הונאה מבוטחים בחסות משרד המפקח

בחודש ינואר 2013 פקדה את אבן יהודה סערה חזקה מלווה בגשם זלעפות. רוחות עזות נשבו. רעפים עפו מהגגות. הסערה לא פסחה על ביתם של בני הזוג נטע-חיים. גם מגג ביתם ניתקו רעפים. כתוצאה מכך חדרו לביתם מי גשמים וגרמו נזקים.

הבית היה מבוטח בחברת הביטוח מנורה. בני הזוג ביקשו לקבל ממנורה את תגמולי הביטוח עבור הנזק. מסלקי התביעות של מנורה נפנפו אותם. הם נאלצו לפנות לבית משפט השלום בתל אביב.

למה אתם לא משלמים להם, שאלה השופטת אפרת אור-אליאס את נציג מנורה. השופטת הפנתה את נציג מנורה לסעיף בפוליסה בו כתוב במפורש כי יש כיסוי ל"גשם שבא בשעת סערה".

זה נכון שהפוליסה מכסה גשם שבא בשעת סערה, הודה נציג מנורה. אולם כמו שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, כך גם בביטוח לכל כיסוי יש חריגים. נציג מנורה הראה לשופטת כי בהמשך הסעיף כתוב חריג "למעט דליפת מי גשם מבעד לקירות או לתקרה". במילים אחרות, כך סיכם נציג הביטוח את עמדת מנורה: יש בפוליסה כיסוי מפני גשם שבא בשעת סערה אבל יש גם חריג הקובע כי אם מי הגשם דולפים מבעד לקירות או לתקרה אין כיסוי.

האם יש ממש בעמדתה של מנורה? אי אפשר להתכחש לעובדה כי כך רשום בפוליסה. יתירה מזו, הפוליסה היא "פוליסה תקנית" אשר נוסחה בידי משרד המפקח על הביטוח. אולם מה שניסח משרד המפקח בסעיף זה (וגם בסעיפים אחרים לדעתי) הוא "הונאה של אנשים מן הישוב". זאת קבעה השופטת המנוחה אילנה גת לפני 15 שנה. מאז שום מפקח לא התפנה לשנות את הניסוח כדי להגן עלינו המבוטחים. הפוליסה נותרה כלשונה וחברות הביטוח ממשיכות להונות אותנו ולמכור לנו כיסוי שלמעשה לא נותן כלום.

מדוע מדובר בהונאה? במשפט שהתנהל בפני השופטת המנוחה אילנה גת נדון מקרה של בעל בית שתיקן בחומר איטום את גג הרעפים. תוך כדי עבודה דלפו מי גשם לבית וגרמו נזק לתכולה.

חברת הביטוח הכשרת הישוב טענה גם היא שאין כיסוי לדליפת מי גשם דרך גג הבית אפילו שמי הגשם חדרו במהלך ביצוע עבודות. השופטת גת קבעה כי אין זה הוגן, שב"חכמת מנסחים" כלשונה, הוצא מקרה שכיח כמו זה מתוך הכיסוי הביטוחי לדירה. "אין לי ספק שהדבר נעשה בחוסר תום לב", הביעה השופטת את דעתה.

"ניסוח כזה הוא בבחינת הונאה של אנשים מן הישוב", פסקה השופטת "ובית המשפט לא ייתן את ידו לכך. אדם שמבטח את דירתו, אינו לוקח ואינו אמור לקחת את הפוליסה לבדיקת עורך דין", הבהירה השופטת. "אדם שמבטח את דירתו, ומשלם פרמיות במשך שנים, מצפה כי הפוליסה תכסה דליפת מי גשם, שהינה אחד המקרים השכיחים שנתקלים בהם. אם לא כן", הקשתה השופטת, "מה מכוסה כתוצאה מנזק מים?".

כך פסקה השופטת אילנה גת לפני 15 שנה. פסק דינה אפילו לא הרעיד את חלונות הזכוכית במשרד המפקח על הביטוח.

נחזור כעת למקרה של משפחת נטע-חיים שהסתיים בימים אלה.

אכן, מודה השופטת אפרת אור-אליאס, הפוליסה מחריגה דליפת מי גשם. אבל פרשנות תכליתית של הפוליסה מחייבת להגביל את החריג לדליפה כתוצאה מליקויי בניה או איטום. "סערה, מעצם טבעה, עלולה לגרום לנזקים למבנה שבגינם יחדרו מי גשמים למבנה. מנזקים אלו, בין היתר, חוששים מבוטחים ומבקשים לערוך ביטוח. לכן מקום שהסערה יצרה את הפתח ודרכו חדרו מים יש כיסוי לנזק".

בסופו של יום, מנורה חויבה לשלם למבוטחיה את הנזק שנגרם בדירתם בתוספת הוצאות משפט בסך 2,500 שקל.

והנה משאלה אחת לשנים הבאות: הלוואי שהפוליטיקאים שלנו ימנו מפקח על ביטוח שיעבוד בשבילנו ולא מפקח שייתן לטייקוני הביטוח גושפנקא ל"הונאה של אנשים מן הישוב" כפי שקבעה השופטת המנוחה אילנה גת.