקי החוזים 18-20 (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"ד); אליאס בעמ' 61-62). כך, דוגמא, עקרון מרכזי בפרשנות דיני הביטוח הוא פרוש מצמצם של תניית פטור בפוליסה, כנגזרת של כלל הפרשנות נגד המנסח וכביטוי לכלל הפרשנות שבסעיף 25(ב) לחוק החוזים (החלק הכללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") כי עדיף פרוש המקיים את החוזה על פני פרוש המבטלו (ע"א 188/84 צור חברה לביטוח נ' חדד, פ"ד מ(3) 1, 15-16 (1986); אליאס בעמ' 97-98). חיזוק לפרשנות זו ניתן למצוא גם על רקע היות פוליסת הביטוח בעלת מאפיינים של חוזה אחיד (ע"א 11081/02 דולב חברה לבטוח בע"מ נ' קדוש ([פורסם בנבו] 25.6.07), בפסקאות 63-64 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה). בהתאמה, תנאים ומונחים בפוליסה המעניקים כיסוי מפורשים בהרחבה (אליאס, 98-99). זאת ועוד, תנית פטור צריכה להיות מפורשת והיא איננה יכולה להיות עמומה באופן שעלולות להיות מוסקות ממנה מספר מסקנות שונות (ע"א 172/89 סלע חברה לבטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 326-327 (1993)). אוסיף גם כי תנאי המתנה את הכיסוי הביטוחי בהתקנת אמצעי מיגון פורש על פי רב בפסיקה כתנאי המסייג את אחריות המבוטח, ולא כתנאי מקדמי, מתלה, לעצם כניסתה לתוקף של הפוליסה (ראו אליאס, בעמ' 840-841 והאסמכתאות שם). קיום תנאי המיגון תלוי בצד לחוזה ואינו יכול להיות תנאי מתלה, המוגדר כאירוע עתידי, לא ודאי, החיצוני לחוזה ואינו מטיל חובה על מי מהצדדים (ע"א 8561/03 חלקה 21 בגוש 6286 בע"מ נ' עיריית ראשון-לציון פ"ד נט(3) 398, 405 (2004)). מכאן, ועל פי דעתו של אליאס, קיום התנאי הוא דרך לביצוע החוזה שהפרתה הינה עילה לביטול החוזה או להפחתת תגמולי הביטוח בהתאם להוראות חוק חוזה הביטוח (שם, שם והאסמכתאות שם). ביטוי מפורש לכך נמצא בסעיף 21 לחוק, כשהפרת החיוב החוזי להתקין אמצעי מיגון איננה מחסום מפני שכלול החוזה, איננה גורמת לבטלותו או מאיינת אותו אלא סעדיו של המבטח נעוצים בסעיף 18 לחוק וביטול החוזה הינו רק בתנאים המנויים שם, שנטל הוכחתם הינו על המבטח. מאחר שהוראת סעיף 21 הינה הוראה קוגנטית (ראו סעיף 39(א) לחוק חוזה הביטוח), הרי שתנאי מוקדם התולה את כניסתה לתוקף של הפוליסה בהתקנת אמצעי מיגון אינו יכול לעמוד (ראו גם ע"א 3488/06 אקרמן שאיבות בע"מ נ' אנקונה סוכנות לביטוח (1994) בע"מ [פורסם בנבו] 7.1.08)).

11. על רקע מגמות פרשניות אלו המבקשות להגן על המבוטח, ראוי לבחון את מחדליו השונים. אליאס בספרו אינו עורך כל הבחנה ביניהם; לסעיפים 18 ו – 21 תחולה גם כאשר אמצעי המיגון לא הותקן, וגם כאשר לא הופעל. במקרה האחרון סבור המלומד כי יש הסתברות גבוהה שהמבטח יהיה פטור מתשלום תגמולים על יסוד תרופת הפטור שבסעיף 18(ג)(2) לחוק. אך זאת לאחר שהמבטח יוכיח כי מבטח סביר אחר לא היה נכון להתקשר בחוזה הביטוח לו ידע מראש שהמבוטח לא ימלא אחר אמצעי להקלת הסיכון. בהתייחס למחלוקת כבענייננו מוסיף אליאס ומפנה לשלוש גישות שונות:

"לפי הגישה הראשונה, אי הפעלתם של אמצעי המיגון עשויה לשלול מהמבוטח את הכיסוי הביטוחי, וזאת בין אם תנית המיגון דורשת במפורש את הפעלתם ובין אם לאו, שהרי "לחברת ביטוח אין חפץ באמצעי מיגון שאינם מופעלים". חשוב להעיר, עם זאת, כי הפטור הנתון למבטח בשל אי הפעלת אמצעי המיגון איננו "אוטומטי". מחדלו זה של המבוטח צריך להבחן נוכח סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, המחיל על הענין את סעיף 18 לחוק בשינויים המחייבים. לא פעם מניחים המבטחים כי אי הפעלת אמצעי המיגון מקנה להם פטור "אוטומטי" מתשלום התגמולים. לפיכך, אין הם טורחים להוכיח את התנאים המעמידים את תרופת הפטור מכח סעיף 18 לחוק. הנחה מוטעית זו עלולה לעמוד בעוכריהם כאשר היא גוררת, לא פעם, את חיובם בתמלוגים, חרף מחדלו של המבוטח.

לפי הגישה השנייה, יש לבחון את מחדלו של המבוטח באספקלריה של העיקרון הביטוחי שלפיו הביטוח נועד להגן על המבוטח גם בפני התרשלותו שלו, ועל כן באי הפעלת אמצעי המיגון אין כדי לשלול את זכותו לכיסוי ביטוחי. גישה זו מתפצלת לשתי תתי-גישות. לפי האחת, החלתו של העיקרון המתואר מותנית בכך שאין הוראה מפורשת או משתמעת בפוליסה המתנה את הכיסוי הביטוחי בדריכת מערכת המיגון. לפי גישה זו, הוראה שכזו גוברת על העיקרון האמור. לפי הגישה האחרת, אין מניעה להחיל את העיקרון האמור גם במקרה שבו הפוליסה מתנה את הכיסוי בהפעלת המיגון עובר לקרות מקרה הביטוח.

לפי הגישה השלישית הסדרי התשלום היחסי שבסעיפים 18 ו 21 לחוק, וכן סמכותו של בית המשפט להושיט למבוטח סעד מן הצדק כאמור בסעיף 29 לחוק עשויים לשמש כלי לחלוקת אחריות בין הצדדים לחוזה הביטוח מקום שבו אמצעי המיגון לא הופעלו על ידי המבוטח עובר לקרות מקרה הביטוח" (אליאס, בעמ' 850. הדגשות אינן במקור).

לפי דעתי, ולאור הנימוקים דלעיל, לסעיף 21 לחוק תחולה בכל מקרה בו התרשל המבוטח בעניין אמצעי המיגון, אם כאשר לא התקינם (עמדה שגם המבטחת אוחזת בה), אם כאשר הותקן האמצעי אך הוא אינו תקין, ואם כאשר הותקן ולא הופעל. תרופתו של המבטח היא בסעיף 21 לחוק, שהוא סעיף קוגנטי (ראו סעיף 39(א) לחוק חוזה הביטוח). התוצאות המשפטיות של התרשלותו של המבוטח תדונה במסגרתו, ובזו בלבד.

12. לענייננו; בפוליסת הביטוח, בסמוך לאחר הפרק 'ביטוח דברי ערך', נכתב במפורש ובמסגרת מיוחדת כי "מו"מ בזה כי כיסוי פריצה וגניבה לתכשיטים מותנה בהימצאותם של התכשיטים בתוך כספת ביתית המעוגנת לקיר או לרצפה" (הדגשה איננה במקור; ראו פוליסה לתקופה 1.3.04-28.2.05, נספח א' לכתב התביעה הוא מוצג 1 בתיק מוצגי המערער).

כאמור, אין לפרש תניה זו כתנאי מוקדם המתלה כניסתה לתוקף של הפוליסה, כפי שטענה המבטחת. הימצאות התכשיטים בכספת איננה קבועה, והם מופקדים בכל פעם שאין עונדים אותם, ומוצאים הימנה בכל פעם שעונדים אותם. שלב 'הפעלת המיגון' הינו אפוא עניין משתנה הנתון לרצונו של צד לחוזה (המבוטח) ואינו חיצוני לו כך שאינו יכול להיות תנאי מתלה כמובנו בסעיף 27 לחוק החוזים. מכאן שתניה זו הינה סייג לאחריותו של המבטח, ומזורו הינו בסעיף 21 לחוק ותרופותיו הינן התרופות שבסעיף 18 לחוק, המוציאות את תרופותיו לפי דין אחר (ראו סעיף 38 לחוק חוזה הביטוח).

בהערת אגב אוסיף כי אמנם המבטחת התנתה את הכיסוי הביטוחי בהימצאות התכשיטים בכספת, אולם לא ציינה במפורש מהן תוצאות הפרת החיוב החוזי על ידי המבוטח. האם משוחררת היא מאחריות, כולה או חלקה ? מה דינם של דמי הביטוח ששולמו לה, האם כדי להיות פטורה עליה להוכיח כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח, שמא התשלום יהא יחסי וכיו"ב מסקנות אפשריות. בשלל המסקנות האפשריות, אין להעדיף דווקא את מסקנת המבטחת לפטור מוחלט, ויש לשאוף לכך שהפטור יהיה מובן וברור (אליאס, בעמ' 639). על כן גם ללא סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח דינן של טענות המבטחת בהקשר זה היה להדחות.

13. מכאן שעל מנת להיות פטורה מתשלום תגמולי ביטוח כפי שביקשה המבטחת לעשות היה עליה להוכיח את התנאים שבסעיף 18(ג)(2) לחוק. בכתב התביעה אותו הגיש המערער לבית משפט השלום הוא ציין במפורש כי " טענת הנתבעת כעולה ממכתב הדחייה, כאילו קיימים תנאים מוקדמים בפוליסת הביטוח, הינה שגויה מיסודה ואף מטעה. טענה לגבי תנאי מוקדם עומדת בסתירה להוראות חוק חוזה הביטוח לאור הוראות סעיפים 18-21 לפיהם אין כל תוקף לקביעת תנאים מוקדמים בפוליסת ביטוח. הנתבעת לא פעלה כפי שכל מבטח סביר היה נוהג ופועל בנסיבות העניין" (ראו סעיף 14 לכתב התביעה, מוצג א' לתיק מוצגי המערער). גם בסיכומיו לפני הערכאה הדיונית נדרש המערער לסוגיה וטען "בהתאם לסעיף 18 לחוק, כדי שחברת הביטוח תופטר מחובתה עליה להוכיח ששום חברת ביטוח סבירה אחרת לא הייתה מבטחת את הנכס, אפילו לא בדמי פרמיה מרובים ובשום מחיר, אלמלא אותו תנאי/אמצעי להקלת הסיכון" (ראו סעיף 17 לסיכומי המערער בבית משפט השלום, מוצג ה' לתיק המוצגים).

המבטחת בחרה שלא להתייחס לטענות אלו, פרט להכחשה בעלמא של סעיף 14 לכתב התביעה. כך, לא הוכיחה המבטחת כי מבטח סביר לא היה מבטח את התכשיטים, כנדרש על פי סעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה ביטוח. כנראה מתוך ידיעה שמבטח סביר היה עושה כן גם ללא דרישת הכספת. לציין ולהדגיש כי משך שנים רבות היא עצמה ביטחה את המערער ללא הדרישה של המיגון הנוסף. זאת ועוד, קיומה של הכספת לא צוין בדוח הסוקר מטעם חברת הביטוח עובר לחידוש הפוליסה, ובכל זאת המבטחת לא נמנעה מחידוש הביטוח. בכך מתחזקת הטענה בדבר הנכונות לבטח גם בנסיבות שבהן דרישות המיגון לא מולאו.

בנסיבות אלו, סעיף 19 לחוק חוזה הביטוח הדן בשלילתן של תרופות המבטח לפי סעיף 18 לחוק, אינו רלוונטי.

סוף דבר

14. המבוטח לא שמר על התכשיטים בכספת שהיתה מותקנת בביתו למרות שידע על חובתו לעשות כן. אלה נגנבו במהלך פריצה, כאשר לו היו התכשיטים מופקדים בכספת (שלא נפרצה), כנדרש על פי הפוליסה, היה הנזק נמנע. תרופתה של המבטחת, ככל שביקשה להיות פטורה מתשלום תגמולים, מצויה בסעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח. אולם, משלא הוכיחה את התנאים לקיומו, זכאי המערער לתגמולי הביטוח על אף מחדליו.

על פי דעתי יש אפוא לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט השלום, למעט ההוצאות שהושתו על המערער.

לפני הערכאה הדיונית הסכימו הצדדים כי סכום הנזק עומד על 245,000 ₪ נכון ליום האירוע (27.10.04). מכאן, שעל המבטחת לשלמו כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה מיום האירוע ועד לתשלום בפועל.

בערכאה זו תישא המבטחת בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

הפיקדון שהופקד על ידי המערער יוחזר לבא כוחו על ידי המזכירות.

כבוד השופטת מיכל רובינשטיין:-

מצטרפת לחוות דעתה של אב"ד, כבוד השופטת קובו.

כבוד השופטת עפרה צ'רניאק:-

אני מסכימה לחוות דעתה של אב"ד, כבוד השופטת קובו.

הוחלט כאמור בפסק דינה של אב"ד, כבוד השופטת קובו.

5129371

54678313המזכירות תשלח את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ג' בניסן תש"ע, 18 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.

אסתר קובו 54678313

בתי־המשפט

פסק דין

מבוא:

בפני תביעה כספית לתשלום תגמולי הביטוח בגין תכשיטים שנגנבו מביתו של התובע ביום 27.10.04 כאשר ארעה פריצה לביתו.

הנתבעת סרבה לשלם את תגמולי הביטוח מאחר ולטענתה, התובע לא פעל על פי תנאי הפוליסה ולא החזיק את התכשיטים בתוך כספת ביתית המעוגנת לקיר ולרצפה.

ביום 23.9.07 נשמעו הראיות בתיק. בפרשת התביעה העיד התובע ובפרשת ההגנה העידו ארבעה עדים: השמאי, מר ששונקין, המעריך שביצע סקר הערכת תכשיטים מטעם חברת גמולב, מר קורניאל סטרול, סוכן הביטוח מר שמעון אנסבכר ומנהל סוכנות הביטוח בזמן הרלוונטי, מר אפרים קריאל.

בסיום שמיעת הראיות, הסכימו הצדדים כי סכום הנזק יועמד על סך של של 245,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.10.04 (יום האירוע). לפיכך, הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם להיקף הנזק שנגרם.

תמצית הטענות של התובע:

התובע לא ידע על הדרישה להחזיק התכשיטים בכספת.

הנתבעת מתנערת מתשלום תגמולי הביטוח בחוסר תום לב, והיא חבה בתשלום תגמולי הביטוח מכל אחת מהסיבות המפורטות להלן:

א. הנתבעת לא מילאה את חובת הגילוי והוידוא במקרה של הוספת תנאי חדש בפוליסת הביטוח.

ב. הנתבעת לא עמדה בחובה המוטלת עליה להוכיח כיצד היה נוהג מבטח סביר אחר וזאת בהתאם להוראות סעיפים 18-21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח).

ג. הנתבעת לא מילאה אחר החובה לקבוע במפורש בפוליסה מה היא הסנקציה שתחול בשל אי עמידה בתנאי של אחזקת תכשיטים בכספת ביתית, ולפיכך אין היא יכולה להסתמך על תנאי זה לדחיית התביעה.

ד. חברת הביטוח לא הוכיחה קשר סיבתי בין המצאות התכשיטים בכספת ביתית המעוגנת לרצפה לבין מניעת הפריצה וגניבת התכשיטים. לפיכך, בהתאם לסעיפים 19 ו- 29 לחוק חוזה ביטוח בהעדר הוכחת קשר סיבתי, אין הנתבעת פטורה מחבות בשל אי מילוי תנאי כאמור.

תמצית טענות הנתבעת

ההוראה, כי כיסוי פריצה וגניבה לתכשיטים מותנה בהימצאותם של תכשיטים בתוך כספת ביתית מעוגנת לקיר או לרצפה היא הוראה ברורה ומפורשת בפוליסה שהומצאה לתובע, התובע ידע על התנאי, לא קיים אותו ולכן דין תביעתו להידחות.

גדר המחלוקת:

א. האם התובע ידע על הדרישה לאחסן את התכשיטים בכספת. בהמשך לכך, האם התובע ידע על הפיסקה שהוספה לפוליסה הרלוונטית לתקופת הביטוח מ- 1.3.04 עד 28.2.05 בדבר כך שכיסוי פריצה וגניבה לתכשיטים מותנה בהמצאותם של התכשיטים בתוך כספת ביתית המעוגנת לקיר ולרצפה.

ב. סוגיות עובדתיות ומשפטיות המטילות חובות ונטלים על הנתבעת בתביעה של מבוטח על פי פוליסה.

ידיעתו של התובע:

לאחר ששקלתי את עדויות וטענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו, איני מקבל את טענתו של התובע, כי לא ידע על הדרישה על פי הפוליסה בדבר החזקת התכשיטים בכספת.

התובע העיד בסעיף 5 לתצהירו, כי היה מבוטח במשך מספר שנים באמצעות סוכנות הביטוח "סוכנות לאומית לביטוח בע"מ – מורשי ללוידס בישראל" ו- "איאון אמינים סוכנות ביטוח בע'מ" (להלן: "סוכנות ביטוח אמינים") אשר פעלו מטעם חברת הביטוח ובשליחותה.

צודק התובע, כי בפוליסות ביטוח דירה לשנים קודמות, בתקופות הביטוח 1.3.01 עד 28.2.02
ו- 1.3.02 עד 28.2.03 ו- 1.3.03 עד 29.2.04 (נספח ג' לתצהיר התובע) הוא לא נדרש להתקין כספת ו/או להחזיק את התכשיטים בכספת.

מן המסמכים עולה, כי כיסוי פריצה וגניבה לתכשיטים הותנה בהמצאותם של התכשיטים בתוך כספת ביתית המעוגנת לקיר או לרצפה לראשונה בפוליסת ביטוח דירה שכותרתה "חידוש ביטוח דירה" לתקופת הביטוח מ- 1.3.04 עד 28.2.05, הרלוונטית למועד הארוע (לעיל ולהלן: "הפוליסה").

לטענת התובע, סוכן הביטוח מר אנסבכר לא העיר את תשומת לבו לכל שינוי בפוליסת הביטוח החדשה אלא נתן לו את הפוליסות ותו לא. מדובר היה בחידוש פוליסת ביטוח ולא נמסר לתובע על כל שינוי בפוליסה, לרבות על החובה לשמירת תכשיטים בכספת.

מנגד, העיד מר אנסבכר, כי טרם חידוש הפוליסה נשוא התביעה, הוא שלח לתובע ביום 23.2.04 פקס (צורף כנספח ג' לתצהירו) ובו העלה מספר נושאים הקשורים לפוליסה לרבות כך שבהתאם לתנאי הפוליסה תכשיטים שלא עונדים אותם יש לאחסנם בכספת ביתית. בנוסף, שלח מר אנסבכר ביום 15.3.04 אל התובע תעודת חיוב 5186 בגין חידוש פוליסת ביטוח הדירה ובהערות בתחתית המסמך צויין פעם נוספת כי בהתאם לתנאי הפוליסה, תכשיטים שלא עונדים אותם יש לאחסנם בכספת ביתית. מר אנסבכר העיד, כי אמר לתובע מספר פעמים כי יש לאחסן את התכשיטים בכספת.

מר אנסבכר העיד, כי בנוסף למשלוח המכתבים, שוחח עם התובע ארוכות באשר לתנאי הפוליסה והבהיר לו בשיחה הטלפונית בחודש 2/04 כי עליו לאחסן את התכשיטים שלא עונדים אותם בכספת ביתית. בהמשך תצהירו בסע' 8 טען מר אנסבכר כי בחודש 7/04 נפגש עם התובע בביתו ושוב הדגיש בפניו את התנאי החדש לפיו כיסוי פריצה וגניבה לתכשיטים מותנה בהמצאותם של התכשיטים בתוך כספת ביתית מעוגנת לקיר.

אין מחלוקת, כי במסגרת הפוליסות שנמסרו לתובע נמסרה גם פוליסת חידוש ביטוח הדירה הרלוונטית לענייננו.

התובע שלח לאחר אירוע הפריצה והגניבה שני מכתבים אל סוכנות ביטוח אמינים בימים 24.1.05 ו-10.4.05.

במכתבו הראשון מיום 24.1.05 כותב התובע, בין היתר, כדלקמן:

" ... כפי שידוע לך טסנו אני ואשתי לחול (כך במקור - א.פ), השכם בבוקר מיד לאחר יום הכיפורים כך שבשל עונת החגים וקדושת החג, לא ניתן היה לגשת לבכספת (כך במקור – א.פ) הביתית, ולכן כל התכשיטים אוחסנו בחדר ההלבשה הצמוד לחדר השינה, נסגרו בארגז מיוחד לתכשיטים ובנוסף, הקפדנו לסגור את דלת חדר ההלבשה לפני נסיעתינו ולקחת את המפתח איתנו."

עוד נכתב במכתב לגבי הכספת המותקנת בבית כדלקמן:

"הכספת המותקנת בבית לא נמצאה על ידי הפורצים – ולכן גם לא נפרצה, היות והגישה אליה ואיתורה היו כרוכים בקשיים רבים, מה שמסביר מדוע הפורצים לא איתרו אותה ואת מקומה על אף להם (כך במקור – א.פ) תלשו תמונות מהקיר בחיפוש אחריה...".

במכתבו מיום 10.4.05 כתב התובע, בין היתר, כדלקמן:

"בהמשך למכתבי אליך מה-24.1.05 'ברישא' המסביר את עצמו".

"... והוא גם האחרון שיעניין אותו קדושת החג שמנעה גישה לכספת".

אני סבור, כי האמור במכתביו של התובע מהווה הודאת בעל דין, כי לא שמר את התכשיטים בכספת אשר היתה בביתו בשל עונת החגים וקדושת החג.

איני מקבל את טענת התובע, כי הנתבעת מפרשת את מכתביו באופן המוציא דברים מהקשרם.

במכתביו, הגם שקיימת התייחסות לדו"ח הערכת רכוש של גמולב מיום 18.2.04, כותב התובע במפורש, כי התכשיטים לא אוחסנו בכספת הביתית מאחר ובשל עונת החגים וקדושת החג לא ניתן היה לגשת אליה. דברים אלה סותרים את טענת התובע בסעיף 11 לתצהירו, כי הכספת שהיתה בבית היתה מיועדת אך ורק לצורך מסמכים חשובים ובשום פנים ואופן לא היתה מיועדת לאחסון תכשיטים. אם אכן היתה טענת התובע נכונה, לא היה מקום לניסוח המכתבים כפי שנכתבו והיה מקום לכתוב את הדברים כפשוטם, כלומר, שהכספת המותקנת בביתו אינה משמשת ואינה יכולה לשמש לאחסון תכשיטים. הדברים לא נכתבו כך, ולאור מכתבי התובע אין מנוס מלקבוע כי הכספת שמותקנת בביתו של התובע מזה שנים רבות (לפי עדותו) שימשה את התובע גם לאחסון התכשיטים.

סביר להניח שאם טענת התובע היא שלא ניתן לאחסן תכשיטים בכספת הקיימת בבית היה מציין טענה זו כפשוטה במכתביו. איני מקבל את ההסבר של התובע, כי רשם את הדברים כפי שרשם במכתביו מאחר ונתן לסוכנות ביטוח אמינים הסבר שהגוי בלונדון לא יודע את קדושת החג.

נכון הדבר, כי בשני המכתבים הכחיש התובע שהיה מודע לדרישה בפוליסה להימצאות התכשיטים בכספת וטען, כי אינו נוהג לקרוא את האותיות הקטנות המופיעות בפוליסה. בנוסף טען, כי בטח לחלוטין בסוכן הביטוח שלו ולכן לא ראה צורך לקרוא ולעיין בפוליסות הביטוח.

התובע טען בתצהירו ובעדותו כי סמך על סוכן הביטוח וכי, סוכן הביטוח לא ידע על קיומה של הכספת ולא אמר לתובע דבר וחצי דבר על חובה של התקנת כספת. התובע גם טען שלא העלה על דעתו שבעת חידוש הביטוח לתקופה הרלוונטית יוסיפו תנאי חדש של כספת ולטענתו, הוא לא היה מסכים לקבל תנאי זה.

בעדותו בבית המשפט אישר התובע, כי לאחר שיצא דוח הערכת הרכוש של גמולב (שבוצע ביום 18.2.04) התקיימה שיחה טלפונית עם סוכן הביטוח מר אנסבכר ובמסגרתה שוחחו לגבי ביטוח התכשיטים שילקחו על ידי התובע ואשתו לחו"ל (פרו' 23.9.07 עמ' 6). התובע אישר שיכול להיות שביקש שתכשיטים מסוימים יהיו מכוסים בביטוח כל הסיכונים (פרו' 23.9.07 עמ' 7, שורות 6-7).

התובע אישר, כי קיבל את פוליסת הביטוח נשוא המחלוקת יחד עם הרבה פוליסות אחרות (פרו' 23.9.07 עמ' 7).

מנגד, העיד סוכן הביטוח מר אנסבכר, כי שלח לתובע ביום 23.2.04 פקס אליו צירף את הערכת התכולה של חברת גמולב וכן, הודיע לו, בין היתר, כי בהתאם לתנאי הפוליסה תכשיטים שלא עונדים אותם יש לאחסנם בכספת הביתית. המכתב צורף נספח ג' וכן צורף אישור פקס מיום 23.2.04 כנספח ד' לתצהירו של מר אנסבכר. כמו כן, בנוסף, צורפה תעודת חיוב מספר 5186 מיום 15.3.04 שבה נכתב פעם נוספת, כאחת מהערות, כי בהתאם לתנאי הפוליסה, תכשיטים שלא עונדים אותם יש לאחסנם בכספת הביתית. הסוכן העיד, כי שוחח עם התובע מספר פעמים לגבי הכספת כשהפעם הראשונה לפני חידוש הפוליסה ולאחר קבלת הסקר של גמולב.

מר אפרים קריאל, שבזמנים הרלוונטיים שימש כיו"ר סוכנות ביטוח אמינים והיה מעורב במגעים מול התובע לאחר אירוע הפריצה, העיד כי במהלך השיחות עם התובע, האחרון לא העלה בפניו את הטענה המועלית כיום במסגרת המשפט, כי לא ידע שעליו לאחסן את התכשיטים בתוך כספת וכל שניסה להסביר היה את הסיבה לאי המצאות התכשיטים בתוך הכספת. מר קריאל לא היה מעורב במהלך הדברים בזמן אמת בטרם הפריצה ואף שמדובר בעד בעל אינטרס נוכח תפקידו בתקופה הרלוונטית, לעדותו משקל מסוים לטובת הנתבעת.

יודגש עם זאת, כי היה זה מתבקש, בהתחשב בכך שהתובע היה מבוטח בפוליסות ביטוח דירה מזה לפחות 3 שנים, ללא התנאי של אחסון התכשיטים בכספת, כי מר אנסבכר יציין במכתבו מיום 23.2.04 וכן בתעודת החיוב מיום 15.3.04 לא רק כי בהתאם לתנאי הפוליסה תכשיטים שלא עונדים אותם יש לאחסן בכספת ביתית, אלא יוסיף ויפרט באופן מודגש את הסנקציה במקרה של הפרת התנאי.

המחלוקת בענייננו היא בשאלה אם ידע התובע על החובה לאחסן תכשיטים בכספת וככל שידע על חובה זו, האם ידע על המשמעות של אי אחסון התכשיטים בכספת. ברור, כי ככל שהנתבעת היתה מקבלת מהתובע אישור חתום, בדבר ידיעתו על התנאי החדש של חובת אחסון תכשיטים בכספת והסנקציה בגין אי אחסון, אזי, יתכן והמחלוקת העובדתית היתה מתייתרת. מר אנסבכר, שנשאל מדוע לא ביקש לקבל מהתובע אישור חתום על השינוי בתנאי הפוליסה, ענה כי הוא נמנע מלקבל מהלקוח אישור חתום מאחר ובמצב שהוא יצטרך לקבל אישור חתום, אזי, הוא יצטרך לרדוף אחרי הלקוחות ולא יסיים לעולם (פרו' 23.9.07 עמ' 38, ש' 4-12). תשובה זו אינה מספקת. אמנם, אין חובה שהסכמה בין הצדדים תעשה בכתב, אולם, בנסיבות ענייננו, כאשר פוליסת ביטוח הדירה מחודשת שנה אחרי שנה, ובשנה מסויימת, לאחר מספר שנים, מוסיפה הנתבעת תנאי שהסנקציה בצידו משמעותית, התשובה של סוכן הביטוח, כי הוא נמנע מלקבל את אישור המבוטח בכתב כדי לחסוך לעצמו עבודה, אינה במקומה. ככל שהמבוטח מסרב לחתום על התנאי החדש והסנקציה בצידו, אזי, לנתבעת עומדת הזכות שלא לבטח את התכשיטים ולא לגבות מהמבוטח פרמיה בגין ביטוח התכשיטים. משבחר סוכן הביטוח לשלוח אל המבוטח (התובע) מכתבים ובהם התייחסות אל התנאי החדש, אני סבור שהיה מקום לציין באותם מכתבים, כי היה והמבוטח לא יקיים את התנאי אזי לא יהיה כיסוי ביטוחי לגניבת התכשיטים.

יצויין, שמר אנסבכר לא ידע לענות על השאלה, האם בשלב כלשהוא שהוא דיבר עם התובע, הוא ידע או לא ידע האם קיימת ו/או הותקנה כספת בביתו של התובע. לפי עדותו של מר אנסבכר, הוא לא תחקר את התובע, אם יש לו כספת או לא. וגם בחודש 7/04, מס' חודשים לאחר חידוש הפוליסה, הוא לא זכר לענות האם ידע שיש לתובע כספת בביתו (פרו' 23.9.07 עמ' 36). מר אנסבכר חזר על תשובתו, כי הוא הזכיר לתובע שאת התכשיטים יש לאחסן בכספת.

אני סבור שכאשר מדובר בתנאי חדש בפוליסה, שמחודשת שנה אחרי שנה מזה מספר שנים, חובת הגילוי והוידוא של הנתבעת היא בהיקף משמעותי יותר מאשר בפוליסה בשנה הראשונה. דווקא בנסיבות ענייננו, מצופה מהנתבעת לוודא את ידיעת המבוטח כשהדרך הטובה ביותר היא קבלת אישור בכתב מהמבוטח, כי הוא מודע לתנאי החדש ולסנקציה בצידו. עם זאת, אין הוראת חוק הקובעת כי בהעדר חתימה של המבוטח, הפוליסה ו/או הדרישה אינה בתוקף והאישור בכתב על ידי המבוטח בדבר ידיעת הדרישה והסנקציה בצידה הוא חלק ממכלול הראיות ותו לא.

נוכח מכלול הראיות כמפורט לעיל, המכתב של מר אנסבכר מיום 23/2/04, אישור הפקס שצורף בדבר משלוח המכתב בפקסימיליה אל המספר של התובע (נספח ד' לתצהיר אנסבכר ועדות התובע, פרו' 23/9/07 עמ' 8) ותעודת החיוב שנשלחה אל התובע, ובהתחשב גם במכתבים שנכתבו על ידי התובע למול ההכחשה הגורפת הן לגבי ידיעתו על התנאי והן לגבי השימוש המוגבל בכספת הקיימת לאחסון מסמכים בלבד ולאור העדויות שנשמעו, אני מעדיף את עדות מר אנסבכר על עדות התובע. שוכנעתי כי מר אנסבכר מסר לתובע את הדרישה שלפי תנאי הפוליסה, תכשיטים שלא עונדים אותם יש לאחסנם בכספת הביתית וכי, התובע היה מודע לכך שעל פי הפוליסה הרלוונטית, כיסוי פריצה וגניבה לתכשיטים מותנה בהימצאותם של התכשיטים בתוך כספת ביתית מעוגנת לקיר או לרצפה. איני מקבל את הכחשתו הגורפת של התובע, כי לא ידע דבר על התנאי של אחסון התכשיטים בכספת וכי לא קרא ולא עיין במסמכים שנשלחו אליו וניתנו לו לרבות בפוליסה. התרשמתי, כי התובע נהג לשוחח עם סוכן הביטוח מעת לעת לגבי הפוליסות שחודשו ותנאי החידוש (ראה למשל נספח ז' לתצהיר מר אנסבכר מיום 27/2/02). ככל שהיה מדובר בפוליסה בלבד יתכן והיה ניתן לשקול לחיוב את גרסת התובע כי לא עיין בפוליסה נשוא התביעה אך התובע מתכחש לכל המסמכים שנשלחו אליו לרבות המכתב מיום 23/2/04 ובנוסף, גרסתו לגבי הכספת הקיימת בביתו וקיבולתה אינה עולה בקנה אחד עם תוכן מכתביו שלו.

איני מקבל את טענת התובע בכל הנוגע להסקת מסקנות מהעובדה שהכספת הקיימת בביתו אינה מצוינת בדו"ח סוקר של גמולב מיום 18/2/04. מר אנסבכר שוחח עם התובע לאחר שקיבל את דו"ח הסוקר וגם המכתב מיום 23/2/04 נשלח אל התובע לאחר מועד ביצוע הסקר על ידי גמולב.

המחלוקת המשפטית:

נוכח הקביעה העובדתית, כי התובע ידע על התנאי בפוליסה בדבר כך שכיסוי פריצה וגניבה לתכשיטים מותנה בהימצאות התכשיטים בתוך כספת ביתית המעוגנת לקיר או לרצפה, מתייתר הדיון בטענת התובע בדבר כך שהנתבעת לא מילאה את חובת הגילוי והוידוא לגבי הוספת תנאי חדש בפוליסת הביטוח נשוא המחלוקת. התובע ידע על התנאי החדש והסנקציה בצידו. לפיכך, אין לו אלא להלין על עצמו שבחר בתקופה הרלוונטית לאירוע הפריצה והגניבה נשוא תיק זה שלא לאחסן את התכשיטים בכספת שהיתה מותקנת בביתו.

איני מקבל את טענת התובע, כי הנתבעת לא מילאה אחר החובה לקבוע במפורש בפוליסה את הסנקציה שתחול בשל אי עמידה בתנאי של החזקת תכשיטים בכספת ביתית. ברשימה לפוליסה נרשם בהבלטה מיוחדת התנאי בדבר אחסון התכשיטים בכספת והסנקציה בגין אי מילוי התנאי. התנאי הנ"ל פורט בפוליסה בהבלטה מיוחדת בסמוך לנושא שהוא נגע לו: ביטוח דברי ערך.

טענות התובע, כי הנתבעת לא עמדה בנטלים המוטלים עליה מכוח הוראות סעיפים 18-21 לחוק חוזה ביטוח ובין היתר לא הוכיחה התנהגות של מבטח סביר אחר וקשר סיבתי בין הימצאות התכשיטים בכספת ביתית לבין מניעת גניבת התכשיטים נדחות, הכל כמפורט להלן.

השאלה אם תנאי בחוזה ביטוח הקובע התקנת אמצעי מיגון מוגדרים הוא בבחינת תנאי מקדמי לתחולת הפוליסה שהפרתו שוללת את זכאות המבוטח לתגמולי ביטוח ללא כל צורך בבחינה נוספת או תנאי שנועד להקלת הסיכון של המבטח ושבעניינו חל סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח והתרופות המפורטות בו טרם הוכרעה בפסיקה וקיימות גישות לכאן ולכאן (ראה סקירה בספרו של ש' ולר, ביטוח, כרך ראשון, עמודים 475 ואילך וכן, בספרו של י' אליאס, דיני ביטוח, כרך א', עמודים 417-419).

אני סבור, כי מבין שתי הגישות, ככל שמדובר על אי התקנת אמצעי מיגון כנדרש על פי הפוליסה, יש לבחון את נפקות הפרת התנאים על פי סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח ובהקשר זה אני מפנה לע"א (חי') 3488/06 אקרמן שאיבות בע"מ נ' אנקונה סוכנות לביטוח (1994) בע"מ (טרם פורסם) (להלן: "פסק דין אקרמן"), שם נקבע בפסקה 36 כדלקמן:

"דומני, כי מגמה זו העולה מפסיקת בתי המשפט עולה בקנה אחד עם התכלית הצרכנית של חוק חוזה הביטוח, דהיינו ההגנה על המבוטח מפני ניצול כוחו של המבטח, ויש בה כדי לדרבן את המבטחים לערוך בדיקות מקדמיות ובכך להגביר את הוודאות והיציבות בחוזה הביטוח. על כן גם אני סבור כי תנאי המיגון אינם תנאים מוקדמים לתוקפה של הפוליסה, ויש לבחון את נפקות הפרת התנאים על פי הוראות סעיף 21 לחוק".

למרות האמור לעיל, אני סבור שבנסיבות ענייננו, סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח אינו חל. פסק הדין אקרמן התייחס למצב שבו מערכת המיגון כנדרש על פי הפוליסה לא הותקנה. בהקשר זה, יש מקום לטענה שהמבטחים יכולים למנוע מצב זה באמצעות בדיקות מקדמיות ובכך להגביר את הוודאות והיציבות בחוזה הביטוח בין המבטח למבוטח. בנוסף, סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח מתייחס למצב בו הותנה שעל המבוטח לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך. בענייננו, כפי שנקבע במחלוקת העובדתית, המבוטח ידע על הדרישה לאחסן תכשיטים בכספת ואכן, היתה כספת בביתו ומסיבות המפורטות במכתביו, כפי שפורט לעיל, לא החזיק את התכשיטים בכספת במועד הפריצה והגניבה. כלומר, לחברת הביטוח לא היתה כל אפשרות למנוע את המצב נשוא המחלוקת מאחר וגם אם היתה מבצעת בדיקות מקדמיות, כל שהיה מתברר הוא שבביתו של המבוטח מותקנת כספת כנדרש על פי הפוליסה הרלוונטית. בנוסף, הכספת היתה במקומה בזמן שנקבע לכך, כלומר, בתחילת תקופת הביטוח על פי הפוליסה הרלוונטית.

המבוטח, שידע על הדרישה להפקיד את התכשיטים בכספת, שאחרת לא יהיו התכשיטים מבוטחים, לא הפקיד סמוך לפני מועד הפריצה והגניבה את התכשיטים בכספת ולפיכך, לא עמד בתנאי שנקבע בפוליסה ומשכך, אין הנתבעת חבה בתשלום תגמולי ביטוח על פי הפוליסה.

אין מדובר במצב של אי התקנת אמצעי מיגון על ידי המבוטח, תוך הזמן שנקבע לכך על ידי המבטחת, אלא במצב שהתובע מעת לעת ובודאי במועד הגניבה והפריצה בחר לא להחזיק את התכשיטים בכספת, מסיבותיו שלו.

במצב דברים זה, איני סבור שסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח חל וזאת להבדיל ממצב שבו המבוטח נדרש להתקין אמצעי להקלת סיכונו של המבטח ואינו מתקין אמצעי זה כמו למשל אמצעי מיגון: אזעקה ו/או כספת וכיו"ב. במקרים אלה, יש מקום להחיל את סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח מאחר ולמבטחות יש אפשרות לוודא את התקנת אותו אמצעי מיגון באמצעות בדיקות מקדמיות ובכך להגביר את הוודאות והיציבות בחוזה הביטוח. בנוסף, משהותקנה הכספת, כיסוי פריצה וגניבה לתכשיטים היה תקף והעובדה שהתובע בחר שלא להחזיק את התכשיטים בכספת סמוך לפני מועד הפריצה והגניבה, אינה בגדר תנאי מקדמי לתחולת הפרק בפוליסה המתייחס לביטוח דברי ערך, אלא תנאי שהתובע היה מודע לו ולא עמד בו ולפיכך, פטורה התובעת מתשלום על פי הפוליסה.

שקלתי האם יש מקום בנסיבות ענייננו להפעיל את הוראת סעיף 29 לחוק חוזה ביטוח ולפסוק סעד מיוחד לטובת התובע. לצורך כך, יש לבחון האם הפרת התנאי של החזקת התכשיטים בכספת על ידי המבוטח לא השפיעה השפעה של ממש על סיכון המבטחת. סעיף 29 יחול כאשר לא היה קשר סיבתי בין ההפרה לבין התרחשות מקרה הביטוח (ש' ולר, ביטוח, כרך ראשון, עמודים 655 ואילך). בענייננו עולה ממכתבו של התובע, כי הפורצים לא איתרו את הכספת בביתו, כלומר, ככל שהתכשיטים היו מוחזקים בכספת, מקרה הביטוח נשוא תביעה זו לא היה מתרחש. אשר על כן, קיים קשר סיבתי בין הפרת התנאי למקרה הביטוח.

סיום:

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ וזאת בתוך 21 ימים מהיום.

ניתן היום, 7 בפברואר 2008 בהעדר. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

5129371

54678313אבי פורג 54678313-62231/05

קלדנית: נילי ב.