Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

חברת הביטוח הפסידה אבל קיבלה פרס ניחומים

אורחים לא קרואים פקדו את דירתה של מרגלית בר נתן. הפורצים חדרו מבעד לחלון האמבטיה ויצאו עם שלל תכשיטים.

בר נתן פנתה אל תאגיד הביטוח הפניקס, שביטח את הדירה. מסלקי התביעות של הפניקס שלפו "טופס מיגונים" עליו חתמו בר נתן ובעלה לפני עשיית הביטוח. בטופס היה רשום כי הכיסוי לסיכוני פריצה מותנה בהפעלת אזעקה. למה עזבת את הדירה בלי להפעיל את האזעקה, נזפו מסלקי התביעות בבר נתן ושילחו אותה בלא כלום.

בר נתן פנתה לבית משפט השלום בתל אביב. השופטת יסכה רוטנברג קבעה כי מבוטח שלא מפעיל את האזעקה, לא זכאי לדבר.

בר נתן ערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בין לבין, בזמן שהערעור המתין לתורו, התמזל מזלה של בר נתן. אך לפני שנגיע אל המזל נקדים סוד גלוי: תעריף הפרמיות של תאגידי הביטוח כולל גם סיכוני פריצה בעת שהמבוטח לא הפעיל אמצעי מיגון. ועוד סוד ידוע: אמצעי המיגון לא מפחיתים את שיעור הגניבות. הפריצות בארצנו הקטנה, המסוגרת והמפוקחת יום ולילה מלמעלה, הן פרי ביקוש לסחורה מסוימת. הגנבים מאורגנים בכנופיות מיומנות. אמצעי המיגון הם בדיחה עבורם. לפני מספר שנים ישב בחברת ביטוח חתם הגון שהציע למנהלי החברה לחסוך מהמבוטחים את עלות אמצעי המיגון. הוא ארגן "הצגת תכלית": הציב מול המנהלים מכונית עם כל אמצעי המיגון האפשריים. הביא פורץ שיצא לחופשה מהכלא. אמר למנהליו קחו זמן. תוך 18 שניות הפורץ התגבר על כל אמצעי המיגון והמכונית נעלמה.

מנסחיו של חוק חוזה הביטוח שנכנס לתוקף בינואר 1982 ידעו זאת . לכן נקבע בחוק כי תאגיד ביטוח לא יהיה רשאי לדחות תביעת מבוטח רק משום שזה לא הפעיל את אמצעי המיגון. תאגיד ביטוח שרוצה לקבל פטור מתשלום תביעה יהיה חייב להוכיח גם שאמצעי המיגון היה מונע את הגניבה וגם שאין בנמצא "מבטח סביר" שהיה מוכן לבטח את הנכס ללא אמצעי מיגון.

אלא שבמשך עשרות שנים מאז חקיקת החוק בתי המשפט פשוט התעלמו ממנו. רק שני שופטים הבחינו בטעות. השופט שמואל ברוך המנוח והשופט שאול מנהיים יבל"א שכתב באחד מפסקי הדין שלו דברים ברורים אלה: "חוק חוזה הביטוח קיים כבר יותר מעשרים וחמש שנה. החוק קובע כי דרישות מיגון אינן יכולות להוות תנאים מוקדמים לכיסוי הביטוחי. אף על פי כן מוסיפות עד היום חברות הביטוח לטעון כי תנאי המיגון הם תנאים מוקדמים. במרבית המקרים, גם המבוטחים וגם השופטים נתפסים לאותו קו טיעון מוטעה. על בסיס הנחה מוטעית, אך משותפת זו, גם ניתנים פסקי דין רבים".

והנה, כאמור התמזל מזלה של בר נתן ובחודש ספטמבר 2013 הבחין גם בית המשפט העליון בפרשת סלוצקי בטעות. בפסק דין שטלטל את ענף הביטוח, קבע העליון כי התפיסה שתאגידי הביטוח זכאים לפטור אוטומטי בכל פעם שהמבוטח לא מפעיל את אמצעי המיגון, אינה מתיישבת עם לשון חוק חוזה הביטוח, סותרת את תכליתו הצרכנית ומרוקנת אותו מתוכן. לפי לשונו ורוחו של החוק, תאגיד ביטוח יהיה פטור מתשלום תגמולי ביטוח רק אם יביא ראיות המוכיחות כי אין בנמצא "מבטח סביר" שיבטח את המבוטח ללא אמצעי המיגון.

לאור ההלכה החדשה בעניין סלוצקי, הודיעה השופטת המחוזית רות לבהר שרון לנציגי הפניקס, עליכם לשלם לבר נתן. לא הבאתם לבית משפט השלום כל הוכחה על כך ש"מבטח סביר" לא היה מבטח את דירת בר נתן בעד שום הון שבעולם ללא אמצעי מיגון.

דווקא הבאנו, השיבו נציגי הפניקס. החתמת שלנו, גלית לוי, הגישה תצהיר ובו רשמה כי ללא אמצעי המיגון גם הפניקס וגם מבטח סביר אחר לא היו מבטחים את הדירה.

זה לא מספיק, השיבה השופטת לבהר שרון. לאור הקביעות שבהלכת סלוצקי, אין די בעדותה של החתמת שלכם. הייתם צריכים להביא "ראיה חיצונית אוביקטיבית מטעם תאגידי ביטוח אחרים שהיו מצהירים שגם הם לא היו מבטחים, גם לא כנגד תוספת פרמיה". לכן, סיכמה השופטת, "אין מנוס מלחייב את הפניקס בתשלום מלוא הפיצוי".

אלא שכאן חלה תפנית מעוררת תמיהה. רחמיה של השופטת נכמרו על הפניקס. ההליכים במשפטה של בר נתן התנהלו בבית משפט השלום לפני שניתן פסק דין סלוצקי. לכן הפניקס לא הייתה יכולה לדעת כי עליה להביא לבית המשפט ראיות חיצוניות על כך שמבטח סביר לא היה מבטח את בר נתן בלי אמצעי מיגון. השופטת פסקה לפיכך כי הפניקס תקבל פרס ניחומים. מתוך תגמולי הביטוח היא תשלם לבר נתן רק מחצית ואת המחצית השנייה תשלשל לקופתה.

יש כאן כמובן טעות משפטית מביכה. חוקים חלים רק על מקרים שהתרחשו לאחר היום בו הם נכנסו לתוקף. פסקי דין לעומת זאת, חלים רטרואקטיבית, על כל המקרים שהתרחשו מיום חקיקת החוק שאותם הם מפרשים. נכון, טעויות קורות. מה שמטריד הוא שהטעויות לא קורות במקרים ההפוכים. כאשר המבוטחים מפסידים הם לא זוכים מהשופטים לפרסי ניחומים. הנה דוגמא: בית המשפט העליון קבע בפרשת ג'רייס בשנת 1994 כי לפי "הפרשנות הנכונה" של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תביעת ביטוח מתיישנת תוך 3 שנים אם לא הוגשה לבית המשפט. השופטים לא אמרו באותה נשימה: קיים אי צדק, שכן המבוטחים חשבו עד היום שתקופת ההתיישנות היא 7 שנים. לכן בואו נפסוק למבוטחים בכל המקרים שארעו עד היום מחצית מתגמולי הביטוח למרות שהתיישנו.

הערה: המבוטחים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ובקשתם נדחתה.