דרך הייסורים של חולה פרקינסון בין שופטי ישראל

משך 21 שנה עבד ו' בליטוש וחיתוך יהלומים. בגיל 51 פקדה אותו מחלת הפרקינסון. העובדה שמחלת הפרקינסון לא תוקפת אנשים בגיל כל כך צעיר, הובילה את הרופאים המומחים לחשוד שאולי המחלה באה על רקע משפחתי. אולם הסתבר כי איש במשפחתו של ו', כולל זו המורחבת, לא חלה בפרקינסון או במחלה נוירולוגית אחרת. המומחים הרפואיים פנו לבדוק את תנאי עבודתו של ו'. הם גילו כי בכל שנות עבודתו בחיתוך ובליטוש יהלומים ו' לא צויד באמצעי מיגון. לכן, מידי יום ביומו, נחשף לאבק מתכות עם שילוב אלים במיוחד: עופרת ונחושת, עופרת וברזל, ברזל ומנגן. מסקנת כל המומחים הרפואיים הייתה חד משמעית: אבק המתכות הרעילות תקף את ו' וגרם למחלת הפרקינסון.

ו' פנה למוסד לביטוח לאומי. זה הכיר במחלתו כנובעת מתאונת עבודה. ההכרה נעשתה על בסיס תורת המיקרוטראומה, הקובעת כי עובד אשר נפגע משורה של פגיעות זעירות, המצטברות לאורך זמן, כמו טיפות מים החוצבות בסלע, עד שהן גורמות לפריצת מחלה, נחשב כנפגע עבודה. המוסד העניק לו נכות צמיתה בשיעור של 100%.

לו' הייתה פוליסת ביטוח בשם המבטיח "קרן אור טופ" בחברת הביטוח מנורה. הפוליסה כללה גם כיסוי לנכות תאונתית. מאחר והביטוח הלאומי הכיר במחלתו כנובעת מתאונת עבודה, סבר ו' כי מנורה, כחברת ביטוח הגונה, תכיר גם היא במחלת הפרקינסון כנובעת מתאונה ותשלם לו את סכום הביטוח שבפוליסה.

אלא שציפייתו נכזבה. ו' נאלץ לפנות לבית משפט השלום בתל אביב.

מדוע אינכם משלמים לו, הקשה השופט מנחם (מריו) קליין, הרי המוסד לביטוח לאומי הכיר בכך שמדובר בתאונת עבודה.

לא כל מה שנחשב תאונה בביטוח הלאומי, נחשב לתאונה אצלנו, הסבירו נציגי מנורה לשופט. אם התאונה היא הדרגתית אנו מתייחסים אליה כאל מחלה. רק תאונה ממוקדת בזמן ובמקום נחשבת אצלנו תאונה. במקרה של ו', סיכמו נציגי מנורה את עמדתם, מדובר בחשיפה ממושכת, משך 21 שנה לחומרים כימיים. לא ניתן להצביע על נקודת זמן בה ארעה תאונה.

השופט קליין בחן בפינצטה את הפוליסה של מנורה תוך השוואתה לפוליסות של ארבעת תאגידי הביטוח הגדולים האחרים. הוא גילה כי לא בכדי נקראת פוליסת מנורה "קרן אור טופ". הגדרת "תאונה" בפוליסת מנורה רחבה מזו של התאגידים האחרים. בהגדרות של הראל, מגדל, כלל והפניקס בולטת הדרישה שהתאונה תהיה "אירוע פתאומי ובלתי צפוי". דרישה זו אינה מופיעה בפוליסת מנורה. ויתור על דרישת הפתאומיות בפוליסת מנורה, קבע השופט קליין, מעיד על כך שמנורה התכוונה לכסות גם תאונה שאינה ממוקדת בזמן ובמקום. מסקנת השופט התחזקה כאשר גילה כי בכיסוי אחר בפוליסת מנורה הוחרגו במפורש תאונות מתמשכות. בכיסוי לנכות תאונתית אין חריג כזה.

בסופו של דיון, לאחר שמצא עוד נקודות לזכות הפרשנות המיטיבה עם המבוטח ותוך כדי פירוט מושכל של כללי הפרשנות המחייבים בביטוח, הגיע השופט קליין למסקנה כי פוליסת מנורה, כמו הביטוח הלאומי, חלה גם על פגיעות זעירות על פני תקופה נמשכת.

מנורה לא ויתרה. היא ניסתה את מזלה בערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

אכן, הודה השופט יצחק ענבר, אין מחלוקת כי מחלת הפרקינסון לא נבעה מגורמי סיכון פנימיים אלא מתקיפה של גורמים חיצוניים: רעלנים שמקורם באבק יהלומים. מעיניו של השופט ענבר גם לא נעלמה העובדה שמנורה השמיטה מהגדרת המונח "תאונה" בפוליסה שלה את הדרישה שהמחלה תנבע מאירוע פתאומי ובלתי צפוי. השופט גם הבחין כי להבדיל מהרשום בכיסוי אחר בפוליסה שלה, מנורה לא רשמה בכיסוי לנכות תאונתית את הסייג כי "הצטברות של פגיעות זעירות (מיקרוטראומה)... אינה נחשבת כתאונה". אולם, מיהר השופט להדגיש, מנורה השאירה בהגדרה את הדרישה כי החבלה הגופנית תיגרם על ידי "גורם מקרי" וזה החשוב. מהו "גורם מקרי", שאל השופט וענה בלועזית: מקרי משמעותו אקסידנטאלי. הרעלנים באבק היהלומים שחוללו את הפרקינסון בגופו של ו', מסביר השופט, אינם מקריים. הם חלק מדפוס עבודה מונוטוני שחזר על עצמו מדי יום. "המצאות הרעלנים בסביבת עבודתו של ו', באופן קבוע, לא הייתה תלויה בזמן או במקום".

על בסיס ניתוח זה, שילח השופט ענבר את ו' לביתו בידיים ריקות, שיתמודד לבדו עם מחלת הפרקינסון.

פסק הדין של מי נכון יותר, זה של השופט יצחק ענבר או זה של השופט מריו קליין? הכול תלוי בעיני המתבונן. בסוף המאה ה-19 רוב שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית קבעו בפרשת פלסי כי הפרשנות הנכונה של חוקת ארצות הברית מתירה הפרדה על רקע גזעי. רק השופט ג'ון מארשל הארלן היה בדעת מיעוט. כ- 60 שנה מאוחר יותר ישבו בבית המשפט העליון של ארצות הברית שופטים שרובם היו מהזן של שופט המיעוט הארלן. הפרשנות הנכונה של חוקת ארצות הברית, כך פסקו, אוסרת הפרדה על רקע גזעי.

מלאכת השיפוט, אין זה סוד, נעשית מתוך נטיית ליבו של השופט. יש מי שליבו עם תאגידי הביטוח ויש מי שלא ינוח ולא ישקוט עד שימצא קו זכות לצד מוכי הגורל, ששילמו כל ימיהם פרמיות לתאגידי הביטוח, העשירו אותם ובנפול עליהם אסון ננטשו לגורלם.

השופט מריו קליין הוא ללא ספק שופט מהזן של ג'ון מארשל הארלן. כשהקזנו בשנת 1973 דם על הגבעות שחלשו על דמשק, כואבים את החברים שהלכו, היינו בטוחים שאנו עושים זאת עבור מדינה שרוב השופטים בה הם כמו השופט קליין. שגינו. כמה עצוב.

הערה: המבוטח הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין.