Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

ביטחת מחסן? אם לא תבצר אותו לא תקבל דבר

בשעה ארבע לפנות בוקר חדרו אלמונים למחסן ביתו של ד'. המחסן היה ממוקם בתוך חצר מוקפת גדר בגובה 1.80 מטר. הגנבים הצליחו להתגבר על שער הפלדה החשמלי של הגדר ועל מערכת האזעקה ההיקפית. משם פנו למחסן, הכניעו דלת עץ כבדה בעלת מסגרת מתכת והסתלקו עם כלי עבודה בשווי כ-8,000 שקל.

ד' פנה לחברת הביטוח שירביט שם היה ביתו מבוטח. מסלקי התביעות בשירביט עברו על כל מסמך וכל עדות בתיק ולא מצאו דבר להיאחז בו כדי לדחות את תביעת המבוטח. הביטוח בתוקף, החוקר מצא כי הפריצה אכן התקיימה, המבוטח הגון, מלח הארץ, לא נפל בו רבב. אפילו אמצעי המיגון שנדרשו בפוליסה, ביניהם אזעקה עם גלאי נפח לחצר ולבית, קוימו מעל ומעבר והופעלו בעת האירוע.

מסלקי התביעות כמעט התייאשו. לפתע עלה במוחם רעיון גאוני. למה לא התקנת את אמצעי המיגון שהתקנת בבית ובחצר גם במחסן, הטיחו במבוטח. כי דרשתם להתקין אותם רק בבית ובחצר, ענה המבוטח. תשובת המבוטח הייתה כמובן נכונה מכל הבחינות, אולם הקורא הנבון כבר יודע. מסלקי התביעות לא חיפשו תשובה נכונה, אלא פתח לטרטר את המבוטח אל בית המשפט. שם אפשר להעלות כל טענה, גם ההזויה ביותר. לכל היותר הטענה נדחית ומשלמים מה שהיה צריך לשלם מלכתחילה. תמיד קיים גם סיכוי ליפול על שופט שיקבל את הטענה. בקיצור, מסלקי התביעות בשירביט דחו את תביעת המבוטח. דין מחסנך כדין ביתך. לא רק ביתך הוא מבצרך. המבוטח נאלץ לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה.

לשופטים בישראל אין סמכות לדחות על הסף טענות שאין בהן ממש. השופט הרווי גרובס, שעל שולחנו הונחה התביעה, נאלץ לפיכך לנהל משפט כהלכתו. הוא שמע ראיות, עיין במסמכים ודן ברצינות תהומית בטענות הלא רציניות של שירביט.

הפוליסה של שירביט, כך סיכם השופט את המחלוקת שפניו, הקפידה לדרוש מד' להתקין מערכת מיגון וגם לדאוג לכך שמערכת המיגון תופעל. ד' התקין את כל אמצעי המיגון שנדרשו ממנו ואף הפעיל אותם בזמן הפריצה. אף על פי כן, שירביט מסרבת לתגמל את המבוטח על נזקיו. היא טוענת כי המבוטח הפר את חוזה הביטוח בכך שלא דאג להתייחס לדלת המחסן כדלת ביתו.

"לאחר ששקלתי את טענות הצדדים", הודיע השופט בכובד ראש, "החלטתי לקבל את התביעה". השופט מסר שלושה נימוקים.

ראשית, בפוליסת הבטוח אין כל התייחסות למחסן. גם אין בה כל דבר שממנו המבוטח יכול היה ללמוד שעליו להתייחס לדלת המחסן כאילו דובר בדלת הבית. ישנו כלל וותיק בדיני ביטוח, הזכיר השופט לנציג שירביט, הקרוי פרשנות נגד המנסח. פוליסת הביטוח נכתבת ומוכתבת על ידי חברת הביטוח. ניסוחה של הפוליסה נתון בשליטה הבלעדית של חברת הביטוח. לכן כל אי בהירות בנוסח פועלת לרעת חברת הביטוח.

שנית, מחסן שמקומו במתחם הבית ובחצר הבית אינו חלק מהבית. אם לחברת הביטוח הייתה כוונה שהמבוטח יתקין במחסן אמצעי מיגון כמו בבית, היה עליה לדאוג לנסח את חוזה הביטוח בהתאם.

שלישית, על פי העדויות שהובאו במשפט, לקראת עשיית הביטוח, ביקרו בביתו של המבוטח שלוש פעמים שמאי ביטוח מטעם חברת הביטוח. אותם שמאים אף ניסחו דוחות. לעומת חלקים אחרים במבנה שזכו להתייחסות, אין בדוחות אלה כל התייחסות למחסן.

בסופו של דיון, השופט הרווי גרובס קבע את המובן מאליו "מכיוון שאין התייחסות למחסן בפוליסה ותשומת ליבו של המבוטח לא הופנתה לכך שיש דרישות למיגונו, אין בסיס איתן לטענה שהמבוטח הפר את תנאי הפוליסה".

השופט פסק כי על חברת הביטוח לשלם למבוטח את שווי כלי העבודה שנגנבו מהמחסן בצירוף 600 שקל.

השנה מלאו 20 שנה לצאת ספרו של ג'ון גרישם "מוריד הגשם". בעקבותיו ביים הבמאי פרנסיס פורד קופולה סרט המבוסס על הספר. הספר והסרט מתארים תופעה מזעזעת של דחיית תביעות ביטוח רפואי כך סתם מתוך הנחה שחלק גדול מהמבוטחים לא יעז לפנות לבית המשפט, עם חלק אחר חברת הביטוח תתפשר ורק מעטים ישרדו עד סוף המשפט. בסופו של יום, חבר המושבעים פסק למבוטח, שנפטר בינתיים, את סכום תביעתו והשית על חברת הביטוח פיצויים עונשיים בסך 50 מיליון דולר, פי יותר מ-300 מסכום הביטוח. חבל שתופעת השימוש הציני בבתי המשפט חלחלה בקיצוניות כל כך מזעזעת אל מדינת היהודים. חבל שכאן בניגוד לארצות הברית בתי המשפט לא עושים דבר כדי למגרה.