Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

סבא מותו צפוי לכן אין החזר על ביטול טיסה עקב מותו

ניר הלפרין ובת זוגו תכננו לצאת בסוף הקיץ לחופשה בהולנד. השניים קנו מבעוד מועד כרטיסי טיסה ומלון. על כל צרה שלא תבוא, רכש כל אחד מבני הזוג ביטוח נסיעות לחו"ל. הביטוחים נעשו בנפרד, דרך חברות כרטיסי האשראי. הביטוח של הלפרין נעשה דרך חברת כאל בתאגיד הביטוח הראל.

אולם, לרוע המזל, יום לפני מועד הטיסה המיוחלת, סבו של הלפרין נפטר. בת הזוג ביטלה מיד את כרטיסי הטיסה ואת המלון. חברת התעופה הותירה אצלה דמי ביטול בסך של 170 דולר עבור כל כרטיס.

הלפרין פנה אל הראל וביקש לקבל החזר של דמי הביטול, כמובטח בפוליסה.

עיני הנץ החדות של מסלקי התביעות בהראל גילו כי שם המשפחה של הסבא אינו הלפרין. אתה רמאי, הטיחו בהלפרין, זה בכלל לא סבא שלך.

הלפרין אסף עדויות כי המנוח אכן היה סבו והניח אותן על שולחן מסלקי התביעות בהראל. העדויות לא הניחו את דעתם. הלפרין לא ויתר ופנה אל בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב. שם תבע 170 דולר עבור החזר דמי ביטול כרטיסי הטיסה ובנוסף 1,500 שקל עבור עגמת הנפש, ההשפלה וההתשה שהיו מנת חלקו במגעיו עם אנשי הראל.

המבוטח שלכם הוכיח לכם שהמנוח אכן היה סבא שלו, למה שלא תשלמו לו את דמי הביטול, שאלה השופטת כרמלה האפט את נציגי הראל.

הסבא נפטר בבית חולים סיעודי כשהוא בן 93 במותו, ענו נציגי הראל.

למה זה רלבנטי לביטוח, תהתה השופטת.

הצרוף של הגיל והמצב הסיעודי מצביע בבירור כי מותו של הסבא היה צפוי, ענו נציגי הביטוח. במקרה כזה של מוות צפוי, אנחנו פטורים מאחריות. הם הפנו את השופטת אל חריג בפוליסה בזו הלשון: "המבטח לא ישלם עבור תביעה הנובעת ממותו של בן משפחה קרוב, אם המוות היה צפוי באופן סביר לקרות במהלך תקופת הביטוח".

מתוך העדויות שהובאו בפניה, הסיקה השופטת כי הלפרין לא ידע על החריג. פשוט משום שהוא מעולם לא קיבל לידיו את הפוליסה. "תוצאת האמור הינה כי הראל איננה יכולה להסתמך על החריג בדבר מותו הצפוי של בן משפחה קרוב".

אולם השופטת האפט לא הסתפקה בכך. היא בדקה את טענת הראל לגופו של עניין. השופטת בחנה את המסמכים הרפואיים ותעודת הפטירה של הסב וגילתה כי אין בהם כל עדות לכך שהסב סבל ממחלות כרוניות כלשהן. מותו של הסב נבע משילוב של דלקת ריאות בה לקה סמוך למותו ומזקנה. שני גורמים אלה הובילו לקריסת מערכות הגוף, לרבות כשל לבבי.

השופטת קבעה אם כן כי המוות של הסב לא היה צפוי וחייבה את הראל להשיב להלפרין את דמי ביטוח כרטיס הטיסה. ומה ביחס לעגמת הנפש? "נוכח התנהלותה של הראל במצב הרגיש בו איבד המבוטח את סבו", פסקה השופטת, "אני סבורה כי יש לפסוק לו פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 500 ₪ נוספים". מדוע רק 500 שקל? השופטת לא גילתה כיצד הגיעה לסכום זה.

כאן אני מבקש רגע מתשומת ליבם של שופטינו ושל המפקחת על הביטוח החדשה. הסעיף הזה, של "מוות צפוי", לא רק שהוא משפיל מבוטחים. הוא גם בלתי חוקי בעליל. הוא מנוגד לחוק חוזה הביטוח.

על האבסורד שהסעיף יוצר והשפלת המבוטחים עמדה השופטת אירית מני-גור מבית משפט השלום בהרצליה. זקנה אינה מחלה סופנית ואינה מצביעה על גסיסה, קבעה השופטת בפרשת יניב, אפילו היא גורמת לחולשה וחוסר תיאבון. השופטת מצביעה על האבסורד שבעמדת חברת הביטוח: "לפי שיטתה של חברת הביטוח כל מי שיש לו הורה קשיש נאסר עליו לצאת לחו"ל, ולא כך הוא".

סעיף ה"מוות הצפוי" הוא בלתי חוקי משום שהוא יוצר למעשה ביטוח שערכו מתברר רק בעת תביעה. המבוטח משלם ומשלם ורק כשיפול עליו אסון ידע אם יש לו ביטוח. עמד על כך השופט המחוזי שאול מנהיים בפרשת לויצקי: "על פי חוק הביטוח, כדי לזכות בטענה זו, על המבטחת להוכיח כי הציגה בפני המבוטח שאלה בכתב לגבי מצב בריאותם של בני משפחתו הקרובים. המבטחת לא עשתה כן. חזקה עליה כי גבתה מחיר גם עבור הסיכון כי למבוטח בני משפחה שאינם בריאים ושגילם מתקדם".