השופטת למבוטח: טעית בתאריך. אתה רמאי

א' עבר תאונת דרכים. האופנוע עליו רכב החליק על הכביש. כשהתאושש מהתאונה, הבחין כי שעון הרולקס דייטונה האהוב עליו נעלם. א' התנחם בכך שהשעון היה מבוטח. הוא פנה לחברת הביטוח שלו, הראל, וביקש לקבל את שווי השעון. הראל סירבה לשלם. א' נאלץ לפנות לעזרת מערכת הצדק.

המשפט התנהל בפני השופטת שלהבת קמיר-וייס מבית משפט השלום בפתח תקווה.

א' העיד כי רכש את השעון בניו יורק במהלך טיול עם אשתו. עם שובו ארצה פנה לסוכן ביטוח של הראל וביקש לבטח את השעון. הסוכן שלח אותו אל מעריך בשם רוני דבוש שהעריך את שווי השעון ב- 149,900 שקל. א' חזר אל הסוכן וזה ביטח את השעון על פי הערכת דבוש.

השופטת קמיר-וייס שמעה גם את סוכן הביטוח וגם את דבוש. השניים אישרו את גרסתו של א'.

איך התרשמה השופטת משלושת העדים?

את דעתה על א' הביעה במילים אלה: "אני מאמינה למבוטח כי איבד את השעון במסגרת תאונת הדרכים".

על סוכן הביטוח, שהעיד כי "המבוטח הראה לי פיזית את השעון וביקש לכלול אותו במסגרת הביטוח לדירתו" אמרה השופטת, "מצאתי את עדותו מהימנה".

על דבוש שהעיד כי "פירק את השעון כדי לראות את המספר האישי שלו וכי העריך את שוויו על סמך בדיקה וידע מקצועיים" גמרה השופטת את ההלל. "עדותו הותירה עלי רושם מהימן ביותר. מצאתי לתת בעדותו אמון מלא וללא סייג". כך במילותיה שלה.

לכאורה א' היה צריך לזכות במשפט. הוא הוכיח כי קיבל הערכה מוסמכת עבור השעון, רכש תוספת ביטוח מיוחדת, שילם פרמיות ולבסוף כי השעון אכן נעלם בתאונה. אף על פי כן א' הפסיד במשפט. השופטת שלהבת קמיר-וייס שללה ממנו את תגמולי הביטוח. איך קרה דבר מוזר שכזה?

עיניה הדקדקניות של השופטת הבחינו כי על טופס הערכת שווי השעון רשום אחד במרץ 2011. אישור הביטוח נושא תאריך שניים במרץ. ואילו המבוטח העיד כי רכש את השעון בניו יורק בשמונה במרץ. איך ייתכן שהשעון נרכש ששה ימים לאחר שהביטוח נעשה, תמהה השופטת.

אתה דבק בגרסתך שהשעון נקנה בשמונה במרץ, שאלה השופטת את המבוטח.

כן, השיב המבוטח, זו האמת.

בכך נחרץ גורלו של ע'. לא ייתכן שהערכת השווי ואישור הביטוח נושאים תאריך מוקדם לרכישת השעון, נזפה השופטת במבוטח, אין כל ספק כי מסרת עובדה לא נכונה. תתוודה בפני מה היה המניע שלך למעשה פסול שכזה. אחרת אקבע כי המניע היה לרמות את חברת הביטוח.

לא מסרתי עובדה לא נכונה, התעקש א', ממילא אין לי מניע. כל מה שהעדתי אמת ויציב.

אם לא תמסור לי מניע, הזהירה השופטת את ע' אני איאלץ להוציא אותך רמאי ולשלול ממך את תגמולי הביטוח. אני פועלת על פי הוראת בית המשפט העליון, הסבירה. העליון קבע כי אם מבוטח מוסר עובדה לא נכונה ביודעין, יש לחשוד בו אוטומטית שהוא התכוון לרמות את חברת הביטוח ויש לשלול ממנו את תגמולי הביטוח. מבוטח שמבקש להיחלץ מעמוד הקלון של המרמה חייב לספק לשופט מניע אחר שגרם לו להסתיר את העובדה הנכונה מחברת הביטוח.

הקורא הנבון כבר הבין בוודאי כי א' הפסיד את תגמולי הביטוח. השופטת הכריזה עליו רמאי רק משום שלא מסר הסבר להבדל בתאריכים. אולם השופטת עשתה עמו חסד ולא חייבה אותו בהוצאות משפט.

האם בית המשפט העליון הורה לשופטים לחשוד במבוטחים בכל עת שהם מגלים סתירה בעובדות כפי שהשופטת קמיר-וייס עשתה? או ואבוי לנו כחברה אם הייתה הוראה כזו. ייתכן שע' טעה במסירת תאריך רכישת השעון, ייתכן שהייתה טעות בתאריכים במסמכי הביטוח. לעיתים קרובות חברות הביטוח מוציאות ביטוח רטרואקטיבית מתחילת החודש. מה זה חשוב? הרי השעון הוצג בפני הסוכן, הביטוח נרכש ואין ספק כי השעון אכן אבד בתאונה. התאריך של רכישת השעון הוא בלתי רלבנטי לחלוטין לאובדן השעון בתאונה. יש פסיקה למכביר הקובעת כי דווקא סתירות המרפרפות על פני השטח בעניינים שוליים נותנות נופך של מהימנות לגרסת המבוטח. "סתירות בדברי עדים הן שכיחות. בן-תמותה אינו מכשיר דיוק אוטומטי. זה טיבו של המין האנושי". כך קבע ד"ר שניאור זלמן חשין המנוח, שופט בית המשפט העליון בימיה הראשונים של המדינה. הפוך לגמרי מגישתה של השופטת קמיר-וייס. כמה עצוב שמאז קום המדינה ועד ימינו הצדק נעשה כל כך דלוח.